• תפריט
שיזף רפאלי
ד"ר שיזף רפאלי פרופ' רפאלי הוא ראש המרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה לכל הטורים של ד"ר שיזף רפאלי

מה עכבר יכול ללמד על גוגל?

ולמה קל לשכוח כמה מעט אנחנו יודעים

שיזף רפאלי 07:3612.06.14
גברים אמיתיים לא מבקשים עזרה. אנחנו לא אוהבים הוראות ולא צריכים אותן. קשה לנו להודות באי־ידיעה. כך לפחות מצווה התיוג המגדרי. בעיר זרה, שם נשים לא יהססו להשתמש ב"GPS הנשי", כלומר לשאול אנשים ברחוב, זכרים רבים יהיו אבודים. הם יעדיפו לא לדעת בסוד על פני לחשוף את אי־ידיעתם ברבים. ואולי המצב גרוע יותר. אולי הבושה התחלפה בהכחשה, ואנחנו לא יודעים כמה הרבה אנחנו לא יודעים.

 

כולנו מתעסקים בידע. אוספים, יוצרים וחולקים אותו, ולפעמים מסלפים או מסתירים אותו. אבל תמיד נדמה לנו שאנחנו יודעים מה ידוע לנו ומה לא. בעיר הזרה הגדולה שנקראת החיים נדמה לנו שהיכולת לזהות את הדרך היא בכוחנו. אבל זה אינו המצב. רובנו חיים בעיוורון חלקי ומוכחש, ולעתים קרובות בטוחים שאנחנו יודעים את הדרך כשלמעשה אנחנו תועים, בלי לדעת שאנחנו צריכים לשאול ולבקש כיוון.

 

עכבר מעבדה עכבר מעבדה

 

התופעה הנפוצה הזאת אחראית להרבה שגיאות קטנות של אנשים וטעויות היסטוריות של מנהיגים, והיא גם זו שעומדת בבסיס תופעת "הברבור השחור" - הפתעות מוחלטות והרות גורל שלמעשה אפשר היה לראותן מגיעות, אלא שאיש לא ידע שאנחנו לא מסתכלים. ולחקר התופעה הזאת יש שם. זהו תחום המטא־קוגניציה, חקר הידיעה על אודות הידיעה.

 

מי שחוקר, כמוני, את מנועי החיפוש, תפקידם בעיצוב הידע האנושי ואיכות התשובות שמתקבלות בהם, מתעניין מאוד במטא־קוגניציה. מדי יום נשלחות לגוגל ומתחריו קרוב ל־20 מיליארד שאילתות. כל אחת מהן נוסחה בידי מישהו שמוטרד ממידע שחסר לו, ושמנתב בעצמו את המסלול למציאת המידע הזה. אבל מה כולם מפספסים? האם יש דרך להרחיב את שדה הראייה, לראות תמונה מלאה יותר, לחפש טוב יותר ולהפיק יותר מכל שאלה וחקירה?

 

באוניברסיטת מערב אונטריו בקנדה החליטו חוקרים לבחון את השאלה הזאת מהיסוד: מהתנהגות של בעלי חיים פשוטים, מכרסמים, במעבדה. בעבר הראו שקופים, כמו גם תינוקות עד גיל שנתיים, ישקיעו מאמץ, לדוגמה יתכופפו, כדי לאסוף מידע שעשוי להועיל להם להשיג מטרה, לדוגמה לאתר אוכל. זוהי עדות בסיסית לנחקרים שיודעים שהם לא יודעים.

 

בשני ניסויים עוקבים שנערכו בעכברים החוקרים אימנו את נבדקיהם ללחוץ על דוושה. הלחיצה הניבה חיזוק מיידי בדמות מזון - וכן בהדלקת נורה שאפשרה להם לחפש עוד אוכל. אחרי שהעכברים למדו את ערכה של הדוושה הופסקו פרסי האוכל המיידיים - ונותרה הנורה. הדוושה הפכה, מילולית, למנוע חיפוש. לחיצה עליה לא תיתן אוכל, אלא תוסיף מידע שיאפשר למצוא את האוכל לבד. על ידי השוואה לקבוצת ביקורת, החוקרים ראו שהעכברים מצטיינים במטא־קוגניציה. הם הפנימו את העובדה שהם לא יודעים איפה יש אוכל, ושאם ידליקו את האור הם יקבלו עוד מידע ויהיה להם קל יותר למצוא אותו.

 

הניסוי השני שלח את אותם העכברים למבוך שהמזון הוסתר בו במיקום אקראי ומשתנה. בתגובה, העכברים לחצו על דוושת האור הרבה יותר - גם לעומת הניסוי הקודם וגם לעומת קבוצת הביקורת. וככל שהלחיצה על הדוושה הניבה יותר מידע, גברה ההסתברות שהעכברים ילחצו עליה יותר.

 

מה שעשוי להיתפס כניסוי באינטליגנציה עכברית מצטרף למסורת של חקר התנהגויות לחיפוש מידע אצל כלבים וחתולים, יונים, קופים ואפילו דבורים, שמבצעות את מה שנראה כפעולות להטבעה בזיכרון של פריטי מידע. והמסקנה המתגבשת היא שנולדנו עם חוש טבעי שיודע שאנחנו חיים באפילה, ושיש עוד אורות להדליק. עלינו תמיד לשאול את עצמנו מתי הפסקנו לחפש ולמה, ולהבין ששם ממתינה הטעות הבאה.

 

בטל שלח
    לכל התגובות