• תפריט
מוסף 20.04.2017
האדר מוסף שבועי 20.4.17

המיליונרים הבדואים יוצאים לקרב

פורום אנשי העסקים הבדואים מנסה להציל את המגזר: לקדם עסקים, להקים אזורי תעשייה, לצמצם את האפליה, להסדיר את הבנייה הלא חוקית, לשפר את החינוך. כוונות טובות יש כמו חול, אבל מחלוקות פנימיות, מסורות עמוקות וקושי בעבודה מול המדינה והבנקים מכרסמים אפילו באופטימיות של האליטה הכלכלית שאמורה למשוך את הבדואים אל העתיד

1. הדרך

מגיע גם לי מהחיים הטובים

נברשות קריסטל וזהב משתלשלות מהתקרה הגבוהה בכניסה לביתו של יעקוב אבו אלקיעאן ביישוב הבדואי חורה. זהב מכסה גם את פיתוחי העץ של הריהוט הכבד בסלון, וגם הקומקומים על עגלת התה מוזהבים, כמו גם הווילונות. "ארמון ירדני", מגדיר אבו אלקיעאן את מקור ההשראה, אבל מוסיף שהפריטים יובאו כולם דווקא ממצרים. לכל מדרגה פס תאורה משלה. בחצר יש בריכה, והג'קוזי עוד בבנייה. מהחלון נשקף פחון שבו מתגוררת משפחה שכנה.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה:

 

 

להאזנה ב-iTunes ליחצו כאן

 

אבו אלקיעאן ממהר להתנצל על מצב הארמון שלו. "הבית עוד לא גמור", הוא אומר. "הוא עלה לי בערך שלושה מיליון דולר", הוא מוסיף ושולף את הסמארטפון להראות עוד שתי כורסאות מלכותיות, עם סוכך מעל הראש. "רק שני הכיסאות האלה, שעוד צריכים להגיע ממצרים, עלו 15 אלף דולר כל אחד". הוא מצביע על דלת הכניסה הגדולה והיפה, מעץ, ומציין שתוחלף בקרוב בדלת אחרת, מוזהבת כמובן, ממצרים כמובן. גם המטבח עוד יוחלף, הוא מציג בתמונות, ואז מתגאה ביכולת להסיט את הווילונות בהוראה קולית.

 

הוא בן 42, בעל חברה קבלנית שבונה מבני מגורים וציבור ביישובים בדואיים (ושנקראת יוד'לה, "כי אמרו לי שאני דומה ליוד'לה מ'אסקימו לימון'). בבעלותו גם חברת כוח אדם בתחומי הבניין, הניקיון והחקלאות, והוא נהנה מקשרים עסקיים ופיננסיים גם ברשות הפלסטינית. קולגות מעריכים שהמחזור שלו מתקרב לכ־100 מיליון שקל בשנה. אבו אלקיעאן נשוי לשתי נשים, הראשונה מתגוררת בבית אחר בחורה עם ארבעת ילדיהם, ואילו בארמון הזה הוא גר עם אשתו השנייה ושלושת ילדיהם הקטנים. בניו מוחמד (23) ומוסא (19) באים לבקר. הם אוהבים את הבית החדש, אבל שונאים את היישוב. "משעמם פה. אין יום שאנחנו לא יורדים לבאר שבע לפגוש חברים, לחדר כושר. חסר פה קפה קפה, ארומה, אין מקום מעניין לשבת".

 

יעקוב אבו אלקיעאן בביתו בחורה. "אומרים לי: 'יעקוב, השתכנזת יותר מדי'. אני עונה: אני לא שוכח מאיפה באתי, אני בדואי, חייתי את החיים של המגזר, גרתי באוהל, גרתי בצריף, כשעבדתי באילת לא היה לי איפה לישון, ועכשיו אני גר בארמון" יעקוב אבו אלקיעאן בביתו בחורה. "אומרים לי: 'יעקוב, השתכנזת יותר מדי'. אני עונה: אני לא שוכח מאיפה באתי, אני בדואי, חייתי את החיים של המגזר, גרתי באוהל, גרתי בצריף, כשעבדתי באילת לא היה לי איפה לישון, ועכשיו אני גר בארמון" צילום: עמית שעל

 

עם אשתו השנייה וילדיהם אלקיעאן חי בעשור האחרון במיתר, יישוב יהודי יוקרתי שמושך בשנים האחרונות גם בדואים אמידים, וכעת הם מחלקים את הזמן בין חורה למיתר. "רציתי שהילדים הקטנים שלי יחיו אחרת מהחיים בחורה, חיפשתי אווירה אחרת", הוא אומר למוסף כלכליסט. "האלימות והרצח התפשטו במגזר כמו מחלה, וזה נובע מהאווירה הכפרית שנותנת חינוך שלילי. ואין כאן גני משחקים. הילד חוזר מבית הספר, איפה הוא ישחק? אין מגרשי ספורט, אין בריכה, אין גני משחקים, אין לילד לאן ללכת, שום דבר. אחר כך באים ואומרים שהמגזר הערבי לא טוב. זה כי הממשלה לא נותנת מספיק. כמו שיש לך כלב, ואת לא נותנת לו לאכול אבל מנפנפת מולו עם חתיכת בשר — יום אחד הוא יקפוץ עלייך. אז במיתר הילדים מקבלים חינוך טוב יותר, הכי טוב. אבל עכשיו בניתי את הבית הזה בחורה כדי לישון גם כאן חלק מהזמן. הוא יעזור לילדים לא לאבד את הזהות שלהם, את המבטא, לדעת שהם ערבים בדואים. אני רוצה את הטוב של האוכלוסייה היהודית, ולהתרחק מהרע שלנו".

 

מסביב, הוא אומר, הבחירות שלו סופגות גם ביקורת. "כשרואים אותי אומרים לי: 'יעקוב, השתכנזת יותר מדי'. אני עונה להם: אני בדואי, חייתי את החיים של המגזר, גרתי באוהל, גרתי בצריף, גרתי בבית רגיל, כשעברתי לעבוד באילת היו ימים שלא היה לי איפה לישון, ועכשיו אני גר בארמון עם בריכה וג'קוזי. חייתי את החיים הבדואיים, אני לא שוכח מאיפה באתי, אבל מגיע לי גם לטעום את החיים הטובים".

 

2. הפורום

אינספור חסמים, גם פנימיים

אבו אלקיעאן הוא אחד מחברי פורום "אפאק" (אופק), קבוצה של 32 אנשי עסקים בדואים שמחזיקים בעסקים עם מחזור שנתי של לפחות 10 מיליון שקל. אצל מקצתם המחזור מתקרב ל־100 מיליון שקל, ובסך הכל הם אומרים שהמחזור של כולם מסתכם בכ־500 מיליון. הקבוצה, שהוקמה לפני כשנה וחצי, כוללת בעלי נדל"ן, קבלנים בתחום הבניין, המיחזור והתשתיות, בעלי חברות הסעות והובלות. רובם המכריע הוא דור ראשון לעסקים, עשו את הונם בעצמם, והם משלמים דמי חבר שנתיים של 3,000 שקל. הם יוצאי דופן גם במגזר, ונתפסים כחריגים גם בחברה היהודית. "תעשה פרצוף של בדואי", מורה אחד מהם, מבודח, לחברו בזמן הצילום הקבוצתי.

 

חאדר אשייח, באר שבע, בעלים של נדל"ן מניב ומפעל לברזל וטיט, מקים את חברת ההייטק הראשונה במגזר חאדר אשייח, באר שבע, בעלים של נדל"ן מניב ומפעל לברזל וטיט, מקים את חברת ההייטק הראשונה במגזר צילום: עמית שעל

 

אלה "המיליונרים הבדואים", שמתמודדים עם סוגיות ייחודיות — מהפערים הכלכליים, ההזנחה של הרשויות והדעות הקדומות עד אלימות, פשע ופוליגמיה — ופועלים בזירות שונות כדי לקדם את המגזר באופן כללי ואת העסקים בו באופן ספציפי. הם מנסים לקדם הקמת אזורי תעשייה ומסחר ביישובים הבדואיים, משימה סבוכה במציאות של תביעות בעלות ופלישה לקרקעות; להשיג מענקים ותנאי הלוואות טובים יותר מהמדינה וגם מהבנקים, באמצעות מעין קבוצת רכישה; לגבש מדיניות של תרומה לקהילה; ולקדם עסקים פרטיים שלהם, במשותף ובנפרד, בהתמודדות על מכרזים. לשם כך הם עומדים בקשר עם משרד הכלכלה וועדת הכלכלה של הכנסת, ראשי רשויות רלבנטיות וגורמים עסקיים, מאתרים מכרזים, ממפים שטחים רלבנטיים לאזורי תעשייה, פוגשים רשויות שונות לפיתוח עסקים גם בצפון ובמרכז ואפילו מתכננים לבדוק אפשרות להשקיע בנכסים בשטחים. בתוך הפורום פועלות שלוש ועדות, שמתמקדות באשראי הבנקאי, בקידום אזורי תעסוקה ובקידום מכרזים המותאמים לעסקים במגזר. הם מאורגנים, נחושים, אבל נמצאים בראשית הדרך, עדיין בלי הישגים ממשיים.

 

יידרש עוד זמן, הם מסבירים. גם להסתגלות שלהם, וגם לשינויים אצל גורמים אחרים במשק. פהמי אלעוברה (53) מרהט, נשוי (לאשה אחת, מתוך עיקרון) ואב לשמונה, בעלים של חברה להובלת תוצרת חקלאית עם מחזור של כ־12 מיליון שקל בשנה, מדגים את המורכבות באמצעות הניסיון השאפתני ביותר שלהם עד כה. "בשנה שעברה ניסינו, שלושה משקיעים, ליצור קבוצה שתקים ברהט מרכז מסחרי כמו מרכזי ביג, אבל לא הצלחנו", הוא מסביר. "פגשנו את ועדת הכלכלה, העלינו בפני חברי הכנסת את החסמים והבעיות. הרי כשסודהסטרים או קרגל של נייר חדרה עברו לאזור, הן קיבלו שלושה רבעים מהסכום שהשקיעו כמענק מהמדינה. גם אנחנו רוצים. עליהם מקלים, אבל לנו, תושבי האזור, לא נותנים. החברות האלה עשו דבר מדהים לרהט, שיעור האבטלה בעיר נחתך בחצי בתוך חמש שנים (מכ־21% ב־2010 ל־12% ב־2016, לפי נתוני לשכת התעסוקה בעיר, והמפעל של קרגל ייפתח רק בקיץ ועתיד לתרום עוד לצמצום האבטלה — דב"נ). אבל כשעלי, דני (פתחי אלקרנאווי) ואני רוצים להשקיע — לא נקבל מהבנק את המימון שאחרים יכולים לקבל".

 

חסם אחר מציג עלי אלקרנאווי (53), תושב רהט שבונה כעת לבנו בית בלהבים. הוא בעלים של מחצבות, משכיר מכונות חקלאיות לקיבוצים ובעל נדל"ן, אחיו של טלאל, ראש עיריית רהט. "קשה לפתח כשכל קרקע שאתה בא לקנות, בא מישהו ואומר: 'זה של סבא שלי, הוא היה גר פה', ואז זה חוזר לרשות (לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב) ושוב נתקע. חייבים להגיע להסדר קרקעות עם הבדואים בדרום כדי לפתוח את היישובים ליזמות. כרגע הפקידים עצמם מסונדלים. אני מקווה שהפורום הזה יוכל לעזור".

 

אחמד אלאסד, לקיה, בעלים של חברת הסעות ומגרשים, לשעבר ראש מועצת לקיה וחבר ועדת גולדברג. "לטייקונים מוחקים חובות, אבל אצלנו אם מישהו לא החזיר 100-50 אלף שקל, ישר אומרים כל המגזר אותו דבר. אנחנו צריכים להסתדר עם הכסף שלנו, בשיתוף פעולה שיחליף את הבנקים והבורסה. אם אנחנו מצרפים 10 אנשי עסקים שכל אחד מביא 10 מיליון שקל - אנחנו קונים נכס של 100 מיליון" אחמד אלאסד, לקיה, בעלים של חברת הסעות ומגרשים, לשעבר ראש מועצת לקיה וחבר ועדת גולדברג. "לטייקונים מוחקים חובות, אבל אצלנו אם מישהו לא החזיר 100-50 אלף שקל, ישר אומרים כל המגזר אותו דבר. אנחנו צריכים להסתדר עם הכסף שלנו, בשיתוף פעולה שיחליף את הבנקים והבורסה. אם אנחנו מצרפים 10 אנשי עסקים שכל אחד מביא 10 מיליון שקל - אנחנו קונים נכס של 100 מיליון" צילום: עמית שעל

 

האישה היחידה בפורום היא ירונה בן שלום ריצ'רדסון, תושבת עומר, שמנחה את הפורום תוך הקפדה עדינה על הפוליטיקה הפנימית שבין משתתפי הקבוצה. הפורום עצמו הוקם ומומן על ידי הרשות לפיתוח הנגב ו"מעוף" , הזרוע הביצועית של משרד הכלכלה לקידום עסקים קטנים ובינוניים. ג'יהאד אלעוברה (קרוב רחוק של פהמי), בן 46 מרהט, מנהל את פעילות מעוף הנוגעת למגזר הבדואי בנגב, מונה גם חסמים פנימיים. "לא פשוט לגבש קבוצה של בעלי עסקים מתחומים שונים, מיישובים שונים והכי קשה — מחמולות אחרות", הוא אומר. "לפעמים יש סכסוכים, חשדנות או רק חוסר אמון, וזה יכול להכשיל אותנו, בוודאי כשחברים מושכים לאינטרס האישי ולא הכללי. כל הדברים האלה הם קירות שהיה צריך לשבור כדי להתחיל לשבת יחד, וזה לא מובן מאליו. אבל אני חושב שעברנו את שלב החשדנות וחוסר האמון".

 

לדבריו, "התפקיד של הקבוצה הוא קריטי. ראשי המועצות במגזר עסוקים בפתרונות לחינוך, דיור ותשתיות, ופחות נותנים את הדעת על המרקם הכלכלי של החיים. לכן אולי המיזם להקים מעין ביג נכשל, אבל אני רואה הצלחה בעצם העובדה שניסו להקים גרעין משקיעים — זה דבר גדול. ומעבר לכך, הקבוצה עוזרת להצביע על בעיות בפני הרשויות. אני רואה למשל אפליה מצד הבנקים — ברהט יש בקושי שני בנקים ובאופקים, שבה כחצי ממספר התושבים שברהט, יש ארבעה; או הרבה דחיות של בקשות לקרן להלוואות בערבות מדינה. בעיות לא חסר".

 

3. המשק

אם נתאגד, נוכל לקנות את תנובה

"אנחנו יכולים ליצור גוש עסקי, גוש שיהיה כוח, שיכול לדרוש דרישות כלליות כמו הפשרת אזור תעשייה, הקצאת קרקעות. אם יש קבוצה של אנשים שעוסקים באותו תחום הם יכולים ליצור יחד כוח קנייה, לקבל הנחות בקניות, תנאים טובים מהבנקים. גם כשאתה בא לממשלה כקבוצה שמעסיקה 6,000 אנשים זה אחרת ממעסיק של 120, וחשוב שיקלו עלינו כי אנחנו מעסיקים אנשים מהמגזר. אני מעסיק כמעט 170 איש!".

 

ג'אבר אבו קוידר, הכפר הלא מוכר אזרנוק, בעל חברת משאיות. "אני רוצה שהמדינה תעודד אותנו, שתפעל לכך שעסקים שיעבדו איתנו יצליחו, כדי שיהיו כאן עוד מקומות עבודה" ג'אבר אבו קוידר, הכפר הלא מוכר אזרנוק, בעל חברת משאיות. "אני רוצה שהמדינה תעודד אותנו, שתפעל לכך שעסקים שיעבדו איתנו יצליחו, כדי שיהיו כאן עוד מקומות עבודה" צילום: עמית שעל

 

אחמד אלאסד מדבר בלהט. הוא בעליה של חברת הסעות גדולה, שהאוטובוסים שלה תופסים מגרש גדול ברהט, ומשקיע באחרונה גם במגרשים בבאר שבע ורהט. הוא נשוי בשנית (אחרי שהתגרש מאשתו הראשונה) ואב לעשרה, גר בלקיה אבל משרדיו בבאר שבע, ובהם רוב העובדות דוברות רוסית כשפת אם. אלאסד הוא עורך דין בהכשרתו ומנוסה בפעילות ציבורית למען המגזר, כמי שהיה ראש מועצת לקיה וחבר ועדת גולדברג להסדרת נושא קרקעות הבדואים. כך שהוא מכיר היטב גם את המגזר העסקי, גם את החוק וגם את הרשויות. ועם הניסיון שלו, יש לו תוכניות גדולות.

 

"כשבאתי לבנקים בדרום עם מאזנים חיוביים הם לא הסכימו לתת לי הלוואה, אבל באותו יום ועם אותם מסמכים הלכתי לסניף אחר במרכז וקיבלתי ערבות בנקאית של 6 מיליון שקל, 2 מיליון שקל הלוואה לרכישת ציוד, 800 אלף שקל מסגרת. פה לא קיבלתי. אני לא מאשים את הבנקים, יש כאן הרבה שמפשלים, אבל גם טייקונים גדולים פושטים רגל. לאליעזר פישמן בנק הפועלים מחק מיליארד שקל , אבל אצלנו אם מישהו לא החזיר 100-50 אלף שקל, ישר אומרים כל המגזר אותו דבר.

 

"וכשזה היחס, וכשאין לנו אפשרות לגייס כסף מהציבור, אנחנו צריכים להתאחד ולהסתדר עם הכסף שלנו, ליצור שיתוף פעולה שיחליף את הבנקים והבורסה. אם אנחנו מצרפים עשרה אנשי עסקים שכל אחד מביא 10 מיליון שקל — אנחנו קונים נכס של 100 מיליון. ואם במגזר יש אלף אנשים שלכל אחד מהם יש 1.5 מיליון שקל או 2 מיליון, אנחנו יכולים יחד לקנות את בנק הפועלים, את תנובה, את דלק. ויש אנשים כאלה, יש כסף במגזר — תסתובבי בנגב ותמצאי — צריך רק ארגון, שנצליח לחבר את האנשים.

 

"וזו, מבחינתי, המטרה העיקרית של העמותה הזאת. ניצור קרן השקעות משותפת, נתחיל לנהל את הכסף, נביא משרד רואי חשבון ומנכ"לים טובים, נקנה נכסים ב־50 מיליון שקל, נצליח יחד לשכנע את הבנקים לתת לנו חצי מזה כהלוואה. נהיה משקיעים".

 

ויש בפורום עוד חלומות. אחד החברים הבולטים בו, חאדר אשייח, למשל, מקים כעת את חברת ההייטק הבדואית הראשונה וחולם גם על מיזם תיירותי גדול עם אירוח בדואי, גמלים, סוסים ומטע זיתים. הוא בא בכלל מתחום אחר — יש לו מבנים מסחריים שהוא משכיר בבאר שבע ובתל שבע, וגם מפעל לברזל וטיט. הוא בן 57, נשוי לשתיים ואב ל־12, גדל וגר בתל שבע, מהיישובים העניים בארץ, עם עזים שאוכלות זבל שפוזר על המדרכות, כשברקע בתי היישוב היוקרתי עומר. "הזמנתי לפה את גיורא ירון (ד"ר לפיזיקה, יזם ואנג'ל מוכר ויו"ר אוניברסיטת תל אביב — דב"נ), והוא חיבר אותי לג'נרל אלקטריק. עשיתי עם החברה הסכם פיתוח, ואנחנו נפתח לה מערכות שיתריעו מראש איזה חלקים ברכב צריך להחליף. הם לואוטק ואנחנו נעשה להם, כאן בבאר שבע, את ההייטק, מהנדסי תוכנה בדואים יפתחו סנסורים ותוכנות בקרה ומידע בענן. אני מאוד מתרגש מזה, זה משהו שעוד לא נעשה".

 

4. הקהילה

איך מחנכים אנשים לתרום ולשנות

גם נסוח אסנע מפגין להט, חדור תחושת שליחות. הוא מהחברים הבולטים בפורום וגם הצעיר ביותר שם, בן 39, תושב לקיה, נשוי ואב לארבעה, מאשה אחת, בעלים של החברה הקבלנית צ.נ. הנדסה ובניין. הוא אחד ממייסדי הפורום ומפרט בהתלהבות את יעדיו ודרכי הפעולה. "אנחנו כוח קנייה אדיר יחד, עם חברות התובלה וההסעות הכי גדולות באזור. אז אנחנו יכולים, למשל, לעבור לקנייה מרוכזת של דלק. לי יש מחזור של כמעט 50 מיליון שקל בשנה, אבל אני לא יכול לעשות משהו לבד. לכן יש לנו ועדה שעובדת מול הרשויות המקומיות כדי להסיר חסמים על מכרזים — עניינים של גודל החברה, הון עצמי, ערבויות. למה שרק החברות הגדולות יזכו, כשאנחנו עושים את העבודה בשבילן כקבלני משנה? זה בעייתי גם מפני שכשחברה גדולה נופלת, אנחנו נופלים איתה. כשאורתם־מליבו קרסה, מאות חברות קטנות קרסו בעקבותיה, 70% מהן מהמגזר, כי הבדואים היו כוח הביצוע. ויש לנו ועדה שעובדת מול הבנקים על עניין האשראי, על אפליה שאנחנו חווים שם. לבנקים יש חוסר אמון בעסקים במגזר, ויש ועדה שמקדמת הקמת מרכזי תעשייה ביישובים שלנו, שאין בהם עבודה. יישוב נורמטיבי חייב ארנונה מתעשייה ומסחר".

 

 

נסוח אלסנע. מצעירי הפורום ומהחברים הדומיננטיים בו נסוח אלסנע. מצעירי הפורום ומהחברים הדומיננטיים בו צילום: חיים הורנשטיין

 

זה היבט אקוטי מבחינתו, אולי יותר מהאחרים. אסנע נלחם על הבית, על עתיד המגזר. הוא מדבר, למשל, על החשיבות של שילוב נשים בשוק העבודה, ומספר על חברת קייטרינג שהוקמה בחורה ומספקת מזון לבתי ספר, "נשים שבאות בארבע לפנות בוקר להכין אוכל וחוזרות הביתה בשש בבוקר כדי לשלוח את הילדים לבית ספר. הן לא יכולות לעבוד רחוק מהבית, אבל הנה, הן עובדות".

 

והוא מדבר על תרומה לקהילה, כך שמי שיכול יקדם את האחרים. לכן הוא לא עוזב ליישוב יהודי. "אם כולנו נעבור מה יישאר? מה עוזר שבחצר שלי הכל נקי אבל בחוץ יש על המדרכה זבל? אני חייב לתקן דברים בקהילה שלנו כדי שלבן שלי יהיה יותר קל". לאביו היה עסק לשיווק מזון לבעלי חיים, וגם 13 ילדים שהוא הקפיד על החינוך שלהם. את נסוח שלח בגיל 14 לפנימייה נוצרית בחיפה, ואחר כך ללמוד הנדסה אזרחית במכללה. עכשיו הוא עצמו עסוק בשאלות החינוך של ילדיו. "בבתי ספר של יהודים יש להם מכשול שפה, ויש גזענות גוברת. אני לא רוצה שהילדים שלי ישמעו קללות נגד ערבים, ואני רוצה שיקבלו חינוך איכותי בסביבה ערבית. בשביל זה הקמנו את בית הספר כוכבי המדבר במרכז ג'ו אלון, שפועל כרגע במתכונת יום לימודים ארוך ובהמשך יהיה הפנימייה הראשונה במגזר הבדואי. אני יו"ר הוועד המנהל שלו. לגדל ארבעה ילדים ולהוציא אותם עם השכלה טובה ולתרום בכך לקהילה זה יותר טוב מלגדל עשרה ילדים שיהיו לנטל על החברה". אבל גם בשילוב הילדים בחברה, הוא אומר, העניין מורכב. "גיוס זה קו אדום אצלי. הבן שלי לא יתגייס להילחם נגד האחים שלו בעזה, זה לא יעבוד. אני יכול לתרום לקהילה שאני חי בה, לבתי חולים, אבל לא לצבא".

 

חלק מהתרומה שלו, שלדבריו מסתכמת בכ־20 אלף דולר בשנה, כוללת מלגות לסטודנטים, סיוע לעסקים קטנים במגזר לעמותות נשים ולבית הספר, חלק במסגרת הפורום וחלק באופן עצמאי. והוא מודה שקשה לבסס בקרב הבדואים מסורת של תרומות. "מה לעשות, המנטליות שלנו לא מבוססת על לתת, זה קודם כל תן לי ואז אני אתן. לכן לוקח זמן ליישם ולהפנים".

 

"הארמון הירדני" של אבו אלקיעאן בולט ביישוב חורה. אחרי עשור במיתר, חזר לגור חלקית בחורה "כדי שהילדים לא יאבדו את הזהות שלהם" "הארמון הירדני" של אבו אלקיעאן בולט ביישוב חורה. אחרי עשור במיתר, חזר לגור חלקית בחורה "כדי שהילדים לא יאבדו את הזהות שלהם" צילום: עמית שעל

 

5. האכזבה

עם כל המאמץ, איפה הפירות?

הכוונות, אם כן, טובות. תחושת השליחות עמוקה. אבל, כאמור, יש לא מעט קשיים שאיתם מתמודד פורום אנשי העסקים הבדואים. ישנה החשדנות של יהודים באופן כללי ושל גופים עסקיים בפרט. ישנן מחלוקות פנימיות וקושי לאחד כוחות, כולל מיליונרים בדואים שלא מעוניינים להצטרף לפורום ולתמוך במטרותיו. ונוסף על כל אלה, גם המצב העסקי היומיומי אצל חלק מהחברים שברירי למדי.

 

"לכולם בפורום יש מחזורים גבוהים, אבל זה לא תמיד אומר שהמצב טוב", מסביר ג'אבר אבו קוידר. "בשנה שעברה היה לי מחזור של 25 מיליון שקל, השנה הוא יורד ל־15 מיליון, ובכל מקרה אני חייב חצי מיליון שקל לשני בנקים. יש לי חבר עם ארבעה מפעלי בטון, יש לו מחזור גדול יותר אבל גם חוב גדול יותר. יש לי 13 משאיות, אבל אני מנסה לצמצם את העסק, למכור חלק מהן. בעבר הבאתי סחורות מירדן וממצרים, היום לא נותנים לי להביא אותן, המשרד לאיכות הסביבה אומר שהחומרים עפים באוויר ומזהמים את הסביבה. אני מוציא חול סיליקה לפניציה, פוספטים לחיפה כימיקלים, אלה מפעלים שקשה להם היום אז גם לנו, שמספקים להם את החומרים, קשה. העבודה ירדה והעסקים במדינה ובנגב בכלל לא בתקופה טובה. אני אשרוד בעזרת השם, אבל הבועה בעסק שלי כבר התפוצצה".

 

אבו קוידר הוא הבעלים של קידר הובלות, חברה להובלת חומרי גלם. הוא בן 49, אב לתשעה ילדים מאשתו הראשונה, שגרה בכפר הלא מוכר אזרנוק אבו קוידר ועובדת במפעל, וכיום חי בעיקר בבאר שבע עם אשתו השנייה. הוא היחיד מחברי הפורום שמגיע מכפר לא מוכר, ובסיור איתו שם הוא מציג יישוב נטול תשתיות: אין חיבור לחשמל, אין תאורה, אין כבישים ומדרכות. יש גגות מחופים פאנלים סולאריים, יש קרוואן ובו רופא של שירותי בריאות כללית, ויש בית ספר יסודי מטופח, עם בריכה אקולוגית, מזרקות, תחנה מטאורולוגית, פינת חי יפהפייה, חדר קריאה, תוכנית ליישוב סכסוכים שזכתה בפרס של משרד החינוך בשנה שעברה (מתוך חמישה זוכים בכל הארץ, ועם תשורה של 20 אלף שקל), ותהליך להקמת מיזם תיירותי של אירוח בדואי ביישוב, שישלב גם ביקור בבית הספר. בביקור שלנו שם ראינו פעילות של זהירות בדרכים עם מפעילה נלהבת לבושה כרמזור, ביישוב שאין בו, כאמור, כביש אחד, לא כל שכן רמזור. "אנחנו נכנסים לכל פרויקט ממשלתי מיוחד שמציע תקציבים", מסביר מנהל בית הספר חתאם מוסי, "אבל יש כאן מחסור במורים, אנחנו מביאים מורים מהצפון וגם מהמגזר היהודי, אבל הם עוזבים כשהם מקבלים עבודה ביישוב שקרוב אליהם יותר והתחלופה פה גבוהה".

 

אבו קוידר עצמו תכנן להגיע ללימודים גבוהים, אבל "הייתי במכינה לפני תעודת הנדסאי, אבא שלי חלה והייתי חייב לעזוב", הוא מספר. "חסכתי כסף וקניתי משאית עם הלוואה. בכל שנה קניתי עוד משאית, ככה בניתי את העסק. באזרנוק אנחנו משפחה גדולה עם כמעט 4,000 נפשות, ורוב הצעירים הם בעלי עסקים, האבטלה שואפת לאפס. אבל לצערנו המדינה מתכננת להעביר אותנו לרהט בניגוד לרצוננו, למתחם עם בנייה רוויה שלא מתאים למנטליות שלנו. אנחנו מעדיפים להישאר ביישוב שלנו, עם תוכניות בנייה מסודרות, ולהקים כאן יישוב משגשג עם אזור תעשייה".

 

הפורום היה יכול לסייע גם במאבק הזה, אבל אבו קוידר אומר שהוא לא מרוצה מפעילותו. "דברים לא זזים. כל אחד תקוע בעסק שלו, והפורום לא הניב את הפירות שציפיתי ממנו. עם כל המאמץ, איפה הפירות? איפה יוזמה שתוליד עוד מקומות עבודה למגזר? זה שיושבים יחד זה לא מספיק, אני רוצה לראות גם השקעה כספית מצד גורם חוץ־ממשלתי, שישמש לנו עוגן פיננסי, ואני רוצה שהמדינה תעודד אותנו, שתפעל לכך שעסקים שיעבדו איתנו יצליחו, כדי שיהיו כאן עוד עסקים ומקומות עבודה. אני רוצה לראות תוצאות".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x