• תפריט
מוסף 14.10.2014
מוסף 14.10.2014

"כשתראה כל טוב - אל תתנפל. הם לא צריכים לדעת שאין לנו"

כך אמר אביו של עו"ד יעקב וינרוט כשנסענו לבקר אצל המשפחה בבלגיה; "לאבא היה ברור ש'יהודי גר בישראל ולא בשום מקום אחר'"

עו"ד יעקב וינרוט; בעל משרד עו"ד י.וינרוט ושות'; בן 67, נשוי ואב לשישה, מתגורר ברמת גן

נולדתי ב־1947 בגרמניה למשה ודרייג'ה (בארץ דניאלה), ילידי פולין שברחו לרוסיה בימי מלחמת העולם השנייה, והיו בדרכם לארץ כשנולדתי. כשהייתי בן שנתיים הגענו לארץ, וגדלתי בנתניה. חלק גדול מחבריי היו ילדים משכונת סלע שחיו במחסור ולמדו בבית הספר שלי. אבא אהב מאוד את יוצאי עדות המזרח וכינה אותם 'יהודים עם נשמה גבוהה יותר משלנו, האשכנזים'. הוא עבד בקופת חולים בהנהלת חשבונות, ונהג ללכת בלי כיפה לעבודה כדי לא להבליט את דתיותו במוסד הסתדרותי.

 

"אבא היה טוטלי בעקרונותיו, ולמרות ההזדמנות להשתקע בארצות הברית או בבלגיה, שם עסקה משפחתה של אמא בענף היהלומים, לאבא היה ברור ש'יהודי גר בישראל ולא בשום מקום אחר'. מעל המיטות שלי ושל אחי היו תבליטים של הרצל, ז'בוטינסקי ונורדאו, ואני זוכר את סבי גורע מהם עם פטיש כדי לא לעבור על 'לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה'.

 

יעקב וינרוט בן שנה עם אמו בגרמניה ב-1948 יעקב וינרוט בן שנה עם אמו בגרמניה ב-1948

 

"כשהייתי בן ארבע אמא חלתה במחלה שזוהתה כלוקמיה, ואני זוכר את אימת המוות ואת חוסר האונים כשראיתי את אבא בוכה. כשהתברר שמדובר במחלה אחרת, ברוצלוזיס, שנגרמת משתיית חלב לא מפוסטר, טייס אל על קנה עבורה תרופה אנטיביוטית בחו"ל והיא התאוששה. מגיל חמש נסענו לבלגיה בקיץ, ואבא אמר לי: 'כשתראה כל טוב בבלגיה - אל תתנפל. הם לא צריכים לדעת שאין לנו'. הרגשתי כמו שגריר קטן.

 

"בתיכון אחי ואני למדנו בפנימייה יקרה, וההוצאות גדלו משמעותית אז אמא החלה לעסוק בקוסמטיקה: למכור חומרים שרקחה למשחות בבית. זה נתן לה חיבור לתשוקה ישנה והיא תמיד אמרה 'אצלי כימיה זה אהבה'.

 

"כיוון שהתעכבתי חמש שנים בישיבה, לימודי משפטים היו הבחירה הקלה והמתבקשת עבורי, אז למדתי משפטים אף שאף פעם לא ראיתי בזה ייעוד. ייעוד ראיתי דווקא בתחום הרפואה. אין לי ספק שאם גלגל החיים היה חוזר אחורנית, הייתי בוחר אחרת. לרופא יש תשובה ברורה לשאלת ה'למה אני קם בבוקר', למרות השכר הנמוך והקשיים. לכן רופא בעיניי הוא אדם מאושר. כשחזרתי ממשפט הבנקאים התרסקתי בתאונת דרכים ואושפזתי. בכניסה למעלית עמדה אחות שליטפה ילד חולה סרטן, ללא שיער. ידעתי שאת מה שהיא עושה עבורו גדוד של עורכי דין לא יעשה כל החיים. לכן בעריכת דין אני נמשך לתיקים המאוד קשים. אולי כפיצוי למקצוע הרופא שהוחמץ".

בטל שלח
    לכל התגובות