• תפריט
מוסף 20.04.2017
האדר מוסף שבועי 20.4.17

"יש רגעים בהיסטוריה שבהם חייבים להגיב מהר": אמריקה של טראמפ לאור אירופה שלפני מלחמת העולם השנייה

פרופ' טימותי סניידר, מגדולי ההיסטוריונים של ימינו, ראה את דונלד טראמפ נבחר ומיד הטיל פצצה: 20 לקחים שאפשר ללמוד מאירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, וחייבים ליישם באמריקה של ימינו. בספר שמכה גלים ובראיון למוסף כלכליסט הוא מבהיר למה כולנו מוכרחים להילחם ממש עכשיו בתהליכים שיכולים להצמיח דיקטטורות, ואיך צריך לעשות את זה

אורי פסובסקי, ניו הייבן 13:2421.04.17

"האמריקאים לא יותר חכמים מהאירופים, שראו את הדמוקרטיה נכנעת לפשיזם, לנאציזם או לקומוניזם. היתרון היחידי שלנו הוא שאנחנו יכולים ללמוד מהניסיון שלהם. עכשיו זמן טוב לעשות את זה".

כך נפתח פוסט הפייסבוק שכתב פרופ' טימותי סניידר, היסטוריון נודע ומוערך מאוניברסיטת ייל היוקרתית, שבוע אחרי בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית, בנובמבר. סניידר, שקנה את שמו בזכות רבי מכר עטורי פרסים על השואה ועל מזרח אירופה כזירה מרכזית לרצח ההמונים שביצעו סטאלין והיטלר, לא חושש לגזור מהתקופה ההיא מסקנות שתקפות לעידן הנוכחי. הוא מציע בפוסט שלו "20 לקחים מהמאה ה־20, מותאמים לנסיבות של ימינו", ובהם "אל תצייתו מראש", "האמינו בָּאמת", ו"שמרו על קור רוח כאשר הלא יעלה על הדעת מגיע".

 

הפוסט של סניידר נהפך לוויראלי, עם יותר מ־17 אלף שיתופים ומיליוני קוראים, וקיבל סיקור נרחב בתקשורת האמריקאית. התגובה הציבורית לטקסט הזה הובילה את סניידר להרחיב את התובנות שלו, ובסוף פברואר פרסם אותן בספר קצר, "על הרודנות" ("On Tyranny"), שזינק היישר אל רשימות רבי המכר. "זה ספרון צנום שיכול לשבת ליד גרסת הכיס של החוקה האמריקאית, והוא רק טיפה פחות חיוני ממנה", תיאר אותו "הוושינגטון פוסט". סניידר עצמו, שגם קודם הרבה להתראיין, להרצות ולפרסם מאמרי דעה, זוכה עכשיו לחשיפת שיא, למשל כשהוא מסביר בפנים חמורות סבר למנחה תוכנית האירוח ביל מאהר למה הוא מסרב לצחוק מהבדיחות שלו על הדמיון בין טראמפ למנהיגי העולם השלישי: "בעולם שלך אלה דיקטטורים מהעולם השלישי, אבל בעולם שלי מדובר בשנות השלושים של המאה ה־20".

 

הפגנה נגד טראמפ בקנדה בפברואר. "היטלר הוא רק חלק מקשת של תוצאות אפשריות, אבל כל הגישה של 'אי אפשר לדבר על היטלר' היא דרך טיפוסית כדי לא לאפשר לאף אחד לדבר על ההיסטוריה" הפגנה נגד טראמפ בקנדה בפברואר. "היטלר הוא רק חלק מקשת של תוצאות אפשריות, אבל כל הגישה של 'אי אפשר לדבר על היטלר' היא דרך טיפוסית כדי לא לאפשר לאף אחד לדבר על ההיסטוריה" צילום: איי אף פי

 

"יש רגעים בהיסטוריה של המדינה שלך שבהם אתה חייב לעצור ולחשוב מי אתה ובמה אתה מאמין, והאם אתה מוכן לתמוך בכל דבר", אומר סניידר ל"מוסף כלכליסט". אנחנו נפגשים במשרדו המרווח באוניברסיטת ייל, הגדוש בערימות ספרים בשלל שפות, ועל קירותיו מפות ישנות. אבל היומיום פולש אליו: הטלפון מצלצל בלי הפסקה, עד שסניידר מנתק אותו. לוח הזמנים של סניידר בימים אלה מתיש; ערב לפני כן הוא חזר מסיבוב הרצאות במינסוטה, ובזמן פגישתנו הוא מתרווח יותר ויותר על הספה במשרד, עד שבשלב מסוים הוא שוטח את המסר הדחוף שלו בעודו שרוע כשרגליו על המסעד.

 

"כאשר כתבתי את 20 הלקחים אפילו לא ידעתי איך להפוך פוסט בפייסבוק ל־public", הוא חוזר לאמצע נובמבר. "חברים שלי כתבו לי ואמרו שאני צריך להפוך את הפוסט לפומבי, ואני אמרתי 'רגע, איפה מוצאים את זה בהגדרות?'. כך שלא ציפיתי שיקראו אותו מיליוני אנשים. הספר עדיין לא הגיע לקהל כזה, אבל ייתכן שהוא יעשה זאת. אחד המסרים בו הוא שכל אחד צריך לעשות את הדברים הקטנים שהוא יכול לעשות, והספר הוא אחד הדברים הקטנים שאני מסוגל לעשות. מאז כתבתי את הפוסט אני מרגיש טוב יותר, ובאופן כללי אני חושב שאם אתה עושה את הדבר הקטן שאתה מרגיש בטוח לגביו, תרגיש טוב יותר וגם תעזור לאחרים".

 

ובכל זאת, כהיסטוריון, אתה לא חושב שהפוסט, שבוע אחרי הבחירות, והספר, חודש וחצי אחרי כניסת טראמפ לבית הלבן, התפרסמו מוקדם מדי?

"קודם כל, זה לא ספר היסטוריה אלא מניפסט פוליטי, ומדובר בדברים שונים. זה בדיוק כמו שחוקרת מוח תעבור ליד תאונת דרכים ברחוב. אם היא האדם שהכי מתאים להגיש עזרה ראשונה, היא תעשה את זה, אף שזה לא בדיוק מה שהיא עושה ביומיום. יש רגעים בחיים ובהיסטוריה שהם כאלה. ומעבר לזה, מישהו חייב להגיב מהר. זה לא חייב להיות אני אבל זה חייב להיות מישהו. כי האופן שבו מתרחשים שינויי משטר אוטוריטריים (סמכותניים) הוא כזה שככל שאתה מחכה יותר כך קשה יותר לפעול.

 

פרופ' טימותי סניידר. "אם אתה לא מתייצב בחזית לפני שמחאה נהפכת ללא חוקית, לפני שנהיה מפחיד להתבטא באופן חופשי, אין לך סיכוי" פרופ' טימותי סניידר. "אם אתה לא מתייצב בחזית לפני שמחאה נהפכת ללא חוקית, לפני שנהיה מפחיד להתבטא באופן חופשי, אין לך סיכוי"

 

"הייתי מעדיף לגלות שטראמפ הוא סוציאליסט שמחבק עצים ושמאוד אכפת לו מבריאותם ורווחתם של ילדי ארצות הברית, שהוא לא טיפוס סמכותני וקלפטוקרטי (המנצל את השלטון להתעשרות — א"פ), ושהיועצים שלו לא פשיסטים. אם הייתי טועה לגבי כל אלה, זה היה בסדר גמור מבחינתי, והייתי מוכן בשמחה שכולם יצחקו עליי. זה סיכון שאני מוכן לקחת. אבל מה אם אני צודק? אם אני צודק, זה אומר שמישהו חייב לפעול במהירות. כי אם אתה לא פועל מהר, אתה יכול לשכוח מזה: שינוי המשטר בגרמניה ב־1933 נמשך שנה. בפולין ובהונגריה של ימינו (בשתיהן עלו לשלטון בשנים האחרונות מפלגות ימין לאומניות) — שנה עד שלוש שנים. אם אתה לא מתייצב בחזית לפני שמחאה נהפכת ללא חוקית, לפני שנהיה מפחיד להתבטא באופן חופשי, אין לך סיכוי".

 

הרשה לי לשאול את השאלה בגרסה פחות מנומסת. מה תענה למי שיאמר לך: "אתם השמאלנים מפסידים בבחירות וישר קופצים להיטלר. אתם לא מוכנים לקבל את העובדה שככה הדמוקרטיה עובדת, ומגיבים לבחירות הוגנות בזעקות היסטריות על 'פשיזם'"?

"קודם כל, אמריקה היא לא דמוקרטיה. דמוקרטיה היא בגדר שאיפה באמריקה, ואני שופט מנהיגים לפי המידה שבה הם הולכים בעקבות השאיפה הזאת. אין שום דבר ברקורד של טראמפ שיצביע על כך שהוא תומך בדמוקרטיה, ובקמפיין הוא אמר שאם התוצאות יהיו לרעתו הוא ייצא נגדן. בשיטה האמריקאית יש כמה בעיות: יש ניסיונות להקשות על בוחרים להצביע, יש חלוקה מניפולטיבית של מחוזות בחירה, יש הרבה יותר מדי כסף בקמפיינים, יש את חבר האלקטורים. המשמעות של כל אלה היא שאנחנו דמוקרטיה רק אם אנחנו הופכים את עצמנו לכזאת. עבורי, מנהיג שלא נראה שאכפת לו משיפור הדמוקרטיה שלנו הוא לא דמוקרט.

 

"שנית, בדרך כלל כאשר מתרחש שינוי למשטר סמכותני, מימין או משמאל, זה כולל גם בחירות: היטלר זכה בבחירות והוטל עליו להרכיב ממשלה, בצ'כוסלובקיה ב־1948 הקומוניסטים ניצחו בבחירות ולכן החזיקו במספיק משרדי ממשלה כדי לבצע הפיכה. יש מעט מאוד מהפכות 'טהורות'. לכן נראה לי סביר לחלוטין שאנשים יהיו מודאגים — עצם העובדה שמישהו זכה בבחירות לא אומרת שאתה אמור להשתטח ולהגיד 'זה בסדר, מה שלא תעשה הולך מבחינתי, בי מיי גסט'.

 

"ויש עוד בעיה עם הגישה הזאת", סניידר מוסיף אחרי רגע, "ש'היטלר זה טאבו, אם אתה מדבר עליו אתה איש רע או שמאלן היסטרי', ששומעים הרבה מאנשי ימין. אני אחד האנשים השמרנים באמת המעטים באמריקה — חשובים לי דברים כמו שלטון החוק — וכל הנקודה היא שהיטלר הוא חלק מקשת של תוצאות אפשריות: מבחינה היסטורית, יותר דמוקרטיות נכשלו מאשר הצליחו, וצריך להיות מודעים למקרים שבהם הדמוקרטיה נכשלה. כל הגישה של 'אי אפשר לדבר על היטלר' היא בעצם דרך טיפוסית לא לאפשר לאף אחד לדבר על ההיסטוריה. זה סוג של תכסיס".

 

כרזות עם חלקים מספרו של סניידר, בלונדון. "כל אחד צריך לעשות את הדברים הקטנים שהוא יכול לעשות, הספר הוא משהו קטן שאני מסוגל לעשות" כרזות עם חלקים מספרו של סניידר, בלונדון. "כל אחד צריך לעשות את הדברים הקטנים שהוא יכול לעשות, הספר הוא משהו קטן שאני מסוגל לעשות" צילום: Penguin Books UK Twitter

 

להימנע מציות מקדים, להגן על המוסדות הדמוקרטיים, לדבוק באמת

 

"ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אבל היא יכולה להדריך אותנו", כותב סניידר, ושואב השראה לא רק מהידע ההיסטורי שלו, אלא גם מהוגים כמו ואצלב האוול, חנה ארנדט וצ'סלב מילוש. מתוך 20 הלקחים שהוא גוזר מההיסטוריה של המאה ה־20 לימינו, כדאי להתעכב על שלושה מרכזיים. הראשון, שפותח את הספר, הוא "אל תצייתו מראש". רוב הכוח של משטרים דיקטטוריים, סניידר מסביר, מגיע מהאזרחים, שמוסרים אותו לידיהם מרצון, באופן חופשי, עוד לפני שמישהו מאלץ אותם לעשות זאת. "אנשים לא יודעים כמה כוח יש להם בידיים", הוא מפרט עכשיו. "סמכותניות, במיוחד בהתחלה, דורשת שאנשים ילכו בעקבות הדחף האנושי הנורמלי של הסתגלות למצבים חדשים. ב־99.9% מהמקרים זה דחף נורמלי ומועיל, שלא היינו יכולים להסתדר בלעדיו. אבל יש רגעים שבהם הוא לא מתאים. הם לא רבים, הם יכולים לקרות גם פעם בחיים. אבל ברגעים כאלה צריך לומר 'אני לא הולך להיסחף רק כי כל השאר נסחפים', אלא לעצור ולחשוב: 'מה חשוב עבורי?'.

 

"בשלב הזה לא מדובר באי־ציות לפקודות, אלא בלא להסתגל, לא לעשות את מה שאיאן קרשו (ההיסטוריון הנודע) מכנה 'להתקדם לעבר הפיהרר', כלומר לנסות להבין מבעוד מועד מה המנהיג רוצה. בספרות המקצועית זה נקרא 'ציות מקדים', והספרות על גרמניה הנאצית מועילה כי היא מראה שהיטלר לא היה סופר־נבל עם יכולת לגרום לכולם לעשות את מה שהוא רוצה. הוא לא היה יכול לעשות את זה ב־1933 או בכל רגע אחר כך; המחקר מראה איך במצבים יוצאי דופן אנשים מתנהגים באופן רגיל, וכך הופכים את היוצא דופן לאפשרי. זו מהות הציות המקדים". ובמילים אחרות, סניידר מסביר בספר, ההתנהגות הקונפורמיסטית המוקדמת של האזרחים מלמדת את השלטון מה ביכולתו לעשות.

 

לקח מרכזי שני של סניידר קורא לאנשים "להגן על המוסדות". אי אפשר לסמוך על כך שמוסדות דמוקרטיים כמו בתי המשפט, החוקה או העיתונות החופשית יהיו שם תמיד כשנזדקק להם, הוא טוען. הם זקוקים לתמיכתנו. "בנקודה הזאת אני חושב שכבר התברר שצדקתי. זכוֹר שכתבתי את הדברים בנובמבר. התגובה באמריקה אז היתה 'המוסדות יגנו עלינו, יש לנו מוסדות טובים', אבל כשאתה אומר את זה אתה פוטר את עצמך מאחריות, כאילו אומר 'יש מכונה שנקראת מוסדות שהולכת לעשות את העבודה במקומי'. אבל המוסדות לא הולכים לעשות את זה. המוסדות באמריקה אולי טובים מאלה שבמדינות אחרות, אבל כשאנחנו אומרים שהם הולכים לעבוד בעצמם אנחנו בעצם מעמידים אותם בסכנת הרס. וכבר ראינו את טראמפ הולך בכיוון הזה: כשהוא מתייחס לשופטים כ'שופטים לכאורה' זו התקפה על הזרוע השופטת. כשהוא מתייחס לעיתונאים כ'אויבי העם', שזה כמובן ציטוט של סטאלין, זו התקפה על חופש העיתונות, שהיא מוסד אמריקאי חיוני. כשהוא טוען שהמפגינים שמוחים נגדו עושים את זה בתשלום, שזו שורה שנגנבה מפוטין, מדובר בהתקפה על חופש ההתכנסות, שגם הוא מוסד אמריקאי מרכזי. וכן הלאה וכן הלאה. לכן צריך לתמוך במוסדות החוקתיים, ולצדם גם במוסדות אחרים, כמו ארגונים מקצועיים וארגונים לא ממשלתיים".

 

כוחות רוסיים במסווה פולשים לאוקראינה. "המתקפה על האמת בארצות הברית היא חלק מהתפתחות היסטורית גדולה יותר. הרוסים שכללו את זה לכדי שלמות וניסו את זה באוקראינה, כשאמרו שהם פולשים לשם כי מדובר בנאצים" כוחות רוסיים במסווה פולשים לאוקראינה. "המתקפה על האמת בארצות הברית היא חלק מהתפתחות היסטורית גדולה יותר. הרוסים שכללו את זה לכדי שלמות וניסו את זה באוקראינה, כשאמרו שהם פולשים לשם כי מדובר בנאצים" צילום: רויטרס

 

הלקח השלישי הוא הצורך לדבוק באמת. "פוסט־אמת זה קדם־פשיזם", קובע סניידר בספר, בתובנה שמשמעותה התחדדה עוד יותר בחודשים האחרונים, שבהם התחוור היקף פעילותם של אתרי חדשות מזויפים טרם הבחירות, יועצת בכירה של הנשיא דיברה בגלוי על "עובדות אלטרנטיביות" וטראמפ עצמו האשים את התקשורת הממוסדת בכך שהיא מייצרת "פייק ניוז". "זו דינמיקה מסוכנת ביותר, ואני חושב שאנשים לא מבינים עד כמה היא מסוכנת", אומר כעת סניידר. "המוסדות שיש לנו תלויים בהכרה שיש אמת בעולם, ואפילו אם לא כולנו יודעים את כל העובדות בכל רגע נתון, אנחנו יכולים לגלות אותן באופן משותף: הן קיימות. זה חלק מרכזי מהנאורות. זו אחת הסיבות לכך שהפשיזם הצליח כל כך: הוא הכריז — 'שכחו מהעולם היומיומי העובדתי השטחי הזה'. הוא טען שהאמת ה'אמיתית' טמונה באחדות הגוף הלאומי, או בחיבור המיסטי בין המנהיג לעם. או שהאמת האמיתית היא הקונספירציה שאתם לא יכולים לראות, 'היהודים נגדנו'. טענות מהסוג הזה היו רבות עוצמה. והן היו תלויות ביכולת להיפטר מהמציאות העובדתית, זה משהו שכמעט אף אחד לא זוכר. לכן אנחנו לא מבינים שכשאנשים יוצאים נגד העובדתיות המטרה האמיתית היא הדמוקרטיה. זו הדרך הזולה והקלה ביותר להביא לשינוי משטר: אם אתה רוצה להפוך את אמריקה ללא־דמוקרטיה, קל הרבה יותר לשכנע את האמריקאים שאין אמת מאשר לפלוש לארצות הברית ולמנות ממשלה משלך. וזה מה שקורה בפועל; חלק מזה הגיע מחוץ לארץ, וחלק מטראמפ בעצמו".

 

המתקפה על האמת בארצות הברית, סניידר ממשיך, היא חלק מ"התפתחות היסטורית גדולה יותר. הרוסים שכללו את זה לכדי שלמות כסגנון ממשל כבר לפני חצי עשור, וניסו את זה באוקראינה. הם אמרו שהם פולשים לאוקראינה כי מדובר בנאצים (בנאום ההכרזה על סיפוח קרים, למשל, הכריז פוטין כי השלטון בקייב מורכב מ'פשיסטים, ניאו־נאצים ואנטישמים' — א"פ). והרבה אנשים בישראל, בארצות הברית ובאירופה היו מספיק תמימים כדי לא להבין שמאכילים אותם במציאות אלטרנטיבית. ועד שהבינו את זה, כבר היה מדובר בעניין מוגמר: רוסיה כבר פלשה לאוקראינה, סיפחה חלק מהטריטוריה שלה וכבשה חלק לא מבוטל מהשאר".

סיפור אוקראינה, לדבריו, "היה מעין אימון למה שבא אחר כך: שנת 2016 בארצות הברית. הרבה מהמידע שהופץ כאן בשנה החולפת נעשה על ידי טרולים רוסים מקצוענים". והוא מוסיף שנראה כי ההאקרים ומפיצי החדשות המזויפות הקדישו "הרבה תשומת לב למדינות קריטיות כמו מישיגן, וויסקונסין ופנסילבניה, וטראמפ בסוף ניצח בהן. אני חושב שאין דרך אחרת אלא להכיר בסכנה.

 

"והדרך היחידה שבה תיתכן התנגדות, או לצורך העניין שיטה חוקתית, היא שתהיה קיימת אמת", מסכם סניידר. ובמציאות כזאת, "העיתונאים, האנשים שיוצאים החוצה ומנסים למצוא את האמת, נהפכים לסיכוי היחידי שלנו. כל מה שאנחנו יודעים על ממשל טראמפ בא מעיתונאים חוקרים, כי אנשי הממשל, מאז נבחר, לא אמרו שום דבר נכון על עצמם, רק הכחישו דברים נכונים שאחרים מצאו. אם 'הניו יורק טיימס' ו'הוושינגטון פוסט' לא היו קיימים — זו הפנטזיה של סטיב בנון, משהו שהוא חולם עליו כל לילה — לא היינו יודעים כלום על העולם האמריקאי סביבנו. אני אולי מפריז קצת, כי יש גם כלי תקשורת אחרים, אבל הנקודה הבסיסית היא שהאנשים שחוקרים הם הגיבורים של 2017".

 

הספר של סניידר זכה לחשיפה אדירה, לשבחים רבים וגם לביקורת. מייקל גוב, מאדריכלי הברקזיט, האשים את סניידר שהקישור של טראמפ להיטלר מוגזם, פוגע באפקטיביות של הביקורת וכמובן מפחית בעוולות הנאציזם (אם כי חשוב להדגיש שסניידר אינו משווה ישירות בין טראמפ להיטלר). היו מי שתפסו את ההתייחסות למשטר הנאצי כתגובת יתר, והיה גם מי שטען שבכך שסניידר נזקק להיטלר ולסטאלין הוא מפחית מהמקורות האמריקאיים של תופעת טראמפ ובכך דווקא תורם לתפיסתו כמשהו זר וחולף. באשר להמלצותיו של סניידר, נטען שחלק מהלקחים שלו מעורפלים מדי, והיסטוריונים מסוימים האשימו אותו בחוסר דיוק, למשל בטענה שבניגוד למשתמע מהמסר על ציות מקדים, בתחילת שנות השלושים המתנגדים הפוליטיים העיקריים של הנאצים היו נתונים תחת דיכוי משמעותי.

 

הגלובליזציה נכשלה, ההיסטוריה חזרה בגדול, והדיקטטורות עולות

 

"אני משעמם, העולם מעניין", אומר סניידר (47) כשאני שואל על חייו. הוא גדל באוהיו, באזור כפרי שבו חיה משפחתו כבר יותר מ־200 שנה, למד באוניברסיטת בראון היוקרתית, עשה דוקטורט באוקספורד ופרסם שלל מאמרים וספרים. הנודע שבהם הוא "ארצות דמים" מ־2010, שבו עסק ברצח ההמונים שביצעו היטלר וסטאלין. הוא תורגם ל־28 שפות, זכה בפרסים וגם ספג ביקורת על כך שהוא כורך את היטלר עם סטאלין ובכך גורע לכאורה מייחודיות השואה.

 

השריפה ברייכסטאג, שהובילה לשלילת זכויות בגרמניה ב־1933. סניידר מזהיר מ"שריפה ברייכסטאג" אמריקאית, "אסון שישמש למצב חירום. זה תרחיש סביר" השריפה ברייכסטאג, שהובילה לשלילת זכויות בגרמניה ב־1933. סניידר מזהיר מ"שריפה ברייכסטאג" אמריקאית, "אסון שישמש למצב חירום. זה תרחיש סביר" צילום: איי אף פי

 

כעת אני מבקש מסניידר לנסות לאפיין את הרגע ההיסטורי שבו אנחנו נמצאים, והוא מדבר על ארבע רמות שונות שבאמצעותן צריך להבין את ההווה. "ברמה השטחית ביותר, הספר שלי היה תגובה לעובדה שהיתה לנו תוצאה מפתיעה בבחירות בארצות הברית", הוא אומר, ואז ממשיך לניתוח העמוק יותר. זה מתחיל ב"כישלון הגלובליזציה" — "היו לפחות שתי גלובליזציות. זאת של המאה ה־19 ניצבה בפני סדרה של אתגרים עד למלחמת העולם הראשונה, השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה. גם הגלובליזציה השנייה, שהחלה בשנות השבעים, ניצבה בפני שורת אתגרים, וחלק מהמסר של הספר הוא שאין הרבה חדש בגלובליזציה. העובדה שהיא לא מביאה באופן אוטומטי נאורות ושגשוג לכולם לא צריכה להפתיע אותנו".

 

הבעיה, הוא מדלג לרמה הבאה, היא "שיש שכחה של ההיסטוריה, וזה משהו ייחודי לרגע שלנו. אנחנו במערב (וישראל אולי מעט שונה במובן הזה) הכרזנו ב־1989 שההיסטוריה הסתיימה, ולכן אנחנו לא צריכים להכיר את הפרטים וגם לא את המושגים. אבל באופן פרדוקסלי בכך שסילקנו את ההיסטוריה גם הזמנו אותה בחזרה: דברים שחשבנו שלא יכולים לקרות שוב קורים שוב. וזו הרמה האחרונה: הסמכותנות עולה מחדש בכל העולם. אמריקאים שונאים להודות בזה, אבל גם אנחנו חלק ממגמות גדולות יותר שלפעמים מגיעות אלינו באמצע או בסוף. הרבה מהדברים שקורים כאן כבר קרו בחלקים אחרים של העולם".

 

על פניו, 100 ימי שלטונו הראשונים של דונלד טראמפ, שיסתיימו עוד עשרה ימים, היו יכולים להרגיע את החששות שמעלה סניידר. הממשל החדש התברר כשלומיאלי למדי, שמתקשה להעביר מהלכים דרמטיים, והפלג הימני יותר בממשל, שאותו מייצג סטיב בנון, האסטרטג הראשי בבית הלבן, נחלש ואילו "הגלובליסטים" — בראשות חתנו של הנשיא ג'ארד קושנר וראש המועצה הלאומית לכלכלה גארי כהן — התחזקו.

 

את סניידר ההתפתחויות האלה לא מרגיעות. "האופן שבו אני רואה את הדברים לא השתנה. ההנחה שלי היא שהאנשים שנמצאים כרגע בעמדות הכוח בבית הלבן לא מייחסים שום משמעות למוסדות אמריקאיים מסורתיים. אם הם היו יכולים הם היו משנים אותם בהתאם לפנטזיה שלהם, במקרה של בנון (שדיבר בעבר בהרחבה על ה'מהפכה' שהוא רוצה לחולל באמריקה — א"פ), או בהתאם למה שנוח להם, במקרה של טראמפ. הם היו משנים את שיטת המשטר אם הם היו יכולים".

 

והם עדיין יכולים, הוא אומר. היה להם סיכוי לעשות את זה באמצעות "100 ימים ראשונים ממש טובים, למשל בתרחיש שבו האיסור על כניסת אנשים ממדינות מוסלמיות היה עובר ואנשים היו אוהבים את זה, אף אחד לא היה מוחה — אגב זה היה צעד ממש חכם, למחות מהר". אבל זה לא קרה, ולכן "נשארה להם רק תוכנית ב'.

 

והתוכנית הזו היא השריפה ברייכסטאג (שהביאה להשעיית זכויות האזרח בגרמניה בפברואר 1933 — א"פ). אני לא פחות מודאג לגבי התרחיש של השריפה ברייכסטאג משהייתי קודם. מההתחלה חשבתי שאם הממשל לא ישיג ניצחונות מהירים במישור מדיניות הפנים טראמפ ישתעמם והם יצטרכו אסון כלשהו, מלחמה מעבר לים ו/או שמשהו יתפוצץ בארצות הברית. הם זקוקים לזה, כי ראשית, הם חסרי יכולת ביצוע במישור היומיומי, ושנית, אין להם אף מדיניות שהיא פופולרית בציבור הרחב. וכאמור, לא אכפת להם מהמסורת האמריקאית. מכל הסיבות האלה, תרחיש השריפה ברייכסטאג — כל תואנה שהם יכולים להשתמש בה כדי ליצור איזשהו מצב חירום — הוא סביר".

 

סניידר הוא לא היחידי שתוהה איך ינהג הממשל במקרה, למשל, של פיגוע גדול מאוד בארצות הברית. "יש בבית הלבן אנשים שרוצים לשנות את המשטר, הקושנרים שמנסים לעשות כסף או בנון וסטיב מילר והאנשים שאוהבים פשיזם, ולכן כשהתרחיש הזה יקרה, הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות הוא למחות כדי לשמור על הזכויות שלכם. כי אם תוותרו עליהן, לא תקבלו אותן בחזרה. מאוד קשה ליצור מדינה חופשית, מאוד קל להיפטר ממנה. לכן כאשר משהו יתפוצץ, ומאוד סביר להניח שזה יקרה, האמריקאים צריכים להיות מוכנים להגן על עצמם נגד מצב חירום".

 

אפילו התקיפה האמריקאית בסוריה בעקבות התקפת הגז יכולה לשמש בדיעבד מהלך כזה, הוא אומר. "כאשר משהו יתפוצץ כאן, חס ושלום, טראמפ יגיד: 'זה המחיר שאנחנו משלמים על כך שהצלנו את הילדים האלה' או משהו אבסורדי בסגנון. 'אני הבחור הנחמד שהציל את הילדים הסורים האלה, אז לכו בעקבותיי כשאני משעה את הזכויות שלכם'. זה הקו שהוא ינקוט".

 

להיסטוריה אין כיוון. תהיו מוכנים לתאונות ולהפתעות

 

"עד לאחרונה אנחנו האמריקאים שכנענו את עצמנו שבעתיד מחכה לנו רק עוד מאותו דבר", כותב סניידר, שמותח ביקורת על השאננות שאחזה בארצות הברית, על בסיס הנחת יסוד שלפיה הגענו ל"קץ ההיסטוריה" ומכאן הכיוון יהיה של שיפור מתמיד. "מתישהו חצינו את הגבול בין 'דברים משתפרים כי אנחנו הופכים אותם לטובים יותר', ל'דברים משתפרים כי זה כיוון ההיסטוריה'", הוא מרחיב עכשיו. "אף היסטוריון לא מאמין בכיוון ההיסטוריה. אם יש משהו שההיסטוריה מלמדת אותנו הוא שתמיד יהיו הפתעות, שיש רגעים שבהם לבחירות אינדיבידואליות של אנשים יש השלכות לא מידתיות, שמוסדות הם שבירים, ושמה שנראה כמו מגמה היום ייראה כמו יוצא מן הכלל מחר. הרעיון שלהיסטוריה האמריקאית יש נתיב ברור הוא מלכודת, כי המשמעות שלו היא שאתה יכול פשוט לזרום ולא לעמוד על המשמר. אתה מתפרק מנשקך. אובמה היה מכור לרעיון הזה, ואובמה אכן לא חשב שטראמפ יזכה. קלינטון לא חשבה שהוא ינצח. הם חשבו שיש כאן סיפור: היה נשיא שחור ועכשיו תהיה נשיאה אשה. כמו ספר, נהפוך דף ואז עוד דף. אבל ההיסטוריה היא לא כזו".

 

טראמפ במירוץ הרפובליקני. "הוא תוקף את הזרוע השופטת, מתייחס לעיתונאים כ'אויבי העם' אגב ציטוט של סטאלין, ומאשים את המפגינים נגדו שהם עושים זאת בתשלום, כפי שפוטין האשים" טראמפ במירוץ הרפובליקני. "הוא תוקף את הזרוע השופטת, מתייחס לעיתונאים כ'אויבי העם' אגב ציטוט של סטאלין, ומאשים את המפגינים נגדו שהם עושים זאת בתשלום, כפי שפוטין האשים" צילום: איי פי

 

לא רק ההנחה שלהיסטוריה יש תמיד כיוון חיובי היא מסוכנת, הוא מדגיש, אלא גם התפיסה הנגדית שלפיה הכל תמיד רע. "כי אז אתה מקבל את ההשקפה של בנון, שלפיה ההיסטוריה היא תמיד איום, שיש בה מחזורים, ושיש אנשים בעלי מידות טובות, האמריקאים, שתמיד מותקפים בידי אנשים מרושעים מבחוץ. זה האופן שבו פשיסטים או פופוליסטים רואים את העולם. החשש שלי הוא שעכשיו, כשאנשים התפכחו מהסיפור ההיסטורי החיובי, הם יחשבו שהכל חייב להתקדם בכיוון גרוע, וזה מוביל למדיניות מסוכנת אפילו יותר.

 

"אין כיוון להיסטוריה, זה מה שהמאה ה־20 לימדה אותנו. אתה חייב להיות מוכן לתאונות ולהפתעות, ואתה חייב לתמוך במוסדות, ביסודות. אי אפשר פשוט לסמוך על התוצר הגולמי לנפש כמו שהדמוקרטים עשו, או על דבר מיסטי שנקרא דמוגרפיה. אתה לא יכול לעשות את זה, אבל זה מה שהם עשו".

 

את מסר ההתפכחות, אגב, אפשר למצוא גם בלא מעט מחקרים כלכליים, שחלק מהם נסקרו כאן ב"מוסף כלכליסט" — למשל הממצאים של הכלכלן הנודע תומס פיקטי, לפיו אי־השוויון במערב שב להרקיע שחקים, אחרי עשורים של ירידה, או המסר של מרווין קינג, לשעבר נגיד הבנק המרכזי של אנגליה, שלפיו אזרחי המערב פשוט התעוררו מהאשליות שהיו להם לגבי מצבם הכלכלי בשנות התשעים. "מה שאני מזהיר מפניו הוא תיקון יתר", אומר סניידר כשאני שואל אותו על התמונה שמציירים פיקטי, קינג ואחרים. "תיקון היתר יהיה למשל להגיד 'זה נורמלי שלחברים של טראמפ יהיה את כל הכסף ולנו לא יהיה. ככה עובד העולם'. ואתה יודע, אנשים לא רחוקים מלחשוב ככה: 'כמובן שזאת אוליגרכיה, אז אנחנו פשוט צריכים לבחור את האוליגרך שלנו'. זה היה חלק גדול מהבחירות של 2016: טראמפ הכריז 'אני האוליגרך שלכם, אין אוליגרכים מאחוריי'. זה כמובן היה שקר, כי לא רק שהיו אוליגרכים מאחוריו, היו אוליגרכים רוסים מאחוריו. אבל הוא אמר 'אני האוליגרך שלכם', וזה עבד כי האוכלוסייה מבינה שאנחנו קרובים למצב שבו העושר נמצא רק בידי כמה משפחות, והתוצאה הפרדוקסלית היא שאתה בוחר במשפחה שיש לה שאיפה לשלוט בכל העושר בעצמה. במילים אחרות, תיקון יתר הוא להגיד 'טעינו לגבי שנות התשעים ולכן שום דבר לא יכול לעבוד, אז בוא נשכח מכל הפרויקט'".

 

ומה עושה מי שמבין שלא בהכרח יהיה טוב יותר, אבל גם לא בהכרח חייב להיות רע יותר?

"אז אתה מבין שמוסדות הם עבודת יצירה בלתי פוסקת, משנה לשנה ומרגע לרגע, ושברגע שאתה מוצא את עצמך מספר סיפור אתה בצרות. באמריקה של היום הרבה אנשים הבינו את זה, זה מעודד. יש הרבה אמריקאים שיוצרים ארגונים חדשים, שחושבים על ריצה בבחירות, ויש עיתונאים מעולים שהבינו את זה. וההיסטוריה פתוחה מאוד, היא תמיד מלאה ביותר אפשרויות ממה שנראה לנו, וזה אומר שהפעולות שלנו חשובות יותר משאנחנו חושבים".

בטל שלח
    לכל התגובות