• תפריט
מוסף 22.01.2015
שאלות מוסף 22.01.15

עזבי אותי באמא שלך

הפסיכיאטר פרופ' דן סיגל צלל לתוך המוח של בני נוער כדי להבין למה הם כל כך עצבניים ומעצבנים, וחזר עם רב־מכר מדובר שיכול להפסיק את המלחמה התמידית בין הורים למתבגרים

יש הרבה מיתוסים על גיל ההתבגרות, והמדע מראה בבירור שהם לא נכונים ושכדאי להיפטר מהם. אומרים שהמתבגרים יוצאים מדעתם כי ההורמונים שלהם משתוללים, וזה פשוט לא נכון. רמת ההורמונים עולה בתקופה הזאת, אבל לא ההורמונים קובעים מה קורה אלא שינויים מבניים במוח. אומרים גם שזו תקופה של חוסר בשלות, שבני הנוער צריכים לגדול ולהתבגר. גם זו התבוננות מוגבלת, שמסתכלת על גיל ההתבגרות כמשהו שכולם צריכים לשרוד איכשהו עם כמה שפחות צלקות. מה שקורה בהתבגרות נובע משינויים טבעיים ובריאים במוח, ומה שמדהים הוא שזאת התקופה עם הכי הרבה כוח, אומץ ויצירתיות בחיים, שבה צפה המהות של מי שהצעירים האלה יכולים להיות. הם לא צריכים לשרוד את גיל ההתבגרות, אלא יכולים לשגשג בזכותו".

 

במשפטים המפתיעים הללו פותח דן סיגל (Siegel) את ספרו "Brainstorm", משחק מילים על סיעור מוחות וסערה במוח - רמז לזו שעוברת על מוחם של מתבגרים. סיגל (57), פרופסור ב־UCLA, הוא פסיכיאטר ילדים ונוער אמריקאי מוערך ובעצמו אב לשני ילדים בשלהי גיל ההתבגרות (בני 21 ו־24). לצורך "בריינסטורם" הוא גייס תחומי מחקר רבים ומגוונים ורקם התבוננות חדשנית ופרקטית על תקופה שהיא סיוטם של הורים וצעירים רבים, התבוננות שהפכה את הספר לרב־מכר ולכוכב הרשימה הנחשבת של "הניו יורק טיימס" כבר בשבוע שבו יצא לאור, בינואר שעבר. הרשימות הללו אינן זרות לסיגל: הוא הגיע אליהן גם עם ספרים קודמים שלו, שגם הם אִפשרו להורים להבין טוב יותר מה עובר על ילדיהם ואיך לעזור להם.

 

דן סיגל דן סיגל

 

"בריינסטורם" כתוב בנינוחות ובפשטות, כמו חבר שיושב לידך על הספה ומתאר באופן בהיר, על כוס קפה ועוגה, מה קורה במוח של הילד שלך כשמבחוץ נראה שהוא מתחרפן לגמרי. סיגל הידק את המאפיינים של גיל ההתבגרות לארבעה: עיסוק רב בחיים החברתיים; תשוקה לחידושים; רגשות אינטנסיביים; ויצירתיות רבה. לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות, וכולם נובעים מהשינויים שמתחילים להתרחש במוח סביב גיל 12. הפתרונות שסיגל מציע להורים וגם למתבגרים ידידותיים למדי, מבוססים על עקרונות המדיטציה והקשב ונתמכים במחקרים מדעיים רבים ומגוונים.

 

"זה הספר הכי קשה שכתבתי אי פעם, אבל אני נהנה מהתוצאה כי לאנשים יש רגעי 'אהה' גדולים בזכותו", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט" בראיון לקראת ביקורו בארץ, כאורח מרכז סגול לחקר המוח ומרכז מודע למודעות, מדע וחברה במרכז הבינתחומי הרצליה. "מאוד מרגש לראות נער קורא את 'בריינסטורם' ואומר לי: 'אוי, עכשיו אני מבין איך המוח שלי עובד ומה קורה לי בגוף, ואני יודע מה אני צריך לעשות'. זה מתגמל מאוד".

 

 

אולי הנער מחייך, אבל ההורים שלו כנראה בוכים: גיל ההתבגרות הוא תקופת שפל ברמת האושר של הורים, כפי שמראים מחקרים רבים ובראשם אלה של פרופ' לורנס סטיינברג מאוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, פסיכולוג שנחשב סמכות עולמית בכל הנוגע לגיל ההתבגרות. סיגל מבקש להרגיע: "אנשים מאוד חוששים מהתקופה הזאת, אבל יש המון דיסאינפורמציה לגביה. הדברים שקורים למתבגרים - התשוקה לחדש, חשיבות הקשרים החברתיים, היצירתיות - הם מהות החיים גם אצל מבוגרים. אם תבדקי מה מבוגר צריך לעשות כדי לשמור על מוחו צעיר וחיוני, זה יהיה בדיוק הדברים האלה. בלעדיהם החיים הופכים למשעממים, דלים ושגרתיים, ולפעמים אני תוהה אם המתח של הורים מול ילדיהם המתבגרים לא מבטא כמיהה עמוקה לדברים שהם עצמם איבדו. יש לנו אפשרות להפוך אתגר להזדמנות, וזה יכול ליצור שינוי גדול מאוד בחייהם של מתבגרים".

 

ואם כולם יקפצו מהגג?

 

בבסיס סערת ההתבגרות עומדים שינויים פיזיולוגיים לא מובנים מאליהם, שמיד יוסברו בהרחבה. הבעיה היא שכל שינוי שהביולוגיה מחוללת מתעצם דרמטית מסיבה חברתית: התהליכים שעוברים המתבגרים לא מתרחשים בוואקום, אלא בסביבה הדוקה של מוחות סוערים. "את תמכרי אותנו בשביל החברים שלך", אבא שלי נהג לומר, והרבה פעמים הוא צדק. סיגל מתאר היטב את המצב המתסכל שבו המתבגר נראה מאוזן ויעיל כמו מבוגר, אבל בנוכחות בני גילו ההיגיון שלו מתעקם. "אפשר לטעון שהם מושפעים מדי", הוא אומר, "אבל אפשר גם לראות בזה צעד חיוני להתפתחות האנושית. מתבגרים צריכים להקשיב לבני גילם כדי להפוך לחלק מקבוצת ההישרדות כשהם עוזבים את בית המשפחה".

 

 

במילים אחרות, ההשפעה החברתית היא לא רק מובנת - אלא חשובה. אבולוציונית חשוב לעודד את המתבגרים שלנו לבלות עם החברים שלהם, כחלק מהכשרתם כבוגרים עצמאיים. "ההתרחקות שלהם מהמבוגרים היא טבעית. במציאות של 'תסתגל או תמות' מתבגרים מוצאים דרכים חדשות להתמודד עם העולם, ולהיות עם בני גילם, שגם נעים החוצה אל העולם, זה דבר חיוני להישרדות שלהם. כשעוזבים את הקן יש ביטחון בהשתייכות לקבוצה שבה עוזרים זה לזה להתמודד עם העולם החדש".

 

סיגל תוחם את גיל ההתבגרות בין הגילים 12 ו־24, כלומר תריסר שנים של התנתקות מהקן של ההורים לקראת משהו מעורפל ולא ידוע - שבהן ההשתייכות הקבוצתית ותחושת שותפות הגורל חשובות מאוד ומשמעותיות ליכולת ההתמודדות. "יש ביטחון בהשתייכות הזאת, טורפים ייבהלו מקבוצה גדולה ואתה תקבל ליווי במסע הזה", מסביר סיגל. "זו הסיבה שלכל כך הרבה צעירים חשוב להשתלב. הם מתנחמים ומתחזקים באינטליגנציה הקולקטיבית, אבל הקבוצה יכולה גם לגרום להם לנסוע מהר מדי".

 

 

או סתם להיות מטופשים למדי. סיגל מספר שפעם נכנס לקליניקה שלו בחור שלבש את המכנסיים שלו מתחת לקו הישבן שלו. סיגל לא התאפק ושאל אותו על כך (בצורה מכבדת, הוא מדגיש), והנער ענה: "אני צריך ללבוש את המכנסיים ככה כדי שאוכל להיות כמו כל האחרים שמנסים להיות שונים. אני מנסה להיות כמו כולם שמנסים לא להיות כמו כולם".

 

מה לעזאזל עבר לך בראש?

 

קשה להאמין, אבל גם לתפיסות אבסורדיות שכאלה יש הסברים מנומקים מתחום חקר המוח. בקצרה, בעצבים שבמוחם של מתבגרים מתרחשים שינויים גדולים; המוח נקלע לתקופה של חוסר אינטגרציה מספקת בין אזורים שונים בתוכו, כך שהמידע לא עובר ביניהם בצורה מספיק טובה; והוא נוטה להעדיף נתיב מהיר להעברת אינפורמציה, שבו אין מספיק זמן לעבד מידע. כל אלה מצמיחים, באופן טבעי, התנהגויות אימפולסיביות ועוצמתיות.

 

 

זה מתחיל, אם כן, מהביולוגיה. עד גיל 12-11 המוח מייצר המון נוירונים, אבל אז הוא מתחיל לגזום את העצבים והקשרים המיותרים שהוא לא משתמש בהם, ומשאיר רק את אלה שהוא זקוק להם. זו הסיבה, מסביר סיגל, שאם רוצים לטפח בילד מיומנות מוזיקלית או כישורים אתלטיים כדאי להתחיל לפני גיל ההתבגרות - ככל שהוא ינגן יותר בפסנתר המעגלים הרלבנטיים במוחו יתחזקו, ובהתבגרות הם לא ייגזמו. לאחר הגיזום המוח עוטף את הקשרים העצביים שנותרו בחומצות שומן שנקראות מיאלין, כדי שהמידע יזרום דרכם באופן יותר מהיר ואפקטיבי.

 

"שני התהליכים האלה, הגיזום והציפוי במיאלין, עוזרים למוח של המתבגר לעבד מידע באופן יותר יעיל, לראות את התמונה הרחבה, לפתח שליטה קוגניטיבית וויסות רגשי", מסביר סיגל. אבל עד שיושלם הציפוי המיוחל במיאלין, שלב הגיזום חושף את הפגיעות של המוח, גורם למצבי רוח, לאיזון לקוי. הגיזום והציפוי במיאלין מתרחשים בעיקר באזורים הקדמיים בקליפת המוח, שבשל מיקומם המיוחד הם מין "מרכז בקרה" שנוגע בכל החלקים החשובים האחרים במוח ומקשר ביניהם.

 

 

במילים אחרות, כאשר החיווט לאזורים הקדמיים בקליפת המוח טוב, אנחנו נהנים ממודעות עצמית, איזון רגשי וגמישות - אנחנו מסוגלים לייצר מפות מנטליות של אנשים אחרים, שמאפשרות לנו להפגין כלפיהם אמפתיה. אבל כשהחיווט לא משהו משום שתהליך הגיזום והציפוי עדיין בעיצומו, או משום שאזורים בקליפת המוח עצמה משתנים, החיים עלולים להיראות כמו דהירה במכונית נטולת ברקסים. לא נוצרת אינטגרציה בין כל חלקי המוח, ולכן המתבגרים נראים אגואיסטים ובלתי אמפתיים, בלתי כשירים לתכנן או לקבל החלטות אחראיות, ובעלי מודעות עצמית נמוכה.

 

למעשה, כשהם מתפרצים או מגיבים באופן מפתיע, הם לעתים מפתיעים גם את עצמם. סיגל זוכר את זה מילדותו: "זה קרה לי הרבה כנער צעיר, שהיו לי תגובות שאפילו לא ידעתי שמתבשלות שם, וכשזה קורה למתבגרים אנחנו אומרים שהם משוגעים. אבל זה שינוי באינטגרציה, כמו תקלה בצנרת וברשת החשמל בבניין שעבדו קודם. אז אנחנו עשויים להתנהג כמו בצונאמי - להיות מוצפים ברגשות ומבולבלים מנטלית. זה לא אומר שהבניין לקוי, אלא שצריך לתקן את התקלה ולבנות אותם מחדש".

 

 

מה כבר אמרתי?

 

גם אזורים פנימיים יותר של המוח משתנים בגיל הסוער הזה, בעיקר האזור הלימבי וגזע המוח, שמייצרים רגשות בסיסיים כמו פחד וכעס, ואת התגובות האינסטינקטיביות של בריחה או מאבק (Flight or fight). סיגל מסביר כי סריקות מוח מראות שכאשר מראים למבוגרים צילומים של הבעות פנים ניטרליות נדלק אצלם האזור של קליפת המוח הקדמי, שמעניק משמעות לדברים שהם רואים. אצל מתבגרים, לעומת זאת, נדלקת האמיגדלה, שנמצאת באזור הלימבי ואחראית לתגובות לאיומים. "אם גם תגובה ניטרלית נתפסת כעוינת זה מסביר מדוע מתבגרים עשויים להגיב בהערה מרגיזה ועוינת להבעת פנים תמימה לחלוטין", מבהיר סיגל. "הידע הזה עזר לי להבין את תגובות המתבגרים שלי לדברים שאמרתי ושלדעתי היו ניטרליים אבל הם חוו כאגרסיביים".

 

זו לא רק האמיגדלה שנדלקת, אלא גם הנתיב המהיר שבו זורם אליה מידע. "בריינסטורם" מציג מחקרים שלפיהם גם כאשר התנאים רגועים ויש זמן לעבד מידע באופן נינוח ומנומק, מוחם של מתבגרים מעדיף להפעיל את הנתיב המהיר לאמיגדלה. המשמעות היא שהם יגיבו באופן רגשי ואינטנסיבי גם כשאין לכך שום סיבה.

 

 

לפעמים יש סיבה, שקשורה בהיעדר תקשורת טובה מספיק בין שני צדי המוח. הצד הימני מאחסן את הזיכרון האוטוביוגרפי שלנו, את הרגשות והצרכים הרגשיים. גם תחושות הבטן שלנו נקלטות בעיקר בצד הימני של המוח, שעשוי להגיב בספונטניות. הצד השמאלי, לעומתו, רציונלי ומסודר. אם הימני יודע לעבד אותות לא־מילוליים, השמאלי מתמקד בתקשורת באמצעות שפה. הוא לוגי, ליניארי ומחושב, וחזק ברשימות. יש ביניהם הבחנה נוספת: הצד השמאלי מסתכל אל העולם החיצוני, עוקב אחר החוקים החברתיים והסנקציות התרבותיות, ואילו הצד הימני מסתכל פנימה, לתוכי. שני הצדדים יכולים לתפקד בנפרד, אבל חיים עשירים ומאוזנים זקוקים לשניהם, ולכן כדי להרגיע את סערות גיל ההתבגרות אנחנו זקוקים לאינטגרציה ותקשורת טובות יותר בין שתי ההמיספירות. יש כמה פרקטיקות פשוטות שיכולות לסייע בזה, כמו לפתח מודעות לסימנים לא מילוליים ולהבעות פנים; לתעד בכתב את אירועי היום כדי לפתח זיכרון אוטוביוגרפי; ולנסות לתקשר עם חברים ולבטא רגשות באופן לא מילולי. ואפשר גם לגדל סיבים אינטגרטיביים, אבל על כך בהמשך.

 

אולי תעצור לחשוב רגע?

 

"טיפשעשרה" הוא כנראה אחד המושגים החוטאים ביותר לגיל ההתבגרות. אין בו באמת טיפשות. להפך. השינויים במבנה המוח מאפשרים לבני נוער להתחיל לחשוב לעומק על דברים חדשים - לשקוע בהרהורים פילוסופיים וקונספטואליים על משמעות החיים, על אהבה ועל ההורים. הם מבינים היטב שעובר עליהם משהו גדול, שזולל את כל האנרגיה שלהם. למעשה, מסביר סיגל בספרו, הם גם מבינים היטב מהם הסיכונים הכרוכים במעשים שלהם, מהו המחיר שהם עלולים לשלם. הם יודעים לעשות את החשבון שלהם, ובכל זאת בוחרים להתמקד בכיף המרגש והמסעיר, בתחושת היחד ובשבירת החוקים. לבחירה הזאת אחראי הדופמין.

 

 

גיל ההתבגרות מתאפיין בשחרור מוגבר של אותו דופמין, נוירו־טרנסמיטר שאחראי על תחושת התגמול במוח וגורם לאנשים לחפש חוויות מרגשות ומסעירות. למעשה, הרמה הבסיסית של דופמין בגיל הזה נמוכה יותר ואילו השחרור שלו בתגובה לחוויות מרגשות גבוה יותר; בפער הגדול שבתווך גיל ההתבגרות חוגג. זה גם מסביר מדוע בני נוער אומרים שהם משועממים אלא אם כן הם עוסקים במשהו מאוד מעורר או חדש. "זה לא ההורמונים", מדגיש סיגל, "אלא הדופמין. ההורמונים בעלייה, אבל הם לא משתוללים. הדופמין הוא זה שמעודד אותנו לחפש תגמול וסיפוק, והשינויים במבנה קליפת המוח תומכים בהתמקדות בחיובי".

 

התשוקה לתחושות התגמול והסיפוק שהדופמין מעורר היא גם אחד ההסברים לנטייתם של מתבגרים להשתמש בסמים ולשתות אלכוהול. יש כמובן סיבות נוספות: הם רוצים את הקשרים החברתיים, הם מנסים לשכך את הכאבים והתסכולים שלהם, אבל זו קודם כל התשוקה לדופמין. אז עכשיו כשהורים מבינים יותר טוב מה גורם לילדים שלהם לשתות ולצרוך סמים, מה הם אמורים לעשות עם זה? "חשוב שמבוגרים יבינו שגם אם סמים ואלכוהול הם נורמה אצל בני נוער, זה לא הופך אותם לדבר נכון, בטוח, חוקי או כזה שצריך להרשות. זה רק אומר שזה קורה", כותב סיגל. "להתעקש שהילדים יימנעו מזה טוטלית זה לא הגיוני. יש הורים שאומרים שאם הילדים עושים את זה לפחות שינהגו באחריות, ומטרתם היא להציל חיים. המסר שלהם הוא: 'תתקשר אם אתה צריך טרמפ הביתה, לא נשאל כלום' או 'תלמד לשתות אלכוהול במתינות'".

 

 

אפשרות אחרת היא לאמץ את הגישה הכללית של סיגל, שממליצה לרתום לכיוון חיובי את הצרכים או המאפיינים הייחודיים של גיל ההתבגרות, כמו הרצון לבטא דעה עצמאית, אפילו דווקנית. "במקום לנסות להשתיק את הדחף שלהם ולדכא אותו, המבוגרים צריכים לעזור להם להתמקד במשהו חיובי שהם בעדו", מציע סיגל. "הרבה אנשים מתחילים לעשן בגיל צעיר. להציע להם מידע רפואי או להפחיד אותם עם תמונות של בתי קברות זו לא האסטרטגיה הכי אפקטיבית שתמנע מהם לעשן. אם מספרים להם שהמבוגרים שהם בעלי חברות הסיגריות עושים להם שטיפת מוח כדי שיעשנו וירוויחו על גבם כסף, ממקדים אותם בערך החיובי של להיות חזק מהמניפולציות של מבוגרים שרוצים להתעשר, וזה אפקטיבי".

 

למה אתה לא מקשיב לי?

 

"בריינסטורם" מציע לנפגעים פוטנציאליים מגיל ההתבגרות פתרונות שלקוחים מגישת מיינדסייט (Mindsight) שסיגל פיתח בעשורים האחרונים, ומטרתה לפתח יכולת לראות את המיינד שלך ושל אחרים. מין עדשות שמאפשרות לנו למקד את תשומת לבנו בעולמנו הפנימי כך שנבין אותו באופן בהיר יותר ונהנה מתוצאות כמו הגברת האינטגרציה במוח והעצמת הקשרים עם אנשים אחרים. מחקרים שסיגל ואחרים ערכו הראו שהאופן שבו ממקדים את תשומת הלב ברגשות, בתחושות ובאיברי הגוף משנה את מבנה המוח ומאפשר לגדל נוירונים וקשרים חדשים בכל גיל, וכך לשנות ולשפר את התפקוד שלנו. הדרכים להשיג זאת מגוונות, ואפשר לבחור בטכניקות של מדיטציה או קשב כדי למקד את תשומת הלב ללא הסחות דעת, כמו גם להקדיש זמן למשחק, למנוחה ולפעילות פיזית.

 

 

המלצה נוספת היא להתמקד בקשר קרוב עם אנשים אחרים, שכן יחסים איתם יוצרים השפעה חיובית ואפקטיבית על המוח. סיגל מכנה זאת נוירוביולוגיה בין־אישית (Interpersonal Neurobiology, ובקיצור IPNB), והרעיון הוא שמה שקורה במוח מושפע מהקשר עם ביולוגיה אחרת של מוח אחר. "כרגע הגוף והמוח שלך מושפעים מהשיחה שמתרחשת בינינו", הוא אומר, "מהאנרגיה והמידע שזורמים בינינו. אני יודע שזה משפט שהאקדמיה לא תמיד מקבלת, אבל זה מה שקורה לאנשים ובין אנשים".

 

אם הפתרון הוא קשב לעצמך ולאחרים, אז ברמה הבסיסית ביותר סיגל מציע שההורים יהיו נוכחים בחיי ילדיהם, קשובים ומכבדים, גם אם זה הדבר האחרון שמתחשק להם לעשות. "לפעמים כהורים אנחנו עושים דברים שיוצרים קרע ביחסים עם המתבגרים שלנו. זה בלתי נמנע, וחובתנו להתמקד בקרעים האלה ולנסות לתקן אותם. אני יודע משני המתבגרים שלי שזה שמר על הקשר שלנו חזק". הוא מזכיר את חשיבות ההתנצלות במקרה של התפרצות, ומזכיר גם שלא כל בעיה צריך לתקן, לפעמים מספיק להקשיב. "לעתים קרובות אנחנו רוצים לעזור לאנשים שאנחנו אוהבים לפתור בעיות, להיפטר מרגש מכאיב, אבל מה שהם הכי צריכים הוא להרגיש שמרגישים אותם", כותב סיגל, "צריך פשוט להיות שם עבורם".

 

נוסף על קשב כזה למתבגרים, הקשב שלהם לעצמם יכול להיות כאמור משמעותי ברמה הפיזיולוגית ממש: כלי מיינדסייט או מדיטציה יכולים לעזור למוח לגדל את הסיבים שיעודדו אינטגרציה. "כשאנחנו שמים לב למצב הפנימי המנטלי שלנו, שכולל רגשות, מחשבות, תפיסות, זיכרונות, תמונות, תקוות, חלומות, תשוקות וכו', אנחנו מגדלים את הסיבים החשובים שעוזרים לנו להבין את עצמנו - ואת האחרים", כותב סיגל. "בפעילות מנטלית כזאת יונים זורמים לתוך ממברנות התאים ומחוצה להן, והנוירונים משחררים כימיקלים שמאפשרים להם לתקשר זה עם זה". ואם אחרי שההורים יקשיבו לו והמתבגר יהיה קשוב לעצמו הוא יהיה קשוב גם למצב המנטלי של מישהו אחר - הוא יפתח כלפיו אמפתיה, שאנחנו נוטים לחשוד שחסרה לבני נוער.

 

דרך נוספת לטפח אינטגרציה של האזורים הקדמיים בקליפת המוח היא שיחות עמוקות על מחשבות, זיכרונות, חלומות ותקוות. "כשמתמקדים בעולם החיצוני, במה שקורה בחבר'ה או בסמארטפון, זה מונע ממך להתמקד בעולם הפנימי שלך", אומר סיגל. וכאשר שוקעים בשיחת פנים אל פנים מעמיקה, המתבגר מרגיש שבן השיחה שלו - הורה או חבר, זה לא משנה - באמת מרגיש אותו. Feeling felt, מגדיר זאת סיגל. מעבר לתחושה הטובה הכרוכה בכך, מחקרי מוח מראים שכאשר אנשים שקועים בשיחות כאלה האזורים הקדמיים ביותר בקליפת המוח פעילים וצומחים, יוצרים אינטגרציה עם אזורים נוספים ומפעילים את מערכת נוירוני המראה, שמאפשרים לנו להרגיש רגשות של אחרים ולהזדהות עמם.

 

ומעל הכל, סיגל מקווה שהורים יוותרו על מלחמות חסרות סיכוי וינתבו את הדרייב הייחודי של גיל ההתבגרות לאפיקים מועילים. "הרבה פעמים מבוגרים נאבקים בחדשנות ובתכונות שמאפיינות את גיל ההתבגרות, אבל זה כמו להיאבק בכוח הטבעי של מפל מים", הוא מסביר. "אי אפשר לעצור מפל, אבל אפשר לכוון את המסלול שלו ולרתום את כוחו. לכן גיל ההתבגרות לא חייב להיות תקופה של מלחמת דורות. צריך לרתום את הניצוץ הרגשי והתשוקות שלהם לדברים הנכונים. זה לא אומר שלא מציבים להם גבולות, אבל צריך לכבד את מה שקורה למוח שלהם במקום להעביר להם את המסר שהם יצאו מדעתם".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x