• תפריט
מוסף 04.02.2016
שאלות מוסף 4.2.16 ראש

הפערים החברתיים, גרסת התלת-ממד

ד"ר מירב אהרון-גוטמן לקחה את כל נתוני האבטלה, ההכנסה וההשכלה של יישובי הנגב השונים והלבישה אותם על מפות "טופוגרפיה חברתית" שפיתחה. אחר כך הוסיפה להן נתונים על הפיתוח המתוכנן באזור לקראת הקמת עיר הבה"דים והעברת צה"ל לנגב. כשמרכיבים את משקפי התלת־ממד ויוצאים איתה לסיור וירטואלי על גבי המפות, תמונת הפערים החברתיים שמתקבלת היא סרט אימה של ממש

היא לא רוצה שאני אעשה לה את זה, אבל אין ברירה, כי בסוף אנחנו תבנית נוף ילדותנו. אז הנה: ד"ר מירב אהרון־גוטמן נולדה בקריית שמונה. בגיל 12 משפחתה עברה ליבנה, ושם, בעצם, הסיפור הזה מתחיל. ביבנה, בימים העליזים של האינטגרציה, היו שתי שכונות. בשכונה הוותיקה גרה המשפחה שלה, ובשכונה החדשה גרו אנשי צבא הקבע. בין שתי השכונות, בין שני העולמות האלה, העליון והתחתון, הפריד ואדי. לא ואדי מטפורי, ואדי אמיתי. ובחוויית הילדות העוצמתית הזאת, אף שהיא לא רוצה שאחזור לסיפור הזה, נולדו כנראה ההתבוננות שלה במרחב הפיזי, בתכנון העירוני, וראייתו ככלי ליצירת פערים חברתיים או לצמצומם. הנושא הזה, של הלמעלה והלמטה, של הפה והשם, משאיר את טביעות אצבעותיו העדינות על הראיון עמה.

 

כשהיא מספרת לי את ההיסטוריה שלה אני מקבל סחרחורת קלה. לא רק משום שכל השיחה איתה אסוציאטיבית לחלוטין וקופצת מדבר לדבר עם אלף סוגריים באמצע, אלא גם כי הבנתי שאין סיכוי שאני אספיק לעשות כל כך הרבה דברים עד גיל 41.

 


 

אז הנה קורות החיים שלה, בתמצית רבה: בהשכלתה היא בכלל סוציולוגית. את התואר הראשון והשני עשתה באוניברסיטת תל אביב וגם את הדוקטורט כתבה שם — על סניף מרכז הליכוד באשדוד, לא פחות. את הפוסט־דוקטורט עשתה בקולומביה, על מלגת הצטיינות של קרן פולברייט, ומאז היא מתמחה בסוציולוגיה אורבנית.

 

ב־2009 חזרו היא ובן זוגה רואי גוטמן (פיזיולוג שחוקר את תחום השמנת היתר והשעונים הביולוגיים) לישראל. הם גרו עשור בהרצליה ושש שנים בתל אביב. בזמן הזה היא הספיקה להקים את האגף לתכנון אסטרטגי בעיריית חולון ואת המרכז לעירוניות ים־תיכונית בבת ים, לעשות סרט דוקומנטרי על התזמורת האנדלוסית באשדוד ("כיוון כלים") ולעבוד שבע שנים עבור משרד הביטחון כיועצת למעבר צה"ל לנגב.

 

לפני חמש שנים עברו בני הזוג להתגורר בראש פינה ("רואי קיבל הצעה ממכללת תל חי, לקח אותי לשיחה, ואיכשהו מסיבות שלא ברורות לי עד היום החלטנו לחזור לצפון"). מאז היא עובדת בטכניון, בפקולטה לארכיטקטורה ובניין ערים, וחוקרת את "השפעת הקמת עיר הבה"דים ומעבר צה"ל לנגב על ירוחם והסביבה". זה אולי לא נשמע מרתק במיוחד, אבל תצטרכו להאמין לי שכן. אחרי הכל, נסעתי עד לטכניון בשביל לפגוש אותה ולדבר על זה.

 

חלק א'

פיתוח / קיפוח

 

מה בעצם את עושה?

"רציתי לשים על המוקד את המושג של המרת הון".

 

מה זה?

"זה מושג שהתחיל בסוציולוגיה ובתיאוריה של בורדייה, שמדבר על הון — תרבותי, חברתי וכו' — ומשם תפס כאש בשדה קוצים. נניח שסיימת לימודים גבוהים באוניברסיטת בן גוריון ואתה גר בקריית גת, או שסיימת תואר בהנדסה במכללה בנגב. עכשיו, מה היכולת שלך למצוא עבודה? איזו עבודה תמצא? בכמה כסף? ולאן היא תתפתח? אלה שאלות של המרת הון. כלומר, יש לי הון אנושי, ועכשיו השאלה היא מה היכולת שלי להמיר את זה להון כלכלי, הון של סטטוס וכו'. לא מתעמקים מספיק בשאלה הזאת".

 

איך זה קשור לעירוניות?

"הדוגמה שיש לי ברקע כשמדברים על זה היא הסיפור של אינטל וקריית גת. הביאו את אינטל לקריית גת, היה שיח ציבורי סוער על גובה המענק הממשלתי וכו', אבל היום, כשאנחנו מסתכלים על המדדים המקרו־חברתיים של קריית גת, היישוב לא עלה ולא עשה קפיצת מדרגה.

 

 

"אגב, בוא נגיד משהו בסוגריים: אני דווקא כן חושבת שיש מוביליות חברתית בישראל. ועם כל הכבוד לפיקטי ולדיבור על זה שפעם בכיתה אחת היו ילדים מהרבה מעמדות והיום אין, אני חושבת שבמקרה הישראלי זה לא נכון. למשל העובדה שמעיירות הפיתוח יש כל הזמן הגירה שלילית. אנחנו רגילים לדבר על זה במובן השלילי, אבל יש לזה גם פן חיובי. זה אומר שאנשים פה לא תקועים במרחב ויכולים לצאת ממנו כשהם רוצים".

 

רגע, בואי נחזור לקריית גת.

"מה קרה בקריית גת? למה נוסחת הפלא של הבאת הייטק בינלאומי לא עבדה? איפה זה נתקע? יש לנו תלמיד שחוקר את זה עכשיו. הוא עוסק במוסדות של המרת הון — והממצאים שלו מדברים על זה שמתפתחות קריית גת א' וקריית גת ב', ונהיים מחוזות נפרדים. זה מרתק בעיניי. זו התרומה של המחקר שלנו לציבור: לנסות להבין את הדינמיקה של המרת הון. כלומר, אוקיי, אנחנו מביאים את מחנות צה"ל לדרום, אבל מי ייהנה מזה? איזה ערך מוסף ייווצר מהמהלך הזה או מי ינכס את הערך המוסף הזה לעצמו וישתמש בו למוביליות החברתית שלו?".

 

ומה גיליתם עד עכשיו?

"הממצאים שלנו עדיין מאוד ראשוניים. הקדשנו את השנה הראשונה של המחקר למיפוי המרחב ולמיפוי חברתי במקביל. לאט לאט התחלנו להבין שבנגב מתחוללת דרמה גדולה מאוד. גילינו שלמרות תנופת הפיתוח, משאבי הפיתוח מופנים רק למחוזות נפרדים. אלה מנגנונים של המרת הון, והם הולכים למקומות מאוד מסוימים ולאוכלוסיות מאוד מסוימות. זה כמו הסיפור של קריית גת: יש את קריית גת הוותיקה ויש את כרמי גת החדשה. בשכונה החדשה מוצעות לך כל התשתיות הציבוריות, הגנים והכל. בהסכמי הגג של השכונות החדשות המדינה לוקחת על עצמה את כל הפיתוח, כי רק במקומות האלה המדינה עושה את ה'אקסטרה מייל'. זה לא קורה בקריית גת הוותיקה או ביישובים הוותיקים. תסתכל אפילו על פארק ההייטק החדש בבאר שבע, ותשאל את עצמך מי הולך ליהנות מהמשאבים שמבטיחים את המרת ההון".

 

נראה לי שעכשיו אני מתחיל להבין.

"המחקר שלנו מלמד אותנו שכל הנושא של פיתוח — של אתר, אזור תעשייה, שכונה — משנה את היכולת של האנשים שגרים במקומות האלה להגיע למשהו בחיים. זה מה שמניע את המוביליות החברתית. לכן השאלה על מי מוטל לבצע את הפיתוח, על היזם שאולי יבוא ויעשה את זה או שהמדינה מממשת את זה בעצמה, היא קריטית. העברת קרקעות לעיירות פיתוח זה לא מספיק. צריך ללכת את האקסטרה מייל כדי שהיא תוכל ליהנות מההון של הקרקע ומהערך שלה".

 

איבדת אותי שוב.

"הנה, אני אראה לך".

 

חלק ב'

מי למעלה / מי למטה

 

בשלב הזה של הפגישה הרכבנו שנינו משקפי תלת־ממד. מישהו כיבה את האור ועל המסך שעל קיר המעבדה הוקרנה מפה תלת־ממדית של אזור צפון הנגב. בבת אחת התחלנו לטוס. עידן לדרמן, אחד האדריכלים שעורך עם אהרון־גוטמן את המחקר על הנגב, הטיס אותנו באמצעות הסימולטור מעל לנגב. אבל לא סתם מעל לנגב, אלא מעל למפה תלת־ממדית שמתארת לא רק איך נראים היישובים בנגב כיום, אלא איך הם ייראו בעוד כמה שנים לאחר שיושלמו כל התוכניות שנמצאות בשלבי תכנון או ביצוע כאלה ואחרים.

 

אחרי שלדרמן הפעיל את המפה התלת־ממדית והתחיל לשחק איתה, היה אפשר פתאום לראות איך באר שבע הולכת להכפיל את עצמה, וגם ירוחם ויישובים נוספים; היכן אמורים לקום אזורי תעשייה חדשים, ואת עיר הבה"דים והמחנות הצבאיים הנוספים שעתידים לקום בנגב; כיצד היישובים הבדואיים משתלבים, או לא, במרחב הזה, וכיצד מסילות רכבת אמורות להימתח למקומות מסוימים — ולמקומות אחרים ממש לא. המחקר הרב־תחומי הזה דרש צוות מחקר שכולל אדריכלים (יובל יסקי ועידן לדרמן), מהנדסים ומומחי גיאודזיה ומחשבים (מרדכי שחף ודורון צור) ומתכנני ערים וחוקרי חברה (ד"ר נילי שחורי, ד"ר מני מלכה), ונתמך על ידי משרד המדע ומכון גזית גלוב לחקר נדל"ן. המעבדה עצמה, שמאפשרת לבנות ולהציג את המודל התלת־ממדי, הוקמה בזכות חזונו של פרופ׳ יהודה קלעי, דקאן הפקולטה לארכיטקטורה ובניין ערים בטכניון.

 

"קו ותחנת רכבת הם דוגמאות כמעט בנאליות למנגנוני המרת הון. אבל כשמתכננים תחנת רכבת במקום לא נכון, לאנשים אין אפשרות לעשות המרת הון. תראה דוגמה חיה לזה", אהרון־גוטמן אומרת לי, ומתחילה לעשות לי סיור על המפה התלת־ממדית.

 

באר שבע אמנם נמצאת בתוך מכתש כי שיעורי האבטלה בה יחסית גבוהים, אולם מצבה טוב לאין ערוך משל הישובים הבדואיים סביבה, שמאופיינים בשיעורי אבטלה דו־ספרתיים ונמצאים במפה בתהומות שאפילו אי אפשר לראות באר שבע אמנם נמצאת בתוך מכתש כי שיעורי האבטלה בה יחסית גבוהים, אולם מצבה טוב לאין ערוך משל הישובים הבדואיים סביבה, שמאופיינים בשיעורי אבטלה דו־ספרתיים ונמצאים במפה בתהומות שאפילו אי אפשר לראות

 

"אנחנו עומדים עכשיו בבאר שבע", היא מצביעה על המסך, "ובתפיסה התכנונית שמפתחת את אזור הדרום באר שבע הולכת להפוך לאזור מטרופוליני גדול וצריך לקשר אותה לסביבה שלה. אם באר שבע היא הלב הפועם של המטרופולין, אז השאלה של צירי הנימים והעורקים הופכת להיות שאלה דרמטית".

 

עכשיו היא מתחילה להוליך אותי לאורך מסילת הרכבת: "אנחנו רואים שיוצאות פה מסילות מבאר שבע, ואתה רואה פה את צומת הנגב, כאן יושבת עיר הבה"דים, ותשעה ק"מ ממנה בקו אווירי זו ירוחם. אתה רואה את המסילה שהולכת מבאר שבע, מגיעה לצומת הנגב, לעיר הבה"דים, ואז פתאום חותכת ימינה, הרחק מירוחם. עכשיו שים לב: פה יש מסילה שנייה שיוצאת מבאר שבע, והולכת לדימונה. בעתיד יאריכו את המסילה הזאת מדימונה לירוחם. תושב ירוחם שירצה להגיע לבאר שבע ברכבת יצטרך לעשות את כל הסיבוב הזה. אני מראיינת הרבה אנשים מאוד בכירים במערכת התכנון והם מודעים לזה, אבל אומרים לי שמבחינתם זה הישג מספיק גדול שהם הצליחו בכלל להביא את הרכבת דרומה, וגם את זה הם הצליחו לעשות רק כי משכו דרומה את הבסיסים כי המדינה הזאת מאוד מכוונת בסיסים. אבל התשעה ק"מ האלה, שהיו יכולים לתת המון לתושבי ירוחם, הם לא נסללים.

 

"יותר מזה", היא ממשיכה, "תושבי ירוחם אפילו כבר לא מבקשים שיביאו להם את הרכבת ישירות מעיר הבה"דים. הם נאבקים עכשיו על המיקום של התחנה בקו שיגיע מדימונה. היינו יכולים לשים את התחנה בצד הזה (היא מצביעה), היכן שתושב ירוחם יכול להגיע אליו בקלות באוטובוס ואז להשתמש ברכבת. אבל ההחלטה שהתקבלה היתה לשים את תחנת הרכבת פה (היא מצביעה על נקודה אחרת), רחוק יותר. ומכאן לכאן (היא מותחת קו דמיוני עם הידיים) זה 1.7 ק"מ. לרדת מהאוטובוס וללכת בחום של המדבר 1.7 ק"מ זה משמעותי. ושום דבר לא עזר לתושבים, הוחלט שכאן יהיה המיקום של התחנה. זה סיפור קטן על איך הרכבת היתה יכולה לעזור לתושבים של ירוחם, אבל זה כנראה לא יקרה".

 

חלק ג'

פה גבוה / שם נמוך

 

ובנקודה הזאת, הגיע השוס האמיתי.

 

לאהרון־גוטמן היתה תחושה שכל מערכת התכנון חסרה סט שלם של פרמטרים: הפרמטרים החברתיים. נושאים כמו שיעורי תעסוקה ואבטלה, רמות שכר, אחוז התושבים שמשתכרים שכר מינימום, אחוז הזכאים לבגרות, ועוד — כל אלה נשארים מחוץ לעולם התכנוני.

 

"ראינו שמתחוללת דרמה גדולה בנגב בגלל ההיבט של אי־שוויון. לי כבר הרבה שנים יש אי־נחת מהמושג 'היבטים חברתיים' בתכנון, כאילו כולם אומרים שהחברתי הוא חשוב אבל הוא רק היבט, כמו פרוז'קטור שאפשר להדליק אבל אז גם לכבות, ולהמשיך לתכנן בלי להתחשב בזה. כל התוכניות החברתיות עולות למדף ולא מוטמעות. אין תפיסה שהחברה והמרחב הם רקמה אחת. וזה בדיוק מה שניסינו לשנות, ליצור מצב שבו אנחנו אומרים שמישור ההתייחסות שלנו הוא החברה", היא מספרת.

 

אז מה שהיא עשתה זה להכניס את כל הפרמטרים החברתיים אל תוך המפה, ולהפוך אותה למפה של גבוה ונמוך, למעלה ולמטה, על בסיס הפרמטרים האלה. "רצינו לשים בגובה פני הים את הסוגיות החברתיות. למשל, תעסוקה. הגישה שלי היא שלפני הכל יש עבודה. היכולת של אנשים להתפרנס. אבא ואמא חזקים בבית, בית מאפשר שפותח הזדמנויות. זו ליבת הסיפור מבחינתי. והנתונים מחרידים: בגוש דן האבטלה היא 5.6%, בתל אביב 4.8% בלבד, ואילו בנגב זה הולך ככה: בין 2% בעומר ל־45% בחורה, לקיה וכו'. בירוחם 16%, בבאר שבע 8%".

 

ואז היא מבקשת ממנהל המעבדה לשים על המפה את הרובד הנוסף הזה של האבטלה, של הטופוגרפיה החברתית — ובבת אחת נוצרים במפה מכתשים ותהומות והרים ענקיים. פתאום כל הסיפור החברתי פשוט צף על פני השטח, תרתי משמע.

ד"ר מירב אהרון־גוטמן. "כשמשלבים את הסוציו־אקונומי במפה, המתכננים לא יוכלו להמשיך להתעלם. זה יכריח אותם להתמודד עם זה ולתת מענה" ד"ר מירב אהרון־גוטמן. "כשמשלבים את הסוציו־אקונומי במפה, המתכננים לא יוכלו להמשיך להתעלם. זה יכריח אותם להתמודד עם זה ולתת מענה" צילום: תומי הרפז

 

"רצינו לשמור אינטואיטיבית על זה שגבוה זה טוב ונמוך זה רע", היא מסבירה לי את מה שאני רואה — מפה שנראית כמו מפה טופוגרפית רגילה, אלא שההרים בה אינם מציינים הרים גיאוגרפיים, פיזיים, אלא שיעורי תעסוקה גבוהים, והמכתשים מציינים שיעורי תעסוקה נמוכים. "אתה רואה פה את הטופוגרפיה החברתית, את הגיאוגרפי והחברתי בייצוג אחד. הגדולה של השיטה הזאת היא שאתה רגיל לראות את הנתונים האלה מסודרים באיזה גרף יפה, אבל כשאתה רואה את זה במפה אתה פתאום מבין הכל יותר, רואה את היחסים. כל עיר לגופה היא חסרת משמעות, אבל מתחיל לקרות משהו כשאנחנו מדברים על היחס בין הערים. ומה שמעניין כאן זה הקיצוניות והסמיכות.

 

"גובה פני הים שקבענו הוא פחות או יותר שיעור האבטלה האזורי, ותראה: כל היישובים הבדואיים הם תהומות, ירוחם ודימונה הן מכתשים עם שיעורי אבטלה של 16%, ועומר לעומת זאת היא רמה מאוד מאוד גבוהה. יש פה צומת אחד שבו ההבדלים הם ממש במטרים: הנה באר שבע, ופה עומר, ופה תל שבע. זה צומת אחד — ותראה את התהום של תל שבע ואת הרמה הענקית של עומר", היא אומרת.

 

וואו, זה מאוד מטריד כשמסתכלים על זה ככה.

"רצינו להטריד. אנחנו מאמינים שהתלת־ממד, לראות את זה בעיניים, יוצר חוויית ידע. לכן יצרנו מפות כאלה לכל מיני פרמטרים: לשיעורי תעסוקה, לשיעורי זכאות לבגרות, לרמות הכנסה. כשאתה רואה את זה בעיניים אתה אומר לעצמך, לא יכול להיות שזה ככה, ואז מבין שזה פשוט לא יכול להימשך".

 

חלק ד'

יש מעבר/ אין מעבר

 

הסרנו את משקפי התלת־ממד והתיישבנו בחזרה. מישהו הדליק את האור.

 

אני עדיין די המום. כשאתה רואה את הקירות האלה שסוגרים על ירוחם עולה תחושה של מקום שאי אפשר לצאת ממנו.

"זה בדיוק מה שרצינו לעשות, ליצור מודל, מתודולוגיה, שבה התכנון לא רק מתחשב בהיבטים חברתיים אלא שהמרחבי והחברתי מקבלים ייצוג אחד. אם עושים את זה, אם משלבים את הסוציו־אקונומי בתוך המפה, המתכננים לא יוכלו להמשיך להתעלם מסוגיות סוציו־אקונומיות. זה יכריח אותם להתמודד עם זה, להתעסק עם זה, לתת לזה מענה. כך אנחנו מנסים לייצר תהליכי תכנון אזורי שיחוללו ויאפשרו מוביליות".

 

מה יוצרים הבדלים טופוגרפיים־חברתיים כל כך קיצוניים בתא שטח כל כך קטן?

"זו שאלה של פער ומידתיות. קח את עיירות הפיתוח, שהוא נושא שקרוב ללבי. עיירות הפיתוח נתנו לתושביהן חוויה מתעתעת. לא כותבים על זה כי זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל עיירות הפיתוח נתנו לאנשים חוויה נהדרת של מקום חם ומוגן ופתוח. היתה שם סולידריות חברתית והומוגניות יחסית. כולם הלכו לאותו סרט, כולם הלכו לאכול בבורקס של סמי ולא היה ניכור או בעיה. אלה היו החיים, וכולם חיו ככה.

 

"איפה היה הזעם? בנקודות המפגש עם הקיבוצים. עם אבא ואמא שמפרנסים בית בצורה מסוימת בעיירת הפיתוח, ואז הולכים לאכול בחדר האוכל של הקיבוץ ורואים שם עולם שאין לו שום קשר לעולם שלהם. במחקרים שלי, כשאני מראיינת חבר'ה מעיירות פיתוח, יש להם ביג אישיו עם גבינה צהובה. הם לא הכירו את הפלא הזה מהעולם שלהם, זה לא היה בטווח האפשרויות שלהם, ובחדרי האוכל של הקיבוצים זה היה. הם זוכרים את זה בתור חוויה מאוד אינטנסיבית, זה מה שצד את עיניהם בחדרי האוכל של הקיבוצים.

"כשמדובר בתא שטח קטן מאוד, המעברים האלה מסוכנים בגלל האינטנסיביות. כשהיום־יום שלי בנוי על חציה מהירה ודרמטית מדי של מעברים של טופוגרפיה חברתית, כלומר חציות תדירות ומנקרות עיניים, זה הופך להיות חומר נפץ פוליטי וסכנה חברתית".

 

אבל בשנים האחרונות המדינה מנסה לצמצם את הפערים, זה לא עובד?

"לאורך השנים היתה אבולוציה של הנושא המרחבי/חברתי. אתה תראה את זה אם תסתכל על ההקשר המזרחי. בהתחלה היו הפנתרים ואחר כך בית ספר קדמה ואחר כך הקשת הדמוקרטית, שדיברה לראשונה על קרקעות ושליטה על משאבים, והם היו בעצם הבסיס האידאולוגי והמדעי־האקדמי לתביעות שראינו בשנים האחרונות של סכסוכי גבולות.

 

"היום אנחנו כבר נמצאים בעידן שאחרי הדברים האלה, ואני רוצה לעבור לצעד הבא: מה עושים עכשיו? הבאנו את אינטל לקריית גת, הבאנו את עיר הבה"דים לנגב, מה זה עושה? מה עושים עם זה?

 

"קח את הסכמי הגג שהאוצר חותם עליהם מול הרשויות. האם כשמישהו בא למקום מסוים לעשות בו הסכם־גג הוא מבין שהוא לא צריך רק להכפיל את הכיתות והגנים הציבוריים, אלא להכפיל גם את מספר העובדות הסוציאליות? או את השירותים לנכים, את מערך התמיכה הנפשית, את הפסיכולוגיות בבתי הספר, את קופות החולים? אני אומרת לך בוודאות שאף אחד לא עושה את הניתוחים האלה".

 

באמת?

"כן, אלא אם זה נוגע לאנשי הקבע. כשזה אנשי הקבע דווקא כן מדברים על הצורך בהסתכלות אינטגרטיבית, כלומר, מדברים על זה שצריך להכפיל את מסילות הרכבת, להקים עוד בית חולים או להגדיל את סורוקה. כשהצבא מגיע, פתאום מדברים על כל מעטפת החיים ויודעים לעשות אינטגרציה. כשחושבים על אנשי הקבע פתאום מבינים שאי אפשר לדבר על בן אדם בלי לדבר על הפנאי שלו, על מה הוא צריך ומה המשפחה שלו והילדים שלו צריכים. ככה זה כשמדברים על האדם המשכיל והנכון מהמרכז. אבל כשאנחנו מדברים על האנשים מהפריפריה, אנחנו לא יודעים לעשות את זה. אולי בגלל זה, כשהעמיסו עוד עשרות אלפי יחידות דיור על ראש העין, אף אחד לא שאל אם אולי זה מצדיק הקמת חדר מיון קדמי או פתיחת קווי תחבורה ציבורית נוספים".

 

אז מה עושים כדי למנוע את זה? איך מייצרים מנגנונים של המרת הון?

"בתיאוריה, מספיק שהמדינה תביא את התשתית ואז תהיה פריחה אזורית. רק שמה שאנחנו רואים במרחב הישראלי הוא שהפריחה הזאת מאוד קופצנית ואקלקטית, והפיתוח מתרחש במובלעות. אני טוענת שזה משום שלא כולם יודעים לעשות המרת הון, לא כולם יודעים לגשת לבאר ולשתות ממנה. אם באמצעות המחקר נוכל להצביע על מנגנונים כאלה של המרת הון שחיוניים לפריפריה, נדמה לי שזו תהיה תרומה די גדולה".

 

כמו מה למשל?

"כמו מנגנון ליישוב סכסוכי גבולות, תקצוב דיפרנציאלי של רשויות, תכנון אזורי נכון (זוכרים את תחנת הרכבת בירוחם?), הטבות מס, חממות לצעירים בפריפריה, מענקים של משרד הכלכלה, תוכניות לבני המיעוטים. אלה דברים שעושים, אבל לא מספיק ולא מתוך תכנון שלם".

 

יש משהו שאם המדינה תתחיל לעשות הוא ישנה משמעותית את המצב?

"אם נצליח לשכנע את גלנט או כחלון שבכל עיירת פיתוח צריך להקים מחלקה של פיתוח אסטרטגי שמתוקצבת על ידי המדינה, זה יהיה הרבה מאוד. כי היום אין שם אגירת ידע, אין מיפוי של כל הבעיות והנתונים — ולכן אין תכנון קדימה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x