קריעת ים סוף, גרסת היאכטה

יום שני, 08:00. המרינה, אילת. אתמול בערב נחתנו באילת ומיד עלינו על הגברת. כמו לכל יאכטה גם לגברת יש שם, וכמו לרוב היאכטות גם לגברת יש שם של גברת, אבל התבקשתי על ידי בעליה לשמור את שמה במערכת אז נקרא לה פשוט הגברת. היא הגיבורה האמיתית של הסיפור הזה, יאכטה מסוג 48 SALINA. זהו קטמרן - כלי שיט עם שני גופי ציפה וביניהם יחידת הסירה עצמה - וקטמרן מהסוג המפנק, כזה שעולה לפחות 600 אלף דולר. יש פה כל מה שאפשר לצפות מאוניית תענוגות, מריפודי עור ועד סיפונים מעץ טיק, עם קבינות שנראות כמו מלון חמישה כוכבים, אבל גם יכולות שיט גבוהות. היא יוצרה במספנת פאונטיין פאג'ו, שמתמחה ביאכטות קטמרן יוקרתיות עם נטייה מובהקת לביצועים, מה שאומר שהיא קלה מאוד וחזקה מאוד. אפשר לחצות על גבי הגברת הזאת אוקיינוסים, ואפילו להקיף איתה את העולם. עכשיו אנחנו מקיפים איתה רק את ישראל וחצי האי סיני, מחזירים אותה לנמל הבית שלה, בחיפה, חודשים אחדים אחרי שבעליה החליט לשוט איתה קצת לאילת. אילת־חיפה, דרך מפרץ אילת, מפרץ סואץ, התעלה וחופי הים התיכון - כ־1,000 ק"מ לפנינו, סיפור שאמור לארוך בערך ארבעה ימים.

09:25 הבוקר עובר עלינו בהכנות לקראת ההפלגה - הכרת היאכטה, קניות, ביקור אצל מנהל המרינה כדי לוודא שיש לנו אישור יציאה ובדיקת תחזית מזג האוויר והרוח לימים הקרובים. כשאני אומר "אנחנו" אני מתכוון לצוות היאכטה הרשמי, הסקיפר יבגני שטנברג, וצוות היאכטה שהסתפח בשביל הטיול: קטי, מסעדנית, שתנצח על ענייני המזון; אלי מוסרי, שמגדיר את עצמו "תיקן", כלומר יבואן תיקים ומזוודות; אזרח זר עם ניסיון ים עשיר, שביקש להישאר חשאי כי הוא בכלל אמור היה להיות בעבודה בימים האלה; טל הולנדר מחברת אקווה מרינה (נציגי פאונטיין פאג'ו בישראל); ואני.

הגדה המזרחית של תעלת סואץ צהובה וצחיחה, אבל בגדה המערבית ירוק ושוקק חיים. אלה השוליים של אזור הדלתא של הנילוס צילום: גידי שפרוט

סירת התדלוק מגיעה, ואנחנו ממלאים 700 ליטרים של סולר - 500 במכל הדלק, והשאר בג'ריקנים שבתאי הירכתיים. שני המנועים צורכים ליטר לכל 10 מייל (18.5 ק"מ), כך שהדלק אמור להספיק לנו לפחות עד סואץ גם אם תנאי הרוח לא יאפשרו שימוש במפרשים. האפשרות להפליג בכוח הרוח היא לא רק עניין רומנטי, היא חסכונית מאוד, שקטה יותר ובעיקר מספקת לצוות משהו להתעסק איתו. וכשמבלים ימים ארוכים בכחול הגדול, משהו להתעסק איתו הוא עניין די נדיר.

כשטל ואלי חוזרים מהקניות עם שתי עגלות סופרמרקט מלאות כל טוב, אנחנו גודשים את המטבח המאובזר, המקרר והמקפיא הענק בכמויות אדירות של מזון. בין כלי אוכל ל־12 בני אדם, בר מאובזר ומגוון גביעים וכוסות מרטיני וכל מה שיכולתי לדמיין שיהיה פה ועוד יותר, אנחנו מפזרים שקיות על שקיות של ירקות ופירות, ארבעה קרטוני ביצים, פסטות, אורז, קטניות, ארגז שלם של לחמים, פיתות ולחמניות, המון שישיות של מים מינרלים, בקבוקי יין ובירה, גלונים של בירה. לא עניין רומנטי, פשוט משהו להתעסק איתו.

15:15 ממכשיר הקשר שעל שולחן הניווט נשמעת קריאה לגברת. יבגני עולה בערוץ 11 מול הנהלת המרינה, ושם מבקשים שב־15:50 נהיה מוכנים לתנועה. המרינה באילת סגורה באמצעות מערכת גשרים, והגשר הגדול האחרון, זה שנמצא על הטיילת ובימי הקיץ משמש מקפצה לתלמידים בחופשה, נפתח בדיוק ב־16:00.

15:40 יבגני מסיים את הבדיקות המכניות האחרונות ומחמם מנועים. עשר דקות אחר כך אנחנו משלבים כוחות בפעם הראשונה כדי לשחרר את קשרי החבלים שמחברים אותנו לרציף, ומתחילים לנוע באטיות בתוך המרינה לעבר הגשר.

שקט אצל האחים נקש

יום שני, 16:00. נמל אילת. גשר המרינה מאחורינו. התחנה הבאה היא ביקורת הדרכונים בנמל אילת. נחיל זבובים מתיישב עלינו ברגע שאנחנו נקשרים לרציף. מקום מוזר, נמל אילת, כמעט נמל רפאים. בתחילת 2013 הסתיים תהליך הפרטתו, והזיכיון להפעלתו ב־15 השנים הבאות (לפחות) הועבר, בתמורה ל־120 מיליון שקל, לחברת פפו ספנות מקבוצת ג'ורדאש שבבעלות האחים נקש. מדובר בנמל לא אטרקטיבי במיוחד, ולמעשה פפו ספנות היא היחידה שרצתה בו. 70% מעבודתו היא תוצאה של צו ממשלתי שמחייב לייבא את כל כלי הרכב מהמזרח רק דרך הנמל הזה. לצרכנים זה מוזיל את האוטו: אם המכוניות היו מגיעות דרך תעלת סואץ לאשדוד או לחיפה, הן היו מתייקרות ב־150 דולר כל אחת. חוץ מכלי רכב נכנסות לנמל אוניות בקר, בעיקר מאוסטרליה. הזבובים שעלינו הם מזכרת מאחת האוניות האחרונות.

את כל זה מספר לנו מנהל המשמרת, שמקשקש איתנו קצת כדי להעביר את הזמן. הוא מספר שעד כה הנקשים לא שינו הרבה - הוא כבר יותר מ־30 שנה בנמל, ובחודש האחרון יש קצת יותר עבודה, אבל הם עדיין לא מאוד עסוקים. הנה, יש לו זמן לדבר איתנו. לנו דווקא אין זמן, הדרכונים חזרו חתומים, ואנחנו ממשיכים, שישה אנשים ו־60 זבובים אוסטרלים שתופסים טרמפ למצרים.

הגשר האחרון של המרינה באילת, זה שהוא חלק מהטיילת של העיר, נפתח בדיוק ב־16:00, ואנחנו יוצאים לדרך צילום: גידי שפרוט

החכה מתקתקת, ארוחת הערב הגיעה

יום שני, 17:03. אל עומק המפרץ. יבגני מפנה את החרטום דרומה. רוח צפונית של 8 קשרים נושבת מאילת אל מרחבי הים הפתוחים. לחיצה על כפתור מגלגלת כננת שפורשת את מפרש החלוץ, זה שנקשר בין התורן לחרטום היאכטה. המנוע עובד בהספק נמוך, וכולנו מחייכים זה לזה. מיד עם היציאה לאזור המים הבינלאומיים אנחנו משלשלים פיתיון דמוי דג ונועצים את החכה במתקן ייעודי. אילת מתרחקת מאחור.

17:20 אנחנו מתכנסים מסביב לקוקפיט לתדריך. יבגני מסביר מה לעשות אם פורצת שריפה, אם מישהו נופל מהסיפון, אם הגברת מתחילה לטבוע. כל אחד מקבל תפקיד לשעת חירום, ואני אחראי לפתיחת סירת ההצלה. כן, זה אני.

כל זה במקרה אסון. בשגרה יש לנו הגה אוטומטי ששומר על כיוון ההפלגה בהתאם ליעד שנקבע על מסך מכשיר הניווט, ולאורך כל הדרך צריך גם מישהו עם עיניים על הים, כדי שלא נתנגש בשום דבר. בלילות נפעיל גם מכ"מ שיספק מידע על כלי שיט מסביב.

סואץ צילום: גידי שפרוט

בזמן התדריך אנחנו עוברים את הילטון טאבה, ואני נושא עיניים אל ההר, אל גדר הגבול החדשה שמתפתלת כמו נחש פלדה אפור ומכוער. אנחנו מניפים את דגל מצרים לראש התורן המיועד לדגל המדינה המארחת.

18:00 השמש מתחילה לגעת בהרים, הים נצבע לכמה דקות בסגול מטמטם וכולנו על הסיפון העליון, מביטים בכחול ושותקים, עדיין קצת זרים זה לזה. אני מנסה לשבור את הקרח ושואל מי רוצה בירה. כולם. כשאני רוכן אל מקרר הבירות החכה מתחילה לתקתק בירכתיים, סימן לדג שנלכד, או לשקית ניילון. החבר'ה מתאספים סביבי ואני נאבק, אל תוך החושך, במה שמתברר כטונה בת 5 ק"ג. כמה דקות אחר כך קטי נכנסת לפעולה, פורסת נתחים של סשימי ומכינה סביצ'ה, ומהראש והעצמות יוצרת ציר דגים נפלא, שאליו מתווספים שלל ירקות שורש ועגבניות. זו ארוחת הערב שלנו, והיא מוגשת לצד סלט ירקות וסלט אבוקדו. את נתחי הטונה הגדולים קטי מאכסנת במקרר למחר.

עם הכניסה לתעלה צילום: גידי שפרוט

20:00 בחושך שאחרי ארוחת הערב אני בקבינה עם טל, שמסביר לי איך לזהות את המרחק שלנו מעצמים שמופיעים על צג המכ"מ. מי שנמצא במשמרת על ההגה צריך לשמור אותנו על הנתיב ולמנוע התנגשות, כלומר להביט כל הזמן קדימה ולוודא ששום דבר לא בא. מכיוון שאנחנו נעים במהירות של 6 קשרים יש המון זמן לקבלת החלטות, ואם יש איזה ספק תמיד אפשר להעיר מישהו מנוסה כמו טל או יבגני. מערכת הניווט מעריכה שנגיע למצרי טיראן לפנות בוקר, ב־05:30. עד אז אנחנו נקודה על המפה, מוקפים בעיגול שממנו נמשך קו ישר אל היעד, זזים בקצב קבוע במרכז ים סוף.

22:00 מקלחת ראשונה, מים חמים, זרם חזק. תענוג. העובדה שתא של חצי מטר על חצי מטר מספיק לי להתרחץ גורמת לי להרגיש שדוף וגמיש כמו נדיה קומנצ'י בשעותיה היפות. אני נכנס למיטה ומכבה את האור, ומחלון הקבינה מתבונן בשובל זרחני של פלנקטון שמעטר את שני גופי הקטמרן שחותכים את המים. חושך מוחלט, והמראה הזה מהפנט ממש.

אסמעיליה צילום: גידי שפרוט

אנחנו נעבור, בין חושך ובין אור

יום שלישי, 04:00. דרום מפרץ אילת. אלי נכנס לקבינה ומנער אותי קלות. אני מתייצב במיטה בשנייה, קצת לא סגור איפה אני, לא יודע איפה המפתחות של הצוללת, לא זוכר מה אני אמור לעשות אם הגברת טובעת. הכל בסדר, זה רק תורי לעלות להגה. אני מכין קפה שחור במטבח ומצטרף ליבגני, שכבר יושב בקוקפיט. לפי מערכת הניווט אנחנו די קרובים למצרי טיראן, ובאופק כבר רואים את האורות של ראס נצרני. הרוח נחלשה בלילה והקצב שלנו ירד מעט, אבל זה לא נורא, אנחנו לא ממהרים.

את הלילה אנחנו מעבירים בסיפורים. יבגני גדל באוקראינה ועלה לבד כשהיה בן 24. כשהצליח להרוויח כאן קצת כסף שלח אותו לאביו, כדי שיעלה גם הוא, והאב השיט את היאכטה שלהם מאוקראינה לישראל דרך הים השחור וטורקיה. אני מספר לו על טיול צלילה במצרי טיראן אחרי המהפכה הראשונה במצרים, על כרישים ודולפינים, וכמה אני מתגעגע לשבוע בתוך חושה.

רגע לפני פורט סעיד צילום: גידי שפרוט

04:40 האופק נדלק באור ראשון ואנחנו מגיעים למצרי טיראן עם הזריחה. סימני דרך ימיים בדמותם של עמודים אדומים וירוקים עם אורות מנצנצים מסמנים את השוניות, שעל אחת מהן תקועה כבר שנים מכלית שפספסה את נתיב השיט הצר. המים סביב המצרים מבעבעים, זרמים עולים מן העומק ונפגשים בזרם הרדוד. זו הסיבה שהצלילות פה כל כך יפות — זרם העומק מעלה איתו מזון ומושך אינספור דגים - ומול ראס מוחמד, הנקודה הדרומית ביותר בסיני וגם במסע שלנו, אנחנו חולפים בין עוד ועוד ספינות צוללים.

09:11 עם השיט מערבה הנוף משתנה. בין הים להרים משתרע מישור עצום ושומם. כעבור כשעה כבר אפשר לראות כתמים של טורקיז באופק, שמסמנים ארכיפלג קטן של איים ושוניות. קטי עמלה על ארוחת בוקר, ויבגני מנווט אותנו אל תוך אחד מאגמי הטורקיז. אנחנו עוגנים לטובת ארוחה וטבילה.

הכותב על היאכטה. אנחנו לא היחידים פה, עשרות מינים של בעלי חיים שוחים כל העת מים סוף אל הים התיכון בתוך זרם המים צילום: גידי שפרוט

היאכטה נשתלת, אני קורס

יום שלישי, 12:20. דרום מפרץ סואץ. ממשיכים לנוע לכיוון צפון־מערב. מימין חצי האי סיני, ההרים משמאל הם כבר אפריקה. העצירה שעשינו מחייבת אותנו לנווט בין שוניות האלמוגים ושרטוני החול הרדודים. טל עומד על החרטום וצועק הוראות, יבגני על ההגה ועל מכשיר הניווט, אני סתם מפריע. קרוב לחוף אפשר לראות מנגרובים, צמחים שמסוגלים לצמוח כששורשיהם טובלים במים מלוחים. יום אחד אולי תקום כאן ריביירה מטורפת, בינתיים זה סתם מדבר שפוגש ים, כלום צהוב מול אינסוף כחול.

13:10 אנחנו מפליגים מול רוח של 12 קשרים במהירות של 7 קשרים, כלומר יש לנו רוח של כ־20 קשרים על האף, וזה די הרבה. הים מתחיל לזוז, לפתח גלים. אני יורד לקבינה ומנסה לישון. אבל הרוח שמולנו מרימה גלים קצרים ותלולים, והגוף השמאלי של הגברת, זה שבתוכו אני מנסה לישון, חוטף עוד ועוד חבטות. אנחנו עולים ויורדים, לפעמים החרטום נתקע בקטע הנמוך בין שני גלים, וזה מאט אותנו מאוד.

קמרון מדגם 48 SALINA. יאכטה יוקרתית עם נטייה מובהקת לביצועים צילום: Fountaine Pajot

רמז של בחילה מבהיר לי שאני על סף מחלת ים, ואני עולה לסלון כדי להסתכל קצת על האופק. הקטע במחלת ים הוא שהחושים מקבלים מסרים סותרים: שרירי הגוף ומרכז שיווי המשקל שבאוזן חווים טלטלות עזות - אנחנו כבר מול גלים של 2 מטרים ורוח של 30-20 קשרים - אבל מבחינת העיניים הכל בסדר. אני מנסה להביט אל האופק ולהיות מוכן לקצב הטלטולים. זה עובד: הים נהיה גרוע יותר ויותר אבל מצבי משתפר. בדרגש שינה אחד, בין החדרים, במרכז הציר האורכי של הגברת, אני אפילו מצליח לישון שעה.

18:00 הרוח ממשיכה להתחזק והגלים ממשיכים לתפוס גובה. רגע אחד החרטום בשמים ושנייה אחר כך הוא ננעץ בגל שבא ממול. לקראת השקיעה הגלים מתנפצים על הסיפון, שוטפים אותו, משפריצים על חלונות הסלון, נשטפים אל הירכתיים וחוזרים לים. קטי ממקדת מבט באופק ובכל זאת מקיאה מעבר לסיפון ואז צונחת על הספה. כולם מתחילים להשתבלל, כל אחד עסוק בהתמודדות שלו, ויבגני מוציא את חליפות הסערה אל הסלון. בכל טלטול של הגברת נשמע קול חבטה עצום, דברים מתחילים לזוז במטבח, בקבוק מים נופל מהשולחן ומתגלגל בסלון קדימה, אחורה, באלכסונים לצדדים.

20:00 אני זוחל אל הדרגש הקטן שבמסדרון ועוצם עיניים, מזכיר לעצמי בכל פעם שהחרטום כלפי מטה שאנחנו לא נופלים לשום תהום אלא רק צפים מעל הסערונת הזאת. אחר כך אני ישן במשך 12 שעות רצופות, שקט ורגוע כמו משה בתיבה. בחוץ הרוח מתגברת, 35 קשרים ולפעמים גם יותר, הגלים גבוהים מ־4 מטרים, מניפים את הסירה ושותלים אותה שוב ושוב.

מונית ימית לבית הבושת הקרוב

יום רביעי, 08:00. מפרץ סואץ. הים עדיין מכה בנו, אבל הגברת מתמודדת. אני משחרר את טל, שיושב על ההגה כבר שעות ארוכות, לובש חליפת סערה ומכניס לכיס תפוח ירוק, למקרה שאהיה רעב במשמרת. קשה לאכול כשהים סוער, וקשה עוד יותר להיכנס אל תוך הסלון או הקבינות - מחלת הים אורבת במקומות הסגורים. אני מרים שוב ושוב את עיניי אל האופק.

10:00 הים התחיל לרדת. הרוח עדיין דופקת על האף והסירה עדיין מיטלטלת אבל יש תחושה ברורה שהגרוע מכל כבר מאחורינו. כולם מתחילים לצאת מהחורים, בחוץ השמש זורחת ומדי פעם עוקפות אותנו אוניות משא. הן נעות בקצב קבוע של 25-20 קשרים ולא סופרות שום כלי אחר, צריך פשוט לפנות להן את הדרך. סירות דייגים חולפות על פנינו ומסמנות שאנחנו מתקרבים לנמל סואץ. אחת מהן היא ספינת ברזל גדולה וחלודה עם מנוף של רשת הקפה עטורת פרוז'קטורים, שנועדו למשוך סרדינים, והמון ארגזי עץ ריקים. הם רק התחילו את היום. בינתיים, אצלנו, דג מעופף נוחת על הסיפון.

16:30 שמה של הגברת נשמע פתאום בערוץ החירום של מכשיר הקשר. פליקס, הסוכן שערך את כל הסידורים הנדרשים להעברת הסירה בתעלה ודאג מבעוד מועד לתשלומים, מבקש לדעת מתי נגיע לסואץ. אנחנו משדרים לו את המיקום והקצב שלנו, וחוצים את מרחבי העגינה העצומים שלפני הכניסה לתעלה. מסביבנו אוניות מטען ואוניות עמוסות במכולות, מכליות של מזוט ושל גז, של כימיקלים ושל חומרי בניין, חלקן עוגנות וחלקן מתקדמות איתנו לעבר סואץ כדי לתפוס את מקומן בשיירה שחוצה את התעלה. בין האוניות העוגנות מסתובבת סירה אדומה שעליה הכיתוב "אל־מסרי". שלושת הגברים שעל סיפונה מסמנים וי הפוך לעברנו ולעבר כל מי ששם אליהם לב. מדובר בסימן שמשמעותו חצאית, כלומר אשה, כלומר מונית ספיישל לבית הבושת הקרוב.

אנחנו חוצים את מרחבי העגינה העצומים שלפני הכניסה לתעלת סואץ. מסביבנו אוניות מטען, אוניות עמוסות במכולות ומכליות של מזוט ושל גז, של כימיקלים ושל חומרי בניין צילום: גידי שפרוט

17:25 ארוחה ראשונה אחרי סערה היא תמיד חגיגה של העובדה שאתה חי. אנחנו אוכלים את נתחי הטונה ברוטב העגבניות, משיקים כוסות של יין לבן ומאחלים זה לזה "שלא נשתה מי ים" ו"לחיים". כמה טיפות מהיין נמזגות לים כדי להשקות את הימאים הצמאים שמצאו את מותם במצולות.

18:17 מעט לפני הכניסה לפורט טאופיק, הנמל של סואץ, אנחנו עוברים ליד אי קטנטן ונמוך, האי גרין, פעם אחד המוצבים החזקים ביותר של הצבא המצרי, שביולי 1969 שייטת 13 וסיירת מטכ"ל פשטו עליו במבצע קצר ומהולל. אחרי תיאום קצר בקשר אנחנו נכנסים למרינה האזרחית שנמצאת לצד נתיב השיט הראשי. הסוכן פליקס עולה על הגברת עם קצין מצרי, שמחטט בכל התמונות בכל אחד מהמחשבים והסמארטפונים שלנו. אחר כך הוא מחתים את יבגני על הצהרה שאין על הספינה נשק, סמים, נוסעים סמויים או מצלמה תת־ימית. כשהוא הולך, פליקס מתחיל לדבר ביזנס - לילה במרינה יעלה לנו 21 דולר ויש עוד קצת בקשיש שצריך לפזר, אבל בינתיים אין צורך להוציא את הארנק. הוא גם מוכר לנו סולר בדולר לליטר ושואל אם אנחנו צריכים עוד משהו. יבגני מבקש לדעת מתי ניכנס לתעלה, ופליקס מבטיח לברר.

19:30 אנחנו ממלאים את מכל המים של הגברת, מתחברים למתח חשמלי מהמזח ואז חוגגים את המפגש המחודש עם האדמה בשתיית וויסקי וצפייה בכל התמונות שצילמנו בים. אחרי הסערה אתמול, הפעם לילה שקט עובר על כוחותינו בסואץ.

המתנה ומחשבות על תחליף תעלה

יום חמישי, 07:00. המרינה של סואץ. יאכטונר צרפתי שעוגן לצדנו מספר שהסולר עולה לאנשי המרינה 15 סנט לליטר כי הממשלה מסבסדת להם אותו. שיירת המכליות של הבוקר מתחילה לעבור, וכל אונייה משאירה אחריה שובל עדין של גלים שמנדנד אותנו ברכות.

09:00 במקום פליקס מגיע הנציג שלו, עבדו, שמעדכן אותנו על ארמדה גרמנית, ספינת טילים וכמה מלוות שלה, שתעכב אותנו לפחות עד הצהריים, ומעריך שנוכל להיכנס לתעלה רק מחר לפנות בוקר. אחרי העדכון הוא פנוי לשיחה על המצב במצרים. דמוקרטיה היא רק מילה שנשמעת טוב, הוא אומר, העם בעצם לא יודע מה הוא רוצה. מצרים צריכה שליט חזק שיודע לנהל עניינים, וסיסי הוא האיש. בעוד פחות מחודשיים הבחירות, ועבדו מצפה שסיסי ייבחר ואחר כך ינהל את המדינה טוב כמו מובארק, רק בלי לגנוב את הקופה.

עם הכניסה לתעלה אנחנו עוברים אנדרטה מצרית להרוגי מלחמת אוקטובר: פסל של קנה קלשניקוב ופסיפס של ההסתערות המצרית ובמרכזו יונת שלום צילום: Vicimanno

כשעבדו הולך אנחנו מתחילים להיכנס לשגרת יום עגינה. אסור לנו לצאת מתחומי המרינה, והזמן עובר בטורניר שש בש, בכביסה, בקריאה, בנמנום ובשיחות על התעלה. אלי התיקן מספר שכדי להעביר מכולה עם תיקים משנגחאי לאשדוד הוא צריך לשלם 3,000 דולר ולקוות שזה ייגמר ב־20 יום. אגרת המעבר של מכולה בתעלה עולה לו 30 דולר, ואנחנו מדסקסים את התוכנית של ממשלת ישראל להקים קו רכבת חשמלית בין אילת לנמל אשדוד ומשם לתל אביב - מסילה בת 173 ק"מ שתחצה את הנגב, תעבור מעל 63 גשרים ותחת חמש מנהרות, תסיע נוסעים ומטען ותאפשר ליבואנים לעקוף את התעלה. הפרויקט הזה אמור לעלות 23 מיליארד שקל, וכבר יש חוזה ממשלתי עם הסינים, שילוו כסף לפרויקט וגם ישלחו קבלני רכבות שמתמחים במיזמים גרנדיוזיים כאלה.

אבל לפי דו"ח שהוזמן בידי מרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים שבאוניברסיטה העברית והחברה להגנת הטבע, הכדאיות של כל העניין מוטלת בספק. 30 הדולרים לאגרת התעלה ייהפכו ל־800 דולר על פריקת המכולה מהאונייה, העמסתה על רכבת ופריקתה בשנית בנמל אשדוד; הנסיעה מאילת לתל אביב תימשך לכל הפחות שלוש שעות; העלות האמיתית של כל הפרויקט תהיה בכלל כ־40 מיליארד שקל - התקציב שאושר לא כולל את הקטרים, הקרונות והחיבור בין המסילה, שתגיע לכניסה הצפונית לאילת, לנמל, באמצעות תעלה בת 4 ק"מ, ברוחב של כ־100 מטר ובעומק של 19 מטר; וכל המפלצת הזאת - התעלה, המסילה, כל האוניות שיעגנו פתאום באילת - עתידה לגרום נזק אדיר לשטחים הפתוחים, לבעלי החיים, לשוניות האלמוגים ולתיירות. קשה לדמיין את אילת עם אוניות ענק שממתינות לעגינה ופריקה, כמו אלה שביניהן עברנו אתמול. עם המחשבה הלא נוחה הזאת אנחנו הולכים לישון.

מלחמה ושלום, וחתונה שמחה במיוחד

יום שישי, 04:30. סואץ. אחד מעובדי המרינה מתהלך על המזח הצף ומחכה שנתעורר. כשיבגני וטל יוצאים אליו הוא אומר להם שהמחיר ללילה הוא 30 דולר, אף שהסוכן שלנו אמר שנשלם רק 21. יבגני, שהוביל את הגברת בדרך מחיפה לאילת, כבר מנוסה: הוא נכנס לאחד החדרים, שולף קופסת סיגריות ומשקפי שמש ונותן אותם למצרי, שמבקש גם איזו טי־שירט. אין לנו לתת לו, אבל כולנו לומדים לקח לפעם הבאה שנעבור בסביבה: חולצות הן מוצר מבוקש.

אנחנו מתכוננים להיכנס לתעלה, בודקים את השמנים ומחממים מנועים. הנתב שלנו הגיע. קוראים לו סאלח, הוא איש מבוגר עם פנים צרובות שמש שתפקידו לנווט אותנו בתעלה ולתווך בינינו לבין מרכז הבקרה, והוא יהיה איתנו עד אסמעיליה. אנחנו מתנתקים מהמזח באור הכתום של הזריחה ומשתלבים סוף סוף אל תוך התעלה, עם הזרם. אנחנו לא היחידים שנעים פה, עשרות מינים של בעלי חיים שוחים כל העת מים סוף אל הים התיכון בתוך זרם המים. חלקם מוצאים שכונה טובה יותר בים התיכון ונשארים. אחת מהן היא החוטית הנודדת, אותה מדוזה שנחיליה מציפים את חופי הים התיכון בדיוק כשנפתחת עונת הרחצה. חוץ ממנה ישנם 67 סוגי דגים, יותר ממאה סוגים של רכיכות, סרטנים, אצות ועוד. חלק ניכר מהמינים הללו דוחק את המינים המקומיים משטחי המחיה שלהם בים התיכון, שממילא לא עשירים במיוחד במזון. התופעה הזאת נקראת הגירה לספסית, על שם פרדיננד דה לספס, הדיפלומט והמהנדס הצרפתי שזכור בעיקר כאבי תעלת סואץ (וגם פנמה).

08:17 על ראש תלולית העפר שעל הגדה השמאלית מתנוסס מוצב צבאי. כל הדרך עטורה מוצבים כאלה, יש קשר עין ביניהם, ויש גם מגדלי שמירה, תחנות תצפית אזרחיות ומצלמות שמתעדות את התנועה בתעלה בכל רגע נתון. על התלולית שלפני המוצב שלידו אנחנו עוברים מישהו כתב באבנים הצבועות בצבעי הדגל המצרי EGYPT PEACE. בצה"ל זה לא היה עובר בשקט.

זו בעצם הרצועה המאובטחת ביותר במצרים, ולא במקרה. התנועה בתעלה שווה למדינה יותר מ־5 מיליארד דולר בשנה: כמה עשרות אוניות עוברות כאן בכל יום, ומשלמות עד מאות אלפי דולרים, תלוי באורך. הגברת, למשל, שילמה 1,000 דולר על אישור מעבר לשלושה חודשים, ועכשיו נחלבת בכל פעם בעוד קצת אגרות עגינה ודמי לינה. מה עדיף, להקיף את אפריקה?

10:00 לפי הוראותיו של הנתב אנחנו עוגנים בשולי האגם המר הגדול. מולנו עוברת שיירה של אוניות שבאות מצפון, ויידרשו לה שעתיים לפנות לנו את הדרך. יפה פה, אז אחרי ארוחת הבוקר אנחנו מטפסים אל התורן לפי התור, נהנים מהנוף ומתרגלים קשירת קשרים. גם כי זה חשוב ושימושי, אבל בעיקר כדי להעביר את הזמן.

12:00 חזרנו לנוע בנתיב הצר, באזור שבו צלח צה"ל את התעלה במלחמת יום כיפור. הנוף מימין צהוב וצחיח, גבעות בהירות כמו ב"גבעת חלפון", אבל בגדה השמאלית ירוק ושוקק חיים כמו בסרט ערבי של יום שישי. מעבר לתלולית העפר שעל החוף יש שדות ומטעים, עצי נוי ועצי פרי, תמרים, קזוארינות ואיקליפטוסים. אלה השוליים המזרחיים של אזור הדלתא של הנילוס.

אנחנו ממהרים להגיע לאסמעיליה כי עוד מעט 14:00, ואם נאחר אנחנו עלולים לבלות שם עוד לילה. מעבר לאפשרות לגבות עוד כסף, ההצדקה לכל העיכובים האלה היא הניסיון לשמור שהתנועה בתעלה תהיה כמה שיותר מסודרת, עם מינימום הפרעות: האוניות שטות בשיירות, בלי סטיות, אפילו מפרש אסור לנו להרים. רק בשולי התעלה חולפות סירות דייגים עם מפרשים מאולתרים משקים ושקיות ניילון.

13:30 אסמעיליה באופק, בדמות מסגד עם שני צריחים החולש על העיר. סאלח הנתב מברר בקשר אם יש סיכוי שנמשיך עוד היום אם אכן נגיע עד 14:00, אבל מתברר שלא. הפעם ספינת קרב אמריקאית חוצה את התעלה וחוסמת לנו את הדרך. עוד לילה של עיכוב באסמעיליה, נוסף על הקודם בסואץ, מדכא את כולם. אנחנו נפרדים מסאלח בטיפ של 10 דולר, קופסת מרלבורו ומצית זיפו מזויף. הוא ממש לא מבסוט, יורד מהסירה בפרצוץ חמוץ ונשאר לעמוד על הרציף. אחרי בירור קצר גילינו שתעריף הבקשיש עלה קצת, אז טל מוסיף לו כמה דולרים.

14:30 חמישה גברים מסדרים על הרציף שולחנות וכיסאות לקראת אירוע. במה קטנה עטופה בטול לבן עם פרחים לבנים מפלסטיק ועליה שזלונג לבן. אחר כך מגיעים התאורן, צלם הווידיאו והדי.ג'י ומתמקמים שני מטרים מהירכתיים שלנו. כן, אנחנו חונים על חתונה.

19:00 האורחים נאספים, ושעה אחר כך מרצדס שחורה מופיעה בפאתי הרחבה, ולקול קריאות שמחה ומחיאות כפיים פורקת כלה, שנראית כמו כל כלה, וחתן בטוקסידו, שנראה כמו חנון הייטק ממוצע. בדרך מהמרצדס לחופה מלווים אותם ארבעה גברים בחולצות לבנות שאוחזים חרבות בוערות. אנחנו עומדים על הירכתיים הרחבות של הגברת וצופים. אחת לכמה דקות ניגשים אלינו חוגגים ועושים סלפי על רקע הגברת. מתברר שהיא סוג של אורחת של כבוד. אחרי הטקס העסק מתחמם, החתן והכלה רוקדים במשך שלוש שעות רצופות, סביבם חברים ומשפחה, צעירים ומבוגרים, מחולקים לגברים ונשים, בלי פרגודים. זו אולי החתונה הכי שמחה שנכחתי בה, ושיא השמחה נרשם עם "גאנגם סטייל".

החירות לחשוב, להתעצבן, לקלל

יום שבת, 10:00. המרינה של אסמעיליה. הנתב החדש מגיע, מבקש קפה שחור עם 3 סוכר ומוציא אותנו אל הדרך. מיד עם הכניסה לתעלה אנחנו עוברים את האנדרטה לחיילים המצרים שנהרגו במלחמת אוקטובר - יש כאן פסל ענק של קנה קלשניקוב ופסיפס גדול שמתאר את ההסתערות המצרית על הגדה המזרחית של התעלה. במרכז הפסיפס יונת שלום לבנה. קצת אחר כך אנחנו מבחינים בקומנדקר חלוד, ותוהים אם הוא כאן עוד מאז.

12:30 שאר היום עובר עלינו בתנועה אטית בתוך התעלה. אפשר לומר שכבר מיצינו את החוויה.

16:00 יוצאים מהתעלה בפורט סעיד, עיר נמל גדולה, מפותחת ומפויחת. התנועה בנתיבי השיט מבולגנת מאוד ואנחנו מנווטים את דרכנו בזהירות, מתצפתים לכל עבר. כשאנחנו עוברים מול הכיפות של בנייני הנהלת הנמל הנתב שלנו מודיע שמיד יבואו לאסוף אותו ושמכאן אנחנו כבר נסתדר לבד. הוא מסתפק בשטר של 10 דולר ובקופסת סיגריות, אבל משיט הסירה שבא לאסוף אותו נצמד אלינו באופן מסוכן ודורש לקבל מתנה. אנחנו סוגרים עניין באמצעות בקבוק קולה. כמו סוסים שמריחים את האורוות אנחנו ממהרים להמשיך צפונה, אל הים הפתוח. חיפה נמצאת במרחק 24 שעות הפלגה מכאן, ואם נצא עכשיו עוד נגיע באור יום. אלא שאנחנו קצת מזדרזים מדי לצאת בלי אישורים, וקריאה בשמה של הגברת בערוץ החירום מחזירה אותנו על עקבותינו, לרציף בפורט פואד, על הגדה שמול פורט סעיד.

17:30 שקיעה בפורט פואד, ואנחנו כבר מתורגלים: מתארגנים לארוחת הערב, מחכים לאנשי הצי שיבואו לסחוט קצת בקשיש, מקווים לשחרור מהיר. מדי פעם כבה האור על הרציף ובכל אזור המגורים שמסביב, וכשאנחנו שואלים על כך את עובד הרציף, גבר עב בשר ונטול שיניים קדמיות, הוא פותח בסדרת קללות. אחר כך הוא נרגע קצת ומספר לנו שמאז שסיסי מנהל את המדינה, בכל רגע נתון חלק מהעיר מוחשך. החשמל מוזרם בכל פעם לרובע אחר. אי אפשר לחיות ככה, הוא אומר, השלטון הצבאי הזמני מתייחס אלינו כמו אל כלבים. אנחנו מקשיבים לו מהירכתיים, אבל עכשיו כבר מתקבץ סביבו קהל גם על הרציף. הוא צועק ומנופף בידיו, טוען ששתי המהפכות שברו את רוחו של העם, שאין שום תקווה לעתיד, שכבר תקופה ארוכה מדי אי אפשר לדעת מה יילד יום. המצב חרא, מובארק גנב, מורסי בוגד, סיסי דווקא בסדר אבל שום אזרח שפוי לא רוצה שגנרל ינהל לו את המדינה. אין מדינה שיכולה להחזיק שתי מהפכות בתקופה קצרה כל כך, הוא אומר, אבל לפחות עכשיו בזכות האינטרנט כולם יודעים הכל, ומרשים לנו לחשוב חופשי, להגיד מה שמרגישים. ומתישהו יהיה בסדר, כי בסך הכל יש למדינה הזאת כל כל הרבה פוטנציאל שאפילו חמור יכול לנהל אותה, אם הוא רק ילך בכיוון הנכון.

הנאום נפסק רק כשמגיע הנתב שאמור לנווט אותנו בחשכה אל מחוץ לנמל. לפני שהוא עוזר לנו לשחרר חבלים הוא מבקש וויסקי. יבגני שואל אם הוא רוצה עם או בלי קרח, אבל הוא מעדיף בקבוק, ומסתפק בשתי בירות קרות וחפיסת סיגריות.

20:05 אנחנו יוצאים מהנמל אל ים חשוך, מנוקד באורותיהן של עשרות אוניות, סירות דייגים, ספינות מכולה, מכליות נפט וגז. כמו אורות עיר, על המים. מכשירי הניווט מנבאים לנו דרך של 24 שעות לחיפה, 166 מייל מהים התיכון שמקבל את פנינו בגלים נמוכים ורוח על האף. לפנות בוקר הרוח מתחלפת ואנחנו מניפים מפרשים, הגברת עושה את שלה ועפה על המים. זהו, יצאנו ממצרים.