• תפריט
מוסף 14.05.2015
מוסף 14.05.15

לשכור את הפנטזיה

הם נראים כמו המקום הכי חם בניו יורק, האנשים שמסתובבים בהם מכונים "קהילה", והזכות לעבוד שם עולה 1,500 שקל בחודש. כתב "מוסף כלכליסט" בילה שישה שבועות בחללי העבודה המשותפים של ישראל, ששואבים אליהם את האנשים שחולמים על עמק הסיליקון אבל מוכנים להסתפק בתפאורה

ארי ליבסקר 08:1616.05.15

הכניסה למתחם Mindspace בשדרות רוטשילד בתל אביב מזקקת את מהותם של חללי העבודה החדשים שצצים בכל רחבי העיר. המתחם ממוקם בקומה הראשונה של מגדל משרדים רגיל לגמרי, אבל ברגע שאתה נפלט מהמעלית אווירת המגדל הסתמית מתחלפת בפנטזיה. בן רגע אתה עוזב את העיר הים־תיכונית וניצב במחסן כאילו־מוזנח בגטו היפסטרי בברוקלין, מהסוג שקבוצת אמנים הפכה לדירת סטודיו והקימה בו סטארט־אפ לוהט ומתוקצב. רגליך דורכות במבואה עם רצפה מצוירת בסגנון יפואי וכורסאות רטרו, שמובילה לשתי דלתות שחורות כבדות, תעשייתיות, עם צוהרים עגולים.

מאחוריהן נגלה אליך האופן ספייס האולטרה־מעוצב, הלב הפועם של מיינדספייס: פרקט, קירות זכוכית ולצדם קירות בטון חשוף, תקרה חשופה במכוון, מסורגת בצינורות ותעלות אוורור, קיר־חלון שמשקיף לשדרה ולאורכו דלפק עמוס אנשים מקלידים את הסטרט־אפ שלהם לדעת. אחר כך תגלה שכל אחד מיושבי האופן ספייס משלם לפחות אלף שקל בחודש על הזכות לעבוד כאן, על בסיס מקום פנוי, או כ־1,600 שקל בחודש אם הוא רוצה שיישמר לו מקום קבוע. זה המחיר, המינימלי, שמשלמים כאן כדי לחיות את החלום.

 

מתחם הפרילנסרים במיינדספייס מתחם הפרילנסרים במיינדספייס צילום: אוראל כהן

 

זאת הפעם השנייה שאני דורך בחלל עבודה משותף מהסוג הזה - "האבּ" כפי שהם מכונים. הראשונה היתה לפני קצת יותר מחצי שנה, בפתיחה של מתחם WeWork ברחוב דובנוב 7 בעיר. ההאבּ של WeWork ממלא את כל חמש הקומות של המבנה ההיסטורי שאכלס בעבר את משרדי בני עקיבא והקיבוץ הדתי. לא פחות מ־2,600 מ"ר של משרדי זכוכית צפופים, אופן ספייס עם שולחנות ארוכים ומחולקים, חדרי ישיבות ופינות פוף, קפה ולאונג'ים מעוצבים. זהו הסניף ה־21 ברשת העולמית של החברה, ענקית נדל"ן צעירה שמתמחה בלהשכיר לאנשים את הזכות לעבוד לבד ולחלום ביחד.

 

האופן ספייס העמוס והשקט של WeWork האופן ספייס העמוס והשקט של WeWork צילום: אוראל כהן

 

מסיבת ההשקה כללה ברים ומזנוני סושי ואוכל מקסיקני, להקה שהרעישה על הגג, ואינספור לקוחות שכבר שכרו חדרוני זכוכית ודחסו לתוכם חברים לחגיגות השקה פרטיות צפופות. אדם נוימן (36), אחיה של הדוגמנית היפהפיה עדי נוימן ומייסד WeWork, קפץ על במה קטנה בשיער שחור ארוך ותלבושת של סטודנט מרושל, לקול תשואות שהזכירו כנסים רבעוניים בעמק הסיליקון. "אנחנו וואן קומיוניטי!", נוימן אמר בעיניים נוצצות, "אני שמח שהצלחתי לעשות את זה כאן. מייד איט אין תל אביב!". הוא נשמע כמו מי שכבר עשה את זה בגדול. שבוע אחר כך דווח ב"וול סטריט ג'ורנל" ש־WeWork גייסה בסבב ראשון 355 מיליון דולר, שמקנים לה שווי של 5 מיליארד דולר. נוימן הוא הייצוג המובהק של חלומותיהם של השוכרים שלו.

 

הלאונג' של מיינדספייס הלאונג' של מיינדספייס צילום: אוראל כהן


באותו ערב עוד לא ידעתי שגם אני אשלח לבלות כמה חודשים במתחמים הללו, בין הפרילנסרים והיזמים שגודשים את חללי העבודה המשותפים בישראל. לא פחות מ־13 חללים כאלה פועלים בין נתניה למודיעין. רובם בתל אביב, וכולם נפתחו בשלוש השנים האחרונות. העיקרון בהם דומה: אתה משלם דמי מינוי מפולפלים תמורת הזכות לעבוד על הפרויקט האישי שלך בחדר שמזכיר קמפוס של ענקית טכנולוגיה אמריקאית צעירה, עם עיצוב חדשני, נוף יוקרתי, מנהלות משרד חייכניות, בירות בוטיק חינם ועצמאות מלאה. כי בעצם אתה לבד כאן.

 

אורח של אחד היזמים אורח של אחד היזמים צילום: אוראל כהן

 

יצאתי למסע בין חללי העבודה החדשים כדי לברר מי באים אליהם, עד כמה זה משתלם, לאן שואפים האנשים שמשלמים כל כך הרבה כדי להרגיש רחוקים מכאן, ובעיקר אם זה מתאים לאנשים כמוני, שעד היום חלל העבודה שלהם היה הספה בבית והשולחן הפנוי האחרון בבית הקפה.

 

את התשובות חיפשתי בשלושת החללים המשותפים העדכניים ביותר: שני מתחמי WeWork - כן, יש כבר שניים, בתל אביב ובהרצליה - והמתחם המפואר לא פחות של מיינדספייס. יש גם מתחמים זולים יותר ומלוטשים פחות. אבל לפי המגמה העולמית, נראה שהבאים שייפתחו יהיו מהסוג היקר.

 

לא לקוחות - "קהילה"

 

אני עובד במיינדספייס כבר כמה ימים, כשאני פוגש באחד ממשרדי הזכוכית הקטנים - החל מ־2,000 שקל לאדם - את יואל חשין. חשין, נכד למשפחת מייסדי טבע, בנו של השופט בדימוס מישאל חשין ומקים קרן ההון סיכון 2B Angels, החליט לעבוד מכאן לתקופה קצרה. גם הוא עצמו פתח באחרונה מתחם עבודה משותף, שקרנות הון סיכון יוכלו לשלוח אליו את הסטארט־אפים שלהן.

 

חלל העבודה הצנוע של MESH במודיעין. היחיד שמזכיר משרד נורמלי חלל העבודה הצנוע של MESH במודיעין. היחיד שמזכיר משרד נורמלי צילום: דנה נחום

 

למתחם של חשין, ברחוב שוקן בתל אביב, קוראים SOSA, ראשי תיבות של "South of Salame", "דרומית לרחוב סלמה". השם קולע. הוא גם נשמע כמו SOMA (ראשי תיבות של South of Market), כינויו של הרובע בסן פרנסיסקו שבו שוכנים מטות לינקדאין, Uber ו־Airbnb, וגם נושא עוד ערך ייחודי. הוא משרד איזו תחושת הארדקור, תחושת לכלוך. שמה הרשמי של השכונה הוא גבעת הרצל, אבל השם הערבי סלמה משתלב טוב יותר ברוח הסטארט־אפיסטית, ובמורשת הקרב של עולם הטכנולוגיה.

 

חשוב להבין: אייסיקיו נולדה בדירת שותפים צפופה. פייסבוק הוקמה במעונות סטודנטים. אפל וגוגל התחילו בגראז'. אמיתי. בלי קצת לכלוך, מיזם לא ירגיש כמו סטארט־אפ לגיטימי. ובענף החדש הזה, ההרגשה היא חלק מהמודל העסקי.

בזמן שחשין ואני מטיילים במסדרונות אני מנסה לנסח לעצמי את הרושם שאני סופג: הרבה יפים, הרבה יפות, הרבה לפטופים. הרבה עיצוב ואופטימיות. משרדים מעוצבים כבר יצא לי לראות, אבל כאן יש עוד משהו. היעדר היררכיה. אין לך בוס, אין לך תפקיד, כולם מסביב חברים וכולם זרים. כמו בתיכון.

 

אחד מתאי הטלפון, שלא באמת חוסמים את רעש השיחות אחד מתאי הטלפון, שלא באמת חוסמים את רעש השיחות צילום: אוראל כהן

 

"זה מקום לאנשים שהם יזמים במהותם, סטארט־אפיסטים אחרי גיוס ראשון, כמה עשרות עובדים לכל היותר", אומרת לי דרי שכטר, ה־Community Manager של מיינדספייס שאותה אני פוגש בלאונג'. שכטר היא מהעובדים הראשונים בצוות הניהול. ביומיום היא מטפלת בציוד המשרדי, ברישום ההזמנות לחדר הישיבות ובמשטור של עובדים רועשים. אבל היא לא אם הבית או מנהלת המשרד אלא "מנהלת הקהילה", הקומיוניטי מנג'ר. כמו שבחברות טכנולוגיה כבר אין מתכנתים אלא רק "מהנדסי אושר", כך בהאבּים לא משווקים סביבת עבודה אלא "קהילה".

  

אולם המבואה של מיינדספייס, ובו אני וצעירה מגיאורגיה שכותבת כאן את ספרה הראשון. הרגשת חמימות של קומונה אולם המבואה של מיינדספייס, ובו אני וצעירה מגיאורגיה שכותבת כאן את ספרה הראשון. הרגשת חמימות של קומונה צילום: אוראל כהן

 

למי מיינדספייס לא מיועד, אני שואל את שכטר. "היו פה כל מיני ערסים שהתחילו לשחק קלפים בלילה. הבהרנו להם שזה לא המקום שלהם. כשאנחנו מזהים טיפוסים בעייתיים אנחנו אומרים מראש שאין לנו מקום. אבל אלה מקרים ספורים, זה לא סוג האנשים שפונים אלינו. לרוב אלה חבר'ה טובים", היא אומרת ומחווה על שורת המשרדים השקופים לאורך המסדרון ועל בני העשרים ומשהו שדחוסים בהם, שלושה־ארבעה בחדר. כמעט בתיאום הם מרימים את הראש להביט בנו.

 

אדם נוימן. שווי של 5 מיליארד בתוך חמש שנים אדם נוימן. שווי של 5 מיליארד בתוך חמש שנים צילום: Lauren Kallen/WeWork

 

בסוף הטיול אנחנו חוזרים לאופן ספייס, שמכונה גם מתחם הפרילנסרים. שכטר מושיבה אותי ליד מישהי שרוכנת מעל מסך המחשב, אומרת שלום בנימוס, מסבירה שהיא עושה אנימציה, ואחר כך לא תחליף איתי עוד מילה לעולם. כמו בתיכון.

 

לשבת בפסאז', להרגיש בגראז'

 

רועי בן דניאל, יזם צעיר שלא מפרט על פועלו, עובד כאן מאז הקמת המתחם בשנה שעברה. הוא מכיר כאן כמעט את כולם. הוא אומר שהתרומה האמיתית של המקום היא המסגרת. יזמים מתחילים הם לא מאורגנים. והעלויות של עבודה ופגישות בבתי קפה יכולות להגיע ליותר מדמי השכירות. "אבל זה גם יותר מקצועי לארח ככה לקוחות", הוא אומר, "ואתה גם זוכה להכיר אנשים מהתחום. עוברים פה הרבה משקיעים מחו"ל שמבקרים בארץ ומקבלים את הסיבוב של ה'סטארט־אפ ניישן'. הם תמיד עוברים גם כאן. זו נקודת פתיחה מעולה לסטארט־אפים שעוד לא הגיעו לעשרה עובדים".

 

ישיבת עבודה במיינדספייס ישיבת עבודה במיינדספייס צילום: אוראל כהן

 

דברים דומים אומר לי עופר שני, סמנכ"ל התוכן האגדי של וואלה בתחילת העשור הקודם ויזם אינטרנט כיום. הוא היה ספקן כמוני ועכשיו עובד מכאן. "כשאתה מוקף באנשים מלאי דרייב ותחרותיים זה משפיע עליך", הוא אומר, "התפוקה שלך ושל העובדים עולה בהרבה. אני מעורב בעוד פרויקטים במקום אחר. פה אני רואה שיש מוטיבציה גדולה יותר".

 

רוני צדר. "חכה שתראה את המקום בבוקר" רוני צדר. "חכה שתראה את המקום בבוקר"

 

משום מה לי דווקא קשה עם התפוקה. בהתחלה נדמה שזה בגלל השכנים. אנשים עורכים באופן ספייס שיחות טלפון וסקייפ מציקות. זה חסר התחשבות, כי בצמוד לדלתות הכניסה השחורות מוקמו תאי זכוכית מיוחדים לשיחות טלפון. בכל אחד מהם יש כיסא ושפופרת בעיצוב רטרו שמתחברת לסמארטפון. להפתעתי גם אלה שנכנסים לתאים מרעישים באותה מידה.

אני הולך למטבח. דלפק־אי, מקרר שקוף, ברזי סודה, מים קרים עם פלחי לימון, ומכונת נספרסו. אלא שאת הקפסולות, מתברר, צריך להביא מהבית.

 

המטבח ב־WeWork בתל אביב. מעולם לא השתמשו בכלי הבישול המטבח ב־WeWork בתל אביב. מעולם לא השתמשו בכלי הבישול צילום: אוראל כהן

 

אני לא היחיד במטבח, אבל אני לבד. לידי בחור ובחורה משוחחים על בעיות דיור. אני מתרשם שהם הכירו כאן. בשיחה אחרת, גם היא בין עובדי חברות שונות, הבחורה אומרת לבחור שהיא חלמה בלילה שהם נפגשו בניו יורק, ומוזר לה לפגוש אותו פה בבוקר. הבחור עונה שגם הוא חלם עליה, ומספר לה שיש אפליקציה שמאפשרת לתאם חלומות. אני כמעט מתערב ואומר שהם כנראה חלמו שהם נפגשו כאן, כי המקום הזה נראה כל כך כמו ניו יורק. אבל אני מתאפק, ויורד למטה לקנות סושי.

 

האופן ספייס של MESH. המקום הראשון שמזכיר משרד נורמלי האופן ספייס של MESH. המקום הראשון שמזכיר משרד נורמלי צילום: אוראל כהן

 

לבסוף אני נתקל בפרצוף מוכר. הוא שייך לבחור ג'ינג'י שאיני יודע את שמו, אחד מהטיפוסים היותר קולניים בבית הקפה שבו אני עובד. הוא היה צועק בגרמנית על מסך הלפטופ שלו, כשכולם מסביב, במה שמיד התברר כשיחת סקייפ לבבית. והוא היה שם תמיד. כשהגעתי, כשיצאתי וכשהייתי חולף ברחוב בשעות הערב. פתאום אני שם לב שאני מנופף לו בהתלהבות. התווים המוכרים שלו גרמו לי באחת להרגיש כמו ישראלי בודד בארץ רחוקה שמזהה חבר. אני ניגש אליו, והוא מיד אומר שהוא עסוק כרגע ומציע שנקבע פגישה בלאונג' אחר כך.

 

הג'ינג'י, מתברר, הוא אחד מששת העובדים במטה הישראלי של Keepod, סטארט־אפ שמפתח דיסק און קי זול ועליו מערכת הפעלה שלמה, שתרוץ על כל מחשב. הם רואים בזה פתרון מקורי לצמצום הפערים הטכנולוגיים בעולם השלישי. אני אומר לו ששמעתי שהעולם השלישי מדלג על המחשבים ועובר ישר לסמארטפונים, שגם מתאימים יותר ליבשות נטולות תשתית. הוא נראה מאוכזב ממני.

 

כשאני חוזר למקומי אני גם מבין מה מפריע לי להתרכז כאן. אלה הדלתות הכבדות. הן נועדו לשדר תחושת הארדקור, כאילו קודם פעלה כאן מכבסה גדולה, פה במגדל ברוטשילד. המעבר בהן הוא עם תג מיוחד, אבל כל הזמן מגיעים אנשים בלי תג ומבקשים לפתוח. רבים מהם, אני מבחין, מחו"ל. אמריקאים וצרפתים. אורחים וחברים.

 

דרי שכטר. לא מנהלת משרד אלא "קהילה" דרי שכטר. לא מנהלת משרד אלא "קהילה" צילום: אריאל שרוסטר

 

זה חלק מכוח המשיכה של המקום. אווירת סטארט־אפ אמיתית אין פה. מיינדספייס פתוח 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, אבל כמעט כולם פה עובדים מעשר עד שש. האווירה הקסומה המיוחדת למקום היא זו של דירת שותפים, קומונה זמנית של אנשים בראש טוב. וזה מה שחלק מהזרים עושים כאן. אם אתה אמריקאי בגיל ובעיסוק הנכונים ונקלעת לתל אביב, לכאן תלך לפגוש אנשים.

 

רעיון ישן, שוק חדש

 

משרדים משותפים אינם רעיון חדש. כבר עשורים שבעלי מקצוע יכולים לבחור לשכור חדר במשרד שלם מן המוכן, עם השטיחים והמזכירה. תאגיד הנדל"ן הבלגי Regus שנסחר בבורסה בלונדון משכיר משרדים כאלה כבר 26 שנה ב־2,300 מקומות בעולם, ובהם תל אביב, רמת גן והרצליה. התעריפים שלהם מתחילים ב־80 שקל לשעה.

 

 צילום: אוראל כהן
פנינים ממטבחי WeWork (מימין) ומיינדספייס. יש גם עוגיות לכלבים פנינים ממטבחי WeWork (מימין) ומיינדספייס. יש גם עוגיות לכלבים צילום: אוראל כהן

 

החידוש של ההאבּים הוא בקהל היעד. עורך דין או אדריכל לא יגיעו רחוק בלי משרד עסקי מסודר, בין אם הקימו אותו בעצמם או שכרו מחברה מתמחה. אבל אצלנו, בני המעמד היצירתי, הפרילנסרים והעצמאים הזעירים, זה אחרת. אנחנו רגילים לתכנת בחורים, לאייר בבית, ולנסות בלא הצלחה לכתוב בבתי קפה. רצפת פרקט ונוף לרוטשילד אף פעם לא היו חלק מהחיים שלנו, וגם לא חלק מההוצאות המוכרות. אנחנו, הלא־שייכים, מהווים חלק ניכר מנתח השוק החדש של ענף המשרדים.

 

וזה נתח עסיסי. לפי האתר Deskmag.com שמוקדש לחללי העבודה המשותפים החדשים, בין השנים 2005 ל־2010 מספרם גדל מאחדים לכ־300. כיום יש יותר מ־5,000 האבים בעולם, ובהם כרבע מיליון עובדים־שוכרים. הרעיון לשכור מבנה גדול, לחלק אותו לעמדות קטנות, לעצב אותן כמו משרדי פייסבוק ואז לתחוב לתוכן אותנו - גם חברות סטארט־אפ מבטיחות, אבל גם אותנו - התגלה כהברקה.

 

משה פורת. בריחת המוחות של מודיעין משה פורת. בריחת המוחות של מודיעין

 

יש גם רשתות מצליחות. NextSpaces האמריקאית היתה הראשונה, ו־WeWork של נוימן היא המדוברת ביותר. בראיונות בחו"ל נוימן אוהב לספר שאת ההכשרה המתאימה הוא קיבל בילדותו, כשגדל עם אחותו בקיבוץ נירים בעוטף עזה. שם הוא למד קהילתיות מהי. "קהילה" היא הרי מילת המפתח השיווקית כאן. במציאות נוימן גם למד מינהל עסקים, שימש בניו יורק המנהל האישי של אחותו עדי והקים אתר מצליח למכירת בגדי תינוקות מעוצבים בשם egg-baby.com. את מתחם העבודה הראשון הוא ושותפו מקלבי שכרו, שיפצו ועיצבו בעצמם. לפי כתבה נרחבת ב"פורבס", המתחם היה רווחי מיומו הראשון, והרשת רק משגשגת מיום ליום. זו היתה התחנה הבאה שלי.

 

בין Uber ל"וול סטריט ג'ורנל"

 

בכניסה ל־WeWork תלוי מסך טלוויזיה רחב שמציג את מחנה הקיץ של WeWork ניו יורק. זה נראה כמו מסיבת קולג' שמחה במיוחד. גם כאן בארץ מנסים להרים מסיבה כזאת, אומר לי אוהד סטריקובסקי, יבואן צעיר ששוכר כאן משרד עבור חברתו סופר פוד. הוא בטוח שאוכלוסיית בוגרי המרכז הבינתחומי בהרצליה תיהנה ממסיבות. הוא אומר שהרבה אנשים שבדיוק סיימו ללמוד בבינתחומי באים לכאן, כמין תחנת מעבר שאחרי הלימודים.

 

השפה הרשמית ב־WeWork היא אמריקאית. גם כאן אין פקידות אלא רק קומיוניטי מנג'רס. האחראים יושבים בסי אן אופיס, וכשאתה צריך מהם משהו אתה מתכתב איתם באנגלית. זו אחת המהויות של הקהילה. מישהו שעובד באחד ממשרדי WeWork בחו"ל ונקלע לכאן במקרה מוכרח להרגיש בבית.

 

"הייתי צריכה את ההרגשה הזאת של לקום בבוקר ולצאת לאנשהו. להתלבש יפה", אומרת לי צעירה שאני פוגש במטבח של הסניף בהרצליה פיתוח. היא מספרת לי שקודם עבדה בעיקר בבית ובבתי קפה, אבל לא הצליחה להתרכז. המטלות והילדים סחפו אותה. היא עובדת עבור חברת מדיה חברתית שמשפרת את התדמית האינטרנטית של בנקים וחברות גדולות. כשצריך לכתוב טוקבק ממומן או להעלים תוצאות חיפוש לא מחמיאות, הטלפון שלה מצלצל.

 

בהתחלה היא עבדה באופן ספייס, ואז ראתה שהיא מתרכזת יותר בבּוּטים - פינות ישיבה עם שני ספסלים מרופדים וביניהם שולחן, קצת כמו במסעדות דיינר אמריקאיות. זה גם המקום הכי זול.

 

שער הכניסה ל־WeWork בתל אביב. פעם היה כאן מעוז הציונות הדתית שער הכניסה ל־WeWork בתל אביב. פעם היה כאן מעוז הציונות הדתית צילום: אוראל כהן

 

בהמשך אפגוש את יתר עובדי החברה המעניינת הזאת, כשיתכנסו כאן לישיבה על פרויקט שהם עושים עבור אחד הבנקים. הם עוקבים אחרי פעילות הרשת של דמויות שמטרידות את קברניטי הבנק. כל פרסום וסטטוס, של המטרידים או עליהם, מנותח.

 

גם הנציגות הישראלית של Uber עובדת כאן, וגם כמה בנות שעובדות באתר הימורים. נציג "הוול סטריט ג'ורנל" בישראל העיתונאי אור הירשאגה שכר פה מקום, וגם כמה משקיעים, כמו חשין במיינדספייס, שאמרו לי שהם מגיעים לחללים כדי להיות קרובים לשטח. דוד בדוסה (21) שעלה לא מזמן מאיטליה ומשמש אנליסט בקרן ההון סיכון Wadi Ventures, ערך ב־WeWork מסיבה לעובדי הקרן ולחברות הפורטפוליו שלה. "חיפשתי את המקום שייצור את הרושם הכי גדול", הוא אומר.

 

זיכרונות ממיזנטרופיה

 

ההאבּים החדשים משדרים את אותו המסר: קליפורניה זה כאן, וגם ניו יורק. כמה נגיעות מקומיות בכל זאת מותירות את רישומן. לדוגמה האופן ספייס בסניף WeWork בדובנוב. הוא ממוקם בבית הכנסת של המבנה הישן. התקרה גבוהה, וביציע של עזרת נשים התקינו משרדי זכוכית שמאפשרים להשקיף על אלה שעובדים למטה. "עכשיו ערב, אתה צריך לבוא לראות את הדינמיקה שיש פה בבוקר", אומרת לי הקומיוניטי מנג'ר רוני צדר, בתו של איש הנדל"ן תולי צדר, מבעלי חברת אמפא, שגם שותף במיזם.

 

אני דווקא העדפתי את הערבים. מלבד קומץ צעירים שנשארים לפעמים כדי להתווכח אם לתת למשקיע פוטנציאלי את כל הזכויות בפרויקט שלהם, אפשר לעבוד פה בשקט. בערב גם מרגישים נוח יותר לקפוץ למטבח הקומתי ולמלא עוד כוס מברז הבירה - מסימני ההיכר המבדלים של הרשת.

 

בבקרים קשה. לא כי המקום מלא, והוא מלא; לא כי קשה לראיין אנשים כשקומיוניטי מנג'רס מסלקות אותך כל הזמן מחדר הישיבות, וקשה; הבעיה אחרת. זה האופן ספייס השקט. בעיקר זה שבסניף הרצליה. השקט שם מזכיר לי חלל עבודה נוסף שבו מעולם לא הצלחתי להתרכז: המיזנטרופ בתל אביב.

 

המיזנטרופ הוא אבי חללי העבודה בישראל. הוא פורץ החומות שהיה שם לפני שהעליות החלו. שניים וחצי חדרים על רחוב פרישמן, עם שולחנות עבודה פשוטים ותעריף שבשיא מגיע ל־700 שקל בחודש, וגם זה רק אם עברת לגור שם. במיזנטרופ שולטת הדממה. כל שיהוק או נקישה חזקה מדי במקלדת נענים במבטים נזעמים. לזה אני קורא קהילה.

 

נועה שמחוני, מנהלת חברה ולדבריה מהיזמיות-הנשים היחידות ב־WeWork - "כמה נשים אתה רואה באופן ספייס חוץ ממני?", היא שואלת - טוענת שמלבד השקט אין פה הרבה יתרונות אמיתיים. "חצי מהדברים כאן הם פיקציה של כביכול קהילתיות ושיתוף, אבל זה לא קיים באמת", היא אומרת, "אין קהילה, יש ניכור. לפני כמה ימים פניתי בכמה בקשות להנהלה, אז אמרו לי 'את צריכה לעשות את זה לפי הכללים. יש רשת חברתית למקום ואת צריכה להגיש את בקשותייך באנגלית'. והם גם יענו לי באנגלית. אתה מבין? אני גרה בישראל ואת העניינים האופרטיביים שלי אני צריכה לעשות באנגלית".

 

אלה, התחלתי להבין, שלושת סוגי תושבי ההאבּים: צעירים נמרצים שעבורם פינת עבודה מעוצבת ב־1,500 שקל לחודש זה הנורמלי החדש, זה הגראז', החממה, או אפילו המלצרות שאחרי האוניברסיטה; ביניהם מסתובבים אנשי עסקים ותיקים ומנוסים, שמחפשים כאן את פרח־הצוקרברג הבא; ולבסוף אנשים לא מעטים, צעירים יותר ופחות, שרוצים להרגיש עם עבודה חלומית גם כשהם הולכים בלי.

 

החלל החיצון

 

התחנה האחרונה שלי היא מודיעין, העיר שנמצאת במרכז הארץ אבל נשמעת כאילו היא בדרום. במודיעין פועל MESH, מתחם העבודה המשותף הכי גדול מחוץ לתל אביב, שנפתח בשנה שעברה.

 

אני מגיע למבנה תעשייתי על גבעת טרשים. בעבר פעל פה המרכז הלוגיסטי של אופיס דיפו. לפי כמה טענות שלוש פעמים ביום עובר פה אוטובוס.

 

מבפנים, MESH הוא הדבר הכי דומה למשרד שראיתי בשבועות האחרונים: תקרה אקוסטית מונמכת, קירות גבס, תאורת ניאון שקועה, רצפת גרניט פורצלן, ומי היה מאמין, ריהוט סטנדרטי. עם קערות כיבוד פשוטות על השולחנות.

 

במיינדספייס ו־WeWork הועברו לא פעם סדנאות יוגה והרצאות העשרה מטעם המקום. את חברי MESH תפסתי באמצע פעילות אחרת: תחרות מצגות מכירה. צוות המקום הם השופטים, והפרס הוא חבילת שעות ייעוץ חינם במשרד עורכי הדין יגאל ארנון.

 

רוב העובדים כאן הם בסביבות גיל 40, עם כיפות סרוגות וחולצות מכופתרות. הצעירים דומים להפליא למבוגרים. אלה גם אלה נראים שקועים בעבודתם, כל אחד עם הדדליין שלו.

 

תושבת העיר דורית חלפון מפעילה מכאן את הסטודיו שלה ושל בעלה לפיתוח אפליקציות עבור עסקים. קודם הם עבדו מתוך סניף ארומה מודיעין, ניסו לשכור משרד זול בבית שמש וזה לא עלה יפה, "וכאן אני מרגישה שיש לי בית", חלפון אומרת. גם יעיל, גם קרוב לילדים.

 

מייסד MESH משה פורט גר במודיעין זה 16 שנה, ואומר שפתח את המתחם כדי לחסוך לאנשים את הפקקים בכניסה לתל אביב. "רמת ההשכלה במודיעין היא מהגבוהות בארץ, גרים כאן המון הייטקיסטים. המדען הראשי גר כאן. אבל רובם עובדים בתל אביב או בירושלים", הוא אומר. ההשראה שלו היתה אולם הכנסים באיירפורט סיטי ליד נתב"ג, "אף אחד לא האמין שמישהו יגיע לשם, עכשיו מעדיפים את איירפורט סיטי על מלונות בתל אביב".

 

המחירים עצמם מפולפלים, אבל קצת פחות מבתל אביב: החל מ־1,000 שקל לחודש לעבודה באופן ספייס על בסיס מקום פנוי, החל מ־2,500 למשרד. במטבחון אין בירה חינם ולא מכונת אספרסו. יש טבח שמגיע בצהריים ומוכר ארוחה מאולתרת ב־15 שקל. כולם אוכלים אותה יחד.

 

ארוחת 15 השקלים הזכירה לי מקרה קטן שקרה לי במיינדספייס וייזכר אצלי כחוויה מהרפתקת ההאבּים: ביומי האחרון במתחם נקלעתי לשיחה עם כמה אנשים, ומתישהו נהיינו רעבים. הצעתי ללכת למסעדה הודית קרובה. הלכנו יחד, וכשהגענו הם הזמינו שולחן בלעדיי. פשוט התפצלו - הם לשולחן אחד ואני לאחר. חזרנו יחד, דרך אגב. כי לא נפגעתי. מה שקורה עכשיו ברוטשילד, דובנוב, אריה שנקר ובעוד ועוד פנינים משרדיות במרכז הארץ, הוא לא גסות רוח. זה סוג חדש של קהילה.

בטל שלח
    לכל התגובות