$
מוסף 18.08.2016
שאלות מוסף 18.8.16 ראש

פוקושימה אהובתי

הצלם קִייָאוּ וִוי לוּנג הסתנן לאזור הסגור ומוכה הקרינה הרדיואקטיבית שבו התחולל ב־2011 האסון הגרעיני בפוקושימה, יפן. הוא חזר עם סדרת תמונות עוצרת נשימה שמתעדת מציאות שנעצרה ברגע אחד. זה לא פחד המוות שמושך אותו לשם, הוא מסביר למוסף כלכליסט, אלא דווקא אהבת החיים, טראומה אישית והחשש העמוק מפני עוד אסון גרעיני

ב־11 במרץ 2011, לפני חמש שנים וחצי, בשעה 14:46, התרחשה רעידת אדמה עזה, 9 בסולם ריכטר, במעמקי האוקיינוס השקט, 70 ק"מ ממזרח לחופי יפן. זה היה הרעש הרביעי בעוצמתו שהכה ביפן מאז 1900. במהרה הוא העלה מהים גלי צונאמי אימתניים של עד 40 מטר, שחלקם שטפו את היבשה עד למרחק של 10 ק"מ מהחוף. גל צנוע יחסית, של 15 מטר, ניתק את אספקת החשמל למערכת הקירור של המתקן הגרעיני בפוקושימה. שלושת הריאקטורים של המתקן עלו באש ונמסו, ומהמתקן השתחררה קרינה רדיואקטיבית מסכנת חיים שפשטה בכל האזור. נדרשו ארבעה חודשים כדי לצנן אותם עם מים. איש לא מת מהקרינה, אולם 100 אלף תושבי הערים והעיירות הסמוכים למתקן הגרעיני פונו מבתיהם באותו יום ומעולם לא שבו. מאז המקום סגור למבקרים.

 

היחידים שנכנסים לשם — במיוחד ל"אזור האדום", שספג את הזיהום הקשה ביותר ועדיין נמדדת בו רמת קרינה גבוהה ומסוכנת — הם עובדי TEPCO, חברת החשמל שהמתקן הגרעיני היה בבעלותה, שמטפלים בפסולת הגרעינית ומנקים את האזור, וכוחות משטרה ואבטחה שמסייעים להם ומונעים מסקרנים להגיע. מי שרוצה לבקר במקום צריך אישור מיוחד, שקשה מאוד להשיגו.

 

בראשית יוני קִייָאוּ וִוי לוּנג (Keow Wee Loong), צלם מלזי בן 28 שסימן ההיכר שלו הוא נכונות לסכן את חייו בשביל שוֺט מושלם שאיש לא תפס לפניו, הגיע ליפן כדי להשיג את האישור ולצלם בארבע עיירות באזור האדום. לפני הנסיעה ערך תחקיר מקיף על המקום, הגיאוגרפיה, הסיכונים, מה מותר ומה אסור. אבל הוא לא תכנן לאבד את כל המזומנים שהביא איתו (בערך 2,800 דולר) ואת כרטיס האשראי שלו בימים הראשונים שלו בטוקיו. ובלי כסף, לא היה לו זמן להמתין כמה שבועות לאישור המיוחל.

קייאו לא נבהל. סיכונים לא מפחידים אותו. הוא נוהג לפלרטט איתם, לאתגר אותם, ולכן מבחינתו היתה רק אופציה אחת: ללבוש את המכנסיים הקצרים הנוחים שלו, לנעול סנדלים, לקושש מסיכת גז וכפפות לידיים, וחמוש במצלמה, חצובה ומונה גייגר — להתגנב לאזור האדום.

 

לא פחדת? בצילומים רואים שכפות הרגליים שלך חשופות לקרינה ומונה הגייגר צווח.

"לא. עשיתי מחקר והבנתי שאם נכנסים לשם למשך פחות מיום, ולא נשארים שם שבוע או חודש, זה בסדר. משום שאיבדתי את הכסף שלי לא יכולתי לקנות חליפת מגן או להוציא אישור, אבל היו לי כפפות ומסיכה".

 

בלי אישור, קייאו היה צריך להתגנב לאזור הסגור ולחמוק מהמשטרה. "הלכתי ביער שליד הכביש הראשי. יצאתי ב־2 לפנות בוקר, כדי שלא יראו אותי וכדי לא להיתקל בשוטרים על הכביש. היו לי GPS ומפה של גוגל, אבל הניווט היה קשה משציפיתי, זה לא פשוט כמו שזה נראה. הדשא מסביב היה כמעט בגובה שלי וכוחות משטרה נסעו על הכביש. לקח לי בערך שלוש שעות להגיע", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט".

 

בשבת 4 ביוני לפנות בוקר קייאו — מלווה במתורגמן ואסיסטנט — הגיע לעיירה הראשונה באזור האדום, טומיוקה. במשך שעות הוא שוטט בה, נכנס לחנויות, סופרמרקטים, תחנות רכבת ובתים פרטיים (פתוחים; הוא מדגיש שלא פרץ למקומות נעולים) ותיעד מקומות שהזמן עצר בהם מלכת לפני חמש שנים וחצי. מטומיוקה הוא הצפין לעוד שלוש עיירות, אוקומה, פוטבה ונאמי, עד שהחשיך. בחסות הלילה הבא הוא חמק בחזרה ליער ויצא מהאזור האדום, אחרי 13 שעות של קרינה ועם לא מעט תמונות.

 

קייאו ווי לונג קורא מגזינים ממרץ 2011 שנשארו ללא דורש בחנות ב"אזור האדום" בפוקושימה. "זה די דומה לתחושה שאתה האדם האחרון על פני כדור הארץ" קייאו ווי לונג קורא מגזינים ממרץ 2011 שנשארו ללא דורש בחנות ב"אזור האדום" בפוקושימה. "זה די דומה לתחושה שאתה האדם האחרון על פני כדור הארץ" צילום: קייאו ווי לונג

 

שקט מפחיד וחיות פרא

בצילומים עוצרי הנשימה שלו רואים מדפי סופרמרקט מסודרים באופן כמעט מושלם עם סחורה שכמו מחכה לקונים. המגזינים של מרץ 2011 עומדים בתצוגה נאה. באחד המשרדים הוא תיעד לוח שנה גדול, עדיין פתוח באותו חודש שבו החיים נעצרו. במכבסה ניצב סל כביסה מוגבה, על גלגלים, חלק מהבגדים בתוכו, אחרים עדיין במייבש הפתוח, ונדמה שבכל רגע ייכנסו בעליהם וימשיכו לרוקן אותו. במגרשי החניה שמחוץ למרכזי הקניות עומדות מכוניות נטושות. באחת החנויות הוא מצא ארגז עם מכשירי פלייסטיישן חדשים לזמנם שלא נפתחו.

 

"הייתי בהלם. היה בוקר וקר. נכנסתי לקניון נטוש, ושרר שם שקט מפחיד. הוא ריק לחלוטין אבל כל הסחורה במקומה, בדיוק כמו שהיתה ב־2011. ביקרתי בחנויות ספרים, בסופרמרקט הכי גדול בכל ארבע העיירות. הכל היה ריק וחשוך בפנים. היו דברים שנפלו על הרצפה בגלל רעידת האדמה, אבל הרבה מוצרים עדיין מסודרים על המדפים, כאילו התושבים מעולם לא עזבו. הכל נותר בדיוק כמו שהיה כשרעידת האדמה פגעה בעיר והתושבים התפנו בגלל אזהרות הצונאמי. מצאתי כסף זרוק בחנויות, זהב, תכשיטים, לפטופים ודברים אחרים בעלי ערך שעדיין נמצאים במקומם. ומה שמדהים הוא שאלה עיירות רפאים אבל איש לא בזז אותן.

 

"וברחובות בכל ארבע העיירות הרמזורים עבדו. זה היה מפתיע. אין מכוניות מסביב, אין נפש חיה, אבל האור מתחלף, פעם אדום ופעם ירוק. לא היה חשמל בעיירות, אז אולי הרמזורים עובדים על חשמל סולרי, ומשמשים את עובדי TEPCO בימי חול", הוא משער.

 

בשיטוטיו בעיירות וביניהן קייאו היה צריך להישמר לא רק מהקרינה ומהשוטרים, אלא גם מחיות. באפוקליפסה של פוקושימה נאלצו חיות המחמד ללמוד חוקים דרוויניסטיים ונהפכו למאיימות. "ראיתי חזירים, כלבים, ברווזים, חתולים, מעט פרות. הם היו חיות בית לפני כן, ונהפכו לחיות פרא. כמה כלבים רדפו אחריי והייתי צריך להרחיק אותם ממני עם החצובה", הוא מספר.

 

 

קייאו ווי לונג בסופרמרקט. "הכנסתי את עצמי לצילומים כדי להמחיש את ההרגשה שם" קייאו ווי לונג בסופרמרקט. "הכנסתי את עצמי לצילומים כדי להמחיש את ההרגשה שם" צילום: קייאו ווי לונג

 

להחזיר לשם את החיים

בחלק מהצילומים תיעד קייאו את עצמו, באמצעות חצובה וטיימר, בעודו מבצע בפוקושימה פעולות יומיומיות שכיחות: למשל, אוחז סל קניות לבן באמצע סופרמרקט ובוחן את המוצרים על המדפים. צועד נחוש לכיוון חנות להשכרת סרטי וידיאו. מכניס בגדים למייבש כביסה. צועד על הפלטפורמה בתחנת הרכבת של נאמי. בוחר דיסקים בחנות מוזיקה ונעליים בדוכן. בכל אחד מהצילומים האלה, הנוכחות שלו מסייעת להבנה שחיים שלמים נקטעו פה בבת אחת.

 

"הכנסתי את עצמי לצילומים האלה כדי להמחיש את ההרגשה שם", הוא מסביר. "תמונה ללא אדם היא תמונה ללא נשמה. אין בה סיפור, אין בה חיים. האדם מוסיף לה את הרגש ומספר את הסיפור. ולהגיע לאזור הסגור זה די דומה לתחושה שאתה האדם האחרון על פני כדור הארץ".

 

 

בספריית הוידאו בספריית הוידאו צילום: קייאו ווי לונג

 

זה חלק גדול מכוח המשיכה של התמונות האלה: הן מספקות לנו תשובה חלקית לשאלה איך ייראה הכל אחרינו, אם פתאום יחדל עולמנו מלנוע במסלול חייו הרגיל. צילומים של מקומות נטושים הם ז'אנר נפוץ בשנים האחרונות, מתוך אותה סקרנות אנושית לגבי הריק שאחרי, אבל מעטות ההזדמנויות לתעד חיים שנעצרו ממש ברגע אחד, ולא כאלה שדעכו בהדרגה. מהבחינה הזאת, פוקושימה מספקת הזדמנות שאין כמותה, וקייאו מספק לה הצצה שטרם ראינו.

 

המטרה: אזהרה

בעמוד הפייסבוק שלו כתב קייאו שהוא רצה שהצילומים יעוררו מודעות לסכנות הגרעין. "אני מאמין בתיעוד של אירועים היסטוריים, וזו המחשבה שנסעתי איתה לפוקושימה. רציתי לתעד את התוצאות ההרסניות של הפעלת מתקן גרעיני, ולהפיץ את המודעות להשלכות ארוכות הטווח", הסביר. "התמונות האלה הן חלק מההיסטוריה. בעוד עשר שנים אנשים יידעו מה קרה בפוקושימה ומה היתה ההרגשה להיות באזור הסגור".

 

 

במכבסה במכבסה צילום: קייאו ווי לונג

 

 

 

מחוץ לסניף מקדונלד'ס נטוש מחוץ לסניף מקדונלד'ס נטוש צילום: קייאו ווי לונג

 

 

הניסיונות להבין אם הוא לא פוחד מהקרינה ומהסיכונים שהוא נוטל — הרי לא בכדי האזור סגור כבר יותר מחמש שנים — חושפים את המוטיבציה האישית שלו. לפני כשנתיים הוא היה על סף מוות, באירוע שאת פרטיו הוא מסרב לחשוף, והוא חש שקיבל הזדמנות לשנות את חייו ולחיות אותם במלואם. באופן מעט מוזר, זה כרוך בנכונות לסכנם.

 

"הייתי בסיטואציה של חיים או מוות, וחיי השתנו. אני מסתכל על הדברים אחרת עכשיו ועושה כל מה שרציתי לעשות לפני שאמות. החיים קצרים מכדי לעשות משהו שלא מעניין אותך. לפני כן הייתי צלם קמפיינים ועיתונות. במשך שנתיים הייתי הצלם של אנואר איברהים, שהיה מנהיג האופוזיציה במלזיה ועכשיו הוא בכלא, וצילמתי הרבה אירועים פוליטיים באסיה כמו המשבר בבנגקוק ב־2013. ואז החלטתי לבחור בדרך אחרת".

 

הגישה הזאת גרמה לו לעשות דברים קיצוניים כדי לזכות בנקודת מבט חד־פעמית כצלם, שגורמת לו הנאה וגם מספקת פרנסה. קייאו הוא מה שנקרא באנגלית Roof Topper – מתגנב לשלדי בניינים גבוהים ובלתי גמורים כדי לטפס לקצה הכי גבוה שלהם, רגע לפני שתושלם הבנייה והוא ייסגר, ומצלם תמונות נוף מדהימות. הוא טיפס לקצה מגדל המגורים הגבוה ביותר בדובאי, מרינה 101, שם בין השאר אחז בשתי ידיו במוטות בנייה, רגליו באוויר, ונתן לרוח להעיף את גופו במקביל לקרקע — מאות מטרים מעליה. "דגל אנושי", הוא כינה את התמונה הזאת. בינואר 2015 קיבל את השנה החדשה בגובה 600 מטר, מקצה המרכז הפיננסי פינג אן בשנזן, סין, הבניין השני בגובהו בעולם. הרוח היתה כל כך חזקה עד שהוא שמע את המנופים מתנדנדים וקפא מקור במכנסיו הקצרים הנצחיים. באירוע מופרע אחר הוא גלש 2,300 מטר בסנובורד במורד הר געש פעיל באינדונזיה.

 

המגדל הראשון שבו צילם הוא One Sentrum בעיר מגוריו, קואלה לומפור. זהו בניין שמתנשא לגובה 33 קומות והחזית שלו עשויה מריבועים, שבחלקם מתוחים פסים לאורך ובחלקם לרוחב. ביוטיוב אפשר לצפות בסרטון שצילם במצלמת גו־פרו שהותקנה על ראשו, ושמתעד אותו מטפס לגובה הבניין, בידיים חשופות, סנדלים ובגדים קצרים, המצלמה על גבו, ללא שום רתמת ביטחון, קסדה או אמצעי הגנה אחר. כשהגיע לקצה והשלים את הצילומים שלו, הוא נעצר; השוטרים המעריצים עשו איתו סלפי.

 

ומה אם היד שלך היתה מזיעה ומחליקה?

"הייתי מת".

 

ככה פשוט? בלי חרטות ובלי פחדים?

"בלי חרטות ועם פחדים. כשאתה מגיע לקצה זה שווה את זה. אני מטפס לקצה בניינים רק משום שאף אחד לא עשה את זה קודם, וכי שם אני מצלם נוף שאף אחד אחר לא יכול לצלם. אני אמשיך לתעד מקומות שאנשים לא מגיעים אליהם, כי זה הדבר המיוחד. להיות הראשון שם, ליהנות מהנוף. אני אוהב לטפס ואוהב לצלם, מה רע בלהרוויח כסף מלעשות את הדברים שאתה הכי אוהב?".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x