דרושים פוליטיקאים אמיצים

הרצוג ולבני, לפיד וכחלון מתמרכזים. לא רק מדינית, גם כלכלית. ולא רק הם. כולם פוזלים לקולות המיינסטרים, נאבקים על הפתקים של מעמד הביניים, הולכים למכנה המשותף הרחב ביותר. והמכנה הכלכלי הזה, לפחות בדמיונם, נמצא איפשהו בין עשירונים 6 ל־10. לשם הם מכוונים. רק לא להרתיע, רק לא לאבד מצביעים. התוצאה היא שהגבולות בין המפלגות מיטשטשים. לפעמים הם כמעט לא קיימים.

פרגמטיות היא שם המשחק

בתשובה לשאלות ש"כלכליסט" הפנה אליהן, כל המפלגות, לרבות הבית היהודי בראשות נפתלי בנט שרואה את עצמו כמועמד לתפקיד שר הביטחון, טוענות שעל מערכת הביטחון להתייעל - כולל בנושא הפנסיה התקציבית. כל המפלגות, למעט יהדות התורה, מתנגדות להכנסת הרפואה הפרטית למערכת הציבורית. מרבית המפלגות אינן תומכות בהעלאת גיל הפרישה. בכל המפלגות, למעט מרצ, מסכימים שאין (עדיין) בועת נדל"ן, אבל בכולן קיים קונצנזוס שיוקר הדיור ויוקר המחיה הם מהבעיות החריפות ביותר במשק. כל המפלגות מאמינות שלא צריך להעלות מסים, לפחות לא את אלה שמשלם מעמד הביניים. וכן, כולן מוטרדות ממצבם של הקשישים ותומכות ברפורמה כזו או אחרת בביטוח לאומי. קל להבחין שנקודות ההשקה בסוגיות הליבה הכלכליות בין כל המפלגות שטרחו לענות - כלומר, בניכוי הליכוד, ש"ס וישראל ביתנו - עולות על נקודות המחלוקת.

מגמת ההתמרכזות בולטת במיוחד כשמשווים את תשובות המחנה הציוני לאלו שענתה מפלגת העבודה לשאלון דומה שהציג "כלכליסט" למתמודדים בבחירות הקודמות. הסוציאל־דמוקרטיה של שלי יחימוביץ' הוצנעה, השמאל הכלכלי של יוסי יונה נדחק הצדה. פרגמטיות היא שם המשחק, ומי משחק אותו טוב יותר ממנואל טרכטנברג, הפרופסור שהתברג במשך שנים לעמדות כלכליות בכירות, ואחת היא מבחינתו אם הממנה היה מהמחנה הימני או השמאלי של המפה הפוליטית.

מובחנת כמעט יחידה בבליל הכלכלי ההומוגני היא מרצ. הבעיה הכלכלית המרכזית בעיני המפלגה היא לא הדיור ולא יוקר המחיה, אלא הפערים החברתיים. מרצ היא גם כמעט המפלגה היחידה שטוענת שיש לבטל פטורים ודווקא להעלות מסים, בעיקר על חברות ועל עשירים. ולא רק שהיא תומכת בהגבלת שכר בכירים, היא סבורה שהתקרה שביקש לקבוע יאיר לפיד - שכר של עד 3.5 מיליון שקל לבכיר במוסד פיננסי - גבוהה מדי. "סכום עתק" כהגדרתה. שכר הבכירים לשיטת זהבה גלאון לא צריך לעלות על פי 15 מהשכר הנמוך באותה חברה. לא חייבים להסכים עם נקודת המבט הזאת, אבל השוואת התשובות של מרצ לאלה של המחנה הציוני, יש עתיד או כולנו מלמדת על שלוש המפלגות יותר ממה שהיא מלמדת על מפלגת השמאל הקטנה.

ככה לא עושים שינוי

ההתמרכזות, תמימות הדעים בשאלות הכלכליות המהותיות שעל הפרק, אידיאלית לפרקטיקה של החיים הפוליטיים. היא יכולה להפוך את מלאכת הרכבת התקציב לפשוטה יותר, סביר שגם את מלאכת הרכבת הקואליציה. אבל היא בעייתית מהבחינה המהותית. כי ללא אידיאולוגיה מסודרת, לפעמים מאתגרת, אפילו שנויה במחלוקת או מעצבנת, אי אפשר באמת לחולל שינוי. הממשלה היוצאת, שדיברה בקול כלכלי כמעט אחיד ובכל זאת שקעה בניוון, היא עדות טרייה וכואבת.

וכשעל הפרק עומדים נושאים כה משמעותיים, מפתרון מחדל הדיור, דרך סיום סאגת הגז ועד רפורמה בתקציב הביטחון והורדת יוקר המחיה, אנחנו חייבים פוליטיקאים הרבה יותר אמיצים.