זוגות זוגות
חניון האופניים המוחרמים של עיריית תל אביב מספק מראה מטריד
באופניים יש משהו חי. הם גדלים עם השנים לפי מידותיו של הרוכב, הארגונומיה שלהם מותאמת רק לגפיים האנושיות, הגלגלים מבקשים להתקדם, לא לדרוך במקום. פעמים רבות, כשאת רואה זוג אופניים מיותם, את יכולה לדמיין - לפי גובה הכידון, אופי המושב או הכיסא לילד שמורכב מאחור - איך נראה האדם שרוכב עליהם.
אם כך, איך נראים 400 רוכבים מיותמים? מי שרוצה לדמיין מוזמן לבקר במגרש של עיריית תל אביב אי שם בסוף רחוב הברזל, מאחורי המשרדים של רמת החייל, בקצה המזרחי של פארק הירקון. למעשה הוא לא ממש מוזמן, כי המקום מגודר היטב ואין שילוט שמצביע על קיומו, אבל מי שיצליח להגיע בכל זאת ימצא שם כ־400 זוגות אופניים (ספירה לפי העין), שעד לא מזמן היו שייכים לתושבי העיר.
בשבוע שעבר הגיע למקום טנדר גדול של העירייה ופרק שם עוד כמה עשרות זוגות. הם הצטרפו אל מאות האחרים, חלקם חדשים למראה, חלקם משומשים, אחדים שווים מאות שקלים, אחרים אולי כמה אלפים. כולם אופניים שחנו ברחובות העיר עד שפקחי העירייה זיהו אותם כ"מפגע", חתכו את מנעוליהם ואספו אותם למגרש שאין ממנו דרך חזרה. רוב הרוכבים המתוסכלים שלא מצאו את אופניהם במקום שבו החנו אותם לילה קודם לכן, הפנו את כעסם כלפי הגנבים חסרי הלב. הם כנראה לא העלו בדעתם שפקחי העירייה הם שגררו את הזוג האהוב.
באופן רשמי הכל גלוי. באתר עיריית תל אביב מצוין: "לאור תלונות רבות של תושבים... החליטה העירייה לא לאפשר קשירת אופניים במקומות העלולים להוות סכנה לעוברי הדרך. אופניים שיועמדו ויושארו במקומות החוסמים תנועה של הולכי רגל או כלי רכב או מפריעים לה ולא יפונו במועד המצוין בהודעת האזהרה... יפונו ויישמרו במחסן עירוני לתקופה מוגבלת". מהעירייה הוסיפו בתגובה לפנייתנו שמפונים רק אופניים שהודבקה עליהם התראה לפני פינוי (24 שעות התראה כשמדובר בגרוטאה, ארבעה ימים כשמדובר באופניים שמישים), ושהם נשמרים במחסן עירוני למשך כמה חודשים ומוחזרים לבעליהם בהינתן תיאורם וציון המקום שפונו ממנו.
באתר של חברת מועצת העיר היוצאת שרון מלכי, לעומת זאת, שעקבה זמן רב אחרי איסוף האופניים העירוני, מדווח על ליקויים ביישום נוהל ההתראות ואף על גרירה ללא התראה כלל. וה"מחסן", מתברר כעת, הוא בכלל חצר בוצית פתוחה לגשם ולרוח. העירייה טענה בתגובתה שמרבית האופניים המפונים הם גרוטאות, אבל מבט מקרוב בערימה העצומה מלמד שגם זה אינו בהכרח תיאור מדויק.
גם אם נניח שיש היגיון מסוים בצדק הדו־גלגלי שהעירייה אוכפת, ברור שנוהל ההשבה לבעלים לקוי אם בסיומו שוכבים בקצה העיר מאות זוגות אופניים ואין להם דורש. אפשר היה, למשל, להציג את צילומי האופניים שנאספו באתר מיוחד כדי שבעליהם יזהו אותם ויבואו לדרוש אותם. אפשר היה לחשוב על תרומה לעמותה שתעשה בהם שימוש ראוי. במקום זאת, ברחבי העיר מסתובבים מאות בעלי אופניים מתוסכלים שנלקח מהם כלי הרכב היעיל, הירוק והכל כך אישי שלהם, ובאותו הזמן, בגשם של ראשית החורף, מאות הזוגות שנעלמו שוכבים זה לצד זה ומתחילים להחליד.
יש משהו מכמיר לב במראה של מכלאת האופניים ההולכת ומתמלאת. זוג אחד, של אופני נוער, תלוי על הגדר כאילו ניסה להימלט ונכשל. לכמה זוגות צבעוניים עדיין מחובר סבל שעליו מורכב כיסא ילדים. זוגות אחרים עדיין נוצצים ממש, גם הודות לטיפות הגשם הטרי. וכולם שוכבים שם, זה לצד זה, מאבדים אט אט את המראה החיוני שלהם, עדות אילמת לשמירה קפדנית מדי על הסדר.
