חקר ביצועים: השבוע של השכר החציוני, השכר של פדרמן והתנערות הרגולטורים

הונגרים זועמים

מזכירים שצריך מטרה

הפגנה נגד מס אינטרנט, בודפשט הונגריה

קל לזלזל בפעילים חברתיים שחיים ברשת, פותחים קבוצות פייסבוק ומנסחים פוסטים זועמים, אבל הגולשים ההונגרים (לא משחק מילים) לימדו השבוע את העולם שיעור קטן באקטיביזם. הממשלה בבודפשט חשפה בשבוע שעבר שהיא מתכננת להטיל מס חדש על ספקיות האינטרנט, שעתיד להתגלגל על המשתמשים. מאות אלפי גולשים זועמים הצטרפו לקבוצת פייסבוק שמוחה על המהלך, ואלפים מהם יצאו השבוע לרחובות הבירה כשהם אוחזים בסמארטפונים מאירים ומשליכים חלקי מחשב ישנים לעבר מטה מפלגת השלטון. זו היתה תזכורת חשובה לכך שגם מחאה שמתחילה במסכים, ואפילו מחאה שכל כולה עוסקת במסכים, מקבלת תוקף אחר לגמרי כשהיא ממוקדת היטב - ומכוונת נגד מפלגת השלטון.

דור צח

עיני

אבטלה גלויה

עופר עיני צילום: נמרוד גליקמן

אבי לוזון בטח חובט לעצמו במצח. שנים הוא התעקש ממש לעבוד כיו"ר ההתאחדות לכדורגל ולשקוע בניהול הליגה המקומית. לריב עם המועדונים, לנסות להביא כסף, וכן, גם להסתבך. והנה בא מחליפו עופר עיני, ולא עושה את זה. בלי להתעסק בליגה, אפשר היה לקוות שעיני ישקיע את הזמן והמרץ בטיפוח המשחק ברמות האחרות - בליגות הנמוכות וגם בנבחרות, בכדורגל עממי ובכדורגל נשים. אבל גם את זה קשה לראות אותו עושה, כשהוא בעצם עסוק בלייעץ לבנק דיסקונט ולהקים חברה למכירת גז. מעניין כמה מטופש לוזון מרגיש עכשיו.

אוריאל דסקל

רוסף

משימה בלתי אפשרית

דילמה רוסף צילום: אימג'בנק, Gettyimages

לאחר מערכת בחירות צמודה ורבת־תהפוכות, כולל מועמד שנהרג בתאונת מטוס, מועמדת שהוכתרה כמנצחת כמעט בטוחה ונכשלה ברגע האמת והמון רפש, הברזילאים העניקו קדנציה נוספת לנשיאה דילמה רוסף. היא לא קיבלה דקה אחת של חסד. המשקיעים, שראו בה את האחראית למשבר הכלכלי שפוקד את ברזיל, לא היססו להפגין את אכזבתם, וביום שלאחר הבחירות הבורסה צנחה, יחד עם שער החליפין של הריאל. רוסף תצטרך לא רק לזכות מחדש באמונם, אלא גם באמון העם המוחה על יוקר המחיה. כשהכלכלה הגלובלית עוד רחוקה מהתאוששות, המשימה של נשיאת ברזיל נראית כמעט בלתי אפשרית.

רן אברמסון

פדרמן

לא צריך להשתגע

במאי, כשמכבי תל אביב זכתה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל, לבעלי הקבוצה דיוויד פדרמן היה חשוב להעביר מסר ברור לשחקנים שלו, שהניצחון לא יעלה להם לראש. לא צריך להשתגע עם המשכורות, הוא אמר, המועדון גדול מכל כוכב. השבוע התברר כי פדרמן מבקש 170 אלף שקל בחודש, לא כולל מענקים, על עבודתו כסגן יו"ר בזן (שם הוא מכהן גם כיו"ר ללא תשלום) ויו"ר כרמל אולפינים, שתי חברות בבעלות פטרוכימיים הכושלת, שנמצאת בהסדר חוב. זה רגע טוב להזכיר גם לו ולעמיתיו: גם הסדר החוב גדול מכל כוכב.

אתי אפללו

רצון

לשנות שיטת העונש

גואל רצון ציפה לשבע שנות מאסר. הוא קיבל השבוע 30 שנה, אחרי הנחה: לאחר שהשופטים זיכו אותו מהחזקת נשים בעבדות, הם גם פטרו אותו ממלוא המשמעות של עונש מצטבר. "לו היינו פוסקים בנפרד לכל אישום ואישום, העונש היה עומד על מספר תלת־ספרתי", כתבו. כך עובדת השיטה הישראלית, להבדיל מהאמריקאית: עונשים חופפים ולא מצטברים. מקרה רצון צריך לשמש מנוף לשינוי הגישה - גם אם 30 שנה הם עונש חמור יחסית למקובל כאן, במקרה של העבירות והנסיבות המדוברות בהחלט יש הצדקה למאסר תלת־ספרתי.

משה גורלי

השכר החציוני

במבט נוסטלגי

צילום: גיל נחושתן

דו"ח של הביטוח הלאומי שפורסם השבוע גילה כי השכר החציוני בישראל ב־2012 היה 5,493 שקל. במילים אחרות, חצי מהשכירים הרוויחו פחות מ־5,500 שקל, סכום שמכסה גן לפעוט אחד ואת הקניות בסופר, במקרה הטוב. זה הכל. והוא עוד ירד, ריאלית, לעומת 2011. המספר הזה מקומם. אבל לא צריך לתת לו להאפיל על עובדה מטרידה נוספת: מדובר בנתון מ־2012, שמתקבל בסוף 2014. במקום שקובעי המדיניות, בבואם לקבל החלטות חשובות, יקבלו את הנתונים בזמן אמת או באיחור קל, הם מקבלים אותם אחרי שנה וחצי. סטארט־אפ ניישן, אה?

גולן פרידנפלד

נתניהו

מתנער כתמיד

צילום: עטא עוויסאת

ביולי 2011, עם פרוץ המחאה החברתית, פרסם "פורום ראשי המשק" מכתב לראש הממשלה, שבו קראו אנשי עסקים בכירים לבנימין נתניהו לפעול להוזלת המחיה. נתניהו הבין מיד שהמכתב מנסה להפנות את הזעם הציבורי לממשלה, וקרא לכנס את ועדת הריכוזיות. כלומר הוא הפך את כיוון החצים והפנה אותם חזרה למגזר העסקי. השבוע נתניהו עשה זאת שוב, ואליו הצטרפו הממונה על התקציבים והממונה על ההגבלים. כולם פתאום, מעל במות שונות, עסקו בלתפוס את החצים שמכוונים אליהם ולשלוח אותם מיד למישהו אחר. נתניהו כיוון לוועדים הגדולים, אמיר לוי טען שהאחריות מוטלת גם על הצרכנים, ודיויד גילה אפילו עודד אותם להטיל חרם. כן, גם הטייקונים אשמים ביוקר המחיה, חרם צרכני הוא כלי לגיטימי, אבל האחריות מוטלת על הממשלה - בדיוק זאת שעסוקה בלהתנער ממנה ולהסית את כל האחרים אלה נגד אלה.

נעמה סיקולר

ברק

מי מתגעגע

צילום: טל שחר

כשאמנון אברמוביץ' מסלסל הוא מתעתע. האם היה רציני או חמד לצון כשכתב השבוע ב"ידיעות אחרונות" על געגועיו לאהוד ברק? המחמאות היו back-hand compliments, טבולות בסרקזם המוכר, אבל השורה התחתונה, המצערת, קראה לברק לחזור. אוי לנו ואבוי לנו אם יתפתה לשוב לזירה הציבורית, על הקביים של האמנזיה הישראלית. ברק הוא אולי "מישהו ברמה", להבדיל מזו הירודה של הפוליטיקאים הנוכחיים, אבל הוא איש מקולקל שזקנתו המעושרת מביישת כבר יותר מעשור את תקוות העבר שנתלו בו. זה שנים הוא חתרן בלתי־נלאה לעוד מיליון מפוקפק ועוד מגדל שממנו הוא משקיף בבוז על קטניות האנוש למטה. הדלת המסתובבת בין עסקיו לתפקידיו לא נחקרה כראוי עד כה. אם יבקש שוב את אמון הציבור, שיעבור קודם בחדרי החקירות. אם יצליח לשטות בנו ולחזור לקריית הממשלה - זה ייגמר בבכי לאומי.

יואל אסתרון