להבחין בין קצר וקולע לארוך וצולע

עבור ילד בן שש, זו באמת חוויה שיכולה לשנות את החיים.

הזמן היה סוף אוגוסט 1984. המקום היה אצטדיון יד אליהו. האירוע היה ביקור של שתי קבוצות מליגת ה־NBA, שהגיעו לטורניר ראווה ידידותי מול הפועל תל אביב ומכבי תל אביב. במשחק הראשון פניקס סאנס הביסה את הפועל תל אביב ב־20 נקודות הפרש ובמה שנראה כמו אימון משועשע: המאמן ג'ון מקלארד הגיע במכנסיים קצרים, והעלה בזה אחר זה שחקני ספסל שלהטטו בהטבעות מעל ראשי שחקני הפועל.

ואז המשחק השני התחיל. מול קבוצת הניו ג'רזי נטס עלתה מכבי תל אביב. זו היתה מכבי של שיא זוהרה, עם מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי, לו סילבר וקווין מגי. כשהצהובים ניצחו את האמריקאים 97:104 הקהל שאג. ובין המתרגשים היה גם תלמיד כיתה אל"ף אחד, ירון ארבל שמו. הוא שמח על הניצחון של מכבי, אבל התרגש במיוחד מהביצועים המרשימים של הקבוצות המתארחות. כשאביו רכן אליו ושאל אותו אם הוא רוצה לנסוע לראות משחקים של מכבי בגביע אירופה, העיניים שלו התחילו להבריק.

ירון ארבל. "גם כשכתבתי לאתר כדורסל באינטרנט לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. כמו באיתור כישרונות, זו שאלה של זמן, מקום ונסיבות" צילום: עמית שעל

"שם הבאג תפס אותי", אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט" ארבל, היום בן 37, "נכנסתי לכדורסל בכל הכוח, כמו שילדים נכנסים לדברים. מרוב שלמדתי הכל על הקבוצות היה לי פתאום ידע בדברים כמו גיאוגרפיה ודגלים. זו היתה אובססיה", הוא אומר.

ירון ארבל עוסק באחת העבודות הכי מרתקות שחובבי ספורט יכולים לחלום עליהן, שהיא גם תפקיד מהחשובים והרגישים ביותר בליגת הכדורסל העשירה בעולם: הוא סקאוט (Scout), צייד ראשים שמסייר ברחבי העולם, ובין משחק במכללה נידחת במיד אמריקה לטורניר מקומי במזרח אירופה מחפש את הכוכב הגדול הבא של ה־NBA. הוא בוחן יהלומי כדורסל לא מלוטשים ומנסה לזהות את הפוטנציאל שלהם ולנחש אם בקבוצה שלו הפוטנציאל יתממש.

הקבוצה שעבורה הוא צד כישרונות, ניו אורלינס פליקנס, עברה מהפך מאז שהצטרף אליה ב־2011. סגל השחקנים התחלף כמעט לחלוטין, וכולל שלושה שחקני רכש דומיננטיים מאירופה, האזור שבו ארבל מתמחה. לפי מדדי רשת הטלוויזיה ESPN, המדדים הפכו את הקבוצה לאחת מ־13 הטובות בליגה. כיום היא במקום התשיעי בבית המערב הקשה. עלייה למקום השמיני תכניס אותה למשחקי הפלייאוף, בפעם החמישית מאז 1983.

בשיחה עם "מוסף כלכליסט" ארבל מספק הצצה לשיטה שבאמצעותה סייע ליצור את ההרכב החדש, להחלטות הקשות שמתקבלות בחדרי הישיבות של ה־NBA, ולתוך הראש של מי שמשתתף במלחמת המוחות שמאחורי כל קבוצה מנצחת.

צילום: אימג'בנק, Gettyimages

לבד ביציע

"השאלה ששאלו אותי הכי הרבה בחיים זה אם אני הבן של יורם. אני לא. גם אף פעם לא הייתי כדורסלן או מאמן", ארבל מספר, "שיא הקריירה שלי היה בכיתה ו', כשקלעתי שתי נקודות באליפות המתנ"סים של חולון". ובכל זאת כדורסל היה חייו. הוא למד לקרוא בעזרת טורי הספורט של מנחם לס, שדיווח מניו יורק ל"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" על משחקי ה־NBA. הוא קנה עיתוני ספורט מחו"ל כדי לראות תמונות צבע של לארי בירד, וחיכה ליד הרדיו לדיווחים על התוצאות באמריקה.

"ב־1996, האינטרנט עוד בחיתוליו, ואני קונה מודם פשוט כדי להבין מה קורה בכדורסל בעולם, ומוצא ואקום מטורף", הוא מספר. לתוך הוואקום ההוא נכנס סל־ניוז (salnews.com), אתר של חובבי כדורסל ישראלים, שכותבים מתנדבים היו קמים באמצע הלילה כדי לעדכן בו תוצאות מה־NBA ולכתוב מאמרי פרשנות לקומץ הקוראים שהיו אז באינטרנט העברי. "הרבה מהכותבים שם עובדים היום בתעשיית הספורט או בתקשורת הספורט, ואני הייתי אחד מהכותבים האלה", הוא מספר. "היתה שם תשוקה אמיתית, של אנשים שרצו דיונים רציניים יותר ממה שהיה בעיתונים". ובשבע השנים שבהן כתב באתר הוא קיבל את שתי הדחיפות שיובילו אותו לקריירה שלו.

הראשונה היתה כמה עמודי פקסימיליה. "בטור שכתבתי לקראת הפלייאוף בין מכבי תל אביב לפאוק סלוניקי היו חסרות לי סטטיסטיקות שיוכיחו את מה שאני כותב. לא הבנתי מספיק בהגנות אזוריות או מה שזה לא היה, ורציתי סימוכין. שלחתי אימייל לפיב"א, איגוד הכדורסל האירופי, וקיבלתי מהם תשובה בפקס! פקס עם נתונים על שתי הקבוצות. זו היתה הפעם הראשונה שהאובססיה שלי נפגשה עם ראייה עמוקה יותר של המשחק. זה גרם לי להתחיל לכתוב יותר מקצועי, וגם להכיר אנשים מפיב"א", הוא אומר.

השנייה היתה כדורסלן גרמני בשם דירק נוביצקי.

צילום: איי אף פי, אי פי

ב־1998 הצטרף לקבוצה דאלאס מאבריקס שחקן רכש לא צפוי: צעיר בן 20 בגובה 2.13 מטר, שנשלף מקבוצה בשם די־יוֹט־קא וֶרצבוּרג מהליגה השנייה בגרמניה. אף על פי שנוביצקי הצעיר התחיל ב־NBA ברגל שמאל ועם ביצועים בינוניים, מאמן המאבריקס דון נלסון לא ויתר עליו. ומתברר שהיתה לו סיבה: בתוך כמה שנים נוביצקי התגלה כאחד השחקנים הגדולים בתולדות ה־NBA - הוא הפך למנהיג הקבוצה והוביל אותה לזכייה ב־2011, ובדרך נבחר 11 פעמים לאחד מחמשת השחקנים הטובים של העונה, היה האירופי הראשון שהוכתר כשחקן הטוב של העונה, ובאחרונה טיפס למקום השמיני ברשימת הקולעים הטובים ביותר בכל הזמנים ב־NBA. נוביצקי הוא דוגמה למה שמכנים ב־NBA פרנצ'ייז פלייר (Franchise player), שחקן שעליו נשען המוניטין של הקבוצה שלו.

"זה היה המפנה הגדול ב־NBA", ארבל אומר, "זה לא שלא היו אירופים ב־NBA. היו. אבל מרגע שמצאו פרנצ'ייז פלייר בליגה השנייה בגרמניה, כבר אסור יהיה לפספס את הנוביצקי הבא. וברגע שאסור לפספס מתחילים להפנות משאבים, להביא אנשים, ללמוד ליגות זרות לעומק, ולפתח את זה לעסק, כמו שהאמריקאים יודעים לעשות. המקרה של דירק פתח את התעשייה הזאת לאנשים כמוני".

צילום: איי אף פי, אי פי

ארבל החליט להפוך למומחה לכדורסל האירופי, ולמתווך שימצא "דירק נוביצקים" עבור ה־NBA. הוא מספר שהוציא עשרות אלפי שקלים מכיסו כדי לטוס לכמעט כל טורניר כדורסל שהתקיים בעולם. "טורניר נוער בארגנטינה? אני שם. נבחרות העתודה בצ'כיה? יאפ, אני שם, ישן באיזה הוסטל. ומי עוד שם? מי בכלל מגיע לראות כדורסל באולמות בלי מזגן במקדוניה? המשפחות של הילדים שמשחקים, כמה סוכנים, כמה סקאוטים זוטרים מה־NBA, ואני. לאט לאט אתה מזהה פרצופים ויוצר קשרים, ופתאום מכירים אותך. אתה הישראלי המשוגע ההוא".

לאורך שנים ארבל עבד בעבודות זמניות, ובכסף שחסך נסע לראות כדורסל בצ'כיה, טורקיה ובוסניה. יום אחד ב־2007 הוא עשה טובה ל"משוגע" אחר שהכיר מהמשחקים - ניגרי בשם מסאי יוג'ירי. יוג'ירי, בעבר מאמן נוער בניגריה וכיום הג'נרל מנג'ר של הקבוצה טורונטו ראפטורס, שימש אז בעצמו צייד ראשים, שגם נכנס לליגה דרך עבודות בהתנדבות. הוא ביקש מארבל להקליט עבורו משחקים. "כך זה התחיל לזוז", הוא מספר. שמו התחיל להתגלגל בין קבוצות.

"הדור שהסתובב כמוני בין האולמות בליטא וסרביה הם היום מנהלים בכירים בליגה. יש היום 15 ג'נרל מנג'רים ועוזרי ג'נרל מנג'רים שהם ברמת אחוקים שלי, ושהכרתי אותם כשהם היו סקאוטים שנשלחו לחפש את נוביצקי הבא".

מדעי הטילים, בי"ס לכישוף

ב־2010 ארבל התקבל להתלמדות במשרדים של שתי קבוצות, וושינגטון וויזרדס ויוסטון רוקטס. "הופתעתי כשיוסטון הסכימו שאגיע לביקור. זו אחת הקבוצות הכי ממודרות בליגה, כי הם מובילים את הקו החדש של גיוס שחקנים, עבודה עם סטטיסטיקות מתקדמות ועוד דברים שמעט מאוד קבוצות בליגה עושות. שם נחשפתי לדברים מרתקים, גם באיך שהם חושבים וגם באיך שהם עובדים. אבל מה שקרה בוושינגטון לימד אותי שבבנייה של קבוצות יש צדדים שבכלל לא קשורים לכדורסל".

גל מקל. "בוא נשאיר את הפרובינציאליות בחוץ" צילום: איי אף פי

ארבל הגיע לוושינגטון שבועות אחרי שכוכב הקבוצה גילברט ארינס הושעה ממנה לאחר ששלף אקדח בחדר ההלבשה בגלל חובות הימורים, במה שהפך לפרשה מתוקשרת במיוחד. "שיחה של ארבע שעות עם עוזר הג'נרל מנג'ר של הקבוצה על ניהול משברים בסדר הגודל הזה לימדה אותי דברים מדהימים. הרבה אנשים חושבים שניהול כדורסל זה לשבת במשחקים ולדעת את כל המספרים והסטטיסטיקות, אבל זה לא. זה להתמחות בלקחת מיליונרים צעירים שכל אחד מגיע עם הבעיות שלו, לאזן ביניהם, להתמודד עם מקרי קיצון בלי להשתגע, לצאת ממערבולות, כי תמיד יהיו מערבולות, ולא לשקר לתקשורת כי בסוף הכל יוצא החוצה".

אחרי ההתלמדות ארבל חזר לארץ, ובין היתר גם כתב למדור הספורט של "כלכליסט", מה שבאופן טבעי הפך אותו למועמד ראוי לתפקיד בכיר ב־NBA.

בסוף אותה שנה, כשהוא יושב בפאב במונטנגרו, הוא קיבל טלפון מארצות הברית. הקבוצה מילווקי באקס הציעה לו משרה כסקאוט הבינלאומי שלה. "ואז, כשכבר כמעט סגרתי איתם, הגיעה הצעה מטים קונלי, שהכרתי בוושינגטון ושעבר לניו אורלינס ורצה לקחת אותי איתו. הוא הציע פחות כסף, אבל לא יכולתי לסרב למנטור כמותו. הוא הסנדק שלי ב־NBA, והאפשרות ללמוד ממנו שווה את הכסף".

כאן חשוב להבין את חשיבות המחלקה שבה עובדים סקאוטים כמו ארבל, ושבראשה עומדת דמות הג'נרל מנג'ר, מנהל הקבוצה. ג'נרל מנג'ר הוא מנכ"ל. הוא לא מאמן, אלא איש עסקים. "אבל האמריקאים רואים את הספורט עצמו כביזנס", ארבל אומר. כפי שבישראל ובאירופה ספורט נחשב תרבות לאומית, ולפעמים סמל, בארצות הברית הוא תעשייה, כמו תעשיית הקולנוע או לחלופין המזון המהיר. "וכשצריך להחליט, האמריקאים תמיד יבחרו במה שנכון עסקית וכספית, בלי שיקולים פוליטיים או רגשיים", הוא אומר. ומאחר שהכסף מגיע מניצחונות ספורטיביים, משרד הג'נרל מנג'ר הוא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על אופייה של קבוצה, על כל ההיבטים.

ארבל הוגדר כמנהל הסקאוטינג הבינלאומי של ניו אורלינס פליקנס, ובמהרה הפך לגורם מרכזי בגיוס שחקנים לקבוצה. ובהתחשב בכך שמשכורת ממוצעת של שחקן NBA עומדת על יותר מ־5 מיליון דולר בשנה, מדובר בגיוס עובדים מיוחדים מאוד.

איך בעצם מחליטים על גיוס שחקן? נגיד, כשהחתמתם בדצמבר את גל מקל, מה קרה? כולם יושבים ואתה אומר, היי, אני מכיר אותו עוד מהפועל גלבוע גליל והוא אחלה?

"לא לא, בוא נוציא את הפרובינציאליות מהעניין. לחבר את גל אלינו מפני שאני שם זה עוול לגל ועוול לי. נגיד שאנחנו מחפשים פוינט גארד (רכז). אנחנו מוציאים רשימת מועמדים שמחולקת לפי עמדות, צרכים, תפקידים, דברים כאלה, ועוברים עליה. חלק מהשמות מסתובבים בליגה כבר עשר שנים וכולם מכירים אותם. שמות אחרים פחות מוכרים. ואז אנחנו מנהלים דיון על כל שחקן. כך זה אצלנו. כל קבוצה ושיטת העבודה שלה".

יושבים מול המספרים ובוחרים?

"אצלנו ספציפית לא יושבים עם אקסלים של כן ולא. זו שיחה מאוד פתוחה של הצוות הניהולי והמאמנים. גל לדוגמה היה ברשימה. אני בדיוק הייתי במשחק, אז הרימו לי טלפון. סיפרתי שאני מכיר את הילד מגיל 15–14. העובדה הזאת, וזה שאני חושב עליו הרים וגבעות, בטח לא הזיקו לו. אבל לא היה קשר לזה ששנינו ישראלים. מבחינתם זה ששנינו ישראלים זה כמו שהג'נרל מנג'ר ושחקן אחר גרים באותה עיר. העבודה שלי היא שעל כל שם שיגידו לי אני אדע הכל. כל שחקן יווני, כל שחקן איטלקי".

מה זה הכל? אחוזי קליעה מהעונשין? אסיסטים בעונה האחרונה?

"הכל. אנחנו עוברים על היסטוריית הפציעות של השחקן, על יחסים עם מאמנים. צריך להכיר את התכונות החיוביות, התכונות השליליות. הסטטיסטיקה היא לפעמים שובר שוויון. כשאנחנו מתלבטים בין זה לזה, אנחנו אומרים למשל, בוא נבדוק איך הוא קולע כשהוא חופשי וכשהוא לא חופשי. משלוש ולא משלוש. זה לא הבסיס להכל אצלנו. יש קבוצות שכן. ביוסטון הסטטיסטיקה הרבה יותר משמעותית".

כל שחקן אלגוריתם

סטטיסטיקות תמיד שימשו כדי לנתח משחקי ספורט ולדרג שחקנים. אבל ב־2003 המעמד שלהן השתנה באופן מהפכני. באותה שנה הסופר הכלכלי מייקל לואיס גולל ברב־המכר העולמי "מאניבול" את סיפורו הלא ייאמן של ג'נרל מנג'ר אחד שהוביל קבוצת בייסבול ענייה וכושלת לרצף של עונות מוצלחות שהפכו אותה לאחת הקבוצות המדוברות בליגה המקצוענית באמריקה. הספר הוכתר על ידי המגזין "פורצ'ן" כאחד מארבעת ספרי ההשקעות החשובים בכל הזמנים ועובד לסרט בכיכובו של בראד פיט. הוא חושף איך מנהל האוקלנד אתלטיקס בילי בין פיתח שיטה לניתוח סטטיסטיקות שחקנים, ובעזרתה איתר "כשלי שוק" - שחקנים אפרוריים ולא מחוזרים שיש להם פוטנציאל להפוך לכוכבים. הוא החתים אותם בסכומים הנמוכים שיכול היה להרשות לעצמו, בדיוק כמו שרוכשים מניה מעולה במחיר נמוך. בעקבות ההצלחה של בין ושל הספר, הטרנד של חיפוש "אלגוריתמים סודיים" לחשיפת כוכבי המחר החל לשטוף את משרדי הסקאוטים של קבוצות ספורט. ארבל מכיר את הטרנד, אבל עובד אחרת.

דיוויד בלאט עם לברון ג'יימס. "אמריקאי לא ישרוד את מה שהוא עבר" צילום: אימג'בנק, Gettyimages

"העבודה של סקאוט מתחלקת להרבה סוגי ניתוח, גם סטטיסטי. אתה יכול לקבל ממחלקת הסטטיסטיקה של הקבוצה כל מה שתרצה, אבל החוכמה היא לדעת להבין את המספרים. אם למישהו יש 33% קליעה זו רק ההתחלה. אנחנו בודקים כמה הוא קולע כשהוא פנוי, רואים שהאחוזים עולים ל־50% הצלחה, אבל שמשום מה כשהוא פנוי הוא זורק רק ב־35% מהמקרים. ואז אנחנו בודקים למה, ואם זה בגלל הקבוצה או כי הוא לא זורק כשזה קל מדי. ונגיד שאנחנו רוצים שחקן כזה, עם יתרון של זריקות מהשדה כשהוא פנוי, כעת צריך לבדוק אם הקבוצה יכולה לסדר לו זריקות כאלה. סטטיסטיקה בלי לראות איך השחקן מתחבר לקבוצה לא שווה כלום".

איך זה בא לידי ביטוי ברגע האמת, כשבוחרים למי לפנות?

"קשה לבחור שחקן. אם תבדוק בדיעבד את השחקנים שנבחרו ראשונים בדראפט שלפני תחילת העונה תראה שנדיר מאוד שהם באמת היו הכי טובים. כל שחקן עם כל נתון יכול להתרסק בגלל מיליון דברים קטנים. תראה את גל מקל, למשל. נורא אוהבים אותו בקבוצה וגם המאמן היה מרוצה, אבל בסופו של דבר מבחינה כלכלית הוא לא התאים והיה צריך לשחרר אותו. קורה. עניין של מזל. אז חלק לא קטן מהעבודה שלנו זה למנוע פאדיחות, לוודא שלא מביאים שחקן עם בעיות שלא ידעת עליהן".

איך מונעים פאדיחות כאלה?

"צופים בהמון משחקים. בשבועות של טורנירים אני רואה חמישה־שישה משחקים ביום, בשאר הזמן אני רואה לפחות משחק ביום. ואז מרימים טלפונים, פוגשים מאמנים לשעבר, עיתונאים. פעם סקאוט היה אומר 'זה שחקן טוב, ההוא לא'. היום אתה כותב עבודת מחקר. וגם בזה יש בעיות. עוזר מאמן אחד יגיד לך שהשחקן 'בן אדם מצוין' והשני יאמר בדיוק ההפך. לכל שחקן יכולים להיות תשעה רבדים מצוינים ועשירי שמפיל את כולם. וכל החלטה פה היא החלטה של מיליונים".

אם שחקן שהבאת אכזב, יש אחריות אישית? באים אליך בטענות?

"לא אצלנו בניו אורלינס, אבל היו מקרים שזה קרה. יש קבוצות שפיטרו סקאוטים ואנשי מנהלה בגלל החלטה גרועה. יש החלטות של קריירה".

הדוגמה הבולטת ביותר היא של טוני דילאו, הג'נרל מנג'ר בפילדלפיה סבנטי סיקסרס, שהביא לקבוצה את אנדרו ביינום. היו לו נתונים מעולים וסטטיסטיקות טובות, אבל הוא סחב פציעה. הוא פרש באמצע העונה ופילדלפיה איבדה עליו הרבה כסף. הרופאים שבדקו אותו ופספסו את הבעיה בברך עזבו ראשונים, ואחר כך כל הפרונט אופיס של הקבוצה, ובראשם הג'נרל מנג'ר.

ואיך אתה יודע שהשחקן נכון לקבוצה?

"אני לא יודע, אני מניח. אתן לך דוגמה. נגיד שיש לך שחקן נמוך מדי לעמדה שלו, שתיין ועם בעיות התנהגות. זרק פעם מישהו דרך חלון של בר. תיקח אותו? לא, נכון? פספסת את צ'רלס בארקלי. וצריך שאגיד לך מה כתוב בדו"ח הסקאוטינג שעשו על דניס רודמן? אז לא צריך לחפש את האישיות המושלמת. צריך לחפש את מי שהכי מתאים לסיטואציה שבה הקבוצה שלך נמצאת. זו לא רק טביעת עין, ואין שחקן נכון או לא נכון. יש הרבה חשיבה ועבודת צוות וניסיון לבדוק אם הסיטואציה נכונה או לא נכונה. הרבה מהשחקנים הכי טובים הם אנשים שקשה לעבוד איתם. מייקל ג'ורדן היה נכנס באבי־אביהם של החברים לקבוצה שלו, אבל הוא יכול היה לעשות את זה כי הוא היה מייקל ג'ורדן. שחקן אחר עם אותם כישורים אבל עם אישיות אחרת היה חוטף זובור, ובסוף הפסיכולוג של הקבוצה היה מתפטר.

"אספר לך על ילד שראיתי. הוא בן 16, תחרותי מאוד, עצבני על כולם. הוא חתיכת מעצבן. צורח על השחקנים והמאמן והשופט. אתה בודק ומגלה שהוא מתנהג ככה כי הוא חושב שכולם סביבו לא ברמה מספיק גבוהה, והוא בן 16 אז ככה הוא מתבטא. האם זה ישתנה כשתשים אותו בסביבה שבה כולם ברמה גבוהה? עד שהוא לא יהיה שם אתה בעיקר מנחש. גם כשאתה בוחר שחקנים מבוגרים יותר אתה יודע ששחקן איקס עבד רע מאוד עם מאמן וואי, אבל עם מאמן זד הוא פתאום ממש נחמד. לפעמים כשהתנאים משתנים השחקנים משתנים".

זה בעצם כימיה?

"זה לאסוף נתונים וסיפורים ולנחש מה יקרה, וזה רחוק ממדע כמו שזה נשמע. אתה צריך לא רק לראות איך הוא התנהג בכל מיני מקרים, אלא לנבא איך הוא יהיה במצבים חדשים. סקאוט שינתק את ההקשר הסביבתי ממה שקורה במגרש ייפול, וימליץ על שחקנים מצוינים שפשוט עוד לא מוכנים לליגה ולקבוצה המסוימת שלו. והערכה נכונה של ההתאמה היא קריטית, כי היא תעלה אחר כך 20 מיליון דולר בשנה".

התקשורת קטנה על בלאט

ארבל מסרב לעשות עניין מהעובדה שהוא הישראלי הראשון שקיבל עבודה במשרדי ההנהלה של קבוצת NBA. "זה באמת לא משנה. התרבות בקבוצה היא אמריקאית, אבל פתוחה ללאומים שונים ורעיונות מכל העולם. זה שאני ישראלי זה לא יתרון או חיסרון. האמת, זה קצת חיסרון. השנה היה טורניר נוער בדובאי ולא יכולתי לנסוע".

אל דיוויד בלאט (מאמן מכבי תל אביב לשעבר וקליבלנד קאבלירס בהווה) מתייחסים כישראלי או כאמריקאי?

"עדיין לומדים אותו. אגיד לך משהו, בארץ הוא עבר טירונות שאף מאמן אמריקאי לא היה עובר פה. התקשורת בארצות הברית רחמנית. האמת, מה שהוא עבר בשנה האחרונה פשוט מדהים. הוא היה במרחק חצי משחק מפיטורים, ואז הוא כאילו מכר את נשמתו לשטן ועשה עסקה אדירה כדי להגיע לאן שהוא היום".

עוד עשר שנים אתה ג'נרל מנג'ר ב־NBA?

"אני אגיד לך מה שאני אומר על שחקנים. צריך להיות במקום הנכון ובסיטואציה הנכונה. גם בתקופה של סל־ניוז לא ידעתי מה אני רוצה להיות. עכשיו אני מסתובב בכל העולם ויש לא מעט רעיונות והזדמנויות עסקיות שלא תמיד קשורים לכדורסל, לא מעט בזכות הקשרים שפיתחתי. אולי החיים יתפתלו לשם. באמת קשה לדעת איך דברים יתפתחו. זו בדיוק העבודה שלי".