• תפריט
מוסף 09.02.2017
האדר מוסף שבועי 9.2.17

פוסט-פרנסה: העידן שבו לא נצטרך לעבוד למחייתנו יוצא לדרך

תשכחו מעבודה. התמעטות המשרות שמאפשרות קיום בכבוד מביאה עוד ועוד מדינות להשיק פיילוטים שמעניקים קצבה חודשית לכל אזרח, עובד או מובטל. אבל פרופ' ג'יימס ליווינגסטון מתעקש כי האתגר העיקרי שמציב המעבר לעידן שבו לא נהיה תלויים בעבודה למחייתנו אינו כלכלי, אלא מחשבתי: אנחנו חייבים להשתחרר מהצורך לעבוד כדי להעריך את עצמנו

הקסם החל לפני חודש בדיוק. בתיבות הדואר של 2,000 אזרחי פינלנד נחת הצ'ק הראשון בסך 560 יורו, כ־2,200 שקל, בלי שעשו דבר תמורתו. בשנתיים הקרובות יחזור הקסם על עצמו בכל חודש במסגרת ניסוי שעורכת ממשלת פינלנד. המשתתפים יקבלו שכר מהמדינה בין שיקימו סטארט־אפ שיגייס עשרות מיליוני דולרים ויהפוך אותם לאנשים עשירים, ובין שישכבו בתחתונים על הספה כל היום מול שידורים חוזרים של "חברים".

 

אבל פינלנד היא רק קצה הקרחון. בהמשך השנה יתחילו פיילוטים דומים בארצות הברית, הולנד, קנדה, איטליה וסקוטלנד. רעיונות דומים נבחנים בידי ממשלות צרפת וטייוואן, ואפילו הודו, המדינה השנייה הכי מאוכלסת בעולם, השלימה ניסוי מוצלח שבעקבותיו היא שוקלת להעניק שכר אוניברסלי לכל 1.3 מיליארד אזרחיה. אלו אינם צירופי מקרים, אלא חלק ממגמה כלל־עולמית שמנסה להתמודד עם הפער המחריף בין המשרות שהולכות ופוחתות לבין האוכלוסייה שרק גדלה וגדלה. זו ראשיתו של עידן חדש בעולם המערבי: עידן הפוסט־פרנסה.

 

"שוק העבודה התקלקל ואי אפשר לתקן אותו. בשלב המאוחר הזה של הקפיטליזם הוא הגיע לכזו שלמות, עד שהתחלופה בין הון לעבודה, כלומר בין מכונות לבני אדם חיים, מתקרבת לשוויון. הפסדנו במירוץ נגד המכונה", אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט" פרופ' ג'יימס ליווינגסטון, היסטוריון כלכלי מאוניברסיטת ראטגרס האמריקאית. "במשך מאות שנים הגדרנו את עצמנו לפי מה שאנחנו מייצרים ולפי העבודה שלנו, וזה נגמר".

 

מודעת ענק בז'נבה, שוויץ, לפני משאל העם שכשל בנושא מימון הכנסה־לכל. המצביעים חששו מפגיעה בכלכלה מודעת ענק בז'נבה, שוויץ, לפני משאל העם שכשל בנושא מימון הכנסה־לכל. המצביעים חששו מפגיעה בכלכלה צילום: רויטרס

 

זו בעיה שמאפיינת את כל מדינות המערב: אנחנו עובדים יותר שעות תמורת שכר קפוא או נמוך יותר, יש תפקידים שנעלמו, ועל פי מחקר מצוטט מאוד של שני חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד, כ־47% מכל התעסוקה האמריקאית נמצאים בסיכון גבוה להיות מוחלפים על ידי אוטומציה בתוך עשור או שניים.

 

אובדן העבודה הוא עובדה מוגמרת, ובין שמודים בזה או לא — גם ידועה. תרומתו הגדולה של ליווינגסטון לדיון היא בדרישה לפקוח עיניים ולהתמודד עם עתיד שבו ייאלצו מדינות לשלם לכל האזרחים שלהן הכנסה בסיסית אוניברסלית, כמו בניסוי בפינלנד. ומבחינה מוסרית, עלינו להתמודד עם השאלה מה נעשה כשלא נצטרך לעבוד לצורך פרנסה. מאיפה יבואו חברים, הערכה עצמית, סיפוק, אתגרים, דימוי עצמי. ומה נעשה עם עצמנו במשך חיים שלמים.

 

"אמנם עבודה קשורה בצייתנות אבל היא גם המקום שבו ביטאנו את התשוקה האנושית העמוקה להיות חופשיים ועצמאיים. הפרודוקטיביות הזאת אפשרה את החלום האמריקאי, שלפיו אם תעבוד קשה ותשחק לפי הכללים תתקדם. אבל בעולם שבו יש פחות ופחות מקומות עבודה זו תפיסה לא הגיונית. סוף העבודה מעורר שאלות בסיסיות על מה זה להיות אנושי — ואין לנו ברירה. אנחנו מוכרחים להתמודד איתן ולחשוב מחדש על העבודה".

 

ליווינגסטון כינס את תובנותיו לגבי השאלות המוסריות, הערכיות והכלכליות שעולות עם השינוי בעבודה לספר שנקרא "No more work", או בכינוי החיבה שהוא עצמו טבע — Fuck work. בספר, שיצא לאור באוקטובר, הוא מגייס לעזרתו כלכלנים, פילוסופים ותיאורטיקנים מתקופות שונות למסע מעורר מחשבה על היום שבו לא יהיה קשר בין ההכנסה שלנו לעבודה שלנו.

 

זהו הספר השישי של ליווינגסטון, שכמו קודמיו מעורר עניין ציבורי רב. הספר הראשון שלו, "מקורות מערכת הפדרל ריזרב" מ־1986, זכה להדפסה מחודשת בשנים האחרונות בעקבות המשבר הפיננסי, וספרו הקודם, "נגד חסכנות", הכה גלים ועורר דיון ציבורי עז משום ששיבח את יתרונות הצרכנות והבזבזנות. גם ספרו החדש זוכה להצלחה רבה בעולם, אולם פחות בארצות הברית, מפני שהוא מנוגד לטרנד אופנתי חדש: הספר יצא לאור שבועות אחדים לפני שדונלד טראמפ נבחר לנשיא ארצות הברית והצהיר — בניגוד לכל היגיון כלכלי — שישפוך טריליוני דולרים על תשתיות כדי ליצור מקומות עבודה חדשים לאנשי צווארון כחול.

 

"אמריקאים תמיד היו נשואים לרעיונות שהעבודה היא המקום שבו יוצרים אופי, ושעבודה והכנסה הולכות יד ביד", מסביר ליווינגסטון את הקסם שהילך טראמפ על בוחריו. אבל הוא חשדן מאוד לגבי ההכרזה שלו ומאמין שהיא תועיל רק לבעלי חברות, לא לעובדים. "נניח שהוא יוציא טריליוני דולרים על תשתיות, איך הוא יממן את זה אם במקביל הוא יחתוך מסי חברות? ואם הוא יקים שותפויות ממשלתיות־פרטיות או ייתן תמריצים לתעשייה ליצור מקומות עבודה, הוא רק יעשיר את החברות הפרטיות, לא את העובדים".

 

טראמפ. "אם הוא ייתן תמריצים לתעשייה ליצור מקומות עבודה, הוא רק יעשיר את החברות הפרטיות, לא את העובדים" טראמפ. "אם הוא ייתן תמריצים לתעשייה ליצור מקומות עבודה, הוא רק יעשיר את החברות הפרטיות, לא את העובדים" צילום: רויטרס

 

עובדים ועניים

 

אחת הבעיות העיקריות בעידן הנוכחי היא שהעבודה כבר לא מפרנסת. ההכנסה אינה מספיקה כדי לגמור את החודש. ישראל וארצות הברית מתגאות בשיעורי אבטלה נמוכים, מתחת ל־5%, אבל אלה נתונים שמחמיצים את השחיקה של האדם העובד, של מי שעובדים בשכר נמוך ולא מספק או שנאלצים לעבוד במשרה חלקית. בארצות הברית כרבע מהאנשים שחיים מתחת לקו העוני הם אנשים עובדים, ובישראל המצב דומה: לפי דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי, ב־2015, השנה האחרונה שלגביה יש נתונים, 26% מהמשפחות שבהן מפרנס אחד ו־6.5% מהמשפחות שבהן שני מפרנסים היו מתחת לקו העוני. ולא נראה שזה עתיד להשתפר: לפי ליווינגסטון, תוספת מקומות העבודה נטו מאז שנת 2000 היא אפסית, והמשרות שנעלמו במיתון הגדול של 2008 לא חזרו למרות ההתאוששות.

 

"כלכלנים מימין ומשמאל מדברים על תעסוקה מלאה, ואני לא מבין את זה", הוא אומר על נתוני האבטלה הנמוכים, "כאילו שאם יש לך עבודה זה טוב, לא משנה כמה היא תובענית, משפילה או משלמת. עבודות מחורבנות לכולם לא יפתרו את הבעיה. כבר היום חצי מהמבוגרים העובדים זכאים לתלושי מזון. מה הטעם לעבוד ולהרוויח משכורת שאי אפשר לחיות ממנה, רק כדי להוכיח שיש לך מוסר עבודה?".

 

ואולי זו רק תופעה שייחודית לארצות הברית וכמה מדינות מעטות שדומות לה?

"הרבה אנשים אומרים לי שזה רק סיפור אמריקאי ושהוא לא תופס במדינות אמריקה הלטינית או מזרח אירופה, ואני תמיד אומר שאמריקה לא חריגה, היא רק המבשרת, המקום שבו הדברים קורים קודם ושממנו הם עוברים למקומות אחרים. את זה שהעבודה נעלמת אנחנו יודעים כבר חצי מאה, ולפי כל הכלכלנים והתיאורטיקנים היא לא תחזור. אני מנסה לשאול על המשמעות שתהיה לכך עבור הטבע האנושי.

 

"שמנו כל כך הרבה ביצים שמגדירות את המהות שלנו בסל של העבודה, את כל מה שעושה אותנו אנושיים, ובלי עבודה אנחנו לא נדע מה לעשות ומה לחשוב. זו נקודה שצריך לחשוב עליה כדי שתהיה תקווה לאלטרנטיבה. היכן נשיג סיפוק, תקווה ואת כל שאר הדברים שאנחנו מעריכים בעבודה? זה משבר מוסרי וכלכלי, אבל גם הזדמנות אינטלקטואלית שמאלצת אותנו לדמיין עולם שבו העבודה לא בונה את האופי שלנו, לא קובעת את ההכנסה שלנו ולא דומיננטית בחיי היומיום שלנו".

 

הפגנה במדריד, ספרד, למען הכנסה־לכל. "שוק העבודה אינו בר־תיקון. הפסדנו במירוץ נגד מכונות שהחליפו עובדים" הפגנה במדריד, ספרד, למען הכנסה־לכל. "שוק העבודה אינו בר־תיקון. הפסדנו במירוץ נגד מכונות שהחליפו עובדים" צילום: רויטרס

 

הבלדה על הגבר הלבן

 

בנובמבר 2015, שבועות אחדים לאחר שהוענק לו פרס נובל לכלכלה, פרסם פרופ' אנגוס דיטון את המחקר שעורר רעש ציבורי עצום. דיטון ושותפתו למחקר, הכלכלנית פרופ' אן קייס, שהיא גם רעייתו, גילו שב־15 השנה האחרונות שיעורי המוות של כל האמריקאים יורדים באופן עקבי בכ־2% לשנה, למעט קבוצה אחת: גברים לבנים בני 45–54 בעלי השכלה תיכונית. שיעורי המוות שלהם דווקא גדלו בכחצי אחוז לשנה, תפנית שאין לה מקבילה במדינות עשירות ותעשייתיות אחרות.

 

זה מוזר, כי גברים לבנים באמצע החיים נחשבים הקבוצה החזקה והדומיננטית באמריקה, אולם כשדיטון וקייס צללו לנתונים התברר שהללו פנו לצריכת אלכוהול ומשככי כאבים בגלל מצוקות כלכליות ותעסוקתיות. "נראה שהם איבדו את נרטיב חייהם, איבדו תקווה ואת הציפייה להתקדם", הסבירו בכמה הזדמנויות. "ייתכן שיש להם פחות תקווה לגבי יכולתם לחיות חיים טובים יותר... מקומות העבודה שלהם נעלמו, מצבם גרוע משל הוריהם והם מודאגים מההזדמנויות של ילדיהם".

 

אם לא ניערך למצב הזה, מזהיר ליווינגסטון, כולנו נהיה הגברים הלבנים האלה, מפני שהעבודה היא הכל בשבילנו. "במשך מאות שנים האמנו שהיא בונה אופי, שגם אם היא דפוקה היא נותנת משמעות, מטרה וסדר ליום. עבודה היא מה שמוציא אותנו מהמיטה בבוקר, משלם את החשבונות וגורם לנו להרגיש אחראים", מסביר ליווינגסטון.

זו לא צרה של עובדי ייצור בעלי השכלה נמוכה בלבד. גם המקצועות היצירתיים נמצאים בסיכון. "יוצרי מידע כמו עיתונאים, מחנכים, מוזיקאים, יוצרי סרטים וגיקים באופן כללי לא עובדים פחות שעות מבעבר. למעשה כולנו עובדים קשה יותר ופרודוקטיבים מתמיד, ואף שאנחנו יודעים שמה שאנחנו עושים שווה פחות בסטנדרטים של שוק העבודה, אנחנו עושים זאת בכל מקרה", הוא כותב.

 

כך נוצר משבר אמון בינינו לבין העבודה שלנו. אנחנו מצפים ששוק העבודה יקצה הכנסות באופן הוגן ומידתי לדרישות העבודה. אבל כשאנשים רואים שאחרים, כמו בנקאים בוול סטריט, מרוויחים בלי פרופורציות לערך שהם מייצרים, בזמן שהם עצמם עובדים קשה ומתקשים לגמור את החודש, הם מבינים שהשתתפותם בשוק העבודה לא רציונלית.

 

הלוגיקה הזאת מסבירה גם מדוע ששת מקומות העבודה הכי מבוקשים בישראל של 2017 (לפי מספר החיפושים בגוגל) הם חברות עם ועדי עובדים חזקים, כמו חברת החשמל ורכבת ישראל. אלו מקומות שמציעים איזון הוגן בין הכנסות לדרישות העבודה, וכריות ריפוד למקרה של משבר, כמו קביעות.

 

ליווינגסטון. "אנחנו מקובעים ברעיון שלא צריך לקבל משהו תמורת כלום. אבל אם נתגבר על זה, נחיה בחברה הוגנת יותר" ליווינגסטון. "אנחנו מקובעים ברעיון שלא צריך לקבל משהו תמורת כלום. אבל אם נתגבר על זה, נחיה בחברה הוגנת יותר" צילום: רויטרס

 

זכייה בלוטו כתרגיל

 

אם לא תהיה לכם עבודה, מה תעשו? בואו להשתתף במשחק המענג (עד שמתעוררים ממנו), "מה אעשה אם מחר אזכה בלוטו". רוב האנשים, אחרי שיקנו את בית חלומותיהם, יפנקו את בני משפחתם ויטיילו בחצי עולם, אומרים שימשיכו לעבוד. 68% מהאמריקאים שהשתתפו במחקר של גאלופ מ־2013 אמרו שימשיכו לעבוד גם אחרי שיזכו ב־10 מיליון דולר בלוטו, ובמחקר מ־2014 של CareerBuilder זו היתה תשובתם של 51% מהמשיבים. למה בעצם? התשובות היו (בסדר יורד) חשש משעמום, תחושת מטרה והישג, ביטחון כלכלי והחברים מהעבודה.

 

לפי ליווינגסטון, כולנו צריכים לשאול את עצמנו את השאלה הזאת — כלכלנים, פוליטיקאים והציבור הרחב — לא כי הפרס הגדול ייפול בחיקנו, אלא כי בעתיד הכנסתנו תהיה מנותקת מהצורך להתפרנס. הוא מצדד בתנועה הגלובלית של הכנסה בסיסית לכל, שלפיה כל אחד יקבל מהמדינה הכנסה שנתית בסיסית רק בזכות היותו אזרח, בלי קשר לשאלה אם הוא עובד ומהי הכנסתו. קבוצות כלכלנים ממדינות שונות עובדות על הרעיון ועורכות בו ניסויים בווריאציות שונות, אבל זה הרעיון העקרוני.

 

את סוגיית המימון הנפיצה של יוזמות כאלה ליווינגסטון מציג כעניין פשוט. "זה לא מדע טילים", הוא אומר. למימון ההכנסה הבסיסית הוא מסמן שני מקורות: הראשון הוא התקציב הקיים של תשלומי העברה, לאחר העלאת תקרת ההכנסה של תשלומי ביטוח לאומי. גם כך, טוען ליווינגסטון, מאז 1959 הרכיב היחיד שגדל בהכנסות משקי הבית הוא תשלומי העברה מהממשלה, שהם כעת כ־20% מההכנסות. מקור המימון השני יהיה העלאת מסי חברות.

 

לא נראה לי שיהיה כל כך פשוט לממן הכנסה לכל או אפילו לייצר הסכמה פוליטית וציבורית סביבה.

"נוכל להרשות זאת לעצמנו בקלות. כולם פוחדים שאם נעלה את המסים, החברות האמריקאיות יעברו מעבר לים, והתשובה שלי, כהיסטוריון, היא שהחברות עזבו את המדינה לפני זמן רב, ושההשקעה של חברות בצמיחת התעסוקה שולית. מ־1990 אנחנו עדים לצמיחה, אבל בלי גידול בהשקעות מצד החברות. המשמעות היא שרווחי החברות מימנו יצירת מקומות עבודה באופן שולי. זו עובדה היסטורית שאנחנו לא צריכים השקעה פרטית של תאגידים כדי לשמור על צמיחה או ליצור תעסוקה".

 

ומה לגבי הסוגיות המוסריות? האנשים שההכנסות שלהם יממנו את ההרפתקה הזאת עשויים להתמרמר ולסרב לממן פרזיטים. האם ראוי שהמדינה תממן אנשים תמורת זמן שבו הם יכולים לא להיות יצרניים ורק לשכב על הספה ולראות טלוויזיה?

"זו הסיבה העיקרית לכך שכתבתי את הספר. אנחנו יכולים לעשות את זה, אבל הבעיה היא שאנחנו לא רוצים, כי אנחנו מקובעים ברעיון שאף אחד לא צריך לקבל משהו תמורת כלום. מושרשת בנו התפיסה שזה לא בסדר שיהיו גידולים פרזיטיים כאלה על גוף החברה שחיים מעבודתם של אחרים. אבל אם נתגבר על זה ונאמץ את הרעיון שעלינו להיות 'שומרי אחינו', נחיה בחברה הוגנת וסוציאליסטית יותר.

 

"אנחנו באובססיה על מה אנשים אחרים עושים בזמן החופשי שלהם", אומר בציניות ליווינגסטון. "אבל יש עדויות מדהימות לכך שאם מסבסדים את הכנסתם של אנשים או מעשירים אותה על ידי הכנסה מובטחת, מוסר העבודה לא סובל כלל. אנשים רוצים לעבוד והולכים לעבוד בלי קשר לסובסידיה".

 

 

 

עובדים למרות ההכנסה

 

האופטימיות של ליווינגסטון מסתמכת על סדרת ניסויים שנערכה באמריקה בשנות השישים והשבעים, שבהם קיבלו אנשים הכנסה בסיסית בלי קשר לשאלה אם עבדו או אם היתה להם הכנסה אחרת. הניסויים האלו, שנעשו באקדמיה ובמימון גופים של ממשלת ארצות הברית, הניחו כבר אז שמשרות יילכו וייעלמו, והם נותנים תשובות ניצחות ומפתיעות לשאלות המוסריות.

 

ניסוי ניו ג'רזי נערך במשך שלוש שנים, מ־1968, בקרב 1,357 משקי בית שהכנסתם השנתית הממוצעת היתה 1,100 דולר. בתוספת ההכנסה הבסיסית מהמדינה הם הגיעו בממוצע ל־5,348 דולר — 32 אלף דולר לשנה במונחי 2014. תוספת ההכנסה לא גרמה לאנשים האלה להרגיש שהתעשרו ושהם יכולים להפסיק לעבוד. למעשה, הרגלי העבודה שלהם השתנו באופן שולי בלבד. הגברים קיצרו את שבוע העבודה שלהם בפחות משעה, והנשים בחמש שעות — שהוקדשו כולן להשקעה בילדיהן.

 

לא נמצאה שום אינדיקציה לירידה במוסר העבודה או במחויבות אליה. "הנתונים הללו מעידים כי החשש שהסיוע למשפחות יגרום לתגובות קיצוניות אינו מבוסס", נכתב בדו"ח הביניים של הניסוי. "אין שום עדות לכך שהמאמץ לעבוד ירד בקרב אלה שקיבלו תמיכה בהכנסה. להפך, יש אינדיקציה לכך שמאמץ העבודה שלהם עלה לעומת מי שלא קיבלו את התשלום". מלבד זאת, עלות התפעול של תוכנית ההכנסה הבסיסית התבררה כנמוכה יותר מעלות תפעול מערכת הרווחה למען אותן משפחות.

 

"רוב האנשים רוצים מבנה בחייהם, אז כשהם פורשים מהעבודה הם מפתחים תחביבים ומתנדבים", מסביר ליווינגסטון, "כמעט שלא נתקלתי באנשים שסתם רוצים לשכב ולהתבטל. זה לא יקרה. אנחנו שאפתנים יותר מדי ונכונים להתלהב מדברים. חשבי על כל הדברים המועילים חברתית שיכולים להתבצע על ידי אנשים שיש להם מספיק פנאי".

 

יש כאלה שיטענו שזו עבודה ולכן העבודה לא באמת תיגמר.

"העבודה כפי שהכרנו אותה מאז המאה ה־17 נגמרה. היא כבר לא נמצאת בשפע, ובניגוד לדורות לפנינו נוכל להסתדר בלעדיה. לא נהיה חייבים לעבוד. מה שיניע אותנו יהיה השאיפות והתקוות שלנו, לא הפחדים שלנו. אנחנו נאמר זה לזה, 'אתה יודע מה? יש לי המיומנויות המתאימות ואני יכול לעזור'. ואם אנחנו רוצים לשרוד, נצטרך לאהוב אחד את האחר כמו את עצמנו, כי יש לנו יותר אחים לשמור עליהם. ובסופו של דבר נוכל להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר".

בטל שלח
    לכל התגובות