• תפריט
מוסף 14.05.2015
מוסף 14.05.15

"לימודי כלכלה הם אוסף סיפורים ואגדות"

"באוניברסיטאות מעודדים את האשליה שלימודי כלכלה הם משהו שימושי; כפרופסור לכלכלה אין לי זכות להביע את דעתי יותר מלכל אדם ברחוב; מי שרוצה ללמוד את המשק הישראלי שיקרא 'כלכליסט' או ילך לעבוד בבנק; מבחינת רמת הדרישות, לימודי כלכלה הם ההפך מסיירת מטכ"ל"; הכלכלן זוכה פרס ישראל אריאל רובינשטיין מסביר למה לכלכלנים אין מה להגיד על העולם

אורי פסובסקי ומיקי פלד 08:0515.05.15

חלק אדיר של הסטודנטים במחלקות לכלכלה מגיעים ללימודים מתוך תחושה שלימודי הכלכלה הם לימודים פרקטיים", אומר פרופ' אריאל רובינשטיין. "חלקם אפילו מגיעים בתחושה שהם באים ללמוד איך לעשות כסף או להשיג משרות בכירות במגזר הציבורי או הפרטי. הם מתייחסים לכלכלה כמו אל אומנות, והתחושות האלה זוכות לעידוד מופקר על ידי המחלקות לכלכלה. תסתכלו באתרי האינטרנט שלהן, שמסבירים למה כדאי ללמוד אצלן: זה נראה כאילו מדובר בקניית סבון או ביטוח חיים. זו שטיפת מוח של יחסי ציבור, עם שימוש בטונה של טריקים. אפילו באתר של אוניברסיטת תל אביב מופיע סטודנט שמסביר שלימודי הכלכלה פותחים לו את העולם כי הוא פותח איזה עסק. לצערי, במקום לשווק שזה מקום לאנשים חושבים משווקים שזה מקום לאנשים מצליחים. מסיבות כלכליות, כמו הרצון לקבל יותר סטודנטים, המחלקות לכלכלה מעודדות את האשליה שמדובר במשהו שימושי. ואני כופר בזה מכל וכל".

 

למה?

"בעיניי, המטרה בלימודי הכלכלה איננה מטרה שימושית. זה מה שאני מנסה להבהיר לסטודנטים. באף אחד מהדברים שאני מלמד - מיקרו־כלכלה, תורת המשחקים או קבלת החלטות - וגם באחרים, אני לא מכיר תובנה על העולם שיכולה להועיל לסטודנטים. תיאוריה כלכלית זה אוסף סיפורים או אגדות. האם האגדות שאתה קורא הן מועילות? יכול להיות שכן, יכול להיות שלא". מה שבטוח, משוכנע רובינשטיין, הוא שהאגדות האלה אינן צריכות להקנות לפרופסורים לכלכלה, או לתלמידיהם, סמכות מיוחדת לייעץ לקברניטים כיצד לנווט את ענייני המשק או למשקי הבית מה לעשות עם הכסף שלהם, כפי שהם עושים היום. "סמכות ללא סמכות", הוא מגדיר את המציאות הנוכחית. "זה משהו שנעשה בעולם הרבה מאוד, ואותי זה מקפיץ".

 

את הדברים האלה אומר ל"מוסף כלכליסט" הכלכלן שזכה בפרס ישראל לכלכלה ופרס אמ"ת "על תרומת מחקריו לעיצוב התיאוריה הכלכלית המודרנית", ואחד החוקרים המובילים בעולם לתורת המשחקים. גם לו עצמו, רובינשטיין חוזר ומדגיש, אין סמכות מיוחדת - ולא שלא ביקשו את עצתו. למשל, בעקבות המחקר פורץ הדרך שלו על מיקוח מ־1982, שבו פיתח מודל למיקוח הנקרא כיום על שמו, "מודל רובינשטיין". "שנים אחר כך אנשים רדפו אחריי שאייעץ להם על מיקוח", הוא אומר עכשיו, "ותאמינו לי שאני מתמקח מהגרועים בעולם. אין לי שום מושג איך להתמקח. וזה יהיה פשע מבחינתי לייעץ לכם איך להתמקח, לפחות על בסיס מה שאני יודע. יכול להיות שעל בסיס זה שאני אדם אינטליגנטי עם שתי רגליים על הקרקע יש לי איזשהן תובנות. אבל אין שום קשר בין זה למה שחקרתי, למדתי או המצאתי. אבל ברגע שאמרתי את זה לאנשים, התגובה הבסיסית שלהם היתה שזו התנשאות, יעני, אני המתנשא שאומר 'מי אתה שאני אייעץ לך איך להתמקח בוועד הבית'. ולא מדובר רק בוועד הבית. קיבלתי הצעות כספיות מפתות, ואני מסרב לזה ודוחה את זה מכל וכל. כי אני באמת חושב שאין לי שום דבר להגיד".

 

ראשי פורום הסטודנטים לכלכלה הנאבקים לשינוי תוכנית הלימודים. רובינשטיין: "התלונות שלהם מרגיזות אותי, כאילו האוניברסיטה אמורה לתת תשובות לסוגיות השעה. הלימודים לא יכולים לתת תשובות לבעיות כאלה" ראשי פורום הסטודנטים לכלכלה הנאבקים לשינוי תוכנית הלימודים. רובינשטיין: "התלונות שלהם מרגיזות אותי, כאילו האוניברסיטה אמורה לתת תשובות לסוגיות השעה. הלימודים לא יכולים לתת תשובות לבעיות כאלה" צילום: עמית שעל

 

אני שותף למהלך שלילי

 

את השיחה עם רובינשטיין, בחדר העבודה עמוס הספרים שלו בדירתו ברמת אביב, אנחנו מקיימים על רקע התעוררותו המחודשת של פורום הסטודנטים לכלכלה הפועל לשינוי תוכנית הלימודים לתואר הראשון, יוזמה שנסקרה בהרחבה לפני שבועיים ב"מוסף כלכליסט". הדרישה הבסיסית של פורום הסטודנטים, הפעיל לא רק בארץ אלא בעשרות מדינות בעולם, היא ליותר מגוון בתיאוריות הנלמדות מעבר לתיאוריה הניאו־קלאסית, כמו גם להפיכת הלימודים לפחות מתמטיים ועמוסי מודלים, ויותר מחוברים למציאות הכלכלית.

 

"יש לי מידה רבה של סימפתיה לרעיון הבסיסי שמאחורי מחאת הסטודנטים", רובינשטיין אומר בפתח שיחתנו. "אני מלמד כלכלה כבר הרבה שנים, ולפני לא מעט זמן התחילה לקנן בי ההרגשה שאני שותף למהלך לא חיובי. כלומר שאני חלק מהמערכת האקדמית הכלכלית שאמנם לא בכוונה, אבל בפועל, מעבירה מסרים סתומים, לא מפורשים, לטובת כלכלת השוק וערכים כמו מקסום הרווח. הערכים אלה מחלחלים לתודעה של הסטודנטים, ומביאים אותם לעמדות האלה. ומכיוון שאני לא שותף לעמדות החברתיות־כלכליות האלה, התחלתי לחוש שיכול להיות שאני עושה מעשה לא נכון בהיותי חלק מהמערכת הזאת".

 

ההרגשה של רובינשטיין הובילה אותו למחקר מכה גלים שערך בתחילת העשור הקודם, שבמסגרתו נשאלו סטודנטים ממגוון חוגים על תרחיש דמיוני של פירמה פרטית בתקופת מיתון במשק, שמנהליה עומדים בפני ברירה: להעסיק את אותו מספר עובדים ועדיין לרשום רווח, או להגדיל את הרווחים על ידי פיטורי עובדים. "התוצאות היו די חזקות", משחזר רובינשטיין, "סטודנטים לכלכלה היו הקיצוניים ביותר במקסום הרווח". כמעט חצי מהסטודנטים לכלכלה העדיפו לפטר ולהרוויח יותר, לעומת פחות מחמישית מהסטודנטים לפילוסופיה ומתמטיקה.

 

המחקר של רובינשטיין הפך למפורסם, והיה מי שראה בו אישוש לטענה שלימודי הכלכלה עושים לסטודנטים אינדוקטרינציה, ומטמיעים בהם את אידיאולוגיית השוק החופשי. אבל דווקא רובינשטיין עצמו, כך מתברר עכשיו, כבר לא משוכנע בכך. ייתכן, הוא מסביר, שהסטודנטים הגיעו מראש ללימודים כשהם תומכים בכלכלת השוק. "נראה לי שההשפעה של הלימודים על עמדות הסטודנטים קיימת, אבל אינה גדולה כמו שסברתי פעם, ולמרבית הסטודנטים הלימודים אינם משנים דבר. הניסוי שלי לא הבחין בין אפקט הסלקציה, כלומר העובדה שסטודנטים לכלכלה מלכתחילה נוטים להיות שונים מסטודנטים לפילוסופיה, לבין אפקט האינדוקטרינציה".

 

לימודים חסרי תועלת

 

אבל גם אם הוא כבר לא משוכנע שלימודי הכלכלה מעצבים את השקפת עולמם של הסטודנטים, רובינשטיין עדיין סבור שהלימודים לא מכשירים אותם להפוך לסמכות מקצועית בסוגיות הכלכליות שעל סדר היום. ואין בזה שום דבר רע. לימודי כלכלה, הוא מסביר, "הם בעלי תועלת באותו מובן שלימוד ספרות, פילוסופיה או מתמטיקה הם בעלי תועלת. אין להם תועלת ישירה, ולא אמורה להיות להם".

 

מכאן ההתנגדות של רובינשטיין לחלק מדרישות הרפורמה של הסטודנטים לכלכלה. הוא אמנם מגדיר את הרצון ללמוד שיטות כלכליות אחרות "חיובי", אבל באותה נשימה מגדיר את דרישת הסטודנטים ללמוד יותר על המשק הישראלי "מגונה ביותר. מי שרצה ללמוד את המשק הישראלי שיקרא 'כלכליסט' או ילך לעבוד בבנק או פשוט יפתח את העיניים. לא כל דבר חשוב צריך ללמוד באוניברסיטה. יש הרבה דברים חשובים שצריך ללמוד אותם בחיים ולא באוניברסיטה".

 

פרופ' אריאל רובינשטיין. "באף אחד מהדברים שאני מלמד אין תובנה על העולם שיכולה להועיל לסטודנטים" פרופ' אריאל רובינשטיין. "באף אחד מהדברים שאני מלמד אין תובנה על העולם שיכולה להועיל לסטודנטים" צילום: עמית שעל

 

אלא שפה רובינשטיין מוצא את עצמו מחוץ לשורה. סביב שאלת רלבנטיות הלימודים נראה ששוררת הסכמה בין הסטודנטים לרבים מהמרצים לכלכלה, שסבורים שיש משהו בטענות בדבר הצורך לקשר את המודלים למציאות, וגם לגעת בסוגיות הבוערות שעל הפרק, כמו למשל האי־שוויון הגואה.

 

"אני אחד האנשים שכן הביעו את דעתם בפומבי לגבי נושא השוויון והאי־שוויון", אומר רובינשטיין, "ועדיין אני חושב שהקריאה הזאת של הסטודנטים היא בריחה מאחריות. במקום לעסוק באמת בפעילות חברתית פוליטית הם באים בטענות לגבי מה שהם לא לומדים. סטודנט שדואג לאי־שוויון שלא יחפש את זה באוניברסיטה, שיפעל מבחינה פוליטית, ציבורית או אישית. האוניברסיטה איננה תחליף לפעילות ציבורית. יש סכנה באקטואליזציה של לימודי הכלכלה, מכיוון שלדעתי לכלכלנים אין הרבה מה להגיד על הדברים האקטואליים. הם יכולים להגיד את דעתם האישית, אבל לי, כפרופסור לכלכלה, אין שום זכות יתר להביע את דעותיי מאשר לכל אדם ברחוב, אם הוא יודע כלכלה או לא יודע כלכלה. לכן זה ממש מרגיז אותי כשאני שומע את התלונות האלה - כאילו האוניברסיטה אמורה לתת תשובות. הלימודים לא יכולים לתת תשובות לבעיות כאלה".

 

ובכל זאת נראה שאם המרצים מסכימים עם הסטודנטים על משהו, זה על כך שדרוש חיבור של הלימודים למציאות.

"כי אצל רוב המרצים ישנה חזות הישימות, והם כן מאמינים שיש להם מה להגיד על העולם מעבר לאדם הרגיל".

 

השכנוע העצמי של הכלכלנים

 

לא רק בחוגים לכלכלה חושבים כך, כמובן. גם מקבלי ההחלטות חושבים שיש לכלכלנים מה לומר, ואפשר למצוא היום כלכלנים כמעט בכל צומת קבלות החלטות מרכזי במשק. גם כאן רובינשטיין מזהה התחמקות, "בריחה מאחריות של הפוליטיקאים, שלפעמים יותר נוח להם שיהיה להם הכלכלן התורן שייעץ להם. ובסוגריים רק אציין שלעתים קרובות הם מחפשים את הכלכלן שייעץ להם בהתאם לרוחם".

 

זו גם הסיבה, לפי רובינשטיין, שלנו כאזרחים צריך להיות אכפת מלימודי הכלכלה, מאחר ש"פוליטיקאים נותנים משקל יתר לסטודנטים שסיימו לימודים בכלכלה. יש לי חבר די עשיר בבוסטון שיש לו חברה פיננסית מצליחה. הוא שנים מסביר לי שהוא מעסיק סטודנטים לפיזיקה או מתמטיקה ולא לכלכלה כי את כל החומר בכלכלה אפשר ללמוד בשבוע. מה שהעובדים שלו צריכים זה מוח טוב שהתרגל ללימודים ברמה גבוהה. אם באמת העיסוק בדברים האלה הוא כל כך חשוב, אז כאזרח הייתי מעדיף אנשים בעלי יכולות גבוהות שעברו מסלול לימודים קשה. לימודים קשים זו טירונות חשובה, וכלכלה לא מספקת בשום אוניברסיטה, בישראל או בחו"ל, את הטירונות הזאת. אם הם ללא רקע מתמטי, לסטודנטים זה אולי נראה ככה, בגלל המתמטיזציה. אבל מבחינת רמת הדרישות, כלכלה היא ההפך מסיירת מטכ"ל".

 

ובכל זאת, בסוף צריך לקבל החלטות. צריך אנשי מקצוע שייתנו עצות למקבלי ההחלטות בנוגע למשק.

"צריך גם להחליט אם להפציץ באיראן. זו שאלה יותר רצינית אפילו מאשר החלטה על שכר המינימום. איזה כלים יש לראש הממשלה לקבל את ההחלטה? זו לא החלטה שלומדים באוניברסיטה".

 

בנושא איראן, לראש הממשלה יש אנשי מודיעין שייעצו לו.

"אנשי מודיעין גם טועים. החלטה כזו תלויה בין השאר בהבנה של איראן. ובפועל כולנו לא מבינים את איראן, וגם הפרופסורים שעוסקים בזה מבינים אותה בצורה מאוד חלקית. מה שדרוש הוא הבנה אינטימית של איראן, ואוניברסיטה לא יכולה לאפשר הבנה כזו. צריך להשקיע את חייך בזה; רק אם תשקיע, תיסע לאיראן, אולי אפילו תתחתן עם אישה איראנית, או תעשה משהו שיאפשר לך את ההיכרות הזאת. באופן דומה, כדי לקבל החלטות כלכליות צריך להכיר באופן אינטימי את המשק הישראלי. היכרות כזו יכולים להשיג למשל איש עסקים, עובד בבנק ישראל או עיתונאי כלכלי. אלה לא דברים שבשבילם צריך אוניברסיטה. יש פשוט בלבול מוחלט בין הדברים, בגלל האשליה שכלכלה, בניגוד לענפים אקדמיים אחרים, צריכה להיות שימושית".

 

יכול להיות שהמרצים לכלכלה לא רוצים לשנות את האשליה הזאת כי גם להם יש מה להרוויח ממנה?

"ודאי. אחד הדברים שמאפיינים כלכלנים הוא שהם מתייחסים לכל בני האדם בתור סוכנים כלכליים (שרוצים למקסם תועלת או רווח) מלבד אל עצמם. בוודאי שיש גם אינטרסים חזקים, אבל אני לא רוצה שזה יובן בצורה לא נכונה. אני לא מייחס פה רשע או רמאות מכוונת. אני מאמין בדברים 'רכים' יותר. כלומר, אנשים משכנעים את עצמם שמה שהם עושים מועיל, ואחר כך זה מאוד מפתה. מצלצלים אליך מועמדת או מועמד לראשות הממשלה ורוצים להתייעץ איתך, לא בתור אזרח במדינת ישראל, אלא בתור כלכלן. יש נטייה להגיד כן לפוליטיקאים, ואז הם שואלים אותך לדעתך, ואתה מרגיש חשוב: 'אולי הם יודעים יותר ממני שאני יודע יותר מהם?'. כולנו נופלים באשליות האלה".

 

אנחנו חייבים להגיד שהמסר שלך שונה בתכלית מדעתם של רוב הפרופסורים שדיברנו איתם בנושא.

"אין לי שום צורך להיות שייך למחנה א', ב' או ג'. זו לא היתממות או התנשאות. אני אומר את זה מהלב. החברה נתנה לנו באקדמיה, לקבוצה קטנה מאוד של אנשים בחברה המערבית, פריבילגיה אדירה: לעשות מה שאנחנו רוצים, לחשוב מתי שאנחנו רוצים, להגיד מה שאנחנו רוצים. אני מרגיש בן מזל אדיר. מה שזה מחייב אותי זה לא להיכנס לאיזושהי מסגרת. בשום פנים ואופן זה לא מחייב אותי להגן על הגילדה או על האינטרסים של הגילדה".

 

לכו ללמוד ספרות או מתמטיקה

 

ואחרי כל זה, רובינשטיין שב ומבקש להדגיש שהוא לא מתנגד ללימודי כלכלה. "כלכלה היא תחום מרתק, והשאלות ההגותיות הנוגעות לארגון החברה והכלכלה מרתקות. אני לא טוען שלא צריך ללמוד כלכלה, אבל אני קורא לסטודנטים, בעיקר טובים, לא ללמוד כלכלה לתואר ראשון אלא רק לתואר שני. בראשון לבנות את הפירמידה: היסטוריה אם אתה הומניסט, מתמטיקה או סטטיסטיקה אם אתה ריאליסט. ללמוד משפטים, ללמוד דברים מרחיבי דעת, ואחרי זה עם המטען הזה לבוא ללימודי המוסמך בכלכלה".

 

יש לו גם חזון כולל יותר לשינוי מתכונת הלימודים: שינוי מהיסוד של לימודי התואר הראשון בכלכלה והחלפתם בתוכנית לימודים הכוללת חטיבה שמתארת את "צורת המחשבה הכלכלית", במקביל לחטיבות המציגות צורות חשיבה אחרות כמו "משפטית, היסטורית, מדעית, סטטיסטית, סוציולוגית". אבל שינוי כזה, הוא מודה, דורש "שידוד מערכות או שינוי מאוד משמעותי באופן שבו החוגים לכלכלה מתייחסים להוראה".

 

מעט יותר מעשור עבר מאז התחלת להעלות את ספקותיך. אתה חש שהמסר שלך נקלט או הוטמע באופן כלשהו?

"אולי תרמתי תרומה זעירה לכך שיותר מרצים וסטודנטים מטילים יותר ספקנות בלימודי הכלכלה. ואולי גם זה לא. אני מכיר בקיומן של דעות לגיטימיות אחרות ומאמין בערך הוויכוח בין התפיסות השונות. אין לי אשליות לגבי קליטה רחבה יותר של המסר. מסרים כמו שלי שוללים מחלק מהאנשים את מה שהם רואים כערך פועלם ולימודיהם. ההודאה שאנחנו הרבה פחות 'מועילים' מכפי שאנו מפרסמים ומציגים את עצמנו זה כמו לקחת מהם משהו ששייך להם, וזה משהו קשה לכולנו".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x