• תפריט
מוסף 08.12.2016
שאלות מוסף 8.12.16 ראש חדש

הם שונאים אתכם: מאחורי ניצחון טראמפ והטראמפיזם הגלובלי

ראיון מדיר שינה עם פרופ' מארק בליית, האיש שחזה את הברקזיט ואת הניצחון של דונלד טראמפ. אנחנו בעיצומה של מהפכה עולמית, הוא אומר, מרד של לווים בנושים העשירים שלהם, והיא רק תלך ותתפשט. זה ייגמר במלחמה עולמית, או בשגשוג כלכלי להמונים

בסוף השבוע שלפני משאל העם שבו בחרו הבריטים בברקזיט, פרופ' מארק בליית השתתף בפאנל מיוחד בפסטיבל ספרים נחשב באירלנד. המשתתפים, אקדמאים ופרשנים, ניסו להעריך אם בריטניה תבחר לעזוב את האיחוד האירופי. "כולם שם אמרו 'זה בחיים לא יקרה'", נזכר בליית (Blyth) כעת, כמעט חצי שנה אחרי. "אחד המשתתפים דיבר על הסקרים, אחר דיבר על הכלכלה. אבל דיוויד מקוויליאמס (פרופסור אירי נודע לכלכלה) ואני הסתכלנו זה על זה והשתנו במכנסיים מרוב צחוק. אמרנו להם שהם לא יודעים על מה הם מדברים: 'הם שונאים אתכם. הם שונאים את מה שאתם מייצגים. הם שונאים את העובדה שאתם במצב טוב מתמיד והם במצב גרוע מתמיד. אתם מעולם לא דרכתם במקום שבו האנשים האלה חיים, אז איך אתם יכולים לדעת? הפור כבר נפל. בריטניה בחוץ'. זה היה עד כדי כך פשוט".

בליית צדק, כמובן: במשאל העם נרשם יתרון לתומכי הפרישה, בניגוד להערכות הסוקרים והמומחים. אבל המומחה לכלכלה פוליטית, סקוטי שחי כיום באמריקה, הבין שזה לא מתחיל ונגמר בברקזיט, אלא שמדובר בגל רחב יותר. יומיים בלבד אחרי הברקזיט, בביקור ביוון, הוא כבר הסתכל קדימה: "זה טראמפיזם", הכריז נחרצות בראיון וידיאו, "ובכל מקום יש גרסה שלו. ב־25 השנים האחרונות ששת העשירונים התחתונים בסולם ההכנסה שמעו, במיוחד מכיוון השמאל־מרכז, את הסיפור הבא: 'הגלובליזציה טובה לכם. היא נפלאה! אנחנו הולכים לחתום על כל הסכמי הסחר האלה, אבל אל תדאגו, אתם תקבלו פיצוי. כולכם תיהפכו למתכנתים. זה יהיה פנטסטי. ודרך אגב, זה לא באמת אכפת לנו. האנשים עם הכסף, מהם אכפת לנו באמת'. בשלב הזה נעלם החיבוק החם של הסוציאל־דמוקרטיה, הסולידריות עם בני המעמדות העובדים. אותם צריך למשטר, לשמור אותם בשיכונים שלהם, כדי שאתם תוכלו להרגיש בטוחים בשכונה שלכם. לכם יהיו בתי ספר פרטיים ולהם יהיו בתי ספר ציבוריים, שעבורם אתם כבר לא באמת רוצים לשלם מסים. אחרי שזה התפתח ככה במשך 20 שנה, מה שאנחנו מקבלים הוא מרד. כך שזה לא רק הברקזיט, וזה לא קשור רק לאיחוד. זה קשור לאליטה, לעובדה שהמפלגות שהיו אמורות לשרת את האינטרסים שלך תקעו לך סכין בגב".

 

 איור: יונתן פופר

 

הסרטון הקצר מסוף יוני, שבו בליית נושא את הדברים האלה, זכה ליותר ממיליון צפיות. המונח החדש שבליית טבע בו, טראמפיזם גלובלי, זכה מאז לאינספור ציטוטים, שרק התרבו בחודש האחרון, אחרי שהתברר שבליית חזה לא רק את הברקזיט אלא גם את ניצחונו של דונלד טראמפ עצמו. אבל גם כעת בליית מקפיד להדגיש שאפילו הניצחון הזה הוא רק חלק מהעניין ולא כולו, ומסביר, בחדות בוטה, למה הטראמפיזם כאן כדי להישאר ולמה מדובר בנקודת מפנה היסטורית. או בניסוחו: "העידן הניאו־ליברלי נגמר, אנחנו בתחילתו של העידן הניאו־לאומני".

 

1. בועה ומציאות

 

בליית (49) הוא חוקר ידוע ומרצה מבוקש בין השאר בסנאט האמריקאי, בבנק המרכזי של ארצות הברית, כנסים של קרנות גידור ובנקים מוול סטריט. ספרו "צנע: היסטוריה של רעיון מסוכן" זכה לביקורות מהללות וכיכב ברשימות הספרים הטובים של 2013. אוניברסיטת בראון ברוד איילנד, שבה הוא מלמד במכון למדיניות ציבורית ויחסים בינלאומיים, משתייכת לליגת הקיסוס היוקרתית. כל אלה רחוקים מאוד מהמקום שבו גדל.

 

"נולדתי בדנדי, סקוטלנד, ב־1967", הוא כותב בהקדמה לספרו, "בנם של קצב וסוכנת להשכרת טלוויזיות (כן, טלוויזיות היו אז יקרות כל כך שאנשים שכרו אותן). אמא שלי מתה כשהייתי קטן, ומי שגידלה אותי היתה סבתי מצד אבי. גדלתי בעוני יחסי, והיו ימים שבאמת הלכתי לבית הספר עם חורים בנעליים. הרקע שלי היה צנוע, במובן המקורי של המילה. משק הבית שלנו נשען על צ'ק מהמדינה, כלומר על פנסיה ממשלתית, ועל תרומות מזדמנות מאבא שלי. אני ילד רווחה. ואני גאה בזה".

 

הרקע הזה, הוא אומר ל"מוסף כלכליסט", מאפשר לו לראות כיום דברים שאחרים לא רואים: את כישלון השיטה ואת הבעבוע המופנה נגד האליטות. "אני הדוגמה הטובה ביותר לניידות חברתית שאפשר למצוא, והבחנתי שיש פחות ופחות אנשים כמוני, שעושים את המעבר הזה", הוא אומר, ומבקש להמחיש זאת באמצעות סיפור. "לפני כחודש הייתי בגרמניה, הרציתי במשרד הכלכלה והאנרגיה, שבראשו עומד זיגמאר גבריאל, ראש המפלגה הסוציאל־דמוקרטית. כשהגעתי למשרד שאלתי איפה זיגמאר, ואמרו שהוא נסע למחוז וולוניה בבלגיה כדי לשכנע אותם לחתום על הסכם סחר חופשי. עכשיו, המשכורות בגרמניה לא עלו במשך 10 שנים. מבחינת כל עובד גרמני הגלובליזציה מתחילה 60 ק"מ מברלין, ברגע שאתה מגיע למזרח אירופה. ואין שום דבר שהם יכולים לעשות לגבי זה. והנה, מי שאמור לייצג את האינטרסים שלהם מתרוצץ ברחבי העולם ומנסה לחתום על הסכמי סחר חופשי שיש בהם סעיפים להגנת המשקיעים, הסכמים שהיחידים שמרוויחים מהם הם תאגידים שכבר עכשיו מרוויחים סכומים גבוהים יותר ממה שהאדם הממוצע מסוגל בכלל לאיית. אז תגיד לי אתה, מה כן בסדר עם התמונה הזאת?".

בליית. "אני הדוגמה הטובה ביותר לניידות חברתית שאפשר למצוא, והבחנתי שיש פחות ופחות אנשים כמוני, שעושים את המעבר הזה" בליית. "אני הדוגמה הטובה ביותר לניידות חברתית שאפשר למצוא, והבחנתי שיש פחות ופחות אנשים כמוני, שעושים את המעבר הזה" צילום: Bruno Simão

 

כשמציגים זאת כך, זה נשמע מובן מאליו. למה בצמרת לא מבינים את זה?

"זו בדיוק 'הבועה'. יש אנשים בבריסל שעדיין חושבים שמדיניות הצנע עובדת. כלכלת אירופה עברה עשור אבוד, האבטלה היתה כל כך גבוהה במשך כל כך הרבה זמן עד שנתיב הצמיחה של דרום אירופה נפגע באופן בלתי הפיך, ועדיין כשאתה מסתובב בבריסל המסעדות מלאות, וכולם מדברים על הצלחת הפרויקט שלהם. הם אפילו לא מודעים לעובדה שהם נמצאים במרחק מערכת בחירות אחת מכך שיסגרו את השאלטר לכל הפרויקט הזה, ליורו וגם לאיחוד האירופי.

 

"זה מה שטראמפ התחבר אליו, וזה נכון לגמרי: זו אכן בועה. זו אליטה שנפרסת מבריסל וברלין ודאבוס ולונדון עד מרתה'ס ויניארד וההמפטונ'ס בארצות הברית. האנשים האלה מדברים רק עם עצמם. הם יושבים באותם לאונג'ים של מחלקת עסקים, ויש להם אופן הסתכלות מאוד ספציפי על העולם: הכל בסדר, כי הם בסדר. והם אף פעם לא באים במגע עם הצד האחר".

 

גם אתה מסתובב במעגלים האלה.

"מודה באשמה. אבל אני עדיין מגיע למקומות כמו גלזגו או דנדי. יש לי חברים שחיים במקומות אמיתיים. כשאתה בא מהרקע הזה, אתה מבין איך יכול להיות שבמקום כמו סנדרלנד בבריטניה 61% תמכו ביציאה מהאיחוד, אפילו שיש שם מפעל מכוניות גדול רק בזכות העובדה שהם חלק מהאיחוד. אתה מבין שאנשים כל כך מתוסכלים עד שהם מוכנים להצביע ככה".

 

2. להיסטוריה יש כיוון ברור

 

"בנינו שיטה, ועכשיו אנחנו מתמודדים עם התוצאות שלה, פוליטית וכלכלית", אומר בליית. כדי להבין מהי השיטה, ומה הוביל אליה, הוא חוזר עשרות שנים אחורה, אל סוף מלחמת העולם השנייה, כשארצות הברית ושאר מדינות המערב החליטו שאבטלה המונית היא איום קיומי לקפיטליזם ויש להימנע ממנה בכל מחיר. "אחרי שאתה עובר את השפל הגדול, את מלחמת העולם השנייה, את השואה, הדבר העיקרי שאתה רוצה לוודא הוא שתהיה תעסוקה. כי להשאיר אנשים מובטלים, בלי רשת ביטחון חברתית, כפי שעשינו בשנות העשרים והשלושים של המאה ה־20, זה דבר שמוליד פאשיזם, שמסתיים רע מאוד מאוד עבור מיליוני אנשים. קובעי המדיניות למדו את הלקח הזה, ולכן תעסוקה מלאה היתה העדיפות העליונה". כך נולד היעד של שיעור אבטלה שלא יהיה גבוה מ־4% למשך זמן.

 

התוצאה היתה שגשוג כלכלי וירידה באי־שוויון. "בעשורים שאחרי המלחמה, בכל רחבי העולם המפותח היתה צמיחה חסרת תקדים בשכר החציוני. ההכנסה הלאומית הצרפתית הכפילה את עצמה פי שלושה, האיטלקים קראו לתקופה הזאת 'איל בום', ואפילו הבריטים אמרו שמעולם לא היה טוב יותר". אבל היה לזה מחיר. במצב של תעסוקה מלאה, בליית מסביר, העסקים צריכים לשלם יותר כדי לשמר את העובדים שלהם, ולכן שכר העובדים התחיל לעלות בקצב מהיר יותר מהעלייה בתפוקה שלהם. "ובשנות השבעים עליית השכר הזאת, בשילוב עם הזינוק במחירי הנפט ו'הלם ניקסון' (נסיגת ארצות הברית מהסכמים שהסדירו את שערי החליפין בעולם) הביאו לזינוק באינפלציה. ואינפלציה היא מס על מעמד ספציפי: על הנושים ועל המשקיעים". אינפלציה גבוהה שוחקת את שווי הסכום שאותו הלווים צריכים להחזיר למלווים, ואינפלציה אוכלת גם את רווחי התאגידים ואת התשואה שרושמים המשקיעים. מי שמרוויח מזה הוא האנשים שלקחו את ההלוואות ואת המשכנתאות, ולכן בליית מכנה את התקופה הזאת "גן העדן ללווים".

 

הטראמפיזם הוא גם משמאל וגם מימין: מריון לה פן מצרפת (מימין); ויקטור אורבן, ר"מ הונגריה; פבלו איגלסיאס מספרד; ואלכסיס ציפראס, ר"מ יוון. "לימין יש הגדרות יותר פוגעניות של מי שייך לאומה, אבל בבסיסו של דבר מדובר בפוליטיקה של הלווים מול המלווים" הטראמפיזם הוא גם משמאל וגם מימין: מריון לה פן מצרפת (מימין); ויקטור אורבן, ר"מ הונגריה; פבלו איגלסיאס מספרד; ואלכסיס ציפראס, ר"מ יוון. "לימין יש הגדרות יותר פוגעניות של מי שייך לאומה, אבל בבסיסו של דבר מדובר בפוליטיקה של הלווים מול המלווים" צילום: אי פי איי, איי פי, איי אף פי

 

בסופו של דבר, מצב העניינים הזה הוביל לפיצוץ. "המשקיעים והמלווים התמרדו ואמרו שזה חייב

 

להסתיים. התוצאה היתה המהפכה של רייגן ותאצ'ר". בשנות השמונים נשיא ארצות הברית וראש ממשלת בריטניה הנהיגו את מהפכת השוק החופשי ובמקום להתמקד בתעסוקה מלאה התמקדו ביציבות מחירים, עם "גלובליזציה של שוקי העבודה ושל שרשרת הייצור, ששברה את יכולת העובדים לדרוש העלאות שכר שגורמות לאינפלציה. הרי כשהמחירים יציבים והרווחים גבוהים, איזו סיבה בעולם יש למעסיק לשלם לעובדים יותר? אם העובדים דורשים עוד כסף החברה יכולה להעביר את הייצור למקום זול יותר. אז בנינו עולם שבו קווי הייצור ארוכים, המשכורות נמוכות, ולכולם יש מרווחים צרים — למעט בעלי הנכסים או הפטנטים".

 

מה שעוד קרה בתקופה הזאת הוא צמצום הרגולציה על מגזר הפיננסים ועידוד הבנקים להלוות. תאצ׳ר רצתה לרענן את מגזר הפיננסים הבריטי בעיקר "כדי לאפשר לבנקים להגדיל את זרימת האשראי, מסיבה אחת: כדי לבנות מחדש את התעשייה הבריטית. ומה עשה מגזר הפיננסים? הוא הפשיט את התעשייה הבריטית מנכסיה והעביר את המדינה תהליך של דה־תיעוש. כך הוא עשה כסף. זה סיפור נפוץ: למגזר הפיננסי יש פוטנציאל להיות מנוע מדהים של הרס יצירתי, אבל בעצם הוא מנוע של יצירת הרס. הוא הורס בשם היצירה וגורף את הרווח לעצמו.

 

"ומה בנינו בשנות התשעים?", הוא ממשיך, "בנינו בועות אשראי ענקיות של משקי בית, תאגידים וממשלות". העשורים האחרונים, לפי בליית, כבר היו "גן עדן לנושים", שבו חלק גדל והולך מההכנסה הלאומית מגיע אל בעלי ההון. בשני העשורים הקודמים משקי הבית לקחו את ההלוואות בציפייה לעלייה במשכורות, "אבל זה לא קרה, השכר לא עלה. ואז מה שהגיע היה משבר פיננסי ענקי שאחריו חילצו את הבנקים ואת בעלי המניות והלבישו את עלויות החילוץ על הציבור, בצנע וקיצוצים בתקציב. ובשלב הזה הציבור כבר הרי היה שקוע מדי בחובות ולא השתכר מספיק כדי לשלם אותם. התוצאה, בייחוד באירופה, היא מיתון שנמשך כמעט עשור. ברור לאן זה מוביל. זה מאוד פשוט".

 

אם מדיניות התעסוקה המלאה הסתיימה באינפלציה, הרי שמדיניות יציבות המחירים הסתיימה בדפלציה. "אנחנו יצרנו עולם שבו לא ניתן להעלות מחירים, מציאות שבה אחרי המשבר בנקים מרכזיים מסביב לעולם הגדילו את אספקת הכסף ב־13 טריליון יורו ואין אינפלציה בשום מקום. מאז 2009 אף בנק מרכזי לא הגיע ליעדי האינפלציה שלו. במציאות של דפלציה, שווי החובות רק עולה (כי ערך הכסף עולה). מנגד היכולת של בעלי החוב לגבות אותו יורדת, ומפלס החששות שלהם עולה. התוצאה היא דרמה עולמית של בנקים נגד חייבים, מדינות צפוניות כמו גרמניה מול מדינות דרומיות כמו יוון, עימות בין המלווים ללווים. זה בדיוק מה שהיה בשנות השלושים של המאה ה־20 — ותראה לאן זה הוביל".

 

3. לא סיפור של ימין ושמאל

 

מי שאפשר את התגלגלות העניינים הזאת, מי שבנה את "גן העדן לנושים" במדינות השונות, הוא המרכז הפוליטי, ובעיקר מנהיגים כמו ביל קלינטון, טוני בלייר וגרהרד שרדר. לכן התוצאה, לפי בליית, היא התחזקות המפלגות הפופוליסטיות מימין וגם משמאל, אבל "הימין יותר אפקטיבי, הוא טוב יותר בלכעוס". את ההתחזקות הזאת בליית מזהה בעוד ועוד מדינות: לצד טראמפ באמריקה הוא מונה בין השאר את החזית הלאומית בצרפת ו־UKIP בבריטניה מימין, ומשמאל את פודמוס הספרדית, תנועת חמשת הכוכבים האיטלקית וסיריזה, השולטת ביוון.

 

סיריזה דווקא היתה טובה בלכעוס.

"הם היו רדיקליים כמו וולוו. הסתכלת על מה שהם הציעו? הם היו התגלמות המרכז הסוציאל־דמוקרטי. ומה אירופה עשתה להם? הכריזו עליהם מצורעים, איום קיומי לסדר הפוליטי, וידאו שישליכו אותם מהחלון, יענישו אותם וישימו את המדינה בעוצר. ככה אנחנו מתמודדים עם אופוזיציה דמוקרטית".

 

אובמה וטראמפ בפגישתם בבית הלבן, לפני כחודש. "אז טראמפ נבחר ומגיע לפגישה ואובמה אומר לו 'אתה יודע, יש 4,000 משרות בממשל שאתה צריך לאייש. כמה אנשים אתה מכיר?'. טראמפ סופר מהר, ואומר '15'. זו המגבלה שלו" אובמה וטראמפ בפגישתם בבית הלבן, לפני כחודש. "אז טראמפ נבחר ומגיע לפגישה ואובמה אומר לו 'אתה יודע, יש 4,000 משרות בממשל שאתה צריך לאייש. כמה אנשים אתה מכיר?'. טראמפ סופר מהר, ואומר '15'. זו המגבלה שלו" צילום: איי אף פי

 

בסופו של דבר, הוא אומר, יש קו רעיוני שמחבר בין המפלגות הקמות על המרכז בימין ומשמאל. כולן לאומניות: הן נגד הפיננסים, נגד הגלובליזציה ובעד המדינה — כולל מדיניות רווחה. "לימין החדש יש הגדרות קצת יותר פוגעניות של מי שייך לאומה ומי לא, ואילו הלאומנות של השמאל החדש יותר מכלילה ופחות ריאקציונרית, אבל בבסיסו של דבר מדובר בפוליטיקה של הלווים מול המלווים. אם אתה בשמאל החדש אתה תצביע על כך שהסוציאל־דמוקרטים בגרמניה, למשל, יותר מעוניינים בהסכמי סחר מאשר בשכר שלך. ואם אתה בימין, בחזית הלאומית בצרפת, אתה יכול לטעון אותו דבר ולהגיד גם: 'אתם מרגישים לא בטוחים בבתים שלכם, אתם מרגישים לא בטוחים באופן כללי. זה בגלל שכל המהגרים האלה לוקחים את העבודות שלכם'. והמסרים האלה ימצאו הד בחוויות היומיומיות של אנשים. קובעי המדיניות לא גרים בשכונות שבהן מספר המהגרים זינק, למשל ברבעים הצפוניים של פריז. הם חיים ביקום אחר, ברובע ה־16, שם אין מהגרים. זה טוב ויפה להתעקש על כך שלונדון עיר פלורליסטית וסובלנית, אבל כשאתה מגיע לבית ספר היסודי של הילד שלך ומגלה שמדברים בו 20 שפות, והילד שלך הוא מיעוט, התגובה שלך לא תהיה בדיוק קוסמופוליטית".

ובכל זאת אתה לא קונה את ההסבר שהבחירה בטראמפ נובעת פשוט מגזענות.

 

"תסתכל על חמש המדינות המתנדנדות שהצביעו עבור טראמפ וריסקו את הדמוקרטים: אם מפלחים אותן ברמת המחוז מגלים שרבים מהמחוזות האלה הצביעו לאובמה, פעמיים. אז איך פתאום הסיפור נהפך לגזענות? ומעבר לזה, הטענה שלפיה הצבעת הברקזיט או הבחירות בארצות הברית נובעות מגזענות מאפשרת למפלגת הלייבור ולדמוקרטים בארצות הברית ולכל האנשים שמסתובבים בדאבוס ובמרתה'ס ויניארד ומדברים עם החברים שלהם מגולדמן זאקס להימנע מכל ביקורת עצמית. זו דרך להגיד: 'זה לא אנחנו, זה הם. הם גזענים'. או כמו שקלינטון קראה להם, 'הנתעבים'.

 

"וזה ניתוח נתעב. אין פה התבוננות עצמית בכלל. האנשים האלה נותנים לעצמם פטור מהמדיניות שלהם ב־20 השנה האחרונות שבהן הם היו בשלטון. בוא נלך אפילו רחוק יותר: תחשוב על מדיניות החוץ של ארצות הברית במלחמה בעיראק ובאביב הערבי. המדיניות הזאת אפשרה לערער את היציבות של משטרים באפריקה ובמזרח התיכון או הפילה אותם באופן אקטיבי. האם מישהו נשא באחריות לכך שהעסק נהפך למורסה מדממת ושמיליוני אנשים מתו? לא. כולם ישבו וחיכו שקלינטון תנצח כדי שהם יוכלו לקבל את התפקיד הבא שלהם. הם משחקים את המשחק ואחרים משלמים את המחיר. זה מה שלאנשים נמאס ממנו".

 

בליית, כמו חברו הטוב נאסים טאלב, כועס על כך שאף אחד בצמרת לא לוקח על עצמו סיכונים — גם לא בכלכלה. "אם יש קפיטליזם, אנשים צריכים לשאת בתוצאות של ההשקעות שלהם, לאף אחד אין זכות אלוהית להרוויח 4% ריבית. אם אתה פושט רגל כי לא ביצעת בקרת סיכונים, מגיע לך לפשוט רגל. אם אתה משתמש במדינה, מממן פוליטיקאים כדי לוודא שיחלצו אותך ואז תוקע את שאר האוכלוסייה עם העלויות, באמצעות צמצום השירותים הציבוריים, קיצוצים בתקציב, חינוך מחורבן ועוד תשלומי הורים עבור בתי הספר שלא היית חושב בכלל לשלם עבורם מלכתחילה - אז ודאי שתקבל את סוג הפוליטיקה שיש לנו כרגע. זה לא ימין או שמאל: אנחנו חיים בחברה קפיטליסטית, ואם זה מה שאנחנו רוצים לעשות אז בוא נעשה את זה באמת, ונפסיק עם הסוציאליזם לעשירים וקפיטליזם לעניים".

 

4. האם טראמפ באמת אסון?

 

אז אחרי שבליית הסביר למה היינו חייבים להגיע לטראמפיזם הגלובלי השאלה היא מה הלאה. בשלב הראשון, נראה עוד ועוד ממנו, הוא אומר, וסוקר את הטלטלות הפוליטיות המרחפות מעל צרפת, גרמניה ואיטליה, שגם בה הציבור הצביע השבוע במשאל העם נגד הרפורמה שהציע ראש הממשלה. "בעבר נהגתי לדאוג לגבי עתיד היורו. עכשיו אני לא בטוח שהאיחוד האירופי יהיה קיים בעוד שנתיים", הוא אומר. "האיחוד האירופי מתייחס לתמיכה של מפלגות המרכז כמובנת מאליה, אבל שיעור המצביעים שלהן משמאל נמצא עכשיו בנפילה חופשית, ויש עליהן גם איום מימין. זה יכול להוביל לכך שמפלגות חדשות ייקחו שליטה, והן רוצות משאל עם על היורו (באיטליה) ועל עזיבת האיחוד (בצרפת)".

 

ומה לגבי טראמפ? המועמד שלא חייב שום דבר לאף אחד, שהבטיח "לייבש את הביצה" של הפוליטיקה והכסף הגדול, ממלא את הקבינט במיליארדרים ומתכנן קיצוצי מסים. האם זה באמת כזה שינוי? "טראמפ הוא פופוליסט טהור במובן הבא: הוא פופולרי! אנשים אוהבים אותו, הם מסרבים להרגיש אשמים על זה שהם לבנים או על זה שהם עניים ולא חיים במקומות אופנתיים, והם מעוצבנים על מה שהם תופסים כיהירות של האליטות. אז הם נמשכים לבחור הזה. אבל אז טראמפ נבחר ומגיע לפגישה בוושינגטון עם הנשיא. ואובמה אומר לו 'אתה יודע, יש 4,000 משרות בממשל שאתה צריך לאייש. כמה אנשים אתה מכיר?'. טראמפ סופר מהר, ואומר '15'. זו המגבלה שלו. לא הדמוקרטים, אלא העובדה שכדי להפוך את הממשל שלו לממשל הוא צריך להסתמך על הספסל של המפלגה הרפובליקנית, שטראמפ עצמו יצא נגדה".

 

ומה בטווח הארוך יותר? אחרי גן העדן ללווים וגן העדן לנושים, מה יאפיין את העידן הבא? בליית נזהר. "ביליתי חלק מהקריירה שלי בלרדת על אנשים שנותנים תחזיות ארוכות טווח", הוא צוחק. ובכל זאת, הוא עומד מאחורי קביעתו, במאמר מדובר שפרסם אחרי הבחירות במגזין "Foreign Affairs", כי ניצחונו של טראמפ הוא "תחילתו של העידן הניאו־לאומני".

 

איך ייראה העידן הזה? בליית מסמן כמה מגמות: השווקים ייהפכו לפחות בינלאומיים ויותר לאומיים; תהיה דחיפה להעלאת שכר (תוך ויכוח בשאלה מי נכלל בציבור שמגיע לו ליהנות מהעלאה כזאת); רווחה תחזור להיות יעד של המדינה ומדיניות לאומית במקום שתיקבע באמצעות "בנקים מרכזיים, שווקים וייצורים כמו־אלוהיים אחרים"; ועצמאותם של הבנקים המרכזיים תיפגע והתפקוד שלהם ייהפך לפוליטי יותר.

 

מעבר לכך, בליית אומר, העידן שלפנינו "יכול ללכת בכל מיני כיוונים". בתרחיש שהוא מגדיר "שפיר" ההתמקדות הגוברת בכלכלה המקומית ובניסיון להגדיל את הביקושים ואת השכר יכולה להוביל ל"איזון מחדש סביר, מעבר מכלכלה גלובלית שמעשירה את העשירון והמאיון העליון ומרוששת את כל השאר לסוג הכלכלה שהיתה לנו מ־1945 עד 1975, תוך הכרה כמובן בכך שהעולם השתנה: הדמוגרפיה השתנתה, הטכנולוגיה השתנתה, ואנחנו צריכים להסתגל למציאות הזאת" (וגם להתמודד עם ההתחממות הגלובלית). זה, כאמור, התרחיש הטוב. אבל באותה מידה, בליית אומר, "אפשר לספר גם סיפור אחר, שבו ארצות הברית מנתקת מגע ונסוגה מההתחייבויות שלה, וזה יוצר בעולם חוסר יציבות פוליטית ויכול לעודד אופורטוניזם. תחשוב למשל מה יכול לקרות במדינות הבלטיות ובמזרח אירופה: אפילו אם טראמפ יעשה עסקה עם פוטין, אין ערבות לכך שהעסקה הזאת תחזיק מעמד ושפוטין לא יתקע לו סכין בגב. ואז נמצא את עצמנו עם בחור עם עור דק, שאוהב לצייץ ב־2 לפנות בוקר ומעוצבן מזה שהחבר הרוסי שלו עבד עליו. זה יכול ללכת לכיוונים לא טובים מהר מאוד".

 

ויש עוד משהו שאנחנו צריכים להביא בחשבון, על סמך ההיסטוריה: אנחנו יכולים למצוא את עצמנו במציאות שבה יש נתק בין השגשוג בכלכלה לנסיגה בפוליטיקה. "יכולות להיות תוצאות כלכליות טובות ובמקביל פוליטיקה ממש מחורבנת. הרי תקופת השיא של שנות החמישים והשישים, שהובילה להקטנת הפערים בשכר, היתה גם תקופה שבה ארצות הברית היתה גזענית, שבה מקום הנשים היה בבית והפטריוטיזם התגלם ברדיפות של ועדת מקארתי".

 

החלק הזה בדרך כלל נשכח כשמדברים בנוסטלגיה על הצמיחה של שנות החמישים המופלאות.

"נכון, אבל בוא נזכור שזו גם התקופה שבה, בדיוק בגלל הצמיחה הכלכלית, נשים פתאום קמו ואמרו 'מה קורה פה לעזאזל?', גברים צעירים מניו יורק התחילו לשים לב למה שקורה לגברים ולנשים שחורים בדרום, זה היה עידן התנועה לזכויות האזרח. מתוך חוסר הסובלנות נולדה החברה שלנו, ובמובן מסוים זה התאפשר רק כי כולם נהנו מהצמיחה הכלכלית. אנחנו חייבים להאמין שאנחנו יכולים לגרום לזה לקרות. אחרת מה הטעם בפוליטיקה?".

 

בליית, כאמור, לא מוכן להתחייב על מה שיקרה. אבל הוא כן ניאות לשרטט תרחיש אופטימי לסיום. "תסתכל על שוק המניות: הוא נמצא בשיא! ואפשרי בהחלט שטראמפ יעשה רפורמה במסים, שדרושה לארצות הברית — עברו 30 שנה מאז הרפורמה האחרונה. ויכול להיות שהרפורמה הזאת תסייע לא רק למי שבצמרת, ושהיא תפשט את מס החברות, תגרום לתאגידים להחזיר לאמריקה את הרווחים שהם שומרים מעבר לים ותוביל להוצאה על תשתיות במקביל לקיצוצי מסים, מה שיעודד עלייה בצריכה ובביקושים.

 

"יש גם איתות ברור של הממשל הנבחר, שאם אתה תאגיד שהולך להעביר את הפעילות לחו"ל מעכשיו אתה לא תקבל מקום ליד השולחן. אם כולם יפסיקו להעביר את הג'ובים לחו"ל זה יהיה רציונלי מבחינת כל חברה בנפרד ואופטימלי מבחינה כוללת. כי הרי כשאתה מעביר פעילות לחו"ל זה חותר גם תחת בסיס הלקוחות שלך (כי העובדים בארצות הברית מרוויחים פחות כסף ויכולת הקנייה שלהם נפגעת, א"פ), ואם זה ייפסק ייתכן שהצמיחה תגדל, זו תוצאה אפשרית. למרות הגזענות הגלויה, למרות הטירוף שבבניית חומה כדי לעצור מהגרים שכבר חזרו הביתה לפני שש שנים, טראמפ עוד יכול להצליח. ואם הוא יצליח, האם זה ניצחון או לא?".

 

שאלה טובה.

"נכון שזאת שאלה טובה?".

בטל שלח
    לכל התגובות