"אנחנו חיים במצב ביניים בין מקריות לחוסר חופש. זכינו בלוטו"
כשאבא שלך קומוניסט סיני, אמא שלך גולה גרמנייה ודוד שלך הוא קצין אס.אס שהחליט להתאבד, אתה לומד משהו חשוב על כוחן של בחירות. ההיסטוריה המשפחתית הבלתי־אפשרית הזאת הפכה את פרופ' פיטר אולריך צי לאחד מחוקרי המוח המובילים בעולם, ולאיש שיצא נגד הממסד המדעי והוכיח במחקר מבריק שהעולם אינו דטרמיניסטי, ושיש לנו בחירה חופשית
כשאתה יודע לאן אתה הולך יש לך ציפיות מסוימות. כשהיעד הוא הרצאה על בחירה חופשית במרכז גונדה לחקר המוח בבר־אילן אתה מקווה שיהיה לך מזל ושהיא תהיה מעניינת. דבר לא הכין אותי למונולוג הפתיחה של פרופ' פיטר אולריך צי (Tse) מהמחלקה לפסיכולוגיה וחקר המוח בקולג' דרטמות', ממוסדות ליגת הקיסוס האמריקאית. צי היה אמור לדבר על "קוד עצבי, מבוסס על שקלול־מחדש סינפטי מהיר, מאפשר רצון חופשי חזק". אחרי כמה ימים של קריאה, הרעיון שמאחורי המשפט היה פחות מעורפל עבורי - אולם המונולוג של צי לא דרש את ההכנה הזאת.
"בשבילי הנושא של בחירה חופשית הוא אישי, לא רק אקדמי", סיפר. "גדלתי בניו יורק לאב סיני ולאם גרמנייה, ומשפחה כזאת יוצרת מצבים מוזרים. יום אחד, כשהייתי בן חמש, אבי אמר שאני צריך ללמוד כינור. אמא שאלה, 'אתה רוצה ללמוד כינור?', ועניתי, 'בחיים לא'. אבי אמר לה, 'למה שאלת? את שואלת אותו אם הוא רוצה לצחצח שיניים?'. הם ניהלו הרבה דיונים כאלה על רצון חופשי, ששונה מאוד בתרבות המערבית ובתרבות האסייתית. אבא שלי היה היחיד ממשפחתו שתמך בקומוניסטים, ומבחינתו זו היתה הבחירה החופשית שלו. אבל משפחתו חשבה שהוא עבר שטיפת מוח, אז סבתי שלחה לו מברק מהונג קונג שהיא עומדת למות, מה שלא היה נכון, וכשהוא הגיע לשם מסין המשפחה שלחה אותו ל'תכנות מחדש' באנגליה.
"סבי וסבתי מגרמניה היו מגיעים אלינו כל שנה. בשלב מסוים גיליתי שסבי היה נאצי וניסיתי להשלים עם העובדה הזאת לגבי האיש שאהבתי. דודי אדולף היה חבר אס.אס והתגאה בזה, וב־1983, באקט של רצון חופשי, הכניס אקדח לפיו וירה בעצמו. כך שעבורי בחירה חופשית היא לא סוגיה פילוסופית. בחיים האמיתיים אתה מקבל החלטות קשות, ולפעמים נראה שהיית יכול לבחור אחרת. אפשר לגנות את סבי על שלא התנגד למשטר הנאצי, אבל לדבריו באותה עת איש לא התנגד למשטר, והוא היה חייב לפרנס את משפחתו. יש המון דוגמאות לדברים שכל אחד מאיתנו בחר לעשות או לא לעשות. זה נושא עמוק, ותהיתי מה יש לחקר המוח לומר על שאלות גדולות כאלה.
"יש עדויות מדהימות לכך שהעולם אינו דטרמיניסטי, ואני מאמין בזה", הוא יוסיף לאחר מכן, כשנשב לשוחח. "אני לא מקבל את האפשרות שאנה פרנק נועדה למות בתאי הגזים מאז המפץ הגדול, ושזה לא יכול היה להסתיים אחרת. זכינו בלוטו כשנולדנו בעולם שאינו דטרמיניסטי: עולם כזה מאפשר לנו להיות יצירתיים, בלתי צפויים, מסוגלים לשלוט בהתנהגותנו. ב־30–40 השנים האחרונות פורסמו מחקרי מוח שטענו שרצון חופשי הוא אשליה, אבל בשנים האחרונות שחזרתי את הניסויים האלה ואני יכול לומר שזו טעות, ושיש במוח מצב ביניים שבין חוסר חופש מוחלט למקריות מוחלטת".
את המחקרים שלו על בחירה חופשית כינס צי לספר "הבסיס העצבי של בחירה חופשית" ("The Neural Basis of Free Will"), שיצא לאור בשנה שעברה בהוצאת MIT היוקרתית ועורר סערה בברנז'ת הפילוסופים, הפסיכולוגים וחוקרי המוח. הספר קטף עד כה שני פרסי הצטיינות מטעם אגודת המו"לים האמריקאית, עבור "עבודת מחקר חלוצית". ב"ניו יורק טיימס" נכתב שהספר הוא "פרדיגמה חדשה ופורצת דרך על האופן שבו המוח עובד... תרומה יקרת ערך לדיון על הגוף והנפש". אחרים כתבו כי מדובר ב"קריאה מרתקת לחוקרי המוח והפילוסופים הרציניים".
אבל הרעיון שבספר רחוק מלהיות פיצוחים אינטלקטואליים לאקדמאים בלבד. הרעיון שצי מציע נוכח וקיים בכל החלטה שאנחנו מקבלים, ומיישב בין האמונה בגורל ובכך שהכל כתוב מראש לבין הביטחון שאנחנו קובעים את מסלול חיינו. "אני אוהב את ספרו של צי. הוא שחרר אותי לחופשי", כתב חוקר המוח פרופ' סטיבן מאקניק בסוף ביקורת שפרסם על הספר, ומאז שהוא יצא צי קיבל לא מעט אימיילים "מאנשים שאומרים שהם היו מדוכאים מהרעיון שהעולם דטרמיניסטי, ו'תודה שאתה טוען שיש לי שליטה מסוימת על חיי'. מבחינתי זה מאוד מספק".
הפינג־פונג הפנימי של המוח
מאז פרשת הפיתוי הראשונה של אדם, חוה והתפוח, אנשים נחלקים לשתי קבוצות. אחת טוענת שהעולם דטרמיניסטי: הכל מכוון מלמעלה בידי אלוהות. אי אפשר להילחם בגורל; הכל מכּתוּבּ. הקבוצה השנייה מעניקה את הכוח לאנשים, שבאופן תבוני וחופשי מקבלים החלטות וקובעים את גורלם מתוך מרחב שופע, מקרי ומפתיע של אפשרויות. צי מציע דרך שלישית: המקריות והבחירה החופשית קיימות, אבל בתוך גבולות מגרש דטרמיניסטיים שמוגדרים בידי קריטריונים. כל בחירה שלנו מעצבת את הקריטריונים הללו ותשמש אותנו בפעם הבאה שנצטרך לבחור.
נשמע מסורבל, אבל זה מה שאנחנו עושים כל הזמן. "תחשבי על אדם ג'ינג'י", הוא מבקש. "זה הקריטריון, ויש הרבה אנשים שיעמדו בו, אבל האדם שתבחרי בו הוא מקרי.
"ניקח עוד דוגמה. למה אשה נישאת לגבר מסוים ולא לאחר? היו לה קריטריונים: היא רצתה להתחתן עם גבר חכם, נחמד, מצחיק וכן הלאה. היא תינשא למי שיעמוד בקריטריונים הללו באופן אופטימלי - אבל אם זה יהיה נועם או יאיר, זה כבר מקרי. תלוי אם באותו יום היא פנתה ימינה ולא שמאלה. אנחנו מייצרים הרבה רעיונות באופן אקראי, ומין עורך בתוכנו בורר ביניהם לפי הקריטריונים".
הדוגמה החביבה על צי היא תכנון ארוחת ערב. "את רואה בעיני רוחך את שולחן האוכל, יש בו מקום לשישה אנשים, ואת חושבת להזמין את נאוה ויאיר. אבל הם נפרדו, אז את מוציאה את יאיר, וחושבת על מייקל. נאוה תאהב את מייקל, אז הוא בפנים. אחרי שהחלטת את מי להזמין את מתלבטת בנוגע לאוכל. נאוה צמחונית, אז האוכל צריך להיות צמחוני. מה עם פלאפל? לא, זה פשוט מדי. את רוצה לעשות רושם. אולי לזניית תרד? זה רעיון טוב. אבל אין לך תרד, אז את צריכה לנסוע לסופרמרקט לקנות. אנחנו עוברים הרבה דורות של ייצור רעיונות, התפתחות שלהם, ובחירה ברעיון שמספק באופן אופטימלי את הפרמטרים שלנו".
התיאור הזה נשמע כמעט טריוויאלי, אך עד לאחרונה הוא היה תיאורטי בלבד. צי הוא זה שהכניס את הרעיון למעבדה וזיהה את התהליך העצבי שמתרחש במוח כשאנחנו מקבלים החלטה ובוחרים. המודל שלו מוחשי להפתיע: ההחלטות מתקבלות תחילה בקדמת המוח, כשהן עדיין מופשטות, וככל שהן יותר קונקרטיות כך הן מתקדמות לאזורים האחוריים של המוח. ה"פינג־פונג" של העלאת רעיונות, הערכתם ("אי אפשר בשר כי נאוה צמחונית") והעלאת רעיון המשך ("לזניית תרד?") מתרחש בתאי העצב בתוך אלפיות שנייה; בכל "מסירה" מועבר מידע חדש, שמשתנה לפי הקריטריונים שהופעלו עליו. השינוי הזה מתבצע על ידי שקלול־מחדש סינפטי - תהליך שמשנה את חוזק הקשרים העצביים ומשפיע על הפלט של תא העצב שמעביר הלאה מידע מעודכן. ה"משחק" מגיע לסופו כשמתקבלת תוצאה שעומדת בדרישות הסף של הקריטריונים ("לזניה צמחונית!"). בפעם הבאה שנרצה להזמין את נאוה, תאי העצב כבר יכילו את הקריטריונים המעודכנים מהארוחה הנוכחית ("הלזניה היתה אסון").
"המוח מאורגן בדרך שתאפשר לבחירה חופשית חזקה להתקיים", אומר צי. "זה אומר שאנחנו צריכים יכולת של המעגלים במוח לעבד מידע על כמה אפשרויות פעולה, אנחנו צריכים להיות מסוגלים באמת לבחור ביניהן וגם לחזור בנו לאחר הבחירה, והבחירה לא יכולה להיות מוכתבת על ידי מקריות בלבד, אלא על ידי פרמטרים של מידע שנמצאים במעגלים במוח. האבולוציה יצרה את התהליך הזה, כי הוא עובד".
הבחירה הגרמנית הלא־חופשית
ארוחת ערב זו החלטה קלה; לא יקרה כלום אם נאכל עוף ולא בורקס. אבל מה בנוגע להחלטות חשובות כמו למי להינשא, אם להביא ילדים, מה ללמוד, לחיות או להתאבד — דילמה שהעסיקה את דודו של צי, שכאמור התאבד לבסוף. אני תוהה אם זו באמת היתה פעולה של רצון חופשי. "בואי נסתכל על הפרמטרים", משיב צי. "כנראה הדוד שלי היה מדוכא, הרגיש שהוא נכשל, הוא היה מבוגר מאוד, אולי חולה. היו לו עוד אפשרויות, הוא לא היה חייב להתאבד, וכשהוא החליט להתאבד, יש הרבה דרכים אפשריות לעשות את זה; הוא בחר לירות בעצמו. אז זו פעולה של רצון חופשי.
"השאלה הראשונה של ז'אן־פול סארטר ב'אקזיסטנציאליזם' היא 'האם אתה בכלל רוצה לשחק במשחק של חייך?'. אם התשובה היא לא, תהרוג את עצמך; אם התשובה היא כן, אז בחרת לחיות. סארטר רצה שלאנשים תהיה חירות מוחלטת ושהם יבחרו לחיות. אני לא מאשים את דודי שהתאבד, אולי הייתי עושה אותו דבר במקומו. הוא עשה הרבה בחירות נוראיות בחייו: הוא בילה אותם בהפצת שנאה, ובניגוד לגרמנים רבים שהתמודדו עם מה שעשו הוא ברח לאמריקה ולא קיבל את הדברים שעשה כטעות".
לסבא שלך, בגרמניה הנאצית, היתה בחירה?
"זו שאלה מעניינת. רוב הגרמנים היו די נואשים אחרי מלחמת העולם הראשונה, עם האינפלציה, ובתחילת המיתון הגדול לרבים לא היתה עבודה. ואז מגיע הדמגוג המשוגע הזה, היטלר, ואומר 'אני אתן לכם עבודה'. וב־1933 הם בחרו בו. שאלתי את סבי למה, והוא אמר, 'לא היתה לי עבודה, והוא אמר שנבנה את גרמניה מאפס'. שאלתי מה הוא ידע על היהודים, והוא אמר שרק סביב 1942 הוא הבין מה באמת קורה, די מאוחר. אני חושב שגם רוב היהודים לא האמינו שזה יקרה ואמרו שהגרמנים הם האנשים הכי תרבותיים בעולם. מובן שסבי יכול היה לפעול באופן הרואי, אבל רוב האנשים אינם גיבורים, והיו לו שתי בנות.
"בחירה חופשית מתקיימת כשיש אפשרויות, ואז שוקלים את התועלות והחסרונות שלהן, בוחרים את הטובה ביותר ומוציאים אותה לפועל. אני מניח שבזמן המשטר הנאצי גרמנים רבים לא יכלו לעבור את התהליך הזה כי הם לא יכלו להעריך את האפשרויות שלהם. וגם לו העריכו אותן, הם לא יכלו להיאבק כי זה היה עולה להם בחייהם. הרי היטלר שינה את הפרמטרים כשהוא נבחר והשתלט על הכל - העיתונים, הצבא, המפעלים, הקולנוע. ושוב, אני לא מצדיק אף אחד, אני רק מתאר מה שקרה".
גם בדמותו של היטלר, אומר צי, יש אלמנט של אקראיות: האווירה באותה תקופה עודדה עלייה של מנהיג מסוג מסוים, אבל העובדה שזה היה דווקא היטלר היא מקרית. "אם אשים מצית על מראה היא תתחמם ותהיה מוכרחה להיסדק. תנודות מיקרוסקופיות יקבעו לאיזה כיוון היא תיסדק. אותו דבר קרה בגרמניה: מלחמת העולם הראשונה נגמרה, היה לחץ כלכלי גדול על גרמניה, והיו עוד מאה 'היטלרים' שונים בגרמניה - חלקם אנטישמים, חלקם קומוניסטים, כולם קיצוניים. חשבי עליהם כתנודות מיקרוסקופיות. למה דווקא היטלר עלה לשלטון? זו תנודה מקרית. אם הוא היה חולה ומת כשהוא כתב את 'מיין קמפף', מישהו אחר היה עולה. היה לחץ עצום בחברה שהיה מוכרח להשתחרר, כמו שהזכוכית מוכרחה להיסדק. אבל זה לא היה חייב להיות היטלר".
להרים אצבע זה לא לבחור חתן
נראה שהביוגרפיה של צי ניתבה אותו לחקר המקריות והרצון החופשי. "אני תוצר של מלחמת העולם השנייה", הוא אומר. "כשאמי היתה בת 18 היא היגרה לאנגליה, כי היא לא אהבה את גרמניה ואת המנטליות של הוריה. אז אם היטלר לא היה קיים היא לא היתה מגיעה לאנגליה, הוריי לא היו נפגשים ואני לא הייתי נולד. הסבים שלי משני הצדדים היו גזענים, והוריי בחרו להתחיל מחדש בניו יורק, כי שם היה פחות קשה לנהל נישואים בין־גזעיים. כך שחיי מלאי מקריות".
עם המטען האישי המורכב הזה, צי משחק כעת תפקיד חשוב בהבנת הבחירה החופשית. מאז שנות השמונים המטוטלת של חקר המוח נטתה לדטרמיניסטים, אלה שמאמינים שבחירה חופשית היא אשליה. הם נשענו על הניסויים של בנג'מין ליבּט, נוירופסיכולוג מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, שערך בשנות השמונים ניסויים פורצי דרך שקיבלו את שמו: ליבט חיבר נסיינים למכשירים שתיעדו את הפעילות החשמלית של המוח ואת פעילות השרירים, וביקש מהם להקפיץ את האצבע ברגע שירגישו דחף לעשות זאת.
באמצעות האלקטרודות ליבט תיעד את נקודת הזמן שבה התחיל להיבנות במוח הרצון להקפיץ את האצבע, ואת נקודת הזמן שבה האצבע הוקפצה, וגילה שקיים ביניהן פער של חצי שנייה - כלומר, עוד לפני שאדם היה מודע לכך שהוא עומד להקפיץ את האצבע, המוח שלו החליט לעשות את זה. מבחינת תומכי הדטרמיניזם, ליבט סיפק את האקדח המעשן לכך שבחירה חופשית היא אשליה. בשנים שחלפו מאז בוצעו ניסויים דומים: באחת הווריאציות האחרונות, פרופ' ג'ון־דילן היינס ממרכז ברנשטיין לחקר המוח המחשובי בברלין ביקש מנסיינים להחליט אם ללחוץ על כפתור באמצעות ידם הימנית או השמאלית. הם היו חופשיים להחליט מתי הם לוחצים ובאיזו יד. באמצעות fMRI היינס מצא פער של שבע שניות בין התגבשות ההחלטה במוח לבין הלחיצה על הכפתור. כלומר שבע שניות תמימות לפני שנדמה לנו שאנחנו מפעילים את כל כובד משקלנו התבוני כדי לקבל החלטה חופשית, מוחנו כבר גיבש אותה.
כשהמחקרים האלה מוזכרים צי מתמלא ציניות, מפני שאלו, לדבריו, חסרים את ה'מוג'ו' האנושי - הכוונות, תשומת הלב, ההתעמקות וההבנה הסימבולית של רעיונות, שהם מורכבים בהרבה מהמשימה להרים ולהוריד את האצבע. "המחקרים האלה מודדים פעולות חסרות משמעות שאין בהן שום התעמקות או מחשבה, וזו דרך נוראית למדוד רצון חופשי", הוא אומר, "בניסוי של היינס זו החלטה בין שתי אופציות שאין לה שום משמעות, ולכן אי אפשר לומר שהיא התקבלה באופן מודע. בעיניי מחקרים כאלה מנסים לפשט נושא מורכב לסיטואציה נטולת הרכיב הכי משמעותי ברצון חופשי - התעמקות ותשומת לב. בהחלטות שמערבות התעמקות התהליך במוח שונה מזה שבניסויים של ליבט: זה דורש לחשוב, לשקול אופציות, לדמיין כמה עתידים אפשריים ולחוות אותם בווירטואל־ריאליטי הפנימי שלי. אין שום התעמקות בהחלטה להרים ולהוריד את האצבע. הם הסירו את הרכיב הכי חשוב של רצון חופשי, ואמרו שלאנשים אין רצון חופשי. זו טעות".
