ישראל מתחברת לכלכלה
 
 

בארץ

מילון כלכליסט
תלוש שכר (ארכיון)
תלוש שכר (ארכיון) 
צילום: עמית מגל
מניות קשורות לכתבה
    כתבות מוסף בכל סוף
    שבוע ישירות למייל שלך
     

     מאשר קבלת תוכן שיווקי

    דיוור נוסף
     

    למה הכל צומח חוץ מהמשכורת שלנו

    כל הסיבות לכך שכולנו, מאנשי הייטק עד עובדי ניקיון, נמשיך לדרוך במקום בלי ליהנות מהצמיחה שאנחנו מייצרים

    אורי פסובסקי ומיקי פלד

    03.10.13, 08:28
    76 תגובות

    למה לא משלמים לי יותר?



    האנחה הזאת מלווה את פתיחת תלוש השכר מדי חודש אצל רבים מאוד מהעובדים. זו מחשבה שכל אחד חושב בשקט לעצמו, אבל בעצם כולם חושבים. המבט האינטימי בשורת הנטו הוא תזכורת כואבת לכך שקשה מאוד לגמור את החודש, והוא מקור לתסכול מתמשך. אישי, יומיומי, מהמעסיק, מעצמך, אבל גם מהשיטה. כי לפחות בעשור האחרון, השורה הזאת עומדת בניגוד להבטחות, של ההורים ושל הפוליטיקאים, שלפיהן לימודים, השקעה, חריצות ותפוקה יבואו לידי ביטוי בשורה התחתונה שבתלוש. לא משנה כמה קשה נעבוד, לא משנה אם המעסיק מרוויח טוב ואם המשק פורח, סטטיסטית כנראה לא נראה העלאות משמעותיות.

     

    אז למה באמת לא משלמים לנו יותר?

     

    השאלה הזאת לא נגזרת רק מהתלוש או מהקושי הגובר לקנות דירה או לשכור אחת. זו גם שאלה שמתבקש לגזור מהנתונים הכלכליים. הרי חוזרים ומשננים באוזנינו שהמשק הישראלי צומח בקצב שהעולם יכול רק להתקנא בו. אפילו בארצות הברית מוכת המשבר הקברניטים כבר מתגאים שהמשק חזר לצמוח. המשק דוהר קדימה, אבל מעמד הביניים מרגיש שהשכר שלו תקוע, והפער הזה מתכנס לשאלה אחת: למה לא משלמים לנו יותר?

     

    זו לא רק תחושת בטן, וזה לא רק תסכול אישי שמעיק על רבים. זו אחת התעלומות הכלכליות הגדולות של דורנו, סוגיה שמעסיקה את טובי המומחים. גם הם מסתכלים על הנתונים ולא מבינים. עשר שנים, אפילו יותר, הכלכלה צומחת והשכר הריאלי (כלומר בקיזוז האינפלציה) עומד במקום. פעם זה לא היה ככה. פעם התהליכים התנהלו במקביל, שכר העובדים צמח בקצב שבו צמח התוצר שהם מייצרים. זה לא קורה עוד.

     

     

    לא מדובר רק בתופעה ישראלית. בישראל השילוב בין השכר המדשדש, האי־שוויון בין העובדים ומחירי הדיור המזנקים הופך את המצב לנפיץ. אבל התופעה קיימת בכל העולם, וכבר נהפכה לכאב הראש של הקברניטים. הדו"ח השנתי האחרון שקיבל ברק אובמה ממועצת היועצים הכלכליים שלו, גוף מכובד ביותר, התריע מפני היווצרות חברה שבה "המנצח לוקח הכל". אפילו ה־OECD, שנוהג להפיץ את בשורת השוק החופשי, קובע שהדשדוש בשכר העובדים – שנרשם כמעט בכל אחת מהמדינות החברות בארגון – הוא מגמה ש"עשויה לסכן את הלכידות החברתית".

     

    ואלה לא רק פערי השכר. רבות דובר בשנים האחרונות על כך שרק ההכנסות של המאיון העליון זינקו, בעוד שרוב השאר נותרו מאחור. "אנחנו ה־99%" היתה לסיסמת הקרב של המחאה החברתית בארצות הברית. אבל גם אם שמים את המאיון העליון ואת כל השאר באותו סל ומסתכלים על כל העובדים ביחד, מגלים שכל העובדים מקבלים נתח הולך וקטן מהתוצר שהם מייצרים. אם להשתמש במטאפורה החביבה על מקבלי ההחלטות, העוגה הכלכלית הולכת וגדלה, אבל הגודל היחסי של הפרוסה שמוקדשת למשכורות הולך וקטן.

     

    זה לא רק נושא לדיונים על צדק חלוקתי. לא מעט כלכלנים מזהירים שזו עלולה להיות גם בעיה כלכלית. העובדים הם גם הצרכנים, שבעצם הציפייה שלהם לעלייה ברמת החיים מניעים את הכלכלה קדימה. שחיקת השכר שלהם עשויה להוביל את המשק להאטה, או את הצרכנים לקחת הלוואות ואשראי כדי להמשיך לקנות. עד שמגיעה הנפילה. כיום ברור שמינוף משקי הבית היה גורם מרכזי למשבר בארצות הברית, וניצני אותו דפוס של שכר קפוא ומינוף גדל של משקי בית נראים גם בישראל. תרחיש הקיצון של נפילת משקי הבית ממונפים כבר לא נראה מופרך לחלוטין.

     

    פרופ' יוסי זעירא. "זו הסוגיה החשובה בכלכלה הישראלית ב-15 השנים האחרונות"
    פרופ' יוסי זעירא. "זו הסוגיה החשובה בכלכלה הישראלית ב-15 השנים האחרונות" צילום: עומר מסינגר

     

    בניסיון להבין את המצב הזה, שמטלטל את הכלכלה של משקי הבית ושל מדינות שלמות ברחבי העולם, שוחח "מוסף כלכליסט" בחודשים האחרונים עם שורת חוקרים וקובעי מדיניות בארץ ובחו"ל. שתי השאלות המרכזיות עמדו לנגד עינינו – למה המשכורות קפאו? והאם יש סיכוי שהן יפשירו? התשובות המורכבות שקיבלנו משרטטות תמונה של זרמי העומק האדירים שעיצבו מחדש את הכלכלה העולמית בעשורים האחרונים - ואת תלושי השכר של כולנו. וייתכן מאוד שהעיצוב־מחדש הזה בלתי הפיך.

     

    הכלכלה התקדמה, העובדים נשארו במקום

     

    כדי להבין מה קרה, צריך להתחיל מההכנסה הלאומית, מושג בסיסי בכלכלה שמתייחס (פחות או יותר) לכלל התוצר של המשק. ההכנסה הזאת מתחלקת, בהכללה גסה, בין שני גורמים: בעלי ההון והעובדים. אלה שמחזיקים באמצעי הייצור ומקבלים את הרווחים ואלה שמייצרים ומקבלים שכר (בין לבין יש מעט יחסית מקרי ביניים, כגון עצמאים בעלי עסקים קטנים). כאשר חלקם של העובדים בהכנסה קטן, הנתח שהולך לבעלי ההון, הרווח שלהם, בהכרח גדל. וזה מה שקורה בעולם ובישראל כבר כמה עשורים.

     

    זה מפתיע, מסביר פרופ' יוסי זעירא מהאוניברסיטה העברית, מבכירי הכלכלנים בישראל, שטוען כי "סוגיית השכר היא הסוגיה החשובה באמת בהתפתחות הכלכלית של ישראל ב־15 השנים האחרונות". משק כלכלי מודרני, מסביר זעירא, אמור מבחינת הכלכלנים לפעול במה שנקרא תחרות משוכללת, ובמודל שלפיו "אנחנו צופים שהצמיחה הכלכלית תתחלק באופן די שווה בין השכר לרווח, כאשר חלקו של כל אחד בתוצר די קבוע. ואכן במשך שנים רבות התצפיות בארצות רבות הראו שחלקו של השכר בתוצר היה יציב למדי, בערך שני שלישים. ואם נתח השכר בתוצר קבוע והתוצר לאורך השנים גדל (והכוונה היא לתוצר לעובד, כלומר כזה שמביא בחשבון את העלייה במספר העובדים) - הרי שגם השכר לעובד צריך לעלות בקצב דומה לקצב עליית התוצר. אבל בארצות הברית ב־30 השנים האחרונות, בישראל משנות התשעים ובמדינות נוספות השכר הריאלי לא עולה. זו ראיה לכך שמשהו בשוק העבודה לא מתפקד ושאנחנו רחוקים מלהיות בסיטואציה שנקראת תחרות משוכללת. מכאן שייתכן שיש כשל מהותי בשוק העבודה".

     

     

    זעירא עובר לפרק את הכשל הזה לנתונים: "התוצר הריאלי במשק הישראלי עולה כמעט מדי שנה. הוא עולה יותר מקצב גידול האוכלוסייה או מהגידול במספר העובדים. לכן זה אומר שההכנסה הריאלית הממוצעת עולה כל הזמן, ובממוצע רב־שנתי בקצב של קרוב ל־2% בשנה. אבל במקביל השכר הריאלי כמעט לא עולה. כלומר ההכנסה הלאומית עולה, אבל ההכנסה של השכירים לא. זה אומר שכל הגידול בהכנסה הולך לאלו שלא חיים על שכר - לבעלי ההון ונלוויהם, קבוצה קטנה יחסית של עשירים גדולים מאוד".

     

    הנה המספרים המפורטים, אלה שאומרים במפורש - השכר קפוא. לפי נתוני בנק ישראל, בשנות השמונים עלה השכר הממוצע הריאלי ב־2.95% בכל שנה. בשנות התשעים הממוצע כבר היה 1.07%. בעשור הראשון של שנות האלפיים הוא צנח ל־0.2%, בעיקר בגלל המשבר הכלכלי של סוף העשור. אם ננסה להתגבר על הטיית המשבר ונמשוך את העשור הקודם עד 2012, נגלה שהשכר הממוצע ב־12 השנים האחרונות עלה ריאלית רק ב־0.39% בכל שנה.

     

    ועכשיו לתוצר. בשנות השמונים הוא גדל ב־3.3% בכל שנה, רק קצת יותר מהעלייה בשכר. בשנות התשעים הוא עלה ב־5.3%, מגמת צמיחה יפה - וכבר פי חמישה מהעלייה בשכר. בעשור שעבר הוא עלה ב־3.7%, פי 18 (!) מהעלייה בשכר.

     

    את אותה מגמה רואים גם כאשר יורדים לרזולוציה של התוצר אותו מייצר כל עובד. כך למשל, על פי מחקר שפרסם השנה פרופ' זעירא בכתב העת 'מעשי משפט', בשנים 1999-2011 הפריון הממוצע של עובד במגזר העסקי בישראל גדל ביותר מ-20%, אך השכר הממוצע שלו, לאחר ניכוי האינפלציה, נותר כמעט ללא שינוי.

     

    מהפער האדיר הזה שנפער בין מה שמייצרים העובדים למה שהם מקבלים נהנים המעסיקים. בשנות התשעים חלקם של העובדים בהכנסות היה 75%. בחמש השנים האחרונות הממוצע היה 64.5%, וב־2012 העובדים כבר קיבלו רק 63.2% מההכנסה הלאומית.

     

    השכר הריאלי שקפא במקום, חשוב לזכור, הוא השכר הממוצע. כדי להשלים את התמונה צריך לזכור שבשנים הללו גם חל זינוק באי־שוויון בשכר. כך שמאחורי הממוצע שלעיל יש מעט יחסית אנשים שמשתכרים הרבה מאוד, והרבה מאוד אנשים שהשכר שלהם הולך ומתרחק מקצב הצמיחה משנה לשנה ושמתקשים לעמוד בקצב העלייה ביוקר המחיה.

     

    אף אחד כבר לא יכול להתעלם מהנתונים האלה. בסקירה שפורסמה בינואר מודה אפילו בנק ישראל שהשכר הפסיק להתנהג לפי המודל. ב־2009, כותבים כלכלני הבנק, השכר במשק הפסיק לעלות בהתאם לציפיות, וכך נוצר גם מחסור בגביית המסים. ובניגוד לצפי אחר, כפי שהגדיר זאת הדו"ח, הפער בין התוצר לשכר אפילו העמיק בשנתיים החולפות, ומכאן גם חור של 7 מיליארד שקל בתקציב. ואם בקופת המדינה נוצר חור, מה יגידו משקי הבית?

     

    וכאמור, זו לא רק תופעה ישראלית. דו"ח ה־OECD שפורסם בשנה שעברה מראה שב־26 מ־30 מדינות הארגון חלקם של העובדים בהכנסה הלאומית צנח ב־20 השנים האחרונות: בנתונים החציוניים, מדובר בירידה מ־66.1% ל־61.7%. ושוב, מדובר בסטטיסטיקה שמאחוריה לא מעט מקרים של ירידה דרמטית הרבה יותר. מתווסף לו דו"ח שהוציא בקיץ ארגון העבודה העולמי, ה־ILO, שקובע כי בקרב רבות מהמדינות שאינן חברות ב־OECD, למשל מדינות מתפתחות באסיה ובצפון אפריקה, הירידה בנתח ההכנסה של העובדים היתה חריפה יותר מזאת שנרשמה ב־OECD.

     

    סטוקהמר. "איזון הכוחות ששרר בין העובדים למעסיקים וקבע את השכר הופר"
    סטוקהמר. "איזון הכוחות ששרר בין העובדים למעסיקים וקבע את השכר הופר"

     

    אז העובדים נשארים מאחור, לא נהנים מהצמיחה ומקבלים נתח הולך וקטן מההכנסה שמניבה העבודה שלהם. עכשיו צריך להבין למה. יש כמה הסברים שמשרטטים תופעות מקבילות שחברו יחד לשחוק לנו את השכר. המורכבות הזאת, של תופעות שונות עם תוצאה אחת, מרמזת על העתיד: לא בטוח בכלל שהמגמה הזאת יכולה להשתנות.

     

    המערכת הפיננסית ריסקה את איזון העובדים־מעסיקים

     

    אחד מאנשי המפתח שניתחו עבור ה־ILO את סוגיית השכר הנשחק הוא פרופ’ אנגלברט סטוקהמר, כלכלן אוסטרי מאוניברסיטת קינגסטון, בריטניה. סטוקהמר, המשמש עמית מחקר גם בשורה של מכונים מובילים, פרסם בינואר עבודה מקיפה שבה בדק נתונים שנפרסו על פני 24 שנה ב־71 מדינות. השורה התחתונה, שזכתה לתהודה עולמית, היתה חד־משמעית: זה ענף הפיננסים שהורג את השכר שלנו. סטוקהמר משתמש במושג פיננסיזציה לתיאור מה שענף הפיננסים עושה לעובדים בשאר הענפים. והפיננסיזציה הזאת, לטענתו, אחראית לכחצי מהירידה בנתח של העובדים מההכנסה הלאומית, ואילו סיבות אחרות (בסדר יורד - היחלשות ארגוני העובדים, הגלובליזציה והטכנולוגיה), לפי חישובים שלו, אחראיות לחלקים קטנים יותר.

     

    סטוקהמר טוען בעצם שאי אפשר להמשיך ולהתעלם מהשפעות המערכת הפיננסית, בוול סטריט או באחד העם, על שכר הפועל בפס הייצור בצפון דקוטה או בנצרת. עד שנות השבעים והשמונים היתה המערכת הפיננסית כלי צדדי של התעשייה, המסחר והשירותים, ונועדה לספק להם אשראי לפיתוח העסקים. מאז הוא התנפח עד כדי כך, שאם ב־1948 הרווחים של החברות העסקיות מהשקעות פיננסיות היו רק 12% מסך הרווחים שלהן, ב־2001 הם כבר היו יותר מ־50%. מאז השיעור גדל.

     

    לנתון הזה יש השלכה מיידית על שכר העובדים, סטוקהמר מסביר. הבעלים של החברות השתנו, הדגשים השתנו, העובדים נשארו מאחור. "היום נפוץ לראות, למשל, קרנות השקעה זרות שקונות מניות של מפעלים או חברות מסחר. הקרנות הללו ממונפות, צריכות להחזיר הלוואות שלקחו כדי לקנות את המפעל, ולכן לוחצות על המנהלים הבכירים של הפירמה לחלק להן יותר דיבידנדים מבעבר, ובשביל לעמוד במשימה הזאת המנהלים צריכים לקצץ כמה שיותר בהוצאות, כלומר לא להעלות את שכר העובדים".

     

    תיאורטית, העובדים יכולים להיאבק על העלאת שכר, אפילו לשבות, אם הם מאוגדים. בפועל, זה כבר לא מרשים את הבעלים. "למעסיקים יש אפשרויות השקעה גדולות הרבה יותר מלפני 30 שנה. בעבר תעשיין היה צריך לבחור אם להשקיע את רווחי החברה בעוד ציוד ועוד פס ייצור. היום מקובל יותר שהתעשיין שוקל להשקיע את הרווחים בבורסה, במניות או באג"ח, והוא יכול להשקיע גם בחו"ל. אם העובדים יעלו לו יותר מדי, הוא לא ישקיע את הכסף העודף שלו בגיוס עובדים, אלא יפנה אותו להשקעות חיצוניות".

     

    כך קרה שהתנפחות עולם הפיננסים אפשרה השקעות בתעשייה, אבל גוררת לחצים כבדים לא להשקיע בעובדים אלא להחזיר את ההשקעה. וכך קרה שהיא יצרה לבעלי ההון שלל אפיקים להשקעת הון שאינם ההון האנושי, אפיקים עם תשואה גבוהה יותר. יש להם שלל אפשרויות, אבל לעובדים נשארו אותן שתיים מוכרות: להמשיך לעבוד בשכר נשחק, או להתפטר. במילים אחרות, אומר סטוקהמר, "איזון הכוחות ששרר בעבר בין העובדים למעסיקים וקבע את רמת השכר זז לכיוון האחרונים".

     

     

    הריכוזיות גברה, והמונופולים יכולים לא לשלם

     

    החוקר בארי לין אינו בוחל במילים. "בוא נקרא לילד בשמו: במידה רבה הסיבה לכך שהמשכורת הממוצעת בארצות הברית ירדה באופן משמעותי בעוד שכר הבכירים והרווחים עלו היא שלראשי התאגידים, למנהלים ולבעלי המניות, יש כיום הרבה יותר כוח מול האנשים שעובדים עבורם". לין, עמית בכיר במכון המחקר New America Foundation, הוא מחברו של רב המכר "Cornered", אחד הספרים המדוברים של השנים האחרונות, כזה שחתן פרס הנובל פול קרוגמן אוהב להזכיר. הטיעון שלו בספר, כמו גם בשיחה עם "מוסף כלכליסט", הוא שההתפתחות המשמעותית ביותר בכלכלה האמריקאית בדור האחרון היא עלייתה של הריכוזיות וחזרתם של המונופולים.

     

    "יש כל כך הרבה תעמולה שלפיה ארצות הברית היא המדינה הכי תחרותית בעולם", אומר לין. "בפועל ב־30 השנים האחרונות אנחנו עדים, ברוב אם לא בכל המגזרים, לריכוז כוח שמקרב אותנו למצב לפני 100 שנה, בתקופת אילי ההון הפלוטוקרטים".

     

    איך זה קרה?

    "בשנות השבעים המאוחרות ושנות השמונים המוקדמות, בעיקר בממשל רייגן, הרבה מאוד כללים השתנו באופן שעודד ריכוזיות. אחד השינויים החשובים היה בהנחיות לאכיפת חוקי ההגבלים העסקיים. עד אז המטרה העיקרית של חוקי ההגבלים היתה לעודד תחרות. ב־1981 החליטו שהרעיון של החוקים האלה הוא הגנת הצרכן, וזה הביא לשינוי של 180 מעלות - מחוקים שמעודדים ביזור של הכוח לחוקים שמעודדים ריכוז של כוח, לכאורה בשם היעילות". את התוצאה לין מתאר באינספור דוגמאות משלל תחומים, בכלכלה הישנה והחדשה: שוק הקמעונאות האמריקאי נשלט בידי וול מארט, 9 מ־10 מותגי המים הנמכרים ביותר בארצות הברית מיוצרים בידי פפסיקו, קוקה קולה ונסטלה, חברת קולינס ואיקמן מספקת שטיחונים ל־90% מהמכוניות שמיוצרות באמריקה, ותאגידים כמו מונסנטו וגוגל משתלטים על שדות נרחבים של קניין רוחני.

     

    לין. "לאנשים שעומדים כיום בראש התאגידים יש הרבה יותר כוח"
    לין. "לאנשים שעומדים כיום בראש התאגידים יש הרבה יותר כוח"

     

    לין מזכיר עוד התפתחות, שקשורה גם לפיננסיזציה. "בדור הקודם המטרה של התאגידים שלנו היתה לייצר דברים, והיתה שורת בעלי עניין שהיו מעורבים בניהול התאגיד: ההנהלה, בעלי המניות, העובדים, הקהילה, המדינה. כיום הרעיון הרווח בארצות הברית, שמשפיע גם על הפרשנות המשפטית, הוא שהתאגידים פועלים רק לטובת בעלי המניות. זה שינוי דרמטי.

    "ומה קורה כשאתה משלב את ההתפתחויות האלה? יש לך חברה ששולטת ב־40, 50, 60, 70, 80 אחוזים מהשוק, אין לה באמת יריבים, אין תחרות רוחבית שמסכנת אותה. ובמקביל האחריות של התאגיד אינה לשמור על רמת המוצרים או השירותים שהוא מספק, אלא לייצר כסף לבעלי המניות. התוצאה היא שהתאגיד משתמש בכוח שלו להוציא כסף לא רק מהצרכן אלא גם מהאנשים שמייצרים דברים - המהנדסים שמתכננים מוצרים, העובדים בקו הייצור או הספקים.

     

    "ואם חושבים על זה, זה הגיוני לגמרי. אם עובד מגיע לשוק העבודה ויש 100 מעסיקים שמתחרים על שירותיו, הוא יקבל מחיר הוגן עבור העבודה שלו, כזה שמשקף את האיכות שלה. אם העובד הזה יוצא לשוק שנשלט בידי שתיים־שלוש חברות, ולפעמים בידי חברה אחת, המחיר שהוא יקבל עבור העבודה שלו יהיה כזה שמוכתב עבורו".

     

    התהליך הזה משפיע לא רק על השכר, אלא גם על היצע המשרות, "ואנחנו רואים את זה מגזר אחרי מגזר. כשקיימת תחרות, בכל מגזר שהוא, יש צורך בהרבה צוותים ולכן שוכרים יותר עובדים. מנגד, בכל פעם שיש מיזוג גדול מפטרים אנשים, כולל משכילים מאוד. אנחנו רואים את זה למשל בענף התרופות: כש־Pfizer רכשו את Wyeth, הם פיטרו אלפי מדענים".

     

    מכאן שהטענה שהעתיד שייך למקצועות עתירי ידע אינה בהכרח נכונה.

    "נכון. יש היום למשל מספר קטן יותר של משרדי עורכי דין גדולים, ונוצרת בהם היררכיה עם הבדלים ניכרים בין מה שמרוויחים עורכי הדין בצמרת למה שמרוויחים אלה שמתחתיהם. תהליך דומה קורה לרופאים - יש כיום בארצות הברית מחסור אמיתי ברופאים כלליים, כי האנשים האלה תלויים במידה רבה במספר הולך ומצטמצם של בתי חולים, כך שהם מרוויחים פחות, יש להם פחות שליטה במה שהם עושים ויש להם פחות סיפוק בעבודה. הבעיה הזאת באה לידי ביטוי לכל רוחב הכלכלה, היא כבר לא מכה רק בפועלי הייצור".

     

    מי צריך לשלם יותר כשאין ארגוני עובדים

     

    יש עוד הסבר ששב ועלה בדיונים על שחיקת שכר העובדים: העובדה שהעובדים מאורגנים פחות מבעבר. הדו"ח שהגישו יועציו של הנשיא אובמה, למשל, מזכיר את "דעיכת האיגודים המקצועיים והסכמי השכר הקיבוציים בארצות הברית" כגורם אפשרי לקיפאון בשכר. דו"ח ה־OECD קצת יותר ספקטי, ומזכיר שבחלק ממדינות הארגון לא היה שינוי משמעותי בעבודה המאורגנת ועדיין חלקם של העובדים נשחק.

     

    ומה בישראל? חוקרת העבודה ד"ר טלי קריסטל עוסקת בשאלה במאמר שעתיד להתפרסם בכתב העת "סוציולוגיה ישראלית", וטוענת בו מפורשת שהסיבה לירידת חלקם של העובדים בהכנסה הלאומית בישראל היא המהפכה הניאו־ליברלית, ובעיקר היחלשות העבודה המאורגנת שנגזרה ממנה. בשיחה עם "מוסף כלכליסט" ד"ר קריסטל, מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, מדגישה שהיא לא מדברת על הרפורמות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, האדם שמזוהה יותר מכל עם בשורת השוק החופשי בארץ, כי "הוא בא בסוף השרשרת פחות או יותר". וההתחלה מוקדמת הרבה יותר.

     

    בסיפור שאותו מגוללת קריסטל תהליכי העומק בשוק העבודה החלו בשנות השמונים, בתוכנית הייצוב של המשק שהנהיגה ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס, ושכללה צעדים כמו צמצומים במגזר הציבורי, הקפאת שכר כללית, ונטישת היעד הממשלתי של תעסוקה מלאה. אין כאן עניין של צד במפה הפוליטית, היא מדגישה: כל הממשלות מאז נקטו את אותו קו (למעט זו של רבין, שהגדילה במעט את המגזר הציבורי). הגישה הכללית בירושלים, אומרת קריסטל, היתה "מדיניות של אסכולת שיקגו: לתת לשוק לעבוד ולא להפריע לו, וזה יגביר את הפעילות הכלכלית ואת התפוקה. וככל שהצמיחה הכלכלית תהיה גבוהה יותר כך ישתפר מצבם הכלכלי של כל המעמדות במשק".

     

    לטענתה, אחת הסיבות המרכזיות לכך שההבטחה לא התממשה היא היחלשות העבודה המאורגנת. "איגודי עובדים הם הכוח הארגוני המרכזי של העובדים, כוח שמאפשר להם להתמקח ביתר הצלחה מול המעביד על תנאי השכר והעבודה", היא מסבירה. "כאשר איגודי העובדים חלשים כוח המיקוח של העובדים מול המעבידים נחלש משמעותית, ולכן גם חלקם בעוגת ההכנסות".

     

    המספרים שהיא מציגה ממחישים את עוצמת השינוי: משנות השישים ועד כמעט אמצע שנות השמונים כ־80% מהשכירים במשק היו מאוגדים, באמצע העשור הקודם היה מדובר בקצת יותר מ־30%. "השחיקה של ארגוני העובדים החלה כבר בשנות השמונים", אומרת קריסטל. "זה לא משהו שקרה אך ורק בישראל אלא בחלק גדול מהמדינות המערביות. ויש כמה סיבות לשחיקה הזאת - יש שינויים שהתרחשו בכל העולם עם המעבר מתעשייה לשירותים, כי בענף השירותים יותר קשה לאגד עובדים. היה גם שינוי באקלים הפוליטי והחוקי, שנעשה יותר עוין לאיגודים. ניתן היה לראות את זה באופן בולט אצל רייגן ותאצ'ר, ובאופן לא פחות בולט גם בישראל מאמצע שנות השמונים ואילך. ובעקבות זאת, גם התנהגות המעבידים השתנתה: הם מתנגדים באופן אקטיבי להתארגנות של עובדים, מה שלא היה בשנים קודמות".

     

    קריסטל. מתוצרי הניאו־ליברליזם, הרבה לפני נתניהו
    קריסטל. מתוצרי הניאו־ליברליזם, הרבה לפני נתניהו

     

    כל המגמות האלה הרחיבו את השבר בסולידריות של העובדים, שלמעשה החל עוד קודם לכן. עד אמצע שנות השבעים, מזכירה קריסטל, היו בישראל הסכמי שכר שכיסו את כלל העובדים, אולם מאז הם התפצלו להסכמים נפרדים למגזרים הפרטי והציבורי. "לכן מאז הוועדים החזקים יותר הם בסקטור הציבורי, והמאבקים שלהם יותר אינטרסנטיים וצרים. כבר אין הסכמים קיבוציים שתקפים לכלל העובדים במשק, יש יותר ויותר הסכמים שנחתמים ברמת מקום העבודה או ברמת משלח היד, וכל קבוצה נאבקת רק למען עצמה, לפעמים מנקודה של חוזקה, לפעמים חולשה. התוצאה היא עלייה באי־שוויון בקרב העובדים - במקום שיהיה סולם שכר אחד לחלק גדול מהעובדים במשק, יש הרבה סולמות שכר שכל אחד מהם נע על סקאלה אחרת".

     

    במאמרה קריסטל מזכירה גורמים נוספים, כמו גלובליזציה והפרטה, שסחפו את ישראל מאז שנות השמונים, ומודה שמאז עברה הכלכלה שינויים גדולים, חלקם חיוביים. "הסיפור לא שחור ולבן. אני בוחנת את השלכות הגלובליזציה וההפרטה על האי־שוויון ולא מסתכלת על השלכות שהיו חיוביות עבורנו כצרכנים, כמו על יוקר המחיה ועל היצע המוצרים". גם ההשלכות החיוביות, היא אומרת, לא משנות את השורה התחתונה: "כמעט כל הצמיחה הכלכלית הלכה לצד של רווחי המעבידים ולא לשכר העובדים".

     

    והגלובליזציה, והטכנולוגיה, וההפרטה, והריביות

     

    צמיחת העולם הפיננסי, הגברת הריכוזיות והיחלשות העובדים הן שלוש תופעות מרכזיות בכלכלה של העשורים האחרונים שמסבירות באופן הגיוני את שחיקת השכר. אבל הן עדיין לא ההסברים היחידים. עוד ועוד חוקרים מספקים עוד ועוד הסברים.

     

    בשבוע שעבר, למשל, הציגו חוקרים מהבנק המרכזי האמריקאי ומאוניברסיטת אדינבורו מחקר מכה גלים ביום עיון של מכון ברוקינגס בוושינגטון, מכון המחקר המשפיע בעולם. הממצאים שלהם תומכים באחד ההסברים המתבקשים לכך שלא משלמים לנו יותר: זו הגלובליזציה. זה מה שקורה כשהעובדים במערב מתבקשים לצרף לחגיגה עוד מאות מיליוני עובדים, זולים בהרבה. החוקרים מצאו שעיקר השחיקה בנתח השכר של העובדים האמריקאים ב־25 השנים האחרונות היה במגזרים שחשופים ליבוא, ושהנפגעים העיקריים היו עובדי ייצור, כאלה שהעבודות שלהם נדדו למזרח. הם קורבנות של הגלובליזציה, לא של היחלשות האיגודים או החדשנות הטכנולוגית. אבל הגלובליזציה לא יכולה להסביר את העובדה שמדובר בתופעה עולמית, ושחלקם של העובדים בהכנסה קטן גם במדינות עם יצוא חזק, כמו גרמניה ואפילו סין. וכך הוויכוח נמשך ונמשך ועוד ועוד הסברים נזרקים לאוויר, מירידת הריביות ועד עליית הרובוטים.

     

    יכול להיות שכל ההסברים גם יחד נכונים, שמדובר בתהליכים ששלובים זה בזה ומזינים זה את זה. אבל יכול להיות שאף אחד מההסברים לא מוצלח במיוחד. זו הרוח הכללית שמשדר פרופ' ג'ון ואן רינן, מהכלכלנים המובילים בבריטניה ומנהל המרכז לביצועים כלכליים (CEP) בלונדון סקול אוף אקונומיקס. ואן רינן טוען, קודם כל, שהירידה בנתח ההכנסות שמגיע לעובדים אינה דרמטית כל כך. ובכל זאת, הוא מודה, יש ירידה, ואין לה ממש הסבר. "אני לא חושב שאנחנו באמת מבינים מה קורה", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "זה יכול להיות הרבה מאוד דברים. אפשר לדבר על היחלשות האיגודים המקצועיים ועל הכוח של המונופולים, אבל אין לזה ראיות ברורות. העובדים בארצות הברית מוחלשים כבר די הרבה זמן, ולא ברור למה דווקא בעשור האחרון הם נחלשו יותר. האיגודים בדעיכה, אבל הם דעכו גם בשנות השבעים והשמונים, ואז לא ראינו את אותה תופעה. גם הגלובליזציה נמשכת כבר 30 שנה, סין צמחה גם בשנות התשעים, ולא ראינו אז ירידה בנתח העובדים בבריטניה ובארצות הברית. למעשה, זה היה כמעט להפך. ונכון שיש סיפור שלפיו השינוי נגרם משום שהטכנולוגיות החדשות דורשות פחות עובדים ויותר הון. יכול להיות, אבל למען האמת אף אחד לא יודע.

     

    ואן רינן. המגמה עדיין עשויה להתהפך
    ואן רינן. המגמה עדיין עשויה להתהפך

     

    "ואגב, אם מסתכלים על אירופה ויפן, רואים שהיתה בהן ירידה בנתח ההכנסה של העובדים, ויש ראיות מסוימות שזה קשור להפרטה - הנפילה בנתח שהולך לעובדים היתה גדולה במיוחד בענפים שהופרטו תוך פיטורים רחבים. קרוב לוודאי שהיו בתעשיות האלה הרבה עובדים שלא עשו יותר מדי, וכאשר הן התייעלו ראינו את השינוי הגדול הזה. אבל זה לא יכול להיות ההסבר בארצות הברית, כי בארצות הברית לא היו כמעט הפרטות בעשור שעבר. כך שהבעיה הגדולה בכל מה שנוגע לשינוי בנתח ההכנסה שהולך לעובדים היא שהוא יכול לנבוע מכל אחד מהדברים האלה. אם להיות כן, זו תעלומה שאנחנו עדיין מנסים לפתור".

     

    בישראל עובדי הקבלן והזרים גוררים את השכר מטה

     

    ואן רינן מבהיר נקודה חשובה: בכל כלכלה, בכל מדינה, ההסברים קצת אחרים. כשאנחנו שואלים את פרופ' זעירא איך הוא מסביר את מה שקרה לשכר במשק הישראלי, גם הוא מדגיש שהתשובה מורכבת ולא ודאית. הוא מציין את ירידת כוחה של העבודה המאורגנת בישראל כאחד ההסברים, ובצדה מדגיש התפתחויות נוספות ששיחקו בישראל תפקיד מרכזי ומשכו מטה את השכר של כל העובדים בישראל.

     

    למשל, ההפרטה, שיצרה שכבה שלמה של עובדי קבלן. "תהליכי ההפרטה המשמעותיים של השירותים הציבוריים גרמו להעברת הייצור של חלק הולך וגדל מהשירותים הציבוריים מידי עובדי מדינה לעובדי קבלן, ולכן גם להורדת שכרם ולשחיקתו. כאשר אלו משתכרים שכר נמוך יחסית הם מושכים את התפלגות השכר מטה ומשפיעים על השכר של עובדים אחרים הקרובים אליהם בעבודתם". לפי אומדן שזעירא מציע, בעשור האחרון 60 אלף משרות עברו מהעסקה ישירה להעסקה קבלנית. כיום, לפי ההערכות, 10% מהשכירים בישראל הם עובדי קבלן (250 אלף עובדים). "כבר מזמן לא מדובר רק בעובדי ניקיון, מזנונים או אבטחה, אלא גם במורים, עובדים סוציאליים, מפקחי הוראה ועוד".

     

    זעירא מזכיר גם את המספר הגדול של העובדים הזרים, החוקיים והלא חוקיים, בישראל, כ־230 אלף (8% מסך כוח העבודה). "ברור כי מספר גדול יחסית של עובדים חסרי מעמד ותנאים, ששכרם נמוך ביותר, גורם להורדת שכר כללית בשוק העבודה". הממשלה, הוא אומר, תורמת לתהליך בכך שהיא מאפשרת לחברות להמשיך להביא עובדים, ומנגד מגבילה את היכולת שלהם להתמקח על השכר מול המעסיקים, וכך מנציחה את השכר הנמוך שהם מקבלים.

     

    ולכל אלה הוא מוסיף עוד שני גורמים. ראשית, הוא מתאר את האפשרות שנוצר מעין מעגל מכושף של שכר המינימום והשכר הממוצע. שכר המינימום, מזכיר זעירא, נקבע על פי השכר הממוצע (47.5% ממנו). אבל כשמספר גדול של עובדים מרוויחים שכר מינימום או קצת יותר, הם מושכים למטה את השכר הממוצע. וכך שכר המינימום נשאר נמוך. כששני משתנים כלכליים משפיעים כך זה על זה, מסביר זעירא, "הם יכולים להיתקע בגודל מסוים ולא להשתנות".

     

    ויש עוד מאפיין אחד, ייחודי מאוד למשק הישראלי, שגם הוא מושך למטה את השכר של כולנו, והוא "עלייה מתמידה בשני מגזרים ששכרם נמוך באופן עקבי, והם החרדים והערבים. החרדים סובלים מהיעדר הכשרה מקצועית ראויה, הערבים סובלים מאפליה משמעותית בתחומי העבודה והדיור (כלומר נגישות לעבודה). כאשר משקלם של שני מגזרים אלו באוכלוסייה גדל, הדבר משפיע אף הוא על ההאטה בשכר".

     

    זו הכלכלה, טמבל. ולא בטוח שזה הולך להשתנות

     

    האם המציאות הזאת, של השחיקה המתמדת בשכר, של הנתח הקטן שמקבלים העובדים מהתוצר שהם מייצרים, של התסכול המתמיד סביב השאלה למה לא משלמים לנו יותר, ניתנת בכלל לשינוי?

    "לפחות תיאורטית זה אפשרי", אומר פרופ' סטוקהאמר, ומונה שורת צעדים ברורים שניתן לנקוט, מחקיקה שתקל על הקמת ועדי עובדים ועד רפורמות פיננסיות. גם פרופ' זעירא מציע שורת צעדים אפשריים, ובהם הפסקת ההסתמכות על עובדי קבלן בשירות הציבורי וחזרה להעסקה ישירה; הצמדת שכר המינימום לפריון; מאבק באפליה של ערבים; והרחבת ההשכלה של החרדים. לין, מצדו, מדבר בהתלהבות של מהפכן על האפשרות להפיכת תהליך המונופולים: "הצעד הראשון שדרוש לפעולה הוא לפקוח את העיניים, ויש היום שינוי משמעותי בנכונות של אנשים להודות שזו בעיה". ולגבי שוק העבודה, אומרת ד"ר קריסטל, יש הרבה שיח על התעוררות של עבודה מאורגנת בספרות האקדמית, "אבל לא ברור אם אנחנו בתחילתו של תהליך שיביא לשינוי משמעותי". תיאורטית, כאמור, כל זה אפשרי.

     

    פרופ' ואן רינן סבור שצריך להרפות רגע מהרגע, מהנקודה הנוכחית שבה הכל עדיין מצוי בצל משבר כלכלי היסטורי. "אני חושב שהמגמה הזאת תתהפך במידה מסוימת. לדעתי העובדים ידביקו קצת את הפער עם היציאה מהמיתון", הוא אומר, ובאותה נשימה מזכיר שהוא בכלל חושב שהבעיה האמיתית היא לא חלקם של העובדים כולם בהכנסה, אלא האי־שוויון בין העובדים.

     

    ועדיין, אם מחברים את שלל ההסברים לקיפאון העולמי בשכר העובדים, מה היא בעצם התמונה שמתקבלת? כלכלה גלובלית, שבה לגודל יש יתרון מכריע, ההון זורם בחופשיות בעולם, מפעלים נודדים בחיפוש אחרי כוח אדם זול, הטכנולוגיה מחליפה עוד ועוד עובדים, ואלה, מצדם, מתחרים זה בזה ללא רחם. זו הכלכלה המודרנית. אם כך, אם זו הכלכלה שאנחנו חיים בה, מה הסיכוי שזה ישתנה?

     

    זעירא מתעקש על אופטימיות: "הכל יכול להשתנות. יש מדינות שבהן אין שחיקה, יש תקופות שונות. זה קשור ליחסי הכוחות בחברה, ויחסים אלו הוטו בשנים האחרונות בארצות מסוימות לרעת העובדים. שינוי המגמה תלוי ביכולת להיאבק על שינוי יחסי הכוחות. הטייקונים היו רוצים שנחשוב שאין סיכוי, אבל הכל פתוח".

     

     

    פרסום ראשון: 03.10.13, 08:28

     

    [Calcalist300600b]
     
    נושאים
    בארץ רכב עסקי ספורט משפט קריירה קריקטוריסט אפליקציות פרויקטים נדלניסט עולם פנאי 2016 וידאו צרכנות דיגיטלית תעופה ותיירות מינויים חדשים ארכיון שערים טכנולוגי צרכנות פיננסית פרסום ושיווק אינטרנט דעות אחריות וסביבה מיוחדים פוטו כלכליסט
     
    שוק ההון
    מקור נתוני הבורסה: קו מנחה /   bizportal
     
    אודות
     
    כלים
    דיוור אלקטרוני Radware Connector Supersize - עיצוב אתרים YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציות