• תפריט
מוסף 28.08.2014

דפקט העדר

וויליאם דרשייביץ בילה 25 שנים באוניברסיטאות המובחרות של ארצות הברית רק כדי לצאת משם ולהזהיר את האמריקאים: הרווארד, קולומביה ופרינסטון מזיקות לילדיכם ומסוכנות לאמריקה. בראיון מיוחד למוסף כלכליסט הוא מסביר כיצד ההשכלה הגבוהה מייצרת שטאנץ אחיד של אליטות מנותקות, אומללות וכושלות ומדוע כדאי גם לנו ללמוד את השיעור הזה

"האליטות שלנו כושלות", קובע וויליאם דרשייביץ בפתיחת השיחה עמו, בפסקנות שמבהירה כיצד הצליח לעורר בשבועות האחרונים דיון ציבורי סוער בארצות הברית. "הכישלון של האליטות האמריקאיות ברור כבר עשר שנים ואולי יותר", הוא מוסיף, "המוסדות שלנו כושלים: הממשלה, התאגידים, הבנקים, האוניברסיטאות, הצבא - תראה את המלחמה בעיראק. והתהליך הזה קורה לא רק כאן באמריקה".

 

הוא ממשיך בתנופה כשהוא מפנה את האצבע אל המנגנון שאחראי לייצורן של אליטות לא מספיק טובות: מערכת ההשכלה הגבוהה האמריקאית. "כשמסתכלים על האליטות מבחינים בשני דברים", הוא מסביר. "ראשית, שחלק יותר ויותר גדול משכבת המנהיגות העליונה, למשל נשיא ארצות הברית או שופטי בית המשפט העליון, מגיע ממספר מצומצם של קולג'ים ואוניברסיטאות.

 

טקס חלוקת תארים בהרווארד, 2013. דרשייביץ: "כשאתה תוצר של מערכת כזאת, אתה לא מבין שיש בעולם אנשים שונים ממך" טקס חלוקת תארים בהרווארד, 2013. דרשייביץ: "כשאתה תוצר של מערכת כזאת, אתה לא מבין שיש בעולם אנשים שונים ממך" צילום: אימג'בנק, Gettyimages

 

"שנית, כולן כושלות באופן דומה. חברי האליטות נראים אותו הדבר: זהירים, חוששים מסיכונים, דואגים לאינטרסים של עצמם ומרוצים מעצמם. הם גם סובלים מתת־תזונה אינטלקטואלית: הם מסוגלים לפתור בעיות, אבל לא לזהות אותן ולמצוא כיוונים חדשים. הם תמיד פועלים במסגרת שניתנה להם במקום לדמיין דרך חדשה. וחשוב מכל, חברי האליטות מנותקים: הם לא מבינים מיהם רוב האנשים בחברה ואיך הם חיים. וזאת אף על פי שהם מינו את עצמם לקבל החלטות בשביל כולם".

 

כתב האישום הנוקב של דרשייביץ (Deresiewicz) נגד האליטות האמריקאיות והמערכת שמייצרת אותן מטלטל בשבועות האחרונים את ארצות הברית. טיעוניו התפרסמו תחילה בסדרת מאמרים מהדהדים שזכו לדיון נרחב באכסניות כמו "ניו ריפבליק" או "ניו יורק טיימס" - קריאת החובה של האליטה האמריקאית. ובשבוע שעבר יצא לאור הספר שבו מסכם דרשייביץ את הניתוח המדאיג שלו, "Excellent Sheep" ("כבשים מצוינות"), והיה בן לילה לרב־מכר מדובר.

 

בלב המתקפה של דרשייביץ, שאותה הוא מפרט עתה בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", עומדים מוסדות העילית של מערכת ההשכלה האמריקאית, ובעיקר יהלומי הכתר שלה: "ליגת הקיסוס", שמונה אוניברסיטאות העילית ובהן הרווארד, ייל ופרינסטון. אלה מוסדות עתיקים ועשירים, המטפחים זה עשרות ומאות שנים את שדרת המנהיגות הפוליטית, העסקית והפיננסית של ארצות הברית. אלה גם מוסדות שדרשייביץ עצמו בילה בהם שנים רבות, תחילה כסטודנט ואחר כך כמרצה לספרות אנגלית. המוסדות האלה וספיחיהם, הוא טוען, גובים מחיר כבד מהסטודנטים, שנדרשים לעוד ועוד הישגים, וגם משאר החברה.

 

"האליטה מצאה דרך להנציח את עצמה במחיר האושר של הילדים שלה", פוסק דרשייביץ. "ככל שהילדים נדרשים לצלוח יותר משוכות, ככה עולה יותר כסף לעבור אותן, ופחות משפחות מסוגלות לעמוד בכך. אבל במקביל, ככל שהילדים צריכים לצלוח יותר משוכות הם הופכים ליותר אומללים". בוגרי האוניברסיטאות האלה, חברי האליטה הטריים, מתאפיינים לפי דרשייביץ "בתחושת תשישות, ריקנות, חוסר מטרה, פחד וציניות, ובמקביל גם בבינוניות, באמונה בזכויות היתר שלהם וביכולת מנהיגות כושלת. זוהי תוצאה בלתי נמנעת של ניסיון האליטה להקנות זכויות יתר לילדיה על חשבון כל השאר".

 

וויליאם דרשייביץ וויליאם דרשייביץ צילום: אימג'בנק, Gettyimages

 

עדר עם כפית של כסף

 

"אל תשלחו את הילד שלכם לליגת הקיסוס", קראה כותרת המאמר של דרשייביץ שהתפרסם לפני כחודש ב"ניו ריפבליק" והיה מבוסס על ספרו. על שער המגזין התנוסס תצלום של דגל הרווארד עולה באש, והמאמר הפך לסנסציה.

 

אבל דרשייביץ מבקש להדגיש שהבעיה מתחילה הרבה לפני הלימודים לתואר ראשון, משום שהתחרות העזה על מקום במוסדות הצמרת מעצבת את חיי התלמידים המעוניינים להיכנס בשערי הרווארד או ייל. "העניין האמיתי הוא האופן שבו הורים צריכים לגדל את הילדים שלהם כדי להפוך אותם לאנשים שיכולים להתקבל למוסדות האלה", אומר דרשייביץ. "אם הקולג'ים אשמים במשהו, זה בתהליך הקבלה שהם יצרו. כדי להיכנס לאחד המוסדות האלה צריך ילד אמריקאי - והילדים האלה כמעט תמיד באים מהמעמד הבינוני־גבוה - ללמוד לקפוץ דרך חישוקים. יש לזה כינוי: ילדוּת צ'ק־ליסט. ילדות שהיא רצף בלתי נגמר של פעילויות, חוגים והעשרה. זו השגרה של הילדים האלה מכיתה ז' או ח', ולפעמים כבר מכיתה א'".

 

בספרו מעלה דרשייביץ זיכרונות מחוויותיו כחבר בוועדת הקבלה של ייל. תלמידים שהיו להם ציונים מושלמים ו"רק" שש פעילויות שונות מחוץ לשעות בית הספר, הוא מספר, לא עברו את סף הקבלה, אלא אם כן היתה להם הצטיינות יתרה (למשל מדליה לאומית במדעים), או שהוריהם היו תורמים עשירים. כדי להתקבל לאוניברסיטה אליטיסטית צריך להעביר את שנות התיכון בלי יותר מדי שינה.

 

איזה אדם הופך להיות תלמיד שבילה את ילדותו ברצף מפרך של חוגים, התנדבות ושיעורי בית, רק כדי שיהיה לו מה לכתוב בקורות החיים? הכינוי של דרשייביץ לסטודנטים באוניברסיטאות העילית הפך לשם הספר: "כבשים מצוינות". "הם מצוינים כי יש להם הכשרה מצוינת לאקדמיה, לפחות במובן מאוד מסוים. הם מאומנים כמו אתלטים לקבל ציונים גבוהים, לענות נכון על שאלות, לפתור בעיות. במילים אחרות, הם יודעים לקפוץ דרך חישוקים. הם מאוד טובים בזה.

 

 

"והם כבשים", הוא ממשיך, "משום שכולם הולכים באותו כיוון. רבים מאוד מהם עברו אותה הכשרה כדי להיכנס לאוניברסיטה, זה מה שהם מכירים ומה שהם ממשיכים לעשות. הם בפעילות קדחתנית ומתמדת לצבור תארים, להתחרות עם בני המחזור שלהם ולקבל את האישור הפסיכולוגי שהם 'הטובים ביותר', וזה בא על חשבון הבריאות הגופנית והנפשית שלהם, מערכות היחסים וההתפתחות הכללית שלהם כבני אדם צעירים.

 

"אבל כיוון שהם תמיד עשו את מה שהמבוגרים ציפו מהם לעשות, הם לא יודעים מה הם עצמם רוצים לעשות. לכן הם נוטים לפנות למספר מוגבל מאוד של כיוונים תעסוקתיים: פיננסים, ייעוץ, משפטים, רפואה ועכשיו גם מחשבים. אלה ילדים מאוד מוכשרים, אנרגטיים ושאפתנים, אבל הם בוחרים מתוך מגוון אפשרויות מוגבל כי זה מה שכולם עושים: זה בטוח והתגמול ברור. בסופו של דבר, רבים מהם מאוד לא מרוצים כי הם לא מצליחים לגלות מה הם רוצים להיות".

 

מבחינתו של דרשייביץ מדובר בהחמצה, בזבוז של שנות הקולג' שנחשבו שנים מעצבות בארצות הברית (להבדיל אולי מישראל, שבה משרתים בגילים אלה בצבא). "בארצות הברית היה נהוג לתפוס את שנות הקולג' כתקופה שמאפשרת לסטודנטים להתנסות עם העצמי שלהם. אבל בשנים האחרונות הוזמנתי להרבה מוסדות עילית, והסטודנטים שפגשתי צועדים לעבר אותו 'אני', כולם החליטו להפוך לסוג מאוד מסוים של מקצוען מהמעמד הבינוני־גבוה. זה כאילו הם כבר מבוגרים מיניאטוריים".

 

והם החליטו על הזהות הזאת כבר כשהחליטו ללכת להרווארד?

"כדאי לשים את המילה 'החליטו' במרכאות. סטודנטית בהרווארד אמרה לי: 'אתה אומר שאנחנו צריכים לחשוב מי אנחנו רוצים להיות אחרי הקולג', אבל אנחנו החלטנו מי אנחנו רוצים להיות כבר בגיל 12, כשהחלטנו שאנחנו רוצים להתקבל להרווארד'. אבל מה זאת החלטה בגיל 12? זה לא גיל שבו אתה מקבל החלטות עבור עצמך. זה גיל שבו מובילים אותך לקבל החלטות".

 

אליטה אוכלת בניה

 

האנשים שמוליכים את תלמידי חטיבות הביניים היישר למירוץ לאוניברסיטת היוקרה הם כמובן ההורים, שהם לא פעם בוגרי אותן אוניברסיטאות בעצמם. "אם תבקר בפרברים האמידים בארצות הברית תגלה לחץ אדיר מצד ההורים ותחרות ביניהם", מספר דרשייביץ. התחרות לא נולדה היום. "נכון שאני חושב שמצב העניינים נעשה גרוע יותר ויותר בעשורים האחרונים, אבל המערכת הזאת קיימת בארצות הברית כבר 50 שנה".

 

טקס סיום בפרינסטון. "סטודנטית אמרה לי 'החלטתי בגיל 12 שאתקבל להרווארד'. אבל בגיל 12 אתה לא מסוגל להחליט עבור עצמך" טקס סיום בפרינסטון. "סטודנטית אמרה לי 'החלטתי בגיל 12 שאתקבל להרווארד'. אבל בגיל 12 אתה לא מסוגל להחליט עבור עצמך" צילום: אימג'בנק, Gettyimages

 

יש כאן אירוניה היסטורית, שדרשייביץ מרחיב עליה בספרו. השיטה הנוכחית, שבה הקבלה ללימודים מבוססת בעיקרה על הישגים וציונים, החליפה לאורך המאה ה־20 את המערכת הישנה שבה אוניברסיטאות הצמרת קיבלו בעיקר סטודנטים עשירים שהגיעו ממספר מצומצם של בתי ספר פרטיים, ולרקע המשפחתי נודעה חשיבות מכרעת: האריסטוקרטיה, שלטון האליטה, הוחלפה במריטוקרטיה, שלטון המצוינים. "לכאורה, הקבלה לקולג' כבר לא היתה מבוססת על קשרים, אלא על ציוני פסיכומטרי, בגרויות ונתונים אחרים".

 

אלא שעשרות שנים מאוחר יותר, טוען דרשייביץ, שיטת הקבלה החדשה ממלאת בפועל אותו תפקיד כמו השיטה הקודמת. "מטרת השיטה לשמר את מערכת המעמדות, לשמר את האליטה", הוא אומר. "כאשר השיטה הנוכחית החליפה את האריסטוקרטיה לפני 50 שנה, המועמדים ללימודים נשפטו על סמך הציונים שלהם. אבל אז נכנסו לשיקולי הקבלה עוד ועוד פעילויות מחוץ ללימודים. כמועמד לקבלה אתה צריך עכשיו להראות שירות לקהילה, להוכיח כישורי מנהיגות, להתאמן בענף ספורט, לנגן בכלי נגינה.

 

"כל זה", הוא מוסיף, "הוא תוצאה של משפחות שמתחרות זו עם זו, ויש מי שקורא לזה 'מירוץ חימוש של קורות חיים'. בזמני היית צריך אולי שלושה מקצועות מוגברים ושלוש פעילויות מחוץ ללימודים כדי להיכנס לאוניברסיטה ממש טובה. היום אתה צריך שמונה מקצועות מוגברים ועשר פעילויות מחוץ ללימודים. וכל הדברים האלה דורשים כסף כי או שאתה משלם על בית ספר פרטי או שאתה משלם על חיים בקהילה עשירה שיש לה בית ספר ציבורי מצוין. גם ההעשרה עולה כסף - שיעורי מוזיקה והתעמלות, ציוד ספורט, טיולים לחו"ל. המערכת התפתחה כך שנדרש הרבה מאוד כסף כדי ליצור ילד כזה, וככה האליטה משתמרת".

 

במילים אחרות, הסיכוי להיכנס לקולג' יוקרתי תלוי לא רק בעבודת פרך בשנות ההתבגרות אלא גם בהכנסות ההורים. "הריבוד המעמדי באוניברסיטאות הסלקטיביות ביותר בארצות הברית נעשה יותר ויותר גרוע. קרוב לשני שלישים מהתלמידים בבתי הספר האלה מגיעים ממשפחות שנמצאות ברבעון העליון של חלוקת ההכנסות. האי־שוויון הזה היה קיים כבר לפני 20 או 30 שנה, אבל מאז רק החמיר".

 

התוצאה היא שהסטודנטים האלה מנותקים משאר החברה. "ההפרדה הבין־מעמדית בארצות הברית גוברת", מזכיר דרשייביץ. "פעם היתה בתיכון יותר אינטגרציה בין מעמדות. כיום רוב הילדים שלומדים במוסדות ההשכלה הגבוהה האיכותיים באים מבתי ספר שגם בהם לא פגשו אנשים שונים מהם. הם חושבים שהקמפוסים שלהם מאוד מגוונים, משום שיש שם אנשים מרקע אתני שונה או מחלקים שונים של ארצות הברית, אבל רובם באים מאותה שכבה מעמדית צרה. כשאתה תוצר של מערכת כזאת אתה לא מבין שיש בעולם אנשים אחרים, שונים ממך".

 

הדרמה של המרצה המחונן

 

וויליאם (ביל) דרשייביץ (50) חי כמעט את כל חייו בסימן האקדמיה. אביו היה פרופסור להנדסה באוניברסיטת קולומביה, והוא עצמו רכש שלל תארים מאותו מוסד: תואר ראשון בביולוגיה ופסיכולוגיה, תואר שני בעיתונות, ואחרי הפסקה שבמהלכה הבין שבחר בכיוון שלא מתאים לו עשה דוקטורט בספרות אנגלית. משם המשיך, כמרצה, לאוניברסיטת ייל.

 

סיפורם של התלמידים ההולכים בתלם הוא במידה לא מועטה גם סיפורו של דרשייביץ עצמו, שבילה יותר מ־25 שנה בקולומביה וייל. הוא מספר כי העיסוק בבעיותיהם של הסטודנטים של ימינו גרם לו להבין שהוא נתקל באותן בעיות כשהתחיל בעצמו את התואר הראשון ב־1981. לדבריו, גם הוא לא שאל את עצמו מה משמעות הלימודים עבורו באופן אישי, "ולא קיבלתי כל הנחיה מה לבחור ללמוד ואיך לחשוב על מה לעשות אחרי הקולג'".

 

אך העיקר עבור דרשייביץ הוא השפעת השיטה על נפשם של הסטודנטים. "בלב העניין יש פסיכולוגיה מסוימת שהפסיכואנליטיקאית אליס מילר תיארה בספרה הקלאסי 'הדרמה של הילד המחונן'", הוא אומר. "השיטה של תגמול על הישגים יוצרת דינמיקה מסוימת שבה האהבה ההורית ניתנת בתמורה למדדים חיצוניים מסוימים. התוצאה היא מחזור שבו אתה נע בין תחושת גדולה לדיכאון. כשאתה מקבל 100 - שהפך לתחליף לאהבה הורית - אתה מרגיש בלתי מנוצח.

 

כשאתה 'נכשל' ומקבל 80 או 90, פתאום כל מבנה האישיות שלך מתמוטט, אתה חסר ערך. כך שאו שאתה מרגיש עליון על כל מי שסובב אותך או שאתה חסר ערך. הדינמיקה הזאת מוטבעת בך בשלב מאוד מוקדם", הוא אומר ומספר שגם הוא מתמודד עם ההשלכות של התהליך הזה. "חוויתי חוויות כאלה בזמן הקולג' ואני עדיין מתמודד עם הדרך הזאת להבין את עצמי. מאוד קשה לעקור את זה מעצמך, וזה יכול להוביל להרבה אומללות ולהרבה בחירות גרועות שיכולות להפוך גם לבחירות גרועות לאנשים אחרים".

 

איך אנשים אחרים נפגעים מכך?

"אם אתה הופך למישהו שלא עושה דבר חוץ מלרדוף אחרי הצלחה, תארים, סמלי סטטוס והישגים, אתה עשוי להזניח את המשפחה שלך ולהיות אדם שלא נעים להיות איתו במערכת יחסים. מעבר לזה, יכול להיות שתקדיש את הכישרונות שלך לעיסוקים שלא בהכרח מועילים לחברה, ואולי אפילו הרסניים עבורה - כמו כל הבחורים שצעדו מליגת הקיסוס היישר לוול סטריט, וראינו מה הם עשו עם הכישרון שלהם ב־10–20 השנים האחרונות".

 

חינוך למצוינים

 

ב־2008 נפלט דרשייביץ מהאקדמיה. כמו לא מעט מהמרצים בייל, אחרי עשר שנות הוראה במוסד היוקרתי הוא לא הצליח לקבל קביעות. "לא מצאתי משרה בשום מקום אחר, והייתי מאוד לא מאושר. רציתי ללמד בקולג' קטן כי ההוראה חשובה לי, אבל בגלל סיבות רבות, כולל בחירות שעשיתי כמרצה בלי קביעות, לא קיבלתי את ההזדמנות הזאת", הוא מספר.

 

דרשייביץ, שמצא את עצמו מחפש עבודה אקדמית בעיצומו של משבר פיננסי, הפך לסופר שחיבוריו על חינוך והשכלה זוכים לתהודה הולכת וגוברת, והוא מוזמן להרצות בקמפוסים ברחבי ארצות הברית. "זו הדרך שלי להמשיך ללמד", הוא אומר.

 

חלק ממבקריו נתלים בביוגרפיה שלו: בסך הכל מדובר במרצה שלא קיבל קביעות ומלכלך על המערכת, הם אומרים. אחרים טוענים שדרשייביץ מחזיק בתמונה רומנטית ומיושנת של ההשכלה הגבוהה, של עידן שבו בני טובים יכלו להקדיש ארבע שנים לקריאת יצירות מופת ולטיפוח כישוריהם החברתיים, בידיעה שהמשפחה תסדר להם עבודה הולמת בתום הלימודים. דרשייביץ מטיף לסטודנטים ללמוד מקצועות עיוניים כמו מדעים מדויקים או מדעי הרוח, הם אומרים, אלא שבעידן הטכנולוגי צריך לצאת מהאוניברסיטה עם כישורים, אחרת לא מוצאים עבודה.

 

דרשייביץ מתקומם. "הרעיון שהשכלה גבוהה היא או חינוך לג'נטלמנים או מסלול פרקטי למציאת עבודה פשוט שגוי", הוא אומר, ומזכיר שלאורך רוב המאה ה־20 המטרה המוצהרת של מערכת ההשכלה הגבוהה האמריקאית היתה לספק לאזרחים השכלה רחבה. "בארצות הברית, מי שעושה תואר בכימיה לא חייב ללמוד רק כימיה", הוא אומר. "מתוך 35 שיעורים, 10 או 15 הם בתחום ההתמחות שלך, אבל בשאר השיעורים אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.

 

"זו טעות ענקית לחשוב שתאגידים רוצים רק בוגרי מימון ומינהל עסקים", הוא מוסיף טיעון פרקטי מוכר, "הם רוצים אנשים שיודעים לחשוב בדרכים שונות, באופן רחב, יודעים לפתור בעיות, לתקשר, ושפיתחו באופן מסוים את היצירתיות והדמיון שלהם".

 

אני מנסה להקשות על דרשייביץ: בכל זאת, במציאות שבה המנצחים לוקחים את כל הקופה, קשה לקחת סיכונים ולהתפזר בלימודים. "אין ספק שזה נכון", הוא משיב, אבל מגייס מיד שני נימוקים מדוע בכל זאת כדאי להתנסות בהשכלה רחבה. ראשית, הוא מציין, היכולת ללמוד נושאים חדשים היא יתרון תחרותי. וחשוב מכך, הוא מזכיר מי קהל היעד שלו: האליטות. "אני פונה אל סוג התלמידים שהולכים ל־100 עד 200 האוניברסיטאות הטובות ביותר. איך מכשירים אותם? מה הם צריכים לעשות?", הוא שואל, "הרי יש להם מרווח הרבה יותר גדול לסיכון והרבה יותר מקום לטעויות. אגב, גם במונחים קונבנציונליים של עושר וביטחון, היכולת לספוג כישלון וסיכון היא יתרון ענק. זה משהו שהבינו, למשל, בעמק הסיליקון".

 

מחכים לחשבון הנפש

 

הספר של דרשייביץ לא מסתפק רק בביקורת, אלא גם בקריאה נרגשת לשינוי. המסר הראשון מופנה לסטודנטים. דרשייביץ מציע להם לנצל את שנות הקולג' להתנסויות, להרחבת אופקים, ללקיחת סיכונים ולצמיחה אישית. לא רק כשלב בדרך להפיכה לסופר־מצליחנים "שאינם יכולים לדמיין את עצמם עושים משהו שאי אפשר לציין בקורות החיים שלהם". דרשייביץ, עוקצים חלק ממבקריו, נשמע לעתים כמי שמציע עצות לחיים טובים יותר בנאום של סיום התואר.

 

אבל מלבד עצות לשיפור עצמי, לדרשייביץ יש גם חזון לשינוי המערכת כולה. "תהליך הקבלה ברוב המוסדות האליטיסטיים בעצם מכתיב הכל", הוא אומר. "לכן אנחנו יכולים להתחיל משינוי התהליך כך שלא נבחר 'כבשים מצוינות' אלא סטודנטים שמוכנים לקחת סיכונים, עצמאים ברוחם ובאמת סקרנים אינטלקטואלית. לא רק כאלה שמוכוונים לקבל 100 בכל שיעור. אני חושב שזה יהיה קשה, אבל יש צעדים שאפשר לנקוט כדי להגיע לזה.

 

"אבל הרפורמה האמיתית היא לא להפוך את הקבלה להרווארד או ייל ליותר הוגנת", הוא ממשיך, "אלא ללא רלבנטית, באמצעות מה שקיים בהרבה מדינות עשירות אחרות - השכלה ציבורית גבוהה בחינם או בתשלום נמוך. זה יעלה הרבה כסף, אבל אנחנו מדינה עשירה. אחרי מלחמת העולם השנייה כבר יצרנו מערכות מפוארות של השכלה גבוהה ציבורית, המפורסמת שבהן זו של קליפורניה, שלא גבתה דמי לימוד עד שנות השמונים המוקדמות. הבעיה היא שהפסקנו לתמוך במערכת הזאת בכספי המסים שלנו".

 

בעצם דרשייביץ מציע לפעול לצמצום האי־שוויון הגובר בחברה האמריקאית (ולא רק בה). "מערכת החינוך צריכה לפעול נגד החלוקה המעמדית, לא להנציח אותה", הוא כותב, "אנחנו צריכים להבטיח שאי אפשר יהיה להעביר זכויות יתר מדור לדור".

 

אליטות לא ששות לוותר על זכויות יתר.

 

"האליטה ה'וואספית' (האריסטוקרטיה הפרוטסטנטית של החוף המזרחי) כבר עשתה זאת. גם בגלל התחושה שיש ערכים חברתיים חשובים יותר מלהאדיר את עצמך, אבל בעיקר משום שאחרי השפל הגדול בשנות השלושים של המאה הקודמת היתה תחושה שהשגשוג והחוזק של האומה כולה ניצב על הכף. זה היה חשוב יותר מגורל המעמד שלהם, שהיה ממילא תלוי בגורל המדינה. אליטה מוותרת על זכויותיה כשהיא מבינה שמצב העניינים הלאומי לא טוב. ומצב העניינים הלאומי כיום לא טוב. אני חושב שזה נכון בהרבה מדינות מתקדמות".

 

אתה חושב שהחברה האמריקאית תערוך חשבון נפש בנוגע לדרך שבה היא יוצרת אליטה?

"אני לא יודע. הפעם האחרונה שדבר כזה קרה היתה באמת אחרי השפל הגדול. לנו היתה גרסה משלנו ב־2008, אבל לא ראיתי יותר מדי חשבון נפש מאז. אנשים רוצים כל מיני רפורמות או לזרוק בנקאים לכלא, אבל כמעט אף אחד לא טוען שאנחנו צריכים לשנות את השיטה כולה. בפעם הקודמת חשבון הנפש התחיל בשנות השלושים המוקדמות, אבל השינוי המשמעותי הגיע רק באמצע שנות השישים. אולי זה ייקח 30 שנה גם הפעם. אני מקווה שזה לא ייקח כל כך הרבה זמן, אבל לא אהיה מופתע אם זה מה שיקרה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x