• תפריט
משה גורלי

דוד מלך ישראל

בעקבות הרשעת אולמרט והסדר הטיעון עם זקן: האם ראוי לחזק את האמון במערכת המשפט במחיר הקרבת ערכים לדרישותיהם המתלהמות של הציבור והתקשורת

משה גורלי 18:2817.05.14

בזמנו טענה השופטת דליה דורנר ששופטים חוששים מלזכות עברייני מין. היא רמזה לכך ששופטים מעדיפים לחסוך מעצמם את המקלחת הקרה שצפויה להם מהתקשורת, מארגוני הנשים. בכלל, נדמה שזיכויים מתקבלים בישראל כסוג של רפיסות וסלחנות. בוודאי כשמדובר בעברייני מין שמצטיירים כחלאות אנוש. מעמדם של פוליטיקאים בישראל כיום לא כל כך רחוק מזה.

 

 

 

1. וזו הסיבה שמעולם לא זכה שופט בישראל לכאלה גלי הערצה ופרגון כדוד רוזן. הפופולאריות העצומה לה הוא זוכה נגזרת מהנחישות הנחרצת בה התעמת עם שתי אמיתות ששולטות בשיח הישראלי.

 

הראשונה, רוב הפוליטיקאים בישראל הם מושחתים וגדול המושחתים הוא אהוד אולמרט. אין כמעט מפגש חברתי בישראל שבו אין קונצנזוס עממי לעמדות אלה. רק ביום ששי האחרון, במפגש משפחתי, שמעתי סבא שמדבר על קשיי התקשורת עם הנכד: אני צריך כל הזמן לשחד אותו, כמו אולמרט.

 

השנייה, המשפט הישראלי נכשל בהתמודדותו עם השחיתות הזו. הפוליטיקאים מהפיסקה הקודמת מינו יועץ משפטי כדי להחליף את מני מזוז ולרסן את משה לדור, שנמרצותם לטיהור האורוות הניבה מספר רב של כתבי אישום בקדנציה הקודמת. וכאשר כבר נשלחו פוליטיקאים בכירים לספסל הנאשמים, הם זכו שם ליחס סלחני במיוחד. כמו אולמרט וליברמן בירושלים.

 

עד שהגיע רוזן ושבר את המגמה הזה, כאשר בדרך הוא שובר גם כמה מהכללים.

 

 

אולמרט לפני הכרכת הדין השבוע אולמרט לפני הכרכת הדין השבוע צילום: יותם רונן

 

מאז פורסמה הכרעת הדין, הספיקו משפטנים רבים להביע עמדה על עוצמת או חולשת הראיות שביסוד הרשעת אולמרט. וגם על הלגיטימיות שבבחירת המלים הקשות שאותן יישא כצלב על גבו לשארית חייו, בין אם יזוכה ובין אם יילך לכלא. בשני אלה קירב רוזן את הסטנדרט השיפוטי לסנטימנט הציבורי.

 

ביסוד המשפט הפלילי טמון קושי להרשיע בגלל הנטל הכבד על התביעה להוכיח אשמה מעבר לכל ספק סביר. ייתכן שנטל זה אינו מתאים לנסיבות שבהן מתרחשות עבירות שלטוניות ועבירות צווארון לבן. אבל, כל עוד לא נקבעו דרכי הוכחה קלות יותר, כבול השופט לקשיים אלה.

 

רוזן מכיר את זיכויי העבר של אולמרט שנשענו על אותו ספק לגבי תודעתו הפלילית. והספקות שהונחו לפניו הפעם, לא נפלו מאלה שביססו זיכויים אלה. לא נמצאו עקבות לצ'קים שהעביר עד המדינה שמואל דכנר לאח יוסי, למרות התיעוד הקפדני של דכנר - האמיתי והמזוייף - לכל העברת כספי שוחד שביצע; לא ניתנה לסנגורי אולמרט הזדמנות לחקור נגדית את דכנר (כדוגמת החקירה הנגדית שהספיק לקיים סנגור אחר, משה ישראל, ולחלץ באמצעותה את הזיכוי לנאשם אמנון ספרן); ואל מול ה"לא יעלה על הדעת שאלמרט לא ידע..." ניתן להציב את ה"לא יעלה על הדעת שאולמרט ייקח שוחד באמצעות אחרים...". רוזן החליט לפסול את משקלם של כל אלה ולקבוע חד-משמעית מציאות שמקורה גרסאות ולא עובדות. גרסאות שחוזקו בידי שולה זקן ביום חמישי ולכך נגיע בהמשך.

 

2. משפטית, אין הבדל בין מציאות שנקבעה על סמך נסיבות וגרסאות לבין מציאות שנלמדה מעובדות וראיות ממשיות. ובכל זאת, ריסון ואיפוק סגנוניים מתבקשים מהכרעת דין כזו. לטעמי, הם נדרשים משופט בכל מקרה. לא רק בבחינת "דברי חכמים בנחת נשמעים", אלא מכך ששופט אינו עיתונאי, פובליציסט או מטיף. יש לו אחריות ומחוייבות אנושית ולא רק חברתית. הוא אכן מחוייב להוקיע את התופעה החברתית שנגלתה לעיניו, אבל הוא מחוייב גם שלא לפצוע את נפשם של הנידונים בפניו יתר על המידה.

 

האיזון הזה אבד לחלוטין בגזר הדין של רוזן. אבד בשימוש היתר המופרז בתיאורי הריקבון, הניוון, הטומאה, הבגידה (באמון), שהתחרו ואף פירנסו היטב את תיאורי התיעוב והשיטנה בתקשורת. כמו בהכרעת הדין, כך גם בגזירת הדין, קירב רוזן את האיפוק השיפוטי לעליהום הציבורי-תקשורתי. במיוחד, בדמוניזציה של ראש הממשלה לעבר.

 

בעמוד 40 בגזר הדין מסתתרת אמירה של רוזן על אולמרט, שהוצמדה גם לשאר המורשעים: "לא הוכח בבית המשפט, כי כספי השוחד שקיבל נאשם 8 הובילו את נאשם 8 לפעול למתן הקלות והטבות ליזמי פרויקט הולילנד, תוך סטייה ברורה מן השורה". האם אמירה זו, כשהיא מצטרפת לעובדה שמדובר בראש ממשלה שעשה גם כמה דברים חיוביים בחייו, לא מחייבת איפוק ואיזון רטורי שונה?

 

והאיזון הזה מתחייב לנוכח נתונים נוספים. הראשון, שגם לו יש אחיזה בפסק הדין: את שחיתות הולילנד חולל והתניע אדם אחד בלבד: המנוח דכנר. מורשעי הולילנד אכן רחוקים מדרגת ל"ו צדיקים, אבל לא הם יזמו ורקמו את המדמנה הזו. השני, ספקולטיבי משהו: האם רוזן היה מגיע להכרעה שיפוטית ורטורית כה נחרצת כלפי אולמרט אלמלא מצבו ועברו התקשורתי, החקירתי, והפלילי היו פרושים לנגד עיניו? אילו היה זה התיק הראשון שלו, הפרשה הראשונה? אלת הצדק מצווה לחתוך את הדין כשעיניה קשורות. עיניו של רוזן ראו והכירו את אולמרט והוא לא טרח להסתיר עד כמה הוא לא סובל את מה שראה והכיר.

 

3. מה אתה מבלבל את המוח, יימצאו בוודאי כאלה שיטיחו בי, הנה, באה שולה זקן ביום חמישי וסילקה את הספקות. אז זהו שגם עדות זו, שחולצה בתרגיל לא מקובל של רוזן, משתלבת עם הטיעון שמועלה כאן.

 

 

שולה זקן בביהמ"ש, השבוע שולה זקן בביהמ"ש, השבוע צילום: עמית שעל

 

פסק הדין של רוזן נכתב לפני עדות זו, ולאחר החלטתו שלא לעכב את פסק הדין כדי לשמוע אותה. לאחר שקרא ביום חמישי את תוצרי עדותה שנועדו להיות חסויים, ניצב רוזן בפני דילמה: אם יכיר בחומרתם, הוא כאילו מודה שהיה עליו לשמוע את זקן לפני פסק הדין. מצד שני, היה חשוב לו שהציבור והתקשורת ישמעו כיצד זקן מחזקת את ההרשעה שלו.

 

ואיך הוא צד את שתי הציפורים האלה: מצד אחד הוא ביטל את משמעותם. "בשביל מה אני צריך את זה", אמר, "קודם הייתי בטוח במאה אחוז, ועכשיו אני בטוח במאה שלושים אחוז". אבל כאשר ניתנה לזקן זכות המלה האחרונה שניתנת לנאשם לפני גזירת עונשו, החל רוזן לצלוב אותה בחקירה נגדית כדי שתפתח הכל על אולמרט, כפי שאכן עשתה. וזאת, מבלי שסנגוריו של אולמרט יהיו נוכחים באולם להגן, לסתור, להפריך כפי שבוודאי היו עושים אילו היו יודעים שזקן עומדת להיחקר ולמסור עדות באולם.

 

4. המהלך הזה של רוזן שזכה כמובן לתשואות והניב בהתאם את הכותרות הראשיות בעיתוני יום ששי, איננו מקובל, איננו לגיטימי, אבל הוא בהחלט משתלב במגמה שמקרבת את המשפט לתקשורת ואת הריסון השיפוטי לצליבה הציבורית, תוך רמיסת זכויות בעלי דין וכללי דיון הוגן.

 

רוזן הוכתר כשופט האמיץ שבלם את השחיתות והחזיר את האמון והצבע ללחייה החיוורים של מערכת המשפט, ובכל זאת מותר לשאול: האם ראוי לחזק את האמון הזה במחיר הקרבת ערכי שיפוט ומשפט לדרישותיהם המתלהמות של הציבור והתקשורת.

 

ושאלה גדולה נוספת שקשורה בעקיפין לסיפור שלנו: האם אמון הציבור במערכת המשפט מתחזק רק בהרשעות ואובד לחלוטין בזיכויים? האם זה אומר ששופטים יחשבו פעמיים ושלוש לפני שיזכו בתיק הבולט הבא. אחרי הכל כולם ירצו נתח מההערצה והתהילה להן זכה רוזן.

 

בטל שלח
    לכל התגובות