• תפריט
מוסף 27.04.2016
שאלות מוסף 27.04.16

כבודו, אני לא מבין מה אתה אומר

שפה משפטית ארכאית ופומפוזית היא לא סתם משעממת, היא עלולה לגרום נזק של ממש למי שהמשפט אמור להגן עליו. בספר חדש עורכי הדין רן לוסטיגמן ומיכל אהרוני נועצים סיכה בבלון הסמנטי הנפוח ומייסדים בארץ את "התנועה לשפה פשוטה". והם גם מסבירים למה כששופטים כותבים גבוה וארוך כל כך, סדרה קליטה כמו "צל של אמת" משפיעה יותר מבית המשפט העליון

משה גורלי 12:4528.04.16

אל: על פי החוק המדינתי אתה וגברת בונפנטה נישאתם כדין המשפט המקובל, אשר מקנה לה את יתרונות חוקי הקניין וחלוקה שוויונית של נכסים.

דיואי: מה זה?

אל: בגין העובדה שהנך מחזיק במגורים, גברת בונפנטה זכאית לבעלות מלאה על הרכוש הכלבי הנדון, ואנו נאכוף את הבעלות האמורה לאלתר.

דיואי: אה???

אל: פולט, תגידי לו.

פולט: אני לוקחת את הכלב, אידיוט.

(מתוך "לא רק בלונדינית", 2001).

סצנה משפטית זו, המופיעה בקומדיה ההוליוודית המצליחה שבה גילמה ריס ווית'רספון סטודנטית למשפטים ששמה אל וודס, מייצגת היטב את הבעייתיות בשפה המשפטית הנפוחה והארכנית, המשתמשת בביטויים מסורבלים במקום בלשון בני אדם. שפה זו נהפכה מזמן לבדיחה נלעגת, ואף זכתה לגידופים ונאצות ממיטב ההוגים והסופרים. "שפת עורכי הדין היא אשפה מילולית", כתב כבר לפני 200 שנה הפילוסוף והמשפטן הבריטי ג'רמי בנת'ם, ועוד לפניו כתב שייקספיר: "מאז החלו כותבים שטרות וחוזים, המילים הושפל כבודן". (במקום אחר הוא כתב: "פעולתנו הראשונה - הבה נהרוג את כל הפרקליטים", אבל יש להניח שדברים אלה נאמרו בתגובה לפשעים כבדים יותר מאשר כתיבה ארכנית־טרחנית).

  

 

 

 

במציאות, שלא כמו בסרט, השפה המשפטית אינה מצחיקה, ותוצאותיה לעתים קרובות עגומות. חוזים בלתי מובנים, תצהירים משפטיים טרחניים, פסקי דין ארוכים שאיש אינו צולח, וחקיקה לא ברורה שמותירה פתח רחב מדי לפרשנויות שונות הם רק כמה מהרעות החולות של שפה זו, שבעולם כבר קמה לה תנועת נגד שאותה עורכי הדין רן לוסטיגמן ומיכל אהרוני מנסים עכשיו לייבא לארץ. דיון במרחב בין הקומדיה לטרגדיה שמחוללת השפה המשפטית עורכים השניים בספרם החדש - "זאת ועו"ד - דיוקן העברית המשפטית בישראל" - שיזם וערך רוביק רוזנטל (הוצאת החברה הכלכלית של לשכת עורכי הדין).

 

לוסטיגמן ואהרוני שניהם בעלי זיקה חזקה לשפה. לוסטיגמן הוא דוקטורנט במחלקה ללשון עברית באוניברסיטת בר־אילן, שעבודת המחקר שלו עוסקת בלשון המשפט. הוא גם מרצה לכתיבה משפטית במכון להשתלמות שופטים ובמכון להשתלמות עורכי דין. אהרוני כתבה ארבעה ספרי ילדים ונוער, "גיורא", "קדרים באים", "ציר הדובדבנים" ו"נסיך שוויצרי" (בהוצאת ידיעות אחרונות), והיא מלמדת ומרכזת קורסים של כתיבה אקדמית ומשפטית במוסדות אקדמיים שונים. שניהם גם מלמדים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן, המוסד הראשון שהכניס לימודי כתיבה חובה לכל הסטודנטים, בניסיון לקדם כתיבה משפטית פשוטה ובהירה.

 

 

מיכל אהרוני ורן לוסטיגמן. "התנועה לשפה פשוטה גורסת שזכותו של אדם היא להבין ולהיות מובן" מיכל אהרוני ורן לוסטיגמן. "התנועה לשפה פשוטה גורסת שזכותו של אדם היא להבין ולהיות מובן" צילום: תומריקו

 

אחת הטענות המקובלות היא שהשפה המשפטית מתנשאת על שפת בני האדם הרגילה כחלק מקונספירציה שנועדה לפרנס עורכי דין ולאפשר לתאגידים לדפוק את הצרכנים בחוזים עמוסי אותיות קטנות, שאותן לא יקראו ולא יבינו לעולם, אבל לוסטיגמן ואהרוני מצביעים גם על סיבות אחרות. "זו אכן התיאוריה שהועלתה כבר ב־1963 על ידי הראשון שעסק בשפה המשפטית, המשפטן ג'ורג' מלינקוף", אומר לוסטיגמן ל"מוסף כלכליסט", "אבל מעבר ליצירת מסך עשן שמקשה על ההבנה, נראה שיש לכך גם סיבות פונקציונליות, כי מאפייני מורכבות השפה המשפטית קיימים בכל השפות והתרבויות". לדברי אהרוני, "סיבה אחת, למשל, היא לעורר כבוד להליך המשפטי. כמו הפאה, הגלימה וקוד הנימוס של 'כבודו' ו'עמיתי המלומד'. הרעיון הוא שהשפה המשפטית צריכה להתבדל משפת היום־יום כיוון שאנו עוסקים במפגשים עם אנשים קשים, ביריבויות קשות, וצריך לעורר בהם את הכבוד להליך. גם בשפה הארכנית הכוונות לפעמים טובות. החוזים הארוכים נוצרו בגלל חובות הגילוי שדרש המחוקק, אבל התוצאה היא שהאריכו והאריכו ואף אחד לא קורא. יש סיפור על חברה אחת שהחליטה לעשות ניסוי, והטמינה בתוך אחד מחוזי ההתקשרות שלה פרס כספי. מעטים ביותר עלו על זה והתקשרו לדרוש את הפרס".

 

כשהלקוח לא מבין על מה הוא חותם

 בשנות השבעים קיבל לידיו דאנקן מקדונלד, פקיד בסיטיבנק בניו יורק, דו"ח של ארגון צרכנים שדירג באופן שלילי ביותר את הבנק מבחינת ההגנה על לקוחות. הוא הציע להנהלה הצעה מהפכנית לשיפור השירות: לצמצם את טופס ההלוואה שמציע הבנק, שהכיל 3,000 מילים, ל־600 מילים בלבד. המנהלים חשבו שזה רעיון גרוע, עורכי הדין חשבו שהוא מזעזע, אבל מקדונלד התעקש, גייס את ארגוני הצרכנים, וב־1975 השיק הבנק את הטופס החדש. התוצאה היתה שהתמעטו מאוד התביעות נגדו, ובמקביל התמעטו התביעות שהגיש הבנק נגד לווים שלא פרעו את חובם. תוצאה נוספת היתה שמדינת ניו יורק היתה הראשונה שחוקקה חוק המחייב שימוש בשפה פשוטה בחוזים צרכניים.

 

בערך באותן שנים החליטה פעילה חברתית באנגליה, כריסי מאהר, שצריך לעשות משהו בעניין הטפסים הממשלתיים הבלתי קריאים. במיוחד הטריפו את דעתה המסמכים שהמתגוררים בשיכונים הממשלתיים, ברובם בני שכבות מצוקה ואוכלוסיות מיעוטים, נאלצו להתמודד עמם. מה שליבה באופן ספציפי את הלהט המהפכני שלה היה אירוע שבו מתו שתי קשישות מקור מפני שלא הבינו טופס ממשלתי שהציע סיוע ברכישת אמצעי חימום. מאהר ומקדונלד הולידו, בנפרד, משני עברי האוקיינוס, תנועת מחאה עולמית נגד נזקי הכתיבה המשפטית המסורבלת ובעד כתיבה בשפה פשוטה.

 

"התנועה לשפה פשוטה גורסת שזכותו של אדם היא להבין ולהיות מובן", מסביר לוסטיגמן. "יש לה אפילו שני כתבי עת, ובעולם היא קצרה הישגים כשממשלות שִכתבו מחדש מאות טפסים רשמיים בגלל ההכרה בניכור הגובר בין השפה המשפטית לבין ההמונים. אנו מבקשים לחולל תנועה דומה גם בישראל".

 

"כיום השפה המשפטית עשירה באוצר מילים מהמשלב הגבוה ביותר. הלקסיקון שלה מכיל שיעור גבוה של מילים מארמית, מלטינית, מלשון חז"ל ואפילו מטורקית - ירושה מהאימפריה העותמנית - במיוחד במקרקעין, כמו קושאן וטאבו. השפה הזאת גם משתמשת במילים שבשפת היום־יום הרגילה יש להן משמעות אחרת מהמשמעות המשפטית שלהן. 'תרופה', למשל, אנחנו רגילים לקנות בבית מרקחת, ואילו במשפט מתכוונים לסעד משפטי. צ'ק שחזר הוא שטר שחולל. 'מחולל' עשוי להעלות בדמיון שטר שהשחיתו אותו. חילול הקודש, חילול כבוד המת".

 

גם התחביר, מסביר לוסטיגמן, הוא בלתי אפשרי: "משפטים ארוכים בצורה דרמטית מהמקובל בשפה הרגילה, שמקשים על הקורא לשמור על קו חשיבה רציף. הרבה פעמים המשפט בנוי בצורה לא נורמלית. הוא לא מתחיל בעיקר, אלא ב'למעלה מן הצורך' או 'לשם הזהירות בלבד'. מתחיל בכל מיני הסתייגויות ומגיע לנושא ולנשוא אחרי 20 מילה, כשהקורא כבר נפל חלל בדרך".

 

בספר לוסטיגמן ואהרוני מונים כמה דוגמאות לניצני קליטת המסר בארץ. ב־2013, לדוגמה, הורה הממונה על שוק ההון לגופים פיננסיים לשלוח לצרכנים דו"ח על מצב הפנסיה שלהם המנוסח בפשטות, והממונה על הביטוח הורה לחברות הביטוח להוסיף לפוליסות תיאור פשוט של הביטוח. ב־2014 קיבל בית המשפט העליון את טענתה של אשה שהתגרשה מבעלה ופונתה מדירתה עם ארבעת ילדיה כי בנק דיסקונט למשכנתאות לא הסביר לה ולבעלה באופן ברור בעת לקיחת המשכנתא על מה הם מוותרים (זכות על פי חוק לקבל מקום מגורים אחר אם הבנק יפנה אותם מדירתם בשל פיגור בתשלום המשכנתא). עקב הניסוח הלקוי חויב הבנק לתת לה דירה אחרת ולשלם את הוצאות המשפט.

 

פסק דין או שירה יפה?

כאשר מדברים על פרכוסיה ופעלוליה של השפה המשפטית אי אפשר להתעלם מהשופט הבולט ביותר בתחום, מישאל חשין ז"ל, שפסקי דינו היו צבעוניים והתנשאו בסגנונם על כתיבתם המשמימה של רוב עמיתיו. חשין נטה בין היתר לשתף את קוראיו בלבטיו הפנימיים: "ואף אני השתרכתי באפלה, וראשי ניגח בקירות", או "האיש הקטן בתוכי, אותו אישון־מצפון השוכן בלבי, לא רגז ולא רטן; נהפוך הוא: הוא הורה אותי הדרך, הוא עודדני בדרכי".

 

אהרוני ולוסטיגמן נזהרים בכבודו של השופט המנוח ואינם מבקרים את הכתיבה הזאת בעצמם ("הכתיבה החשינית היא מאוד עשירה. הוא משתמש בהרבה מאוד מטפורות, יש לו סוג של פואטיקה בכתיבה", אומרת אהרוני), אבל בספרם הם מביאים ביקורת עליה מפי אחרים: "'מבול של מטפורות', כינה פרופ' יהושע ויסמן את הכתיבה החשינית", מצטטים השניים ביקורת על עודף הציוריות של חשין, "אפשר יהיו כאלה שיתבשמו מן העושר הלשוני, אבל אחרים עשויים להתייחס לגודש כזה של מטפורות כאל טרחנות מכבידה".

 

 

 

 

"השפה הפשוטה נדרשת כחלק מהמאבק לצדק חברתי ולנגישות למשפט", מסבירה אהרוני את הרציונל העיקרי שמאחורי התנועה לשפה פשוטה. "בסיכומו של דבר יש כאן עסק עם בני אדם: לעורך דין יש לקוח שטובתו צריכה לעמוד במרכז, ושופט אמור להכריע בין בני אדם, אז גם אם יש להם כושר ביטוי נפלא זה לא הפורום והכלי הנכון. נכון, אי אפשר להכתיב לאדם את הסגנון או להגביל את חופש הביטוי שלו, אבל צריך לחשוב אם זה מתאים למטרה שעליהם לשרת".

 

לוסטיגמן מדגיש עד כמה צורת ניסוח פסקי הדין יכולה לפגוע בסופו של דבר במערכת המשפט ובאמון הציבור בה. "בפסקי הדין האחרונים, למשל מתווה הגז וזדורוב, אנו רואים כתיבה ארוכה שלציבור ואפילו למשפטנים אין זמן לקרוא", הוא אומר. "זה, בנוסף לכתיבה הגבוהה, פוגע באמון הציבור, שבסוף מתרשם מסדרות קליטות כמו 'צל של אמת' הרבה יותר מפסק דין של בית המשפט העליון".

 

 

 צילום: youtube

 

מילה אחת, פרשנויות שונות

חיים ומוות ביד הלשון, נאמר, ואחת הבעיות המרכזיות במשפט היא הפרשנות השונה שכל אדם - וגם כל שופט - עשוי לתת לאותן מילים ממש. דוגמה לכך מביאים לוסטיגמן ואהרוני ממקרה שבו לקה איש עסקים בהתקף לב במהלך ויכוח שכלל קללות נמרצות. לאחר שהתאושש תבע איש העסקים את חברת הביטוח שביטחה אותו מפני תאונות הנגרמות "במישרין על ידי אמצעי אלימות חיצוניים וגלויים לעין", בטענה שהקללות שנחשף להן היו סוג של אלימות. בתי המשפט השלום והמחוזי קבעו שאלימות מילולית אינה מכוסה בהגדרות הפוליסה שלו, אך אז הגיע המקרה לבית המשפט העליון. בערכאה זו קבע השופט אהרן ברק שאמנם מובנה הרגיל של "אלימות" הוא שימוש בכוח פיזי, אך זה אינו המובן היחיד, וגם אלימות רוחנית/נפשית/מילולית יכולה להיחשב "אמצעי אלימות" כלשונה בפוליסה, ולכן יש לפצות את איש העסקים לפיה. לדעה זו הצטרף השופט שלמה לוין, בעוד השופט תיאודור אור אימץ בדעת מיעוט עמדה בלשנית שלפיה פירוש המילה "אלימות" כשהיא ניצבת לבדה, כמו בפוליסה, הוא פיזי בלבד. הפרשנות של ברק ולוין עלתה לחברת הביטוח בממון רב, שלשון ברורה וחד־משמעית יותר בפוליסה היתה יכולה כנראה לחסוך.

 

ברק ניסה לשוות למלאכת השפיטה ממד מדעי נקי, אובייקטיבי לכאורה, מסבירים לוסטיגמן ואהרוני. "בתהליך הפרשנות האובייקטיבית, ברק מדבר על פעולת 'שליפה' - השופטים צריכים לשלוף את המובן המשפטי של הטקסט מתוך מגוון המשמעויות הלשוניות שניתן לייחס לו. המילה 'שליפה' מעידה על כך שהמובן המשפטי כבר נמצא שם, והשופטים רק חושפים אותו לעין כל, פועלים כמו מדענים: הם מגלים לצדדים למשפט את המשמעות האובייקטיבית של הטקסט שתמיד היתה בו".

 

 

 צילום: עומר מסינגר

 

אלא שגישה מדעית זו רחוקה מלהיות מוסכמת. "השופט גרוניס", נכתב בספר, "קרע את המטפחת מעל פניה של אלת הצדק. מקצוע המשפט אינו מתמטיקה. גם אם כל השופטים משתמשים באותה נוסחה לפתור בעיה משפטית, יש משמעות לזהות השופטים שיוצקים לתוך הנוסחה המדויקת הזאת את הערכים השונים". עובדה זו רק מדגישה עוד את הצורך בלשון בהירה, שמלכתחילה תמעיט ככל הניתן את האי־ודאות לגבי כוונת המחוקק או מנסח החוזה, ובפסקי הדין תסביר בפשטות לציבור כיצד הגיע השופט להחלטתו.

 

מהפכות ברק עוררו עליו לא מעט התנגדויות, שמקורן בין היתר בבחירת המילים שלו והגבהתן למשמעות ולפרשנות שאליה חתר. בהקשר זה מעניין לציין כי הביטוי המפורסם ביותר שלו, "הכל שפיט", למעשה לא נאמר על ידו. ברק השתמש בביטוי "מלוא כל הארץ משפט", שהרגיז את השופט הדתי מנחם אלון. "ביטוי זה - מלוא כל הארץ משפט - הנו מושג תיאולוגי מובהק", אמר אלון, "אומרים אנו בתפילותינו כי 'מלוא כל הארץ כבודו', היינו כבודו של בורא עולם. עם כל הכבוד, מושג תיאולוגי מובהק זה, אין המערכת המשפטית ראויה, פשוט אינה ראויה, שייאמר וישמש בעניינה. אל לנו להלביש למערכת המשפטית מחלצות תיאולוגיות".

 

מעשרת הדיברות עד מגילת העצמאות

אחד מראשוני הישראלים להתנגד לטרחנות משפטית, מסתבר, היה לא אחר מראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון. לפי מחקר שערך פרופ' יורם שחר, ניסוח מגילת העצמאות הופקד בתחילה בידי עו"ד מרדכי בעהם, שקבע לה תבנית משפטית. הוא ייבא מלשון החוזים האנגלית את ה"הואיל ו" המפורסם (Whereas), נקט לשון "הואיל ו" ו"לפיכך" של סיבה ותוצאה חוזיים, וניסח את המגילה כולה תבנית חוזית. הניסוח שלו נפתח במשפט "הואיל והעם היהודי קשור מראשית תולדותיו קשר היסטורי לארץ ישראל" ונמשך בעוד כמה משפטי "הואיל ו", שהדגישו כולם את הקשר המיוחד והזכות של עם ישראל לארץ, עד ההגעה לסעיף התוצאה: "לפיכך נתכנסנו אנו, חברי מועצת העם....". בן־גוריון, לפי שחר, לא חשב שההכרזה ההיסטורית על הקמת המדינה צריכה להיראות כמו חוזה לשכירת דירה, ותיעב את הניסוח המשפטי הזה. בלילה שלפני ההכרזה ישב בחדרו ושכתב במרץ את המגילה, ומחק מהמבוא את כל ה”הואיל'ים”. מסיבה כלשהי החליט להשאיר בכל זאת את ה”לפיכך”.

 

מגילת העצמאות היא הטקסט המכונן של מדינת ישראל, אבל בחג הפסח יפה להיזכר בטקסט המכונן של העם היהודי - עשרת הדיברות. מאיר שלו כתב על כך בספרו "ראשית": "על שני לוחות הברית הופיעו המילים הכתובות הראשונות בתנ"ך. עד אז לא נכתב ולא נקרא דבר. דיברנו, סיפרנו, בכינו, זעקנו, שאלנו, ביקשנו, אמרנו - אבל לא כתבנו ולא קראנו אף מילה אחת. דבר מעניין הוא שהחומר הכתוב הראשון שלנו לא היה פרוזה ולא שירה אלא חוק". הטקסט המכונן הזה של עמנו הוא טקסט משפטי, קצר ובהיר, שהיה עונה יפה על דרישותיהם של חסידי התנועה לשפה פשוטה.

 

 

 צילום: דוד רובינגר

בטל שלח
    לכל התגובות