• תפריט
יואל אסתרון

אחריות, תחושת ערך – הכול אישי

אל תשאלו רק מה אתם יכולים לעשות בשביל הפירמה שלכם, תשאלו מה אתם יכולים לעשות בשביל החברה שבה אנחנו חיים. דברים של מו"ל כלכליסט בטקס הענקת תארים לבוגרי תוכנית Executive MBA של הפקולטה לניהול באונ' תל־אביב

יואל אסתרון 19:3219.03.14

בשנים הבאות אתם תמלאו תפקידים חשובים בחברות שלכם, ותהיה לכם אחריות לגורלן. אבל האחריות היא לא רק לחברה - פירמה - שלכם, אלא גם ואולי בעיקר לחברה - society - שבה אתם חיים. לצורך זה אנסה לחבר את תורת היחסים בין הממשל, הכלכלה והעיתונות ומקומכם במשולש הזה.

 

כדי לדבר על עיתונות כלכלית, אני רוצה להתחיל דווקא בהורים שלי. "הכל אישי", כמו שנאמר בטרילוגיה המיתולוגית "הסנדק". עוד מעט, אני מקווה, אצליח לשכנע אתכם למה זה טוב לחבר את האישי עם העסקי. זה ניסיון החיים שלי - קחו מזה מה שאתם רוצים או צריכים. בכל מקרה, אתם תכתבו בעצמכם את הביוגרפיה שלכם.

 

הקודקס הפולני בחולון

 

הביוגרפיה שלי מתחילה באבא שלי. אבא שלי זיכרונו לברכה למד משפטים בפולין. זה לא היה קל לצעיר יהודי בסוף שנות השלושים של המאה ה־20 להתקבל לחוג יוקרתי באוניברסיטה. קופל לא ויתר, אבל המלחמה, מלחמת העולם השנייה, דרסה את חלומו.

 

הוא ניצל ממכונת ההרג הגרמנית - היחיד מבני משפחתו - והתגלגל לשיכוני עולים בחולות של חולון. אבל כאן, למרבה הצער, לא היה ביקוש גדול לקודקס הפולני, וקופל, עכשיו כבר יעקב, היה צריך לפרנס את אשתו וילדיו. הוא תקע עמודי חשמל ברחבי ישראל הצעירה עד שמצא את מקומו הצנוע כמנהל מרפאות של קופת חולים. אגב, בימים ההם קראו למנהל "מזכיר".

 

גם אמא שלי, שלמדה מתמטיקה עד שפרצה המלחמה הגדולה, היתה בת־מזל כמעט יחידה ממשפחתה. גניה נחלצה מהשואה איכשהו, אבל בישראל של שנות החמישים היא נאלצה לעבוד בעבודות מזדמנות. אחד הזיכרונות הראשונים שלי זה אשה קטנה סוחבת סלים גדולים של כביסה בין בתי חולון, אבל היא הצליחה איכשהו ללמוד עברית כדי לזכות בתעודת הוראה והמציאה את עצמה מחדש כשהפכה למורה זהבה. אלפי תלמידים זוכרים את המורה זהבה מג'סי כהן. עד היום עוצרים אותי ברחוב אנשים ומספרים לי שהם חייבים למורה זהבה את הבגרות שלהם במתמטיקה. המורה זהבה השאירה חותם.

תמונת סיום. בוגרי מחזור 28 של תכנית Executive MBA  של רקנאטי בפקולטה למינהל עסקים של אוניברסיטת תל אביב
תמונת סיום. בוגרי מחזור 28 של תכנית Executive MBA של רקנאטי בפקולטה למינהל עסקים של אוניברסיטת תל אביב צילום: ישראל הדרי

 

קופל וגניה, או יעקב וזהבה, עבדו כל חייהם, אבל לא צברו רכוש. הם השקיעו בילדים שלהם. כשפרשו, חיו מהפנסיות הצנועות. ככל שהבן שלהם יכול לשפוט ממרחק השנים, הם היו שמחים בחלקם. הם הרי ניצחו את היטלר ואת הסטטיסטיקה. מעולם לא התחרטו על הבחירה בישראל. לקח לי שנים רבות להבין שהם חיו חיים שלמים, ואפילו די טובים, בלי להבין באמת את חוקי המשחק של הכלכלה הישראלית.

 

הם לא היו שונים מרוב הישראלים של מעמד הביניים לדורותיו. הם לא הרגישו פראיירים, הם לא הבינו שקבוצות מיליטנטיות וחסרות מעצורים - חרדים, מתנחלים, אנשים עם אצבע על השאלטר של הנמל או החשמל - סחטו את הקופה הציבורית ולמעשה חיו על חשבונם בחסות פוליטיקאים ציניים או בשליחותה של אידיאולוגיה. ברטרוספקט שלי, אני חושב שהם היו פראיירים.

 

אני לוקח אתכם עכשיו כמה שנים קדימה. ב־2007 הוריי כבר לא היו בין החיים ואני נקלעתי לצומת בחיי. אחרי 25 שנים בעיתונות הכתובה התחלתי לחפש לעצמי חיים חדשים. ניסיתי את כוחי ביזמות עסקית, בין השאר הפקת אתנול מקני־סוכר באיזה חור בפרו כשחבית נפט עלתה 150 דולר, לימדתי תקשורת כאן ושם, כתבתי תסריט שנשאר במגירה עד היום. יום אחד הגיעה הצעה להקים עיתון כלכלי חדש. זו היתה הצעה מוזרה. באותו זמן כיכבו כאן שני עיתונים כלכליים, ומי בכלל היה צריך עוד עיתון כלכלי בשוק קטן למדי? במדינות גדולות מישראל יש בקושי עיתון כלכלי אחד או שניים, בטח לא שלושה. התחזיות היו קודרות. ובכל זאת לא יכולתי להגיד לא.

 
מימין, יואל אסתרון מו"ל כלכליסט ואשר טישלר דיקן הפקולטה לניהול באוניברסיטת ת"א מימין, יואל אסתרון מו"ל כלכליסט ואשר טישלר דיקן הפקולטה לניהול באוניברסיטת ת"א צילום: ישראל הדרי

 

באנג'י בגיל העמידה

 

קשה לדעת מה מניע אדם רציונלי בגיל העמידה לקפוץ באנג'י. אולי חשבתי על ההורים שלי, או על הבנות שלי. אולי חיפשתי תחושת ערך. איש חכם אחד אמר לי כשהייתי מאוד צעיר: בכל מה שאתה עושה - חפש את תחושת הערך. בכל מקרה, בשלהי 2007 קיבצתי צוות הקמה קטן ושאפתני, התמקמנו בסגנון הסטארט־אפ בעליית גג של בניין דפוק באזור המוסכים של המסגר. המעלית לא הגיעה לקומה שלנו והמזגן לא היה אפקטיבי.

 

האמת היא שלא היינו כל כך מסכנים, היה לנו גיבוי של קבוצת עיתונות חזקה, אבל אני רציתי את הרעב של הסטארט־אפ. על הגג הזה ברחוב חומה ומגדל - זה היה שמו של הרחוב, כמה סמלי - ניסחנו את החזון שלנו: לחבר את ישראל לכלכלה. החלטנו ללכת באגרסיביות על כל הקופה, החלטנו שאנחנו לא רוצים להיות עוד עיתון אלא העיתון הכלכלי מספר 1 בישראל. תפוצה, נתח שוק. הכל. הדרייב האישי התחבר למטרה עסקית מובהקת.

 

בשש השנים האחרונות חשבתי לא פעם האם "כלכליסט" מקיים את החזון שלו. האם הוא מתכתב עם החיים של אנשים כמו ההורים שלי. האם הוא עונה על הצרכים של הבנות שלי והחברים שלהם. נדמה לי שאפשר כבר לקבוע שהכלכלה הפכה בשנים האלה לנושא מרכזי יותר בשיח הישראלי, כמובן לא רק בזכות "כלכליסט". אין ספק שהעיתונים הכלכליים היו בין מחוללי השינוי. אנשים צעירים מדברים על פנסיה; עוד ועוד אנשים בודקים כמה דמי ניהול הם משלמים; יותר ישראלים מבינים שהם מפרנסים חרדים שלא עובדים, לא משרתים ולא משלמים מסים. יש אפילו התחלה של הבנה מה המחיר שאנחנו משלמים על ההתנחלויות בשטחים.

 

לא כל העיתונים הכלכליים מנגנים על אותו סולם. יש עיתון ששעבד את האג'נדה שלו בעיקר לנושא אחד בשנים האחרונות: שאלת הריכוזיות. בין אם הוא עשה את זה מכוחה של אידיאולוגיה, ובין אם הלהט המשיחי נולד בגלל שנאה פתולוגית לטייקון אחד, זה לא יהיה ראוי לעמוד כאן ולנתח מתחרה. כל עיתון מחליט על דרכו לפי ראות עיניו. אני יכול להעיד רק על עצמנו - אנחנו חושבים שיש יותר מבעיה אחת במשק ואנחנו מנסים לדווח ולנתח במקצועיות, בענייניות ובהגינות, כעיתון ולא כמפלגה, כל מה שנגד עינינו.

 

זו הרשימה שלי של המשקולות המעיקות על הכלכלה. אתם לא חייבים להסכים איתי על הרשימה, אבל אני מציע שתעשו רשימה כזו לעצמכם ותחשבו עליה – גם כמנהלים וגם כאזרחים. הנה רשימת המשקולות שלי:

 

  1. מפעל ההתנחלויות גובה מחיר כבד מהמשק בכלל וממעמד הביניים במיוחד. אם לא יושג פיוס ישראלי־פלסטיני, נהפוך למדינה דו־לאומית שקועה עד צוואר בסכסוכים דתיים ואתניים.
  2. הקצאת משאבים מעוותת לחרדים העמיסה נטל בלתי נסבל על הישראלים העובדים, המשרתים והמשלמים מסים.
  3. כישלון ענק של מערכת החינוך להעניק לכלל הילדים כלים נאותים דוחף את ישראל לבערות בנוסח העולם השלישי.
  4. שחיקה של תרבות החתירה למצוינות והקטנת ההשקעות בהשכלה גבוהה מחלישה את כושר התחרות שלנו.
  5. הרחבת פערים ואי־שוויון פוגעת בלכידות ומרסקת את האתוס של "ישראל ערבים זה לזה".
  6. בעיות מבניות, ובהן הריכוזיות, מונופולים, רגולציה עצבנית וכיוצא באלה.

 

כל הרשימה קשורה באיכות ההנהגה. הידרדרות חמורה של רמת ההנהגה בממשלה ובכנסת, בקרב מקבלי החלטות ובשירות הציבורי הבכיר, מובילה לשגיאות חמורות בניהול המשק. זו חידה איך זה יכול להיות שהישראלים החכמים והיצירתיים - בהייטק, במדע, ביחידות העילית של צה"ל, בעסקים הגלובליים - מניחים לאנשים בינוניים, לעתים ציניקנים או מושחתים, להנהיג את המדינה.

 

אסור לשבת על הגדר

 

יש אנשי עסקים ומנהלים שמתנהגים כאילו כל זה לא נוגע להם. אני מציע לכם לא להקל ראש במחלה של ההנהגה. אם הידיים על ההגה של המדינה לא טובות, לא יציבות, לא חכמות - זה ישפיע גם על החברה שלכם. אם החינוך דפוק - לא יהיו לכם מהנדסים. אם החרדים לא עובדים - יחסרו לכם ידיים עובדות ותשלמו מסים גבוהים יותר. אם ייפלו טילים - הם ייפלו גם על המפעל שלכם. ואם יהיה חרם על היצוא בגלל ההתנחלויות - גם אתם תאכלו אותה.

 

אנחנו במלחמת התשה: איזו ישראל אנחנו רוצים. איזו ישראל אנחנו מאחלים לעצמנו ומה אנחנו מוכנים לעשות בשבילה. וכאן אני חוזר למשולש שציירתי בתחילת הדברים -ממשל, עיתונות, עסקים. כשהממשל לקוי, העיתונות חייבת להתריע בשער. אף אחד לא בחר אותנו בקלפי, אבל הקוראים שלנו בוחרים לקנות עיתון או להיכנס לאתר. זה סוג של בחירה שמטילה עלינו אחריות. כפי שאני רואה את זה - אתם, מנהיגי העסקים, צריכים להיות בני ברית של הכוחות המנסים לעשות את המדינה טובה יותר. לא לשבת על הגדר. אתם צריכים לייצר ערך בחברות שלכם, אבל ראוי שתהיה לכם גם תחושת ערך באחריות לחברה הישראלית.

 

מה זה אומר? מעורבות חברתית ופוליטית גבוהה יותר מהמקובל בקהילה העסקית. יזמים, מנהלים ואנשי עסקים בורחים מכל מה שמריח פוליטיקה כמו ממחלה מידבקת. עם התעודה החשובה שהשגתם במאמץ ובכבוד, כל אחד מכם בוודאי ישדרג את מעמדו. מגיע לכם. כל אחד מכם רשאי לראות את עצמו שייך לעילית הניהולית והעסקית של ישראל. זה מחמיא, אבל זה גם מחייב.

 

אל תשאלו רק מה אתם יכולים לעשות בשביל הפירמה שלכם. תשאלו מה אתם יכולים לעשות בשביל החברה שבה אנחנו חיים.

בטל שלח
    לכל התגובות