• תפריט
מוסף 07.10.2014
שאלות מוסף שבועי 7.10.14

אחיי החזירים

במקום להתבצר בהון האגדי שלו, המיליארדר ניק הנאואר יצא נגד חבריו למועדון עשירי אמריקה: השיטה מעניקה לאלפיון העליון הרבה יותר מדי, מעמד הביניים נדפק כי השגשוג לא מחלחל אליו, הטענות נגד העלאת שכר המינימום הן שקר מכוון, וכשכל זה יתפוצץ לנו בפרצוף עוד נתגעגע לגיליוטינות של המהפכה הצרפתית

אני שייך ל־0.01% של העשירים. אני עשיר, לפי כל הגדרה אני פלוטוקרט, ועל הצלחתי תוגמלתי ברמת חיים ששאר ה־99.99% מהאמריקאים אפילו לא יכולים לדמיין. בחור כמוני מרוויח כמה אלפי פעמים השכר החציוני באמריקה, אבל אני לא קונה אלפי פעמים יותר: אני קונה כמה חולצות וכמה זוגות מכנסיים בשנה, כמו גבר אמריקאי ממוצע. המשפחה שלי קנתה שלוש מכוניות בשנים האחרונות, לא 3,000.

 

לכמה ארוחות ערב אני יכול לצאת? כמה תספורות אני יכול לעשות? אני לא יכול לקנות מספיק מכל דבר כדי לפצות על העובדה שמיליוני מובטלים, אנשים בתת־תעסוקה או לכודים בשכר שלא עולה, לא יכולים לקנות בגדים, מכוניות או ארוחה במסעדה. אנחנו הפלוטוקרטים צריכים לזנוח את הרעיון שככל שאנחנו יותר מצליחים כולם יותר מצליחים. זה לא נכון. לא משנה כמה אנחנו עשירים, לעולם לא נוכל להיות המנוע של כלכלה לאומית גדולה. אבל מעמד ביניים משגשג יכול לעשות את זה".

 

ניק הנאואר (Hanauer) הוא לא האדם הראשון שקורא לחלוקה הגיונית יותר של העושר באמריקה, אבל יש משהו משחרר ומזכך בעובדה שמי שמשמיע את הדעות הללו אינו אקטיביסט מחבק עצים ומגודל שיער, וגם לא אקדמאי שמחובר לתיאוריה ופחות לפרקטיקה, אלא בשר מבשרם של העשירים. מישהו מבפנים שיורק לבאר שממנה הוא שותה, או לפחות מבקש לחלוק את המים האלה עם כולם, בצורת חלופה ותוכנית עבודה שנשמעת טוב והגיונית, לעזאזל.

 

עם רגל אחת בתעשייה המסורתית ורגל שנייה בחזית הטכנולוגיה, הנאואר מעיד על עצמו שהוא "טחון בכסף". בגיל 55 יש לו כמה בתים, יאכטה, מטוס פרטי, מוניטין ומיליארדים בבנק. אלא שאת המיליארדים האלה הוא ממנף להובלת מהלכים פוליטיים שיצמצמו את האי־שוויון באמריקה. הוא משתמש בכל התותחים שיש לאדם עשיר: הוא הוציא כבר שני ספרים על הנושא וכותב כעת את השלישי; הוא מחובר לפוליטיקאים, כלכלנים, אנשי עסקים ואקטיביסטים; הוא הקים יוזמות חינוך פילנתרופיות; והוא מתראיין ומפרסם טקסטים פרי עטו בעיתונים פוליטיים וכלכליים חשובים. והמאמץ הזה כבר נושא פירות: השנה נחקק במדינת וושינגטון, שבה הוא מתגורר, חוק שכר מינימום שמתמחר שעת עבודה ב־15 דולר לפחות. כעת הנאואר מוביל קמפיין אגרסיבי ונחוש להחיל את החוק הזה ברמה הפדרלית.

 

מפגינים בקמפיין להעלאת שכר המינימום בסיאטל, שהנאואר היה ממוביליו. "15 דולר לשעה זה לא הימור מסוכן — זו השקעה באסטרטגיה מנצחת" מפגינים בקמפיין להעלאת שכר המינימום בסיאטל, שהנאואר היה ממוביליו. "15 דולר לשעה זה לא הימור מסוכן — זו השקעה באסטרטגיה מנצחת" צילום: איי פי

 

"חיינו לפי רעיונות שגויים", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "חשבנו שכלכלה היא מערכת סגורה שנוטה לשיווי משקל; חשבנו שאנשים מחשבים אינטרסים באופן רציונלי; חשבנו שכלכלת שוק היא יעילה. אלו טעויות, בדיוק כמו שהרעיון שכדור הארץ שטוח הוא שגוי. לכן התפיסה של Trickle-Down Economics ('תיאוריית החלחול') — שאנשים עשירים יוצרים מקומות עבודה, ושאם ייתנו להם הטבות והקלות מס ואם יהיה להם יותר כסף אז לכולם יהיה יותר טוב — היא מחשבה שגויה. תיאוריית החלחול הפכה לדת שמרנית, דפקה את מעמד הביניים, ובגללה סיימנו עם ריכוז עצום של עושר בידי העשירים.

 

"אז אני ולהקת עושי הצרות הקטנה שלי עובדים קשה כדי לתקן את זה, והמאמץ הראשון הוא המאבק על העלאת שכר המינימום הפדרלי בארצות הברית. הרי כשלעובדים יש יותר כסף, לעסקים יש יותר לקוחות — ואז הם זקוקים לעוד עובדים. העברנו חוק כזה בסיאטל והוא עובד מצוין. יוצרי מקומות העבודה האמיתיים בקפיטליזם הם לא עשירים כמוני, אלא צרכני מעמד הביניים. ככל שהכלכלה תשתף יותר אנשים ממעמד הביניים, כך מצבה יהיה טוב יותר".

 

איך החברים הסופר־עשירים שלך מקבלים את הרעיונות האלה?

אנשים מאוד כועסים, וזה בסדר. אני מניח שיש קאנטרי־קלאבס שלא אוכל להיכנס אליהם. אבל רוב האנשים באמריקה כבר מסכימים שהאי־שוויון הוא בעיה רצינית. כנראה תצטרכי להרחיק עד טקסס כדי למצוא שם אדם עשיר מאוד שחושב אחרת. עדיין, כשמדברים על איך לפתור את הבעיה זה מתחיל להסתבך, כי אנשים נדרשים לעשות חישובים שהם לא כל כך רוצים לעשות. אבל אנחנו מתקדמים. לפני עשר שנים אנשים, כולל חבריי הקרובים ביותר, כעסו הרבה יותר, וחשבו שזה לא הוגן ולא לגיטימי לדבר על אי־שוויון. הם הרגישו שזו התקפה עליהם". זו לא אוטופיה? אתה רוצה להעביר עושר מהעשירים למעמד הביניים. "אני בטוח שהשינוי יקרה, זה לא חזון אוטופי. תמיד יהיה אי־שוויון, השאלה היא כמה. הוא צריך להיות קטן, מתון, והוא לא צריך לגדול כל שנה. אין לי שום דבר נגד עשירים, אני עשיר בעצמי, אבל אם הפער בין העשירים לכל השאר גדל מדי שנה — זו ספירלת מוות לכלכלה ולדמוקרטיה".

 

מאבק עובדי המזון המהיר בארצות הברית. "מהפכות קורות בפתאומיות. אם האי־שוויון יתרחב, לעשירים לא יהיה זמן לקפוץ על המטוס הפרטי ולטוס לניו זילנד"
מאבק עובדי המזון המהיר בארצות הברית. "מהפכות קורות בפתאומיות. אם האי־שוויון יתרחב, לעשירים לא יהיה זמן לקפוץ על המטוס הפרטי ולטוס לניו זילנד" צילום: רויטרס

 

מכלי מיטה לאי־קומרס

 

הנאואר הוא בעל תואר ראשון בפילוסופיה, והג'וב הראשון שלו, אחרי תקופה בקיבוץ בית זרע בארץ, היה ב־Pacific Coast Feather Company, העסק המשפחתי לכלי מיטה ממולאי נוצות. משפחת הנאואר היהודייה היתה בעסקי הנוצות מאז 1884, בשטוטגרט, גרמניה. כשהנאצים עלו לשלטון הסבא רבא של הנאואר ואחיו היגרו לסיאטל והחלו לעבוד בחברת הנוצות האמריקאית. כשבעליה פשטו את הרגל האחים רכשו אותה, ובעזרת דורות ההמשך הפכו אותה למובילת שוק וליצרנית כלי מיטה איכותיים תחת שמה ועבור מותגים כמו קלווין קליין. בשנות השמונים הנאואר הצעיר ואחיו החלו לעבוד בחברה, וגם היום ניק משמש המנכ"ל שלה ויו"ר משותף לצד אביו ג'רי.

אבל האירוע ששינה את נתיב חייו הכלכלי התרחש ב־1992, כשהנאואר גילה את האינטרנט. הוא הבין שזה עניין של זמן עד שרשתות הכלבו הגדולות, כמו אלה שהוא מוכר להן כריות, ייעלמו, ואנשים יעברו לקנות מוצרים באינטרנט. הוא דיבר על זה עם חבר שהתעניין בנושא, אחד ג'ף בזוס, והפך למשקיע הראשון באמזון שאינו בן משפחה. "אמזון הצליחה. עכשיו אני הבעלים של יאכטה מאוד גדולה", סיכם את ההצלחה ביבושת במאמר שכתב בקיץ למגזין "פוליטיקו".

 

במקביל היו להנאואר מיזמים טכנולוגיים משלו, וב־2000 הוא הקים עם שותפים את קרן ההון סיכון Second Avenue Partners. הוא נוהג להציג את עצמו כמי שעד היום היה מעורב בהקמה ומימון של יותר מ־30 חברות שיצרו שווי מצרפי של עשרות מיליארדי דולרים. החישוב כולל את אחזקתו באמזון, את aQuantive שנמכרה למיקרוסופט ב־2007 ב־6.4 מיליארד דולר, Insitu שנמכרה לבואינג ב־400 מיליון דולר, ו־Market Leader שנמכרה ל־Trulia ב־350 מיליון דולר.

 

הנאואר מדבר על ההון הזה בצורה ישירה, לא מתייפייפת. הוא מכנה את עצמו ואת חבריו "פלוטוקרטים", כינוי לא מחמיא לאנשים ששייכים למשטר שבו השלטון נמסר לעשירים ביותר, שהנאואר סבור שתוגמלו, כמוהו, "באופן דוחה" על הצלחתם. והוא מזהיר אותם ממהפכה חברתית אלימה שתתרחש אם האי־שוויון ימשיך לגדול. "אני יודע שאתם נוטים להתעלם מטיעונים כאלה. רבים מכם אמרו לי בפרצוף שאני דפוק לגמרי. רבים מכם משוכנעים שאי־שוויון זה פיקציה כי הם ראו ילד עני עם אייפון", כתב ב"פוליטיקו". "אבל מהפכות, כמו פשיטות רגל, קורות בפתאומיות. לא יהיה לנו זמן להגיע לשדה התעופה, לקפוץ על מטוס המנהלים הפרטי ולטוס לניו זילנד. אם האי־שוויון ימשיך להתרחב כפי שהוא גדל עד כה, זה יקרה, וזה יהיה נורא לכולם, אבל במיוחד עבורנו".

 

אתה המבקר הגדול ביותר של המועדון שאתה משתייך אליו. מה פקח את עיניך?

"כשלמדתי באוניברסיטה השתתפתי בקורס בכלכלה, ועזבתי באמצע כי שום דבר שם לא היה הגיוני בעיניי. כל מה שאמרו על ביקוש והיצע ורציונליות — זה לא התאים לאיך שהעולם פועל. אני גיק מדע, ולפני 20 שנה התחלתי לקרוא על מערכות מורכבות ותיאוריית הכאוס, שהן מדע חדש, ופתאום הכל הסתדר. כל ההנחות של הכלכלה המסורתית, של הפרדיגמה הכלכלית הניאו־קלאסית, נפרמו. הבנתי שכלכלה אינה מערכת סגורה, ליניארית ומכניסטית שנוטה לשיווי משקל, ושעדיף לראות אותה כמערכת אקולוגית, פתוחה, מורכבת וסתגלנית, שחשופה לפידבק".

 

הספרים של הנאואר. "הבנתי שכלכלה היא לא מערכת סגורה ומכניסטית, אלא מערכת אקולוגית שחשופה לפידבקים" הספרים של הנאואר. "הבנתי שכלכלה היא לא מערכת סגורה ומכניסטית, אלא מערכת אקולוגית שחשופה לפידבקים"

 

הנאואר לא מבזבז זמן על הליכה מנומסת מסביב, ותוקף ישר את הכס הקדוש של הקפיטליזם, את התל"ג. "הדרך שבה אנחנו מודדים שגשוג וצמיחה, על ידי התל"ג, היא דרך נוראית לאפיין מה שקורה בכלכלה", הוא יורה. "הרי אם אשרוף את הבית שלך זה טוב לתל"ג, כי מישהו יצטרך לתקן אותו. ואם אמצא דרך חדשה לרפא סרטן ללא קרינה או כימותרפיה, זה יהיה טוב לאנושות אבל נורא לתל"ג. זו דרך נוראית, לא הולמת ולא נכונה לחשוב על כלכלה, ומדד גרוע לשגשוג".

 

אז מה זה שגשוג?

"הכי טוב להגדיר שגשוג כסך הפתרונות שאנשים יוצרים לבעיות אנושיות. ההבדל בין מקום עני למקום עשיר הוא בנגישות לפתרונות כאלה. יש מקומות שבהם גם אם תהיי פרופסורית עם ערימת כסף בגובה בית זה לא יקנה לך מזגן, אנטיביוטיקה או מיטה נוחה. ומצד שני לישראלי או לאמריקאי, אפילו לעניים שבהם, יש גישה להרבה דברים שהופכים את החיים לטובים וארוכים יותר. ככל שהחברה פותרת מהר יותר את הבעיות של האזרחים שלה, גם הכלכלה משגשגת יותר. וקפיטליזם הוא הטכנולוגיה הכי טובה ליצירת שגשוג — לא כי הוא מקצה משאבים באופן יעיל, אלא כי הוא מערכת אבולוציונית למציאת פתרונות לבעיות. הגאונות שלו נעוצה בכך שהוא מתגמל אנשים שפותרים בעיות לאחרים.

 

"הדרך לשגשוג היא מעגל פידבק בין לקוחות ועסקים. כשלעובדים אין כסף, לעסקים אין לקוחות. כשלעובדים יש יותר כסף, לעסקים יש יותר לקוחות, ואז הם צריכים יותר עובדים. אנחנו צריכים מישהו שיוכל לקנות את הפתרונות שאנשים יוצרים, ולכן ככל שיותר אנשים ייכללו בתהליך הכלכלי ויהיו ממציאים, יזמים ולקוחות, כך מעגל הפידבק יהיה יותר איתן, הכלכלה תצמח יותר מהר, וכולם יחיו חיים טובים יותר. וזו הסיבה שהשטויות של תיאוריית החלחול אינן נכונות".

 

זה לא רק הכסף, זה הסטטוס

 

קל למפות את אוהביו ושונאיו של הנאואר. חוץ מהמגה־עשירים שסולדים מהרעיונות שלו, ורוב הפוליטיקאים שלא יודעים מה לעשות איתם, כולם מחבבים אותם. הבעיה היא שכסף הוא עדיין מוקד כוח והשפעה גדול, אפילו כשהאויב הוא בעל מיליארדים משלו. הנה סיפור קטן, שמקפל לתוכו מאבקי כוח ורייטינג: ב־2012 הנאואר השתתף בערב של TED ונשא הרצאה קצרה וצבעונית שבה פרס את מרכולתו, בערך במילים ובאופן שצוטטו בכתבה הזאת. אלא שב־TED החליטו בצעד חריג לא להעלות את ההרצאה לאתר שלהם, בטענה שחלקים ממנה לא היו מבוססים מספיק ושהיא כללה נגיעות פוליטיות. ההחלטה התמוהה עוררה ביקורת על TED וטענות כאילו הארגון נכנע לדרישות של פוליטיקאים ובעלי הון — טענות שב־TED דחו, כמובן. כאנדרדוג מוחרם, ההרצאה הפכה לוויראלית מחוץ ל־TED, וזכתה כנראה ליותר צפיות מאשר לו היתה מתפרסמת בדרך הרגילה. בקיץ האחרון הנאואר הוזמן להרצות שוב במסגרת TED — כנראה משיקולי רייטינג, כי אי־שוויון הפך לנושא חם והנאואר לפרזנטור הכי מבוקש שלו. הפעם ההרצאה פורסמה באתר הארגון ועד כה צפו בה יותר מ־600 אלף איש.

 

ג'ף בזוס. "אמזון הצליחה. עכשיו אני הבעלים של יאכטה מאוד גדולה", סיכם הנאואר את הצלחת החברה ג'ף בזוס. "אמזון הצליחה. עכשיו אני הבעלים של יאכטה מאוד גדולה", סיכם הנאואר את הצלחת החברה צילום: בלומברג

 

אמנם הקונטקסט המיידי של הנאואר הוא אמריקאי, אבל כל מילה ומילה הולמת גם את ישראל. שנים מסבירים לנו שאם ניתן לאינטל־כיל־משפחת עופר־משפחת אריסון ודומיהן עוד הטבת מס, משאב טבע או מענק במיליארדים, הם ייצרו עושר עצום שמיד יזלוג לכולנו, הנחותים בשרשרת המזון. אם להם יהיה טוב — לנו יהיה טוב. רק שאיכשהו הם סיימו כבעלים של בנק ורוב הישראלים עם מינוס בבנק.

 

"הנושא הזה קשור בעיקר לצורך האנושי בהיררכיה, סמכות, סטטוס וכוח", אומר הנאואר, ולראשונה נראה שהוא זהיר במילותיו. "יש אנשים שחושקים בסטטוס יותר מכל, והדברים האחרים בחייהם הם דרך לבסס את הסטטוס הזה. אז כשבחור כמוני קורא לעצמו 'יוצר מקומות עבודה' זה נשמע שהוא מתאר איך הכלכלה עובדת, אבל בעצם הוא משמיע טענות על סטטוס, זכויות יתר וכוח; על כך שהמס שהוא משלם צריך להיות נמוך יותר". באחד הטקסטים שהנאואר פרסם הוא היה אף בוטה יותר והצביע על הקו הקצר בין המושגים Job Creator (יוצר מקומות עבודה) ל־Creator (כינוי לאלוהים). הוא בז לחבריו העשירים ש"זקוקים לסיפורים משכנעים שיסבירו מדוע מעמדנו היחסי מוצדק מוסרית וטוב לכולם: 'אי אפשר בלעדינו כי אנחנו יוצרי מקומות עבודה ואתם לא. הטבות המס שלנו יוצרות צמיחה, אבל השקעה בכם תוביל את המדינה לפשיטת רגל. אנחנו חשובים ואתם לא'.

 

"עבור החבר'ה שמכנים את עצמם 'יוצרי מקומות עבודה' סטטוס זה הדבר הכי חשוב בעולם. וכשמתארים באוזניהם את הכלכלה בדרך החדשה הזאת הם כועסים, כי זה לא רק מאיים על האמצעים הכספיים שלהם, זה מאיים גם על הסטטוס שלהם. אם יוצרי העבודה האמיתיים הם צרכנים ממעמד הביניים, ואם מה שמניע צמיחה הוא הכללה, ולא הדרה — שזה הרעיון של תיאוריית החלחול — אז קפיטליסטים הם חלק מהכלכלה, הם לא הכלכלה. ולכן אנשים מאוד כועסים על הרעיונות שלי".

 

הנאואר מרצה בכנס TED. חברת הכנסים לא העלתה את ההרצאה הראשונה שלו לאתר שלה, אבל היא הפכה ללהיט ביוטיוב הנאואר מרצה בכנס TED. חברת הכנסים לא העלתה את ההרצאה הראשונה שלו לאתר שלה, אבל היא הפכה ללהיט ביוטיוב

 

כשהעניים יאחזו בקלשון

 

מסיבות פוליטיות וכלכליות מובנות, היעד הראשון של הנאואר, העלאת שכר המינימום הפדרלי ל־15 דולר בשעה, לא מתקבל יפה. הרעיון הזה הושאל מהנרי פורד, מייסד חברת המכוניות, שהבין שאם יכפיל את שכר עובדי הייצור שלו ל־5 דולר ליום, הם יוכלו להרשות לעצמם לקנות פורד. זה עבד מצוין: עובדי פורד הרוויחו יותר וקנו מכוניות, להנרי פורד היו יותר עבודה ורווחים, והוא נזקק לעוד עובדים.

 

בניסיון לשכפל את הרעיון של פורד, הנאואר היה מאחורי הקלעים במחאת עובדי רשתות המזון המהיר בארצות הברית על העלאת שכרם, והוביל את חוק שכר המינימום בעירו, סיאטל. עוד לפני שנחקק החוק, שכר המינימום בסיאטל היה 9.32 דולר לשעה, גבוה בכמעט 30% משכר המינימום הפדרלי, וכבר אז ניכר היה שהעיר ותושביה נהנים מזה. לו ה'מחלחלים' היו צודקים, סיאטל היתה אמורה להיות מלאה מובטלים ועסקים פושטי רגל. "ובכן, 'מחלחלים', הסתכלו על הנתונים הבאים", כתב הנאואר ב"פוליטיקו": "סיאטל וסן פרנסיסקו הן שתי הערים במדינה עם השיעור הגבוה ביותר של גידול במקומות עבודה בעסקים קטנים. ואיפה שכר המינימום הכי גבוה? בסיאטל ובסן פרנסיסקו. העיר הצומחת הכי מהר באמריקה? סיאטל. 15 דולר לשעה זו לא מדיניות מסוכנת שלא נוסתה: זה להכפיל את ההשקעה באסטרטגיה שכבר מאפשרת לעיר שלנו לבעוט בישבן של העיר שלכם".

 

ובכל זאת, טוענים נגדך שהעלאת שכר המינימום תגרור עלייה בכל רמות השכר, תוביל חברות לפשיטת רגל, ומשם זה יוביל לאבטלה ולפגיעה בצמיחה.

"כן, כן, כן", הוא אומר בחוסר סבלנות של מי ששמע את הטענה הזאת יותר מדי פעמים. "קפיטליסטים טענו את זה מאז שיש קפיטליזם. מישהו עשה מצגת נהדרת שמראה איך בכל פעם שניסו לעשות משהו נחמד עבור העובדים, כמו השוואת שכר נשים לשכר גברים, אמרו את אותם דברים: 'כולנו נפשוט את הרגל, נצטרך לסגור, נצטרך לעזוב, בלה־בלה־בלה'. אבל זה העניין: בכל קבוצה גדולה של אנשים יש סוציופתים שלא אכפת להם מאנשים אחרים. עם אנשים כאלה אי אפשר לעשות כלום. אבל אין ספק שלחלק מהקפיטליסטים באמריקה ובישראל אכפת מהאנשים שחיים במדינה. והנתונים מראים שכאשר מתייחסים טוב יותר לעובדים, העסקים משתפרים. ולגבי אלה שאומרים 'אנחנו נעזוב, ניקח את העסקים שלנו למקום אחר' — לכו".

 

ההתלהבות של הנאואר מחצי הכוס המלאה מידבקת, אבל גם החשש מתסריט האימים שהוא מתאר במקרה שהאי־שוויון ימשיך לגדול ואיש לא יעשה דבר. הוא סבור שנעבור מדמוקרטיה לפיאודליזם, ושזה ייגמר במהפכה שבה הרוב העני ייצא חמוש בקלשונים, אלגוריים או ממשיים, נגד המיעוט העשיר להחריד, בגרסת המאה ה־21 למהפכה הצרפתית או הרוסית.

 

אנחנו באמת בדרך לפיאודליזם או למהפכה?

"אחת הבעיות הגדולות היא שכל הכלכלנים בעולם הוכשרו בדרך הישנה, עשו דוקטורט בדרך הישנה, חלקם זכו בפרסי נובל על הדרך הישנה, ולא סביר שהם יגידו, 'אה, טעיתי!'", הוא אומר ומכה על המצח. "הבדלים זעירים בתנאי הפתיחה מצטברים וגדלים. יתרון קל בהתחלה הופך ליותר ויותר גדול, בזמן שחיסרון קטן גדל וגדל, ולפני ששמים לב יש אנשים שיש להם הכל ואנשים שאין להם כלום. אם עושר, כוח והכנסה ימשיכו להתרכז בידי מעטים, נפסיק להיות דמוקרטיה קפיטליסטית ונהפוך לחברה ניאו־פיאודלית כמו צרפת במאה ה־18, לפני המהפכה. שום חברה פתוחה וחופשית לא יכולה לקיים לאורך זמן אי־שוויון כלכלי צומח כזה. השאלה היא לא אם זה יקרה, אלא מתי".

 

כדי להמחיש כמה הסכנה גדולה, הנאואר נוהג להציג נתונים על התפתחות חלוקת ההכנסות הלאומית בארצות הברית. ב־1980 האחוזון העליון היה אחראי לכ־8% ממנה, וה־50% התחתונים לכ־18%. היום האחוזון העליון אחראי לכ־20% ואילו ה־50% התחתונים רק לכ־12%. ואם המגמה הזאת תימשך, בעוד 30 שנה חלקו של ה־1% העליון יהיה יותר מ־30% מההכנסה הלאומית, וה־50% התחתונים יחלקו ביניהם רק 6%.

 

"אנחנו צריכים להשקיע במעמד הביניים כדי שהכלכלה שלנו תהיה יותר הוגנת, כוללנית ובאמת תחרותית, וכך תייצר יותר פתרונות לבעיות אנושיות — שזה המנוע האמיתי של צמיחה ושגשוג. איזון בין כוחם של קפיטליסטים כמוני לבין כוחם של העובדים אינו רע לקפיטליזם, הוא טוב עבורו", אמר בסוף הרצאתו ב־TED. "חברי הפלוטוקרטים, הגיע הזמן שנתחייב מחדש למדינה שלנו ולקפיטליזם החדש. או שנוכל לא לעשות דבר, להתחבא מאחורי שערים נעולים ובבתי ספר פרטיים, ליהנות מהיאכטות והמטוסים שלנו — ולחכות לקלשונים". הקהל מחא כפיים.

 

82תגובות
בטל שלח
  • ביבי, לפיד תקראו ותלמדו (ל"ת)
    ישראלי, (09.11.14)
  • יש גם אי שיויון בין אנשים שיושבים בכלא לבין מי שלא מה לעשות שאנשים מקבלים בחירות אחרות לגבי החיים שלהם?
    יש כאלו עצלנים ויש כלו שלא.
    יש שבוחרים ללמוד תכנות ויש כאלו שלא
    אנשים בוחרים בחירות שונות לגבי החיים שלהם.
    יש מקצועות וכישורים יותר מבוקשים ויש כאלו שפחות.
    יש כאלו שבוחרים להקים מיזם טכנולוגיה ויש שבוחרים לעשות דברים אחרים.

    כמו שיש עלו שבוחרים לעשות עבירות ולכן הם בכלא.
    ויש כאלו שלא ולכן הם לא בכלא.

    אי שיויון כלכלי זה מציאות לפי הבחירות של האדם.
    ג, (21.10.14)
  • אי שיויון = כל אחד מקבל כמה שהוא שווה וזה שמציאות מה לעשות שרוב האנשים חושבים שמגיע, שצריך ללמד אותם, צריך למצוא להם עבודה ושלא הולך באים בטענות לממשלה...
    מ, (17.10.14)
  • האשמה לא בקפיטליזם אלא ברוע האנושי תאב הבצע (ל"ת)
    חיים, (14.10.14)
לכל התגובות