הון אנושי: דאגות האיום הכימי

בשני בערב אירחו החברה הישראלית לכימיה וקרן וולף אירוע הוקרה מצומצם למשלחת בינלאומית של זוכי פרס נובל לכימיה מרחבי העולם. לערב אחד מלון הילטון היווה מקום מפלט נדיר ממציאות הבחירות הישראלית, שמתמקדת בסוגיות הגורליות של הבוכהלטריה במעון ראש הממשלה. בקבלת הפנים פגשתי את זאב אבלס, בעבר המפקח על הבנקים וכנהוג בארץ כיום יו"ר בנק אגוד שמשתכר אי אלו אלפי שקלים ביום. שאלתי אותו אם הוא לא מודאג מהאיומים של משה כחלון להכניס תחרות בין הבנקים ומהפחדות הנגידה על אי־יכולתם של בעלי המשכנתאות לעמוד בהתחייבויותיהם ועל הקריסה המתחייבת מכך. "זה עניין מורכב שדורש פגישה ארוכה", אבלס השיב, "כשהייתי ממונה על הבנקים, בתחילת שנות התשעים, בעידן ההפרטות הגדולות, נהגתי להגיד שהתפקיד שלי הוא להיות מודאג. גם היום, כיו"ר בנק, התפקיד שלי הוא להיות מודאג. ברגע שאני לא אהיה מודאג זה אומר שהציבור צריך להיות מודאג".

מימין אורי ורות ארנון, מיכאל סלע וליאת בן דוד

הסרתי דאגה מלבי וניגשתי אל אורי ורות ארנון, שאחרי שמה נהוג לחרוז "ממציאת הקופקסון". שאלתי אותם אם עליי להיות מודאג מכך שבספטמבר תפוג הבלעדיות על הפטנט לקופקסון, כיפת ברזל של מניית המדינה טבע. סיפרתי להם שחיים הורביץ כבר סיפר לי על הפתרון של טבע, הקופקסון המשודרג שצריך לקחת רק פעם בכמה ימים. רות אמרה: "זה לא פתרון, כי ברגע שיורידו את המחיר אנשים יעדיפו את הזול". שאלתי אותה אם בבריאות אנשים לא מעדיפים בכל זאת את המותג האמין, והיא השיבה: "בתרופות יקרות אנשים לא מתייחסים למותג. התקווה היחידה היא שה־FDA יעכבו את מתן האישורים".

אחר כך היא סיפרה לי שהיא מפתחת חיסון מיוחד לשפעת, שיועיל נגד כל זני המחלה ויהיה מוכן לצאת לשוק בדיוק כשאני אצא לגמלאות. אורי הוסיף: "וכדי להסיר דאגה מלבך, תפוגת הקופקסון כבר מגולמת בערך המניה".

ציפי ויגאל לנדאו

נותן החסות לערב היה ישי זלמנוביץ', בעלי החברה הפרטית לייקרס החזקות, שלרוב שומרת מרחק מהתקשורת. באחרונה זלמנוביץ' מוזכר בעיתונים בעיקר כנדבן, אך עסקיו נותרו גן נעול. לבקשתי הוא הסביר מה מקור ההכנסה העיקרי שלו: "החברה הוקמה בידי אבי חיים זלמנוביץ', שעבד כסמנכ"ל רכש של טבע. ברבות השנים הפכנו לספקי הכימיקלים לתרופות הכי גדולים של טבע. זה העסק העיקרי שלנו. יש גם קצת נדל"ן. לדוגמה, קנינו את חלקת האדמה האחרונה בשכונה היוקרתית בחיפה, דניה".

הערב החל בהרצאותיהם של שני זוכי פרס נובל. האחד היה מיכאל לויט מאוניברסיטת סטנפורד, שכ־15 שנות מגוריו בישראל לפני עשרות שנים הספיקו כדי שהמדינה תנכס את הנובל לעצמה. השני היה וויליאם אי מורנר, שזכה ב־2008 בפרס וולף וב־2014 בנובל. הוא אמר שדבר שצריך להדאיג את העולם המערבי הוא מיעוט סטודנטים למדעים, ושהסיבה היחידה שבדור שלו למדו יותר מדעים היתה המירוץ לחלל בתקופת המלחמה הקרה.

זאב אבלס

בתום ההרצאות פטפטתי עם יגאל לנדאו, בעלי רציו השותפה במאגר הגז לווייתן. הוא היה מתוח לקראת החלטת הממשלה השבוע בנוגע למונופול הגז, ואמר: "מה עוד רוצים מאיתנו? תייגו אותנו כטייקונים. למציאת הגז קוראים מאבק הגז. אנחנו ברציו מחפשים גז משנות התשעים. היו לנו עשרות קידוחים על היבשה שנכשלו. לא קיבלנו על זה שקל מהמדינה. את החיפוש בים ביצענו בהכוונתו של הגיאולוג איתן אייזנברג. היו לנו כמה קידוחים אחרים שעליהם שילמנו הון, שנכשלו. בני שטיינמץ ונמרודי חיפשו גז ונכשלו, אבל הם יכולים עוד למצוא כי יש המון גז. ועכשיו קמה קבוצה של אנשים שזה מה שהם עושים, הם לא עובדים אלא רק נאבקים בנו במימונן של כל מיני קרנות, בהן הקרן החדשה. השאלה היא אילו אינטרסים יש לאלו שמממנים אותם. האם זה כדי לגרום לכך שהמדינה תפסיד מיליארד שקל בחודש מהמסים שנעניק לה?".

אחד מחבריו של לנדאו פנה אליו ואמר: "הכל עוד יסתדר, אל תדאג".