• תפריט
נשים ועסקים אפריל 2017
שער מגזין נשים ועסקים 4.4.17 האדר

"עזרה בבית היא ההשקעה הטובה ביותר בקריירה"

8 שיעורי ניהול מפתיעים מהקריירה של עדי סופר־תאני, מנכ"לית פייסבוק ישראל

עדי סופר־תאני, מנכ"לית פייסבוק ישראל

 

מצב משפחתי: בת 44, נשואה ואם לשתי בנות.

השכלה: תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת תל אביב; תואר שני במינהל עסקים מבית הספר קלוג־רקנאטי.

 

מסלול מקצועי: ב־1997 התמנתה למנכ"ל רשת בתי הספר לאנגלית וול סטריט; ב־2001 מונתה למנכ"לית קבוצת קידום; ב־2008 מונתה למנכ"לית חטיבת 888.com מקבוצת 888 אחזקות; ב־2014 התמנתה למנכ"לית פייסבוק ישראל, עם פתיחת השלוחה הישראלית של החברה.

 

כיום: מנכ"לית פייסבוק ישראל; חברת דירקטוריון בכמה חברות; משקיעה (אנג'לית) בחברות סטארט־אפ ישראליות.

עדי סופר-תאני, מנכ"לית פייסבוק ישראל עדי סופר-תאני, מנכ"לית פייסבוק ישראל

 

1. אל תחכי להזדמנות המושלמת. קחי את זו שלפנייך

"כשאמא שלי היתה אומרת 'אני רק מציעה, תעשו מה שאתן רוצות', היינו צוחקות ומשלימות את המשפט: 'בתנאי שזה מה שאת מציעה'. נראה שהבנות שלי חושבות עליי את אותו דבר. אני מאוד פרפקציוניסטית. זה קשור למשפט שההורים תמיד אמרו: 'אין הזדמנות מושלמת. קחו את ההזדמנות שלפניכן, ועשו אותה מושלמת'".

 

2. יצירתיות בונה פתרונות שחוסכים כסף, משיגים יעדים ומצמיחים אנשים

"כשהייתי בגן חובה, ההורים שלי הודיעו באיזשהו יום שאני מספיק גדולה לחזור הביתה לבד. קיבלתי מפתח עם שרוך, ואני זוכרת את אמא שלי שמה לי אותו על הצוואר וממש מכתירה אותי. זה היה כמו לקבל דרגות קצונה מהמפקדים שהכי הערצתי. זאת לא היתה רק אחריות לעצמי, הייתי צריכה להחזיר איתי גם את אחותי, והיתה לנו משימה קבועה: לעצור בדרך במכולת ולהביא לחם. עבור ילדה בגן, לדעת שהיא אחראית לאחותה וגם קונה אוכל הביתה זאת חוויה מאוד מעצימה. רק שנים אחר כך אמא שלי הסבירה מה היה שם: היא חששה שנהיה לבד בבית יותר מדי זמן, ואמרה, 'המוכר במכולת לא מבין שעבור הפרוטות שעולה הלחם הוא מספק לילדות עיסוק ועושה להן בייביסיטר'".

 

3. לשלם על עזרה בבית זה חשוב בדיוק כמו לשלם על לימודים

"אמא שלי היא מודל החיקוי שלי, חד־משמעית. היא היתה מורה במשרד החינוך, אחר כך סגנית מנהלת ואז ניהלה בית ספר. במקביל היא היתה חלק מהוועדה האחראית ללימודי האזרחות, בנתה תוכניות לימודים והנחתה מורים. אגב כך היא השלימה שלושה תארים. היא היתה קרייריסטית במקצוע שנחשב קרייריסטי פחות, ולקחה את העבודה מאוד ברצינות, ניהולית ולא רק פדגוגית. כילדה ראיתי אותה עוסקת באתגרים של יצירת מוטיבציות אצל עובדים, בנייה של שיטות ותהליכי עבודה — מה שכל מנכ"ל עושה, רק שלאמא שלי זה היה מאתגר הרבה יותר, כי במגזר הציבורי זה ניהול בידיים קשורות: אין לך כלים כמו תגמולים, מודל ברור של קידום, קשר בין כמה שאתה עושה למה שקורה איתך.

תאני עם אמה, רות. "היא החזיקה את כל הכדורים באוויר בעצמה. זה נערץ, אבל לא כך צריך לעשות את זה" תאני עם אמה, רות. "היא החזיקה את כל הכדורים באוויר בעצמה. זה נערץ, אבל לא כך צריך לעשות את זה"

"תמיד התפעלתי לראות אותה מנסה לפצח את השילוב בין קריירה לבית. צפיתי בה הרבה יותר ממה שהיא ידעה; אנחנו שמים לב למה שאנחנו אומרים לילדים, אבל לא ליד הילדים, וזה לא פחות משמעותי. ראיתי אותה מג'נגלת, מכינה אותנו בבוקר ורצה לעבוד. היתה תקופה שבה היא הגיעה הביתה באמצע היום לשעה, רק כדי לפגוש אותנו חוזרות מבית ספר: אנחנו היינו מסדרות את השולחן בעצמנו, ואז היא היתה מגיעה, ואחרי שעה חוזרת לעבוד. "היא עשתה הכל לבד, כמעט בלי עזרה. מלהסתכל עליה הבנתי שכבר בשלב מוקדם בקריירה אני אקיף את עצמי בעזרה (בתשלום — דב"נ). לימודים נתפסים כהשקעה חשובה, אבל עזרה בבית היא השקעה חשובה לא פחות, אם לא יותר. זו בדיוק העזרה שמאפשרת הזנקה של קריירה בזמן שמקימים משפחה. אמא שלי לא לקחה עזרה, היא ניסתה להחזיק את כל הכדורים באוויר בעצמה. זה נערץ, אבל גם גרם לי להבין שלא כך צריך לעשות את זה. להשקיע בעזרה זה להשקיע בעצמך ובקריירה שלך, ודווקא ההוצאות האלה מנוהלות ברוב הבתים במשורה".

 

4. יש לי נוגדנים לציניות

"ציניות הורסת דינמיקה קבוצתית. קל לשבת מלמעלה כמו בחבובות וללהג על מה שאנשים מתחתיך עושים. אני גדלתי בבית מאוד לא ציני. אמא שלי הגיעה מתפיסה סוציאליסטית שוויונית, היא היתה אינטלקטואלית, אשת ספר, דיברה בלי שמץ ציניות. ממנה קיבלתי את הדרישה לעשייה מושלמת, בלי קצוות פרומים. מאבא שלי, לעומת זאת, קיבלתי את היכולת להתרגש מהדרך, לא רק מהתוצאה. הוא אדריכל, איש של אסתטיקה, וטיפוס רגשן גם היום, מזיל דמעה כשאני מחבקת אותו ואומרת שאני אוהבת אותו. הוא זה שלימד אותי לאהוב אנשים, להתרגש מסיטואציות. הציניות היא ממנו והלאה".

 

5. תנועת נוער היא בית ספר מצוין לניהול

"בסביון, שבה גדלתי, הצופים הם העוגן של היישוב, ואני עשיתי את כל המסלול עד רשג"דית. התפקידים בצופים היו הכי חשובים בחיים שלי, ואני לא מתכוונת רק לילדות. המנהיגות והאחריות שאת מקבלת כמדריכה — אלה יכולות שאתה רוכש והופכות להיות כמו עוד שריר בגוף. כהורה, לפעמים זה מבעית לחשוב כמה אחריות הילדים הצעירים האלה מקבלים: בהכנת תכנים, ברגישות שבה צריך להתנהל עם ילדים שונים. זו בעצם חוויה ניהולית, פיקודית בגיל נורא צעיר. שם נחשפתי לראשונה לעבודת צוות ולתחרות נגד צוותים או שבטים אחרים. זאת בדיוק החוויה שחווים אחר כך בעולם העבודה".

 

6. ביקורת היא המתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת

"ביקורת ואהבה הן לא מילים סותרות. המחשבה שמי שמבקר אותנו לא מעריך אותנו היא טעות. ביקורת יכולה גם לבוא עם הערצה. אמא שלי היתה מאוד ביקורתית, אבל זה לא ערער בגרם את הידיעה שההורים שלי אוהבים ומעריכים אותנו. נדרש לי זמן ליישם את זה לתוך סביבת העבודה. היום, אם יש לי פידבק, אגיש אותו לא ארוז. האנשים שאני נותנת להם הכי הרבה פידבק, הכי הרבה ביקורת על 'איך אפשר לעשות טוב יותר', הם האנשים שאני הכי מעריכה, אלה שאני רוצה לקחת לדרך ארוכה. כשמישהו נותן לך ביקורת, את צריכה לבוא בגישה של 'תן לי את זה, תקטול', כי זה מישהו שרוצה שהמוצר שלך יהיה מעולה". 

 

7. אם את רוצה משהו, תגידי

"עוד דבר שאמי נהגה לומר: 'אל תניחי שאחרים מבינים למה התכוונת, אם לא היית ישירה כשאמרת את זה'. היום אני מאוד ישירה, אבל נדרש לי זמן להגיע לזה: לא לסנן, לומר מה אני רוצה כפי שהוא. לשתף ברצונות שלך מביא תוצאה טובה יותר. חשוב ללמד את דור המנהלים הצעיר להגיע לזה מהר יותר, כי ככל שהמשימה הניהולית מורכבת יותר, אין לך זמן לא להיות ישירה. והאמת היא שזו בעיה של נשים בעיקר, שנובעת מיותר מדי רגישות ופחות מדי ביטחון עצמי. הגישה צריכה להיות: 'תבקשי ישירות, גם אם יש סיכוי שתקבלי לא כתשובה'.

"המשפטים האלה של אמא שלי הדהדו בי בתחילת הקריירה: הייתי אז עוזרת משפטית בחברת קידום, שרכשה את הזיכיון לנהל בישראל את רשת בתי הספר לאנגלית וול סטריט. היינו צריכים למנות מנכ"ל לוול סטריט ואני, שהייתי בת 25, באתי ואמרתי שאני רוצה את התפקיד. כך התחילה קריירה של ניהול חברות שנמשכת עד היום".

 

8. משרות הורה במקום משרות אם

"היום איש לא יגיד שמוח של אשה נחות מזה של גבר, אבל בשוק העבודה דבר לא השתנה: אם 50% מכוח העבודה בארץ הוא נשים, ואם נשים הן יותר מ־50% מהסטודנטים, אז איך יכול להיות שנשים הן רק 20% מדרגי הניהול ורק 8% מדרגי מנכ"ל? איך זה מסתדר?

 

“הרבה שנים היה לי לא נוח לדבר על שוויון בסביבת העבודה, זה הרגיש לי תבוסתני, עד שירד לי האסימון והבנתי שיש בעיה גדולה: גם בבתים הכי פמיניסטיים לא מתקיים שוויון. זה מפני שגילי 30–40, כשמגיעה הקפיצה הכי משמעותית בקריירה, הם השנים שבהן מקימים משפחה, ואז נשים, גם אם באו מבית שוויוני ופמיניסטי, מושכות הנדברקס. הן חוזרות מחופשת לידה ומבינות שמישהו צריך להישאר עם ילד חולה, מישהו צריך לצאת מוקדם יותר כי צריך להכין לילד טנא. בסיטואציה הזאת הנטל יושב יותר אצלן. זה מייצר פער שהולך ונפתח. הן אומרות: 'תודה לאל שמסכימים שאשאר', לא מבקשות העלאה או קידום, ובמידה מסוימת בצדק, כי אם את עובדת חצי משרה, פער השכר משקף את מה שאת נותנת. את בטוחה שתחזרי לעניינים ואז מגיע ילד שני, ופערי השכר הופכים משמעותיים כי הגבר כבר מקבל שכר גבוה יותר ולא משתלם שהוא יהיה זה שיאט את הקצב. בגיל 40 זה מאוחר מדי.

 

"הצד האחר של הטולרנטיות לאמהות עובדות הוא שנוצרת אפס סובלנות כלפי אבות: אם גבר נשאר בבית כשילד חולה מסתכלים עליו במבט של 'מה נסגר'. בעיניי צריך לדבר על תפיסת שוויון הורית: במקום 'משרת אם', מקומות עבודה צריכים משרת הורה, שתאפשר לאב ולאם להתנהל באופן דומה.

 

"הדבר השני הוא לוודא שנשים בצמתים האלה, לא רק מפייסבוק, יודרכו על ידי מנהלות בכירות. לכן השקנו תוכנית מנטורינג עם המנהלות הבכירות במשק: נגבש קבוצה של נשים שרוצות להתקדם מרופאה למנהלת מחלקה, מסמנכ"לית למנכ"לית, ונשדך אותן לבכירות כדי ליצור קשרים, לפתוח דלתות ולגבש חשיבה.

 

"שריל סנדברג, סמנכ"לית התפעול של פייסבוק העולמית, סיכמה את זה הכי טוב: 'העולם יהיה מקום טוב יותר אם 50% מהבתים ינוהלו על ידי גברים ו־50% מהחברות ינוהלו על ידי נשים'".

 

בטל שלח
    לכל התגובות