$
מוסף 21.11.2013

מחלת הסטארט־אפ

כלל לא בטוח שאומת הסטארט־אפ שצמחה פה היא סיבה לשמחה גדולה. לא לאלפי הצעירים שהופכים רעיונות מעורפלים לחברות שרובן המכריע יקרסו, ולא למשק כולו שמאבד עובדים מוכשרים לטובת החלום הצוקרברגי

שי אספריל 08:5821.11.13

1. לכל אחד יש רעיון לסטארט־אפ

 

"יש היום יותר מדי סטארט־אפים בישראל. אין ספק. זה נובע מכל מיני סיבות, אבל בעיקר מהשתנות שוק העבודה והתרבות הישראלית, שהתחילה להעריץ כסף. זה עצוב וציני, אבל זה העולם. עולם ציני. אם פעם סטארט־אפ טיפוסי היה מוקם על ידי יזמים טכנולוגיים שלעתים עזבו משרה בטוחה כדי להגשים חלום, היום סטארט־אפ, באמירה כוללת, הוא רעיון מפגר על אפליקציה שעוזרת לזוג הומואים למצוא קוויקי. אני מבין את המציאות הזאת, ואף שאני לא אוהב אותה אני חלק ממנה. אני חלק מהעולם הציני הזה. אם פעם, כשהייתי ילד, אנשים סביבי העריצו אינטלקטואלים, היום הם מעריצים עשירים. אם פעם העריכו אדם לפי ההשכלה ודרך הארץ שלו, היום מעריכים אותו לפי כמות הכסף שיש לו. אני עדיין מעריך אנשים ערכיים, אינטלקטואלים, אמנים, אבל יודע שהעולם השתנה. ואם מה שחשוב הוא הכסף, אז אין לבחור בן 25 שום סיבה ללכת לעבוד אצל בוס שצועק עליו, כשברקע יש לו אפשרות תיאורטית, אפילו קלושה, להיות בוס לעצמו ולפתח מוצר שמטרתו היא אך ורק להביא כסף ולהפוך למיליונר בגיל 30. זה החלום של הצעירים וזו התעשייה, וכן, אני חלק ממנה".

 

גילוי הלב הנדיר הזה מגיע מאחד האנג'לים המרכזיים בישראל. אדם שחתום על עשרות השקעות בחברות סטארט־אפ בשלבים מוקדמים ועל מספר לא מבוטל של אקזיטים בעשרות מיליוני דולרים. אדם שבכל חודש עשרות סטארטאפיסטים מבקשים את הכסף שלו כדי לממן את תחילתו של המסע שבסופו עומד האקזיט, ומתדלק את הפנטזיה הזאת - אבל בו־בזמן מודה שאינו אוהב את הגאות האדירה בסטארט־אפים שטחיים וטיפשיים.

 

 

אומת הסטארט-אפ. סיבה לשמחה? אומת הסטארט-אפ. סיבה לשמחה? איור: אורי רוזוביץ'

 

2. כולם רוצים לעשות כסף מהיר

 

המילה סטארט־אפ היא סוג של סטארט־אפ בעצמה: מילה המתארת חלום שמנותק מהמציאות היומיומית, חלום שאנחנו חולמים לרגע בלילה אחרי שהתמודדנו עם תלאות יוקר המחיה, הדירה הבלתי מושגת, הקביעות שנעלמה. על רקע המציאות הכלכלית הסדוקה של ישראל בשנים האחרונות, ובראשה העתיד הרעוע של צעירי ישראל, מגיע סוג של אור בקצה המנהרה, הדרך הכמעט יחידה שבה הצעירים יוכלו אולי להיחלץ מהעתיד שמצפה להם. כך יוצא שבשנים האחרונות התמלאה הארץ בסטארטאפיסטים. אם פעם היה מדובר ביזמים אמיצים בעלי שריטה טכנולוגית, היום צעירי דור ה־Y מציפים את הארץ בפיתוחים שונים ומשונים. לפי נתוני חברת המחקר IVC, לא פחות מ־50 אלף צעירים, המהווים כרבע מעובדי ההייטק בישראל, הם עובדי או מייסדי סטארט־אפים. חלקם צעירים עם רעיון שטרם גייס מימון ועובדים בחינם, אחרים הם כאלה שהצטרפו אל סטארט־אפ בתחילת דרכו בעבור שכר נמוך בתוספת אופציות, ויש גם סטארט־אפים שכבר גייסו הרבה כסף ומשלמים לשכיריהם יפה - יפה יותר משוק העבודה הרגיל - בשל העובדה שהם לוקחים סיכון ועובדים במקום שלא ברור אם יהיה קיים עוד שנה או שנתיים.

 

העובדים האלה פזורים בין אלפי חברות הסטארט־אפ הפעילות כיום בישראל. על המספר המדויק יש ויכוח, משום שישנה מחלוקת על הרגע המדויק שבו חברה חדלה להיחשב לסטארט־אפ והופכת לחברה בוגרת, אבל לפי ההערכות מדובר כיום ב־3,000 חברות. מה שעולה בבירור מהנתונים של IVC הוא שבשנתיים האחרונות עלה קצב הקמת הסטארט־אפים לרמות שיא: ב־2012 הוקמו בישראל לא פחות מ־909 חברות כאלה, ועד אוקטובר הוקמו כבר השנה 724 נוספות.

 

רענן צורי במרכז ליזמות וחדשנות שבספרייה העירונית במגדל שלום בתל אביב. "כולנו רוצים שני דברים: כסף ולא לעבוד בשביל אף אחד אחר" רענן צורי במרכז ליזמות וחדשנות שבספרייה העירונית במגדל שלום בתל אביב. "כולנו רוצים שני דברים: כסף ולא לעבוד בשביל אף אחד אחר" צילום: עמית שעל

 

משיחות שערך "מוסף כלכליסט" עם יזמים, אנג'לים, מנהלי קרנות הון סיכון וחוקרי תרבות עולות כמה סיבות עיקריות לשיטפון הזה דווקא בשנים האחרונות. הסיבה הראשונה, כפי שהעיד האנג'ל מתחילת הכתבה, היא תרבותית. "נוצר היום הלך רוח ומיתוס שהדרך להצליח בחיים אינה עבודה קשה והתמדה, אלא להביא את המכה. כדי להביא את המכה צריך לעלות על רעיון טוב ומכיר", מסביר הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג את האינפלציה במספר הסטארט־אפים. "נוסף על כך, אווירת הסטארט־אפ מותאמת יותר לדור הזה. הוא זקוק לאווירה חברית, לגמישות מרבית ולעבודה באינטרוולים: מתאמצים לזמן קצר. לכן טבעי שזה ימשוך אותם. אבל צריך לזכור שאת תעשיית ההייטק הישראלית הקימו לא רק מהנדסים טובים, אלא גם חיילים ומפקדים בצבא שעברו מסעות מפרכים. זה אפשר להם להתמודד בליגה הגבוהה. ספק אם היום דור ה־Y מסוגל לזה. הוא מסוגל להיות מקסימום רעיונאי. לא יותר".

 

סיבה נוספת להצפה בסטארט־אפים החדשים היא ההתפתחות הטכנולוגית, שמקלה את הקמתם. "היום כבר לא צריך סכומי עתק כדי לבצע פיתוחים במשך שנים עד שיש מכירות", אומר קובי שימנה, מנכ"ל IVC, אחת מחברות המחקר המרכזיות של תעשיית ההייטק בישראל. "יש טכנולוגיית ענן, שחוסכת השקעת עתק בשרתים וציוד אחסון, וישנה גם התפתחות הסמארטפון ועולם האפליקציות, שמאפשרים לזרוק מוצר אל השוק ולראות איך השוק מגיב אליו. בעבר היית צריך לחכות שנים לפני שהיית בכלל חולם למכור משהו".

 

 

סיבה שלישית לגאות הסטארט־אפים, מסבירים גורמים בתעשיית ההייטק, היא העלייה במספר המשקיעים שרוצים להשקיע את כספם בחברות טכנולוגיה צעירות. אם בעבר היו סטארט־אפים מקבלים השקעות בעיקר מקרנות הון סיכון, הרי שכיום חלק גדול מההשקעות מגיע מכיוונם של משקיעים פרטיים, אנג'לים; ובשנים האחרונות גדל חלקם של האנג'לים חסרי ההבנה הטכנולוגית, אנשים שנולדו למשפחות עשירות או שעשו את הונם בפיננסים ונדל"ן או מבוננזות בתחומי ההימורים ברשת והאלגו־טריידינג. "המשקיעים החדשים האלה, הנובו־אנג'לים", מסביר גורם בתעשייה, "הם בדרך כלל חסרי הבנה טכנולוגית, ולכן הם זורקים לא מעט כסף על מיזמים בלי היתכנות טכנולוגית אבל בעלי שיווק יפה, או על מיזמים קלים להבנה, שברור מיד מה הרעיון שלהם ואיך אפשר לעשות ממנו כסף".

 

על תרומתם של הנובו־אנג'לים לגאות במספר הסטארט־אפים מעיד גם ז'אק בנקוסקי (Benkoski), מקרן ההון סיכון האמריקאית USVP: "אנג'לים לא מתוחכמים מזינים את הבועה שקיימת כיום בישראל", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "אבל להערכתי המסיבה עומדת להיגמר, משום שרבים מאותם משקיעים נכוו בעבר מהשקעות לא טובות, והיקף ההשקעות בסטארט־אפים טיפשיים ילך ויקטן". שימנה מחזק את דבריו: "כשמנתחים את הנתונים, רואים שמספר החברות שהוקמו בשנים האחרונות גדול בהרבה ממספר החברות שנסגרו, עובדה שלטעמי מלמדת על בועה. אני לא רואה כיצד המצב הזה יימשך וצופה שבשנים הבאות הרבה יותר חברות ייסגרו".

 

מימין: עידן כהן, תום סלע ורועי וולקן, ממייסדי בוקסי. "יש נטייה להתמקד בסיפורים על הכסף הגדול באקזיטים ולהתעלם מהמספרים האמיתיים" מימין: עידן כהן, תום סלע ורועי וולקן, ממייסדי בוקסי. "יש נטייה להתמקד בסיפורים על הכסף הגדול באקזיטים ולהתעלם מהמספרים האמיתיים" צילום: אוראל כהן

 

3. התקשורת כותבת רק על ההצלחות

 

כשמדברים על פריחת הסטארט־אפים אי־אפשר שלא לדבר גם על תרומת התקשורת. זו שבעצם בראה את תדמיתו של הסטארטאפיסט כצעיר גאון שמוכר ביוקר לגויים מעבר לים את פרי מחשבתו החריפה, ובד בבד הזכירה לשאר בני התמותה את העתיד העגום שמצפה להם במקומות העבודה הרגילים, עם שעון נוכחות ותלוש משכורת.

 

"מיתוס המסודרים שמפיצה התקשורת הוא עוד סיבה לאינפלציית הסטארט־אפים", אומר עוז אלמוג. "צעירים מודעים מעט מאוד לדרך הקשה ורצופת המכשולים והאכזבות שצפויה לסטארטאפיסט בדרך לאקזיט". גם עידן כהן, אחד ממייסדי חברת בוקסי סבור כי התקשורת יוצרת תמונה ורודה מדי של התעשייה. "לעיתונות בישראל ובארצות הברית יש נטייה להתמקד בסיפורים על הכסף הגדול באקזיטים ולהתעלם מהמספרים האמיתיים, לרוב כי המידע הזה אינו חשוף", אומר כהן. "אם תוסיף לכך את העובדה שחלק מהעיתונאים שמכסים את התחום לא תמיד מבינים את מבנה העסקאות של האקזיטים ומאדירים אותן, תבין מדוע נוצרת אשליה אצל רבים מהאנשים שקוראים את הכתבות האלה".

 

ואכן, ממעקב של "מוסף כלכליסט" זה כמה שנים אחר התחום, ומשיחות עם עשרות צעירים שהקימו סטארט־אפים, עולה תמונה ברורה: סיפורי ההצלחה על בני גילם שלעולם לא יצטרכו לדאוג לבעיות פרנסה או לספוג עלבונות מהבוס מניעים אותם לנסות לעשות זאת בעצמם. לפני ארבע שנים, למשל, נחשפה ב"כלכליסט" חברת פיינל, שמפתחת מודלים מתמטיים למסחר ממוחשב בשוק ההון, אלגו־טריידינג, והפכה לאחת החברות הרווחיות בעולם, שרווחיה השנתיים הם כיום כרבע מיליארד דולר. בחודשים שלאחר פרסום הכתבה נוסדו עשרות חברות צעירות על ידי מהנדסים ואנשי פיננסים שבחרו לנטוש את מקום עבודתם המסודר לטובת הקמת מכונת כסף. כולן, כמובן, כשלו.

 

קובי שימנה, IVC. "התפתחה כאן בועה. הרבה חברות ייסגרו" קובי שימנה, IVC. "התפתחה כאן בועה. הרבה חברות ייסגרו" צילום: עמית שעל

 

זוהי רק דוגמה אחת מני רבות, אבל בכל כותרת ענק על אקזיט מצוירים היזמים כמלכים, ואילו הסטטיסטיקה של הכישלונות לא מוצאת את דרכה אל דפי העיתון. סביר הרבה יותר שיוצמד לידיעה צילום שבו נראית דבוקה של גיקים מחובקים בחולצות לא אופנתיות לצד הכותרת "המיליונרים החדשים". רק לעתים רחוקות יחסית מפרסמת התקשורת מאמרים שמנסים לשפוך אור על הסיכויים האמיתיים של צעיר עם חלומות להפוך לזה שהפרצוף שלו מרוח מתחת לכותרת "אקזיט ענק".

 

אחד מהם פורסם לפני כמה שבועות בארצות הברית: הבלוג הטכנולוגי טק קראנץ' חשף כי רק 0.07% מחברות הסטארט־אפ שהוקמו בארצות הברית בעשור האחרון (39 חברות מתוך 60 אלף) הגיעו לשווי של מיליארד דולר. לכן אולי כדאי להביט היטב בניתוח של IVC בעבור כתבה זו, ולהבין שמספר הסטארט־אפים הישראליים שעשו אקזיט הגבוה מ־100 מיליון דולר (106 חברות) בעשור האחרון בתוספת מספר הסטארט־אפים שלא נמכרו אך מוערכים ביותר מ־100 מיליון דולר (40 חברות), מהווים 2% מכלל הסטארט־אפים שהוקמו בישראל בתקופה זו (6,900).

 

אלא שאפילו השיעור הזה, אומרים גורמים בענף, אינו רלבנטי בעבור רוב רובם של היזמים החדשים. "הסיכוי של סטארטאפיסט ממוצע לעשות מגה־אקזיט מקביל לסיכוי של בת 16 ממוצעת להפוך לריהאנה", אומר מייק קורדה (33), יזם שמאחוריו שלושה אקזיטים שלא צלחו ומצהיר על עצמו שסיים את פרק הסטארט־אפים בחייו. "הסיכוי של יזם ממוצע לעשות אקזיט של 100 מיליון דולר הוא אלפית האחוז. זה נכון שאם אתה מנתח את מספר האקזיטים אתה רואה סיכוי של 1% או 2%, אבל הסיבה היא שישנה שכבה דקה של יזמים מנוסים שכבר יודעים לעשות אקזיטים ומעלים את הממוצע. אלה בעיקר ישראלים שיושבים בעמק הסיליקון, הרבה פעמים כאלה שכבר עשו אקזיט ויש להם רשת חברתית ענפה בתחום. הם מנוסים, יודעים לשווק, מכירים את החבר מגוגל ואת מייקל ארינגטון (מייסד הבלוג הטכנולוגי טק קראנץ'). כשאתה משקלל אותם אתה מגיע לסיכוי של 2%, אבל לסטארטאפיסט הישראלי הממוצע שיושב פה בשדרות רוטשילד אין כמעט סיכוי".

 

עוז אלמוג. "כולם מחפשים להביא את המכה" עוז אלמוג. "כולם מחפשים להביא את המכה" צילום: זהר שחר

 

4. בתל אביב כולם סטארטאפיסטים

 

בכניסה אל אחת הספריות העירוניות בתל אביב, זו הממוקמת במגדל שלום, אפשר למצוא את אלה שהחליטו להשתתף בהגרלה וחולמים על הרגע שבו יעלו בחכתם את המספר הזוכה. החלל הגדול שמשמאל למדפי הספרים מאכלס עשרות צעירים בשנות ה־20 וה־30 לחייהם, גברים ברובם, המדיפים ריח קלוש של קפה ואפטר שייב. החבורה הזאת נבחרה על ידי עיריית תל אביב, שהכריזה על עצמה לפני כשנה כ־Startup City, וניתן לה חלל עבודה ובו חדרי ישיבות וקפה נמס ללא הגבלה כדי לאפשר לצעירים לחסוך כסף בדרך אל החלום הגדול. כל הסטארטאפיסטים במקום נמצאים בשלב פיתוח הרעיון, ואיש מהם עדיין לא גייס את ההון הראשוני ממקור חיצוני, אבל הם שם מבוקר עד ערב כדי שזה יקרה. אחד מהם הוא רענן צורי (33), שהקים לפני חצי שנה עם חמישה מחבריו את הסטארט־אפ DoMorrow. הרקע של צורי אינו טכנולוגי. עד לאחרונה עבד בכלל בתפקידי שיווק בפרוקטר אנד גמבל, ויום אחד החליט שהוא רוצה להיות סטארטאפיסט. "לכל אחד בחבורה שאתה רואה פה", הוא אומר, "יש שני מניעים להקים סטארט־אפ - המניע הכלכלי והמניע לא לעבוד בשביל אף אחד אחר. רק חלוקת המשקל בין שני הגורמים האלה משתנה", הוא אומר.

 

צורי וחבריו לחלל העבודה בספרייה אינם לבד. מנתונים שפרסמה לפני שנה עיריית תל אביב עולה כי העיר היא בהחלט בירת הסטארטאפיסטים של ישראל. למשל, 38% מעובדי ההייטק בעיר הם עובדי סטארט־אפים, בעוד שהממוצע הארצי עומד על 26%. בתל אביב מרוכזים רק 14% מעובדי ההייטק של ישראל, ואילו לא פחות מ־24% מעובדי הסטארט־אפים.

 

ז'אק בנקוסקי, קרן ההון סיכון USVP. "המסיבה עומדת להיגמר" ז'אק בנקוסקי, קרן ההון סיכון USVP. "המסיבה עומדת להיגמר"

 

אחת מהן היא אפרת, עורכת דין לשעבר בת 33, שהקימה בחודשים האחרונים סטארט־אפ. אפרת עדיין עובדת עם שותפיה במיזם ללא שכר, אך רואה בכך השקעה בעתידה. "מתוך דאגה לעתידי העדפתי לקחת את הסיכון עכשיו, בהיותי צעירה, ולא להיות תלויה בחברה כזאת או אחרת שוודאות קיומה מוטלת בספק", היא אומרת. "יש לי מספר חברים לא מועט שבחרו גם הם בדרך הזאת, וזה נתן לי דרייב משמעותי. כשאנשים מצוינים סביבי בוחרים בדרך הזאת נוצרת הרגשה שהסיכון לא כל כך גדול ומתעורר רצון לנסות ולהצליח. אין ספקנות מסביב אלא הערכה ואופטימיות. נראה שהסביבה שלי אינה רואה את המהלך שעשיתי כחריג, מפחיד או מסוכן, אלא להפך, כולם מעודדים ואומרים שזוהי הדרך הטובה ביותר להצליח בימינו".

 

א"ז - השם המלא שמור במערכת - (38) הוא עוד סטארטאפיסט תל־אביבי, אבל להבדיל מצורי ואפרת הוא אינו יזם בשלב פיתוח הרעיון, אלא מנהל בכיר באחד הסטארט־אפים המבוססים יותר, שכבר גייסו הון ומתחזקים משרדים בשתי יבשות. כבר 17 שנה הוא עובד בתעשייה, נע בין סטארט־אפ מתחום האינטרנט לסטארט־אפ בתחום האנרגיה הירוקה. שנה פה, ואז הפסקה, ושנתיים שם. בדרך ניסה להקים עם שותף סטארט־אפ, אבל מאחר שלא יכול היה להמשיך לעבוד שם תקופה ללא משכורת, הוא עזב, וכיום הוא מנהל בכיר בסטארט־אפ שיש לו סניפים בישראל ובניו יורק. "מלבד העובדה שלעבוד בסטארט־אפ זה כיף כי האווירה טובה והמשכורות לרוב טובות יחסית, הרי שלעבוד בסטארט־אפ זה לקנות חלום", הוא אומר. "אני עובד בתעשייה הרבה שנים, והחלום מעיר אותך בבוקר, אף שאתה יודע שהסיכוי להגשים אותו קלוש. כולם יודעים שעבור שכיר לקנות דירה בישראל זה בלתי אפשרי. אבל אם אני עובד בסטארט־אפ כיזם או כמנהל בכיר עם אופציות, ואני מאמין במה שאני עושה, זו הדרך שלי להיחלץ מהיעדר הסיכוי להתקדם. וגם אם אני שכיר זוטר בסטארט־אפ, אני צובר ניסיון לקראת ההקמה של הסטארט־אפ העתידי שלי, ואז, למרות הסיכוי הנמוך, יש לי אפשרות תיאורטית להיחלץ מהמעגל".

 

א"ז, כמו מרואיינים אחרים, מצביע על תופעה נוספת, שהרבה מאוד סטארטאפיסטים הפנימו: הקשר בין הצלחה לכישרון רופף יחסית. כמו שהזמר הפופולרי והעשיר בישראל אינו המוזיקאי המוכשר ביותר, כך גם הסטארט־אפ שיעשה את האקזיט הגדול אינו בהכרח הסטארט־אפ המבריק או המקורי ביותר. "כולם יודעים שאלה שהצליחו לעשות אקזיט ענק הם לא גאונים שירדו מהשמים", אומר א"ז, "כשאתה מסתכל על אפליקציה כמו אנגרי בירדס אתה אומר 'אם הוא עשה, אז גם אני יכול לעשות'. אמנם הסיכוי שאני אעשה את זה נמוך, אבל יש תחושה שההצלחה היא מקרית ולכן שוויונית. ואם היא שוויונית, אני רוצה לנסות את מזלי".

 

עובדי קומראנט חוגגים ב־2008, לאחר מכירת הסטארט־אפ הישראלי לענקית התוכנה האמריקאית רד־האט תמורת 107 מיליון דולר. כך נוצרת בציבור אשליית ההצלחה עובדי קומראנט חוגגים ב־2008, לאחר מכירת הסטארט־אפ הישראלי לענקית התוכנה האמריקאית רד־האט תמורת 107 מיליון דולר. כך נוצרת בציבור אשליית ההצלחה צילום: עמית שעל

 

5. החברות הוותיקות מתקשות לגייס

 

אז מה רע בזה? מדוע יש כאלה שלא אוהבים את האינפלציה הזאת? באופן לא מפתיע הנפגעים המיידיים מהתופעה הם דווקא גופי ענק, שהיכולת שלהם לגייס כוח אדם נפגעת. "היום לגופים גדולים יש קושי אדיר לגייס את הצעירים המבריקים, כי הם הולכים לעבוד בסטארט־אפים או להקים סטארט־אפים", אומר אבישי פרידמן, מייסד ומנכ"ל חברת שביט סופטוור, חברת מיקור חוץ של שירותי כוח אדם בתחום התוכנה. "התפקיד שלי הוא לגייס עובדי תוכנה לבנקים, לחברות ביטוח, לחברות הייטק גדולות, ואני אומר לך שזה קשה מאוד. אני רודף אחרי בוגרי ממר"ם שלא מסתכלים על הלקוחות שלי. הם לא רואים בעיניים, לא מסתכלים על היציבות היחסית והולכים לסטארט־אפ. ואם בטעות בוגר ממר"ם מגיע לאיזה בנק, הוא לא מחזיק שם מעמד".

 

ואולם, מתברר שלא רק לבנקים ולחברות הייטק ענקיות יש קושי לגייס צעירים מבריקים, אלא גם לגופים שעד לאחרונה היו סטארט־אפים בעצמם. "היום כל צעיר שמשתחרר מ־8200 מקים סטארט־אפ, שזו טעות חמורה כי הוא מפספס תקופה של שלוש או ארבע שנים שבהן הוא יכול לעבוד בחברה קיימת, ללמוד מטעויות של אחרים, ליצור קשרים ואז להקים חברה משלו. יש לי כרגע 40 משרות פנויות בישראל ואני מתקשה לאייש אותן", אמר לאחרונה נעם ברדין, מנכ"ל Waze, בראיון ל"כלכליסט".

 

נועם ברדין, Waze. "יש לי 40 משרות בישראל שאני מתקשה לאייש" נועם ברדין, Waze. "יש לי 40 משרות בישראל שאני מתקשה לאייש" צילום: עמית שעל

 

גם היזם הסדרתי רמי קסטרשטיין, בעליה של חברת Everything.me ובעבר שותף בקרן הון סיכון, מסכים כי יש קושי מסוים בגיוס אנשי תוכנה לחברות בינוניות, אבל סבור שזוהי תופעה זמנית ובוחר לא לבקר את הצעירים שמחליטים לעשות זאת לבד. "בהייטק, כמו בחיים, ישנם מעגלים. כיום המעגל הוא של גאות, ובעוד שנתיים, כשהרבה מאוד סטארט־אפים לא יצליחו לגייס כסף, זה יירד", הוא אומר בשיחה עם "מוסף כלכליסט". "הרבה פעמים יזמים צעירים מתייעצים איתי על הקמת סטארט־אפ ואני אומר להם 'בואו תעבדו אצלי, תלמדו ואז תפתחו', אבל רבים מהם מעדיפים לפתוח סטארט־אפ לבד. אז יכול להיות שהיה עדיף להם לעבוד בתקופה הזאת אצלי או בחברות כמו אאוטבריין או וויקס, אבל בסופו של דבר אנחנו חיים בחברה שיש בה בחירה חופשית ולכן אני מפרגן גם ליזמים הצעירים שרוצים לעשות את זה לבד. מה שכן, חשוב להדגיש שרבים מהם לא מבינים שלהצליח היום בסטארט־אפ, ובוודאי בסטארט־אפ ראשון, זה סוג של נס, סוג של קניית כרטיסי הגרלה. כולם מסתכלים על אינסטגרם, שהיא הצלחה מדהימה, אבל זה מקביל להסתכלות על וורן באפט. אם תבחן את החברות הישראליות שהצליחו בשנים האחרונות תגלה חברות ותיקות יחסית בעלות יכולות שיווק, הפצה, קשרים וגם הרבה מאוד כסף. מי שמאמין שאפשר לעשות אקזיט יפה בהשקעה של 100 אלף דולר, טועה".

 

בעיה נוספת שנובעת מאינפלציית הסטארט־אפים היא הזליגה לפיתוחים טיפשיים - דוגמת אפליקציות של ציפורים מפליצות, צילומי אוכל או חתולים חמודים - ולפיתוחים אגרסיבים, פוגעניים ורווחים, דוגמת ממשקי מסחר בפורקס, פלטפורמות לפורנו או סרגלי כלים. "זה מה שעושים היום המהנדסים המבריקים של ישראל: מפתחים אפליקציות של חתולים או חושבים על דרכים יצירתיות לשתול פרסומות", אומר גורם בתעשייה.

 

בעיני פרופ' דב פרוהמן, מייסד אינטל ישראל וחתן פרס ישראל למדעים מדויקים, הדבר קשור באופן הדוק להידרדרות ערכיו של הדור הצעיר. "בעיית הסטארט־אפים בעלי הערך הכלכלי השולי נובעת בעיקר מאסטרטגיית החינוך הקלוקלת בכל הרבדים בחברה, שמקדשת את ההתעשרות המהירה כתחליף לתרבות עסקית ערכית ארוכת טווח. התוצאה היא תרבות לאומית של כסף, בידור וספורט, המחלחלת במהירות לליבות הדור הצעיר ושולטת במניעיו, מטרותיו ומאווייו, כך שאף שתופעת הסטארט־אפים כשלעצמה אינה בעייתית, התוצר הנוכחי דווקא כן", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט".

 

דני גוטוויין. "הצעירים האלה הופכים לעובדים מתכלים" דני גוטוויין. "הצעירים האלה הופכים לעובדים מתכלים"

 

6. מחיר החלום: שוק עבודה מאוד לא יציב

 

מובן שאי אפשר למנות את הבעיות בשיטפון הסטארטאפיסטים מבלי לדבר על שוק העבודה הלא יציב שהוא יוצר, שוק עבודה של פרקי זמן קצרים, שהפיצוי עליהם הוא חלום שלעולם לא יתגשם. כשהעיתונות הכלכלית מדווחת על מכירתו של סטארט־אפ ומצלמת את כל עובדי החברה המחייכים, היא לא מציינת שרבים מאותם חייכניים יקבלו ביום המחרת מכתב פיטורים, שלצד קרנות ההון סיכון והיזמים שהתעשרו ניצבים עובדים שייאלצו להתמודד עם העברת מרכזי הפיתוח מעבר לים או עם סינרגיות שיהפכו משרות רבות למיותרות. "אתה קורא על אקזיט בעיתון ורואה את כל העובדים בחולצות של החברה מחייכים, אבל איפה הם יהיו ביום שלמחרת? נכון, בעלי החברה התעשרו, אבל האם לעובדים תהיה למחרת עבודה? ואיפה יהיו ביום שלמחרת כל שאר עובדי הסטארט־אפים שלא יעשו אקזיט, כל העובדים שאני קורא להם האספסוף של הסטארט־אפים?", שואל פרופ' דני גוטוויין, היסטוריון וחוקר תרבות מאוניברסיטת חיפה. "הצעירים האלה הופכים בכל יום לעובדים מתכלים, עובדים למשך פרקי זמן קצרים בחסות ההילה המדומה של סטארט־אפים, ובעצם משתפים פעולה עם השיטה, שרוצה לנצל עובדים לתקופות קצרות ואז להיפטר מהם. לצערי, הנהירה ההמונית לסטארט־אפים היא דרך נוספת שבה הדור הצעיר מרומה על ידי השיטה".

 

 

הדברים של גוטוויין על הארעיות בתעשייה משתקפים בנתונים. לפי נתוני IVC, כ־2,800 חברות סטארט־אפ נסגרו בעשור האחרון בשל מצוקת נזילות, עובדה שמלמדת על פיטורים של עשרות אלפי עובדים. ואם לא די בכך, ישנו עניין הגיל, שקיים בכל סוגי הסטארט־אפים, גם באלה שמתפקדים: עובדים רבים בחברות סטארט־אפ מעידים כי בחברה שלהם לא מועסקים אנשים מבוגרים. אלה, בגיל מסוים, נפלטים מן המערכת בשל חוסר התאמתם לרוח הצעירה של הארגון ולא מוצאים את דרכם חזרה.

 

ואולם, את ההתעסקות בעתיד רבים מהסטארטאפיסטים, גם אלה שגלשו כבר אל שנות ה־40 לחייהם, מעדיפים לדחות לרגע האמת. "ההורים שלי עבדו 40 שנה באותו המקום", אומר המעצב מתי מריאנסקי (42), שכיום עובד כמנהל מוצר ב־Meekan, הסטארט־אפ החמישי שבו הוא מעורב. "ביטחון תעסוקתי כמו שהיה אז כמעט לא קיים היום גם בחברות גדולות, אז אני מעדיף להמשיך ולחיות מסטארט־אפ לסטארט־אפ. ארבעה לא הצליחו. אולי בחמישי זה ילך. הסיכוי נמוך אבל כיף לי לתחזק את החלום".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x