• תפריט
מוסף 12.09.2013

מר מוות, מכר ותיק

איש אינו מכיר את המוות טוב יותר מד"ר מיקי ברקוביץ', מנהלת ההוספיס בתל השומר, שמדי יום, כבר 23 שנה, מלווה חולים אל המקום שממתין לכולנו

החדר של ד"ר מיקי ברקוביץ' (57), מנהלת ההוספיס בתל השומר, צבעוני ועליז. על המדפים בובות של רופאים וחולים צוחקים זה אל זה, אלבומי הווי של המחלקה וצילומים עם חולים. בחצר עצים ופרחים מטופחים, ואם הדשא מאבד טיפה מן הברק ברקוביץ' נוזפת בגנן. מפל מלאכותי קטן מפכפך, ויש גם בריכה עם דגים.

 

המחלקה שקטה, המלווים נראים שפופים. בן ובת של אחת החולות מעבירים את הזמן במשחק שחמט, אחות של חולה נכנסת לחדרה של ברקוביץ' ושואלת למה "זה" קורה כל כך לאט, בת של חולה אחרת מתלוננת ש"זה" קורה מהר מדי ("אמא הפסיקה לדבר איתי").

 

ה"זה" קורה בהוספיס כ־400 פעם בממוצע מדי שנה. כ־400 בני אדם, כולם חולי סרטן, מתים כאן. יש בו 18 מיטות, ותפוסה מלאה כמעט כל הזמן. צריך להיכנס לווייטינג ליסט, אבל המיטות מתפנות מהר; זמן השהות הממוצע במחלקה הוא 17 ימים. "יכול להיות מצב שביום אחד חצי מחלקה מתפנה. מצד שני היתה לנו ביוני הזה תקופה מצוינת של חודש שכמעט לא נפטרו חולים", אומרת ברקוביץ' ל"מוסף כלכליסט". החולים מגיעים לכאן כדי למות, עד כמה שאפשר ברכות, בתנאים נוחים, עטופים בצוות ובמשפחה. מעטים מאוד, ארבעה עד שישה בשנה, מגיעים אחרי טיפול, מתייצבים ואז יוצאים הביתה, "אבל גם הם בסוף חוזרים". כולם מבינים מה המשמעות של להגיע להוספיס.

 

ברקוביץ' בהוספיס בתל השומר. "להפוך את המוות לדבר יפה זה  קשה מאד" ברקוביץ' בהוספיס בתל השומר. "להפוך את המוות לדבר יפה זה קשה מאד" צילום: תומי הרפז

 

"יש לי חולים שמגיעים לכאן שבורים, כי הם יודעים שמפה כבר אין דרך אחרת. בבתי חולים יש עוד תקווה, אפילו של 1%, אבל פה ברור שזהו", מספרת ברקוביץ'. "יש כאלה שמפחדים מהפרוזדור לכיוון גן עדן. אבל חלק מהם פתאום רואים שהאווירה טובה, ואומרים לי: זה כמו מלון, הכל ירוק, זה כמו שוויץ. אפילו בשלב מאוד מדורדר יש כאלה שרוצים לחיות, לראות את הנכדים, לצאת לגינה, לפגוש חבר טוב שהגיע במיוחד מחו"ל, להשתתף בחתונה או בברית, אפילו על כיסא גלגלים. יש כאלה ששמים לב לבגדים שלי, לצבע שלהם, לבושם שלי. אנשים לא מאבדים תשוקה לחיים כל כך בקלות. בגלל זה אני חושבת שאסור לאפשר המתת חסד כי כמה שאדם עצוב, מפורק, הוא רוצה לחיות גם ברגע האחרון.

 

"זה מקום שאוהב את החולים האלה, מקבלים אותם בברכה ומטפלים בהם כמו בקריסטלים, כמה חיים שיש להם לחיות - שיהיה הכי טוב. הבעיה היא שבציבור הרחב שומעים 'הוספיס' וחושבים 'לא רוצים, לא רוצים, אולי רק ביום האחרון', ואז מתים לי במעלית או בפרוזדור של המחלקה או מתים לי אחרי יום, וזה נורא חבל".

 

אי אפשר להתרגל לזה

 

ההוספיס בתל השומר פועל כבר 30 שנה, אחד משני הוספיסים שמפעיל משרד הבריאות. כדי להתקבל צריך גידול ממאיר, אחרי טיפולים, עם סימפטומים ברורים - הקאות, בחילות, כאבים, שלשולים. "במילה אחת: סבל", אומרת ברקוביץ'. אבל אחריו באה שלווה.

 

"כשהמוות מתקרב יש סימנים. האישונים מתחילים להתרחב. הברכיים ושאר הפרקים נראים כמו שיש, רואים את כלי הדם הקטנים, רואים שאין מספיק חמצן, ואז אנחנו קוראים למשפחה. השמיעה נשארת עד הסוף, הם שומעים כל דבר עד הרגע האחרון, וצריך להיזהר לא להגיד דברים עצובים ליד המיטה.

 

מכתבי תודה בהוספיס מכתבי תודה בהוספיס צילום: תומי הרפז

 

"כשנפטרים נמתחים הפנים פתאום, כאילו בא שקט מוחלט. אחרי הם נראים מאושרים. אף אחד לא נראה מכווץ וסובל. פתאום השרירים משתחררים לגמרי. ברגע שהמעבר קורה, זה הופך להיות שלווה טוטאלית. בשביל זה אנחנו שם, לטפל ברגע המעבר. אני כותבת 'מת ללא כאבים וללא תחושת חנק'. בכל רגע של חשד לחנק או בעיה אחרת אנחנו מתערבים מיד. גם לא נותנים מורפיום כדי שייגמר, רק לאזן את הכאבים. זה מקום שבחיים לא הרג בן אדם לפני הזמן שמגיע לו".

חשוב לה להדגיש את הנקודה הזאת. "פה לא נאבקים על עוד טיפול, אבל כן נאבקים על לחיות עוד. אני נורא כועסת על האונקולוגים, שמציעים עוד טיפולים לחולה שעומד למות. למי אתה מציע? לבן אדם שלא מסוגל להתמודד עם החיים? אנחנו לא שמים זונדה, אין לנו עגלת החייאה. אני לא רוצה לאבד את החולה בסבל".

 

אבל גם בשקט, החולים אובדים. זו מהות העבודה. והמטען אצל העובדים מצטבר מחולה לחולה, ממת למת. "כשאת יוצאת מפה יש לך מטען שאי אפשר להסביר במילים. את רואה פה כל יום 18 משפחות שמתפרקות, 18 טרגדיות. בכל חדר יש סיפור, זה לא סתם שמישהו מת, ואת מכילה את כל הסיפורים. פגישת הקבלה לאשפוז ארוכה, ומתחילים להתברר הסיפורים: פה יש אמא עם אלצהיימר, פה יש תינוקות בבית. מהרגע שאת מכירה אותם מתחיל הטיפול במשפחה. להגיד להם מה נכון ומה לתקן, ללכת בין הטיפות ולנסות לפתור בעיות. מתי להתערב, מתי לא. היתה לי חולה שהיתה פה הרבה זמן ולא אמרה לנו שיש לה בן, שהוא רופא בקנדה. כשהבנו שאלנו: 'הוא יודע שאת פה?', והיא אמרה: 'בטח, אנחנו מדברים כל הזמן'. לקחתי יוזמה וצלצלתי אליו מהבית שלי, אמרתי לו 'אמא שלך בהוספיס'. הוא לא ידע כלום. תוך יומיים היה פה. היא היתה אשה קשה, לא יודעת למה היא הסתירה ממנו. אולי היא כועסת עליו, רוצה להעניש אותו, או להקל עליו. הוא היה פה שלושה ימים ונסע. היא מתה אחרי שהוא נסע, אבל היא מתה מאושרת".

 

זה מבחינתה חלק מרכזי מהעבודה. "העשייה הפסיכולוגית חשובה. כי להפוך את המוות לדבר יפה זה קשה מאוד", היא מסבירה, "ואת רואה פה את המוות שלך בכל מיני פרצופים. אני לא חושבת על זה שאני יושבת ליד מישהו שגוסס, אבל זו השפעה פסיכולוגית ענקית. תארי לך שאחות נתנה זריקה נגד כאבים ואז חוזרת אחרי חמש דקות ורואה שהחולה מת. היא בטוחה שזה בגללה. קרה לנו שעשינו ג'קוזי לחולה, הוא הביא נרות ושמנים, זה נהפך לאירוע ממש, באווירה טובה מאוד, וחמש דקות אחרי שחזר למיטה הוא מת. אתה בשוק. לפני רגע דיברת עם אדם חי והוא ברח לך מבין האצבעות. בדיעבד, במבט קר זה מצוין. אבל כשאתה בתוך זה זה אחרת, כי לא תכננת את זה, ציפית מחר שוב לעשות אירוע כזה, שמנים, נרות, ריח טוב. את יוצאת משם עם כזאת קריעת נפש. את מרגישה שמתת יחד איתו, כי אני הייתי האחרונה שנתנה לו משהו. המילה מוות יושבת ביני לבין ההוא שהיה חי לפני חמש דקות. זה מפחיד. מבחינה טכנית אנחנו מצליחים להתגבר כמעט על כל דבר, אבל נפשית קשה לי כל יום. אין דבר כזה שאתה מוצא מיטה ריקה ומשהו לא נתקע לך בגרון. אי אפשר להתרגל לזה. באמת".

 

ויש עוד משהו שברקוביץ' לא מסוגלת להתרגל אליו: טיפול בילדים גוססים. "אני לא מסוגלת לראות ילד שהולך למות. אתה רואה פיצי כזה מדבר על המוות כמו על סיפור, מספר לך שהוא עומד לעבור לעולם אחר. יש ארבע מיטות הוספיס לילדים בבניין אחר בתל השומר, כשצריך לסייע בליווי מקצועי אני עושה את זה, אבל לטפל במשפחות כאלה על בסיס קבוע אני לא מסוגלת".

 

ליל שמונת המתים

 

ברקוביץ' למדה רפואה בבוקרשט והתמחתה ברפואת ילדים. לישראל עלתה ב־1987, אבל ההתמחות שלה לא הוכרה כאן והיא החלה חדשה, בגריאטריה. במסגרתה עבדה במחלקות שונות, מה שנקרא "רוטציה", וכך הגיעה להוספיס ב־1990. היא נאבקה כדי להישאר בו, ומנהלת אותו מ־2009. "באתי לרוטציה ולא רציתי לעזוב", היא מנסה להסביר. "כולם טענו שלהיות כאן זה להתבזבז, שהמקצוע לא מקצוע, שהמשכורת לא משכורת, שאסור להפסיק התמחות. אבל היה לי פה נעים, אהבתי את הצוות, את העבודה. את רואה פה מוות? בכל מחלקה מתים. הרבה יותר שקט ורגוע כאן מבכל מחלקה אחרת. יש כאן השלמה מוחלטת עם הכל, לטוב ולרע. נדיר שיש כאן איבוד שליטה, אין היסטריה, זאת מחלקה מאוד נעימה, שקטה, אסתטית. ולהיות פה נותן לך פרופורציות.

 

ד"ר מיקי ברקוביץ' והאח שמוליק בן טל עם כלב של אחד החולים ד"ר מיקי ברקוביץ' והאח שמוליק בן טל עם כלב של אחד החולים צילום: תומי הרפז

 

"אני שייכת לבלטות כאן, אני חלק מהמקום לטוב או לרע. באתי לכאן מאפס, מפוחדת מהמוות, מהשפה העברית, אבל עברתי איזה מחסום אחרי לילה אחד שבו איבדתי שמונה חולים. זה היה ב־91', תחילת הקריירה שלי פה, בקיץ, בין 10 ל־11 ביוני. עשיתי את תורנות הלילה כדי שיהיה לי זמן למחרת לבלות עם הילדים ביום ההולדת שלי, הייתי בת 35. אני זוכרת איך כל אחד מהחולים מת. אחת החולות, שרה, תימנייה עם סרטן שד וגרורות בעצמות, עשתה למחלקה מסיבה תימנית כמה ימים לפני שמתה והכריחה את כולנו לרקוד. באותו לילה איך ששמתי עליה את הראש הנשימה האחרונה יצאה ממנה. זה היה מפחיד, הרגשתי שמישהו רודף אותי, שמישהו נמצא בחדר, רציתי לברוח משם.

 

"אחרי שני חולים שמתו הלכתי לחדר של חברה שהיתה מאושפזת, היא ביקשה שנשב במיטה מחובקות ונדבר, ראינו מיטה עם חולה שנפטר עוברת במסדרון, החברה שלי אמרה לי: 'מעניין מי יהיה הבא בתור', ופתאום הרגשתי רפיון בידיים שלה, והתחלתי לצרוח לאחיות: 'בנות! בנות!'. אחרי זה נפטרו עוד חולים. היתה לי הרגשה שרצחתי אותם, הרגשתי אשמה שזה קרה. אלה חולים שהייתי קשורה אליהם. את יודעת שזה אשמה ללא אשמה, אבל הלב מרגיש אחרת. הקושי הוא באגו שלנו - איך זה קרה דווקא לי שאני אוהבת אותם ומפסידה שמונה בבת אחת ולא יכולה לעצור את זה.

 

"הלילה ההוא הראה לי עד כמה אין לי שליטה על כלום. רק אז התחלתי לעכל את התפקיד, להבין שזה התפקיד ואני לא צריכה לצפות ליותר. לקח זמן עד שנרגעתי מהשוק והבנתי שאין לי מה להילחם כמו דון קישוט על מה שאי אפשר להילחם. שצריך להפוך את המלחמה במוות למלחמה על איכות חיים, להיות מרוצה שאת זה אני יכולה לתת, כי נגד המוות אני לא יכולה להצליח. קשה לנו לאבד אנשים שאנחנו אוהבים, אבל אם מנהלים את זה נכון, זה לא חייב להיות מפחיד. בסוף הערב אמרתי לעצמי: אני חיה, לא קרה לי שום דבר".

 

סובבי את הגב לרגע, והנשמה יוצאת

 

ב־30 שנות ההוספיס אושפזו בו 25 אלף חולים. בעבר הגיל הממוצע היה 65, ואולם בשנים האחרונות הוא ירד ל־60, "כי קיבלנו כמה צעירים עם גידולים במוח, אלה האשפוזים הכי ארוכים, כמה חודשים, נקרע לך הלב". במקרים האלה מגיעות למחלקה משפחות צעירות, הורים של צעירים, הנשים שלהם, הילדים שלהם. כולם צריכים להתמודד עם הסוף הקרב. יש שבאים בהשלמה, לא נאבקים. יש שנאחזים. "ויש רגע שבו צריך לדעת להרים ראש למעלה ולהגיד: הפסדנו, מה לעשות. להכיר בזה שגמרתי ודי. עכשיו לתת לחיים להתגלגל כמו שהם. על מה נלחמים? להאריך עוד חודש? באיכות חיים ירודה? לסבול מעוד דקירות, עוד הקאות, עוד בחילות? צריך לדעת מתי די. לשחרר.

 

ברקוביץ'. "את רואה פה את המוות שלך בכל מיני פרצופים" ברקוביץ'. "את רואה פה את המוות שלך בכל מיני פרצופים" צילום: תומי הרפז

 

"ויש פרידות נוראיות", היא מספרת. "היתה לי פה אמא שאיבדה שלושה בנים ובעל, כולם מסרטן במערכת העיכול. היא היתה בת 90 פלוס, ממוצא גרמני, היא ישבה עם הבן האחרון שלה ופשוט לא נתנה לו למות. ישבה לידו, בלי סקנדלים, ושרה לו שירי ילדות, אבל נורא בשקט. זה היה משהו נורא. היא היתה כל כך כפופה לגורל הנורא שנפל עליה עוד פעם, ולא הפסיקה לשיר, הוא פשוט לא היה יכול להוציא את הנשמה שלו. לקחתי אותה בידיים וסובבתי אותה ממנו, חיבקתי אותה עם הגב אליו, ואחרי עשר דקות הוא מת".

 

ברקוביץ' אומרת שהיא מכירה את התופעה. "יש חולים שרק מחכים שתצאי לפיפי או שתסובבי לרגע את הגב ואז יוצאת הנשמה. היו שנים, כשהמחלקה היתה קטנה יותר והיינו שני רופאים, שישבתי המון ליד הגוססים. וראיתי - יש כאלה שרוצים את הליטוף בסוף, ויש אנשים שמחכים שמישהו רק יסתובב. היה לי פעם חולה שהיה בגובה שני מטר, ואשתו נמוכה, משהו מצחיק לאללה. שניהם היו ניצולי שואה, הכירו כנערים והתחתנו ולא היו להם ילדים. היא באה איתו לפה, לא עזבה אותו לרגע, ישנה על כורסה, עשרה ימים בלי לזוז. יום אחד אמרה לי שהיא חייבת ללכת הביתה למקלחת, זה היה במבנה הישן ושם לא היו מקלחות בחדרים. תוך שעתיים היא חזרה, אבל איך שהיא יצאה הוא נפטר. הוא רק חיכה שהיא תשחרר אותו. איזו באסה הרגשתי... כי חיזקתי אותה ועודדתי אותה להתרענן. כמה היא סבלה אחר כך... אמרה שתתאבד. אבל יום אחד, אחרי שנה, היא הופיעה והביאה לי מכתב תודה".

 

אלה הרגעים שממלאים אותה כוחות. בסופו של דבר, היא אוהבת את העבודה. "את באה בכיף לעבודה, לראות את החולים שהתאזנו, לשמוע אנשים צוחקים כשאני אומרת את השם שלי. אני באה לעשות דברים טובים. כשאני מטפלת בחולים אני כל הזמן חושבת איך אני רוצה שיטפלו בי. שלא יפגעו, שיתייחסו בעדינות. לא שמים טיטול אוטומטית לכל חולה פה, אנחנו מעודדים מאוד שיירדו מהמיטה, כי זה קובע את ההבדל בתחושה של להיות בן אדם. טיטול זה השפלה. אני לא חושבת שיש מישהו מהצוות שמדביק טיטול ולא עובר לו בראש: 'איזה נורא זה'".

 

אחד הרופאים המאושרים בעולם

 

18 אחיות וסניטרים יש במחלקה ("זה סוּפר־מעט, לפי סטנדרטים בינלאומיים צריך אחות פר חולה ל־24 שעות"). בבוקר יש אחות אחת לכל שישה חולים, בלילה שתי אחיות לכל המחלקה. ויש שתי רופאות - רופאה אחת בחצי משרה שעובדת רק בצהריים, וד"ר ברקוביץ', במשרה מלאה. היא מזכירה את סופר נני, יש לה מבטא רומני כבד ושני ילדים בתחילת שנות ה־20 לחייהם, שמכירים את המחלקה היטב.

 

"הבנים שלי גדלו פה. כמה קייטנות אני יכולה לממן? בקיץ הם היו כאן. עם הקטן הסתובבתי בעגלה בביקורי בוקר. הם היו משחקים עם החולים, עושים בלונים מכפפות גומי. הגדול הלך עם האחיות, היה מאכיל את החולים, נקשר אליהם. פעם הוא הזמין אחד אליי הביתה לחג. הם הרגישו טוב במחלקה, רק כשהם גדלו והתחילו להבין התרחקו מזה".

 

המוות היה נוכח מאוד גם בילדותה, אבל אחרת לגמרי. "אבא שלי מת כשהייתי בת ארבע בתאונת דרכים ברומניה, הביאו אותו מהרחוב הביתה מת. אמא שלי היתה מאושפזת בבית חולים עם צהבת, ואני הייתי בבית עם שכנה. ראיתי אותו, לא רציתי להתקרב כי הוא מת עם חיוך. פחדתי להתקרב אליו, שלא יעשה לי 'בוּ' כמו שעשה לי כששיחקנו ביחד".

 

17 שנה אחר כך, עדיין ברומניה, "אבי החורג התאבד בתלייה שבועיים לפני יום הולדתי ה־21. אמא שלו התאבדה באותו יום. היא מצאה אותו, ואני הורדתי אותו מהתלייה. היא התחילה לצרוח, זה היה באמבטיה. סיטואציה נוראית שאי אפשר אפילו לתאר במילים. אני לא יודעת איך התמודדתי עם זה כל כך הרבה שנים, יש לי הרבה שאלות שנשארו בלי תשובות. לא ברור לי למה הוא התאבד. הוא עשה את זה אחרי יום כיף שעשינו יחד, היינו כל כך מאושרים. זה גם היה בדיוק לפני מבחן הכניסה שלי לאוניברסיטה ללימודי רפואת ילדים. מובן שלא נכנסתי באותה שנה, לא הצלחתי לעבור את המבחן. הוא לא ראה אותי באותו רגע, על זה הכעס והכאב שלי. הייתי ילדה אהובה, הוא לא רצה ילדים אחרים. הוא גידל אותי כל כך יפה, בחיים בוהמיים, תמיד ישבתי עם המבוגרים עד מאוחר, אפילו בלי להבין על מה הם מדברים".

 

עוד יותר ממות אביה הביולוגי, התאבדותו של אביה השני הותירה בה צלקות שמכוונות את חייה עד היום. "האימג' של אבא תלוי לא עוזב, הוא נשאר. אני לא יכולה לשים על הצוואר צעיף, זה מלחיץ אותי. זה מאוד יפה, באירופה זאת מודה, אבל אם אקנה כזה דבר בתוך כמה דקות לא אוכל לסבול אותו. יש לי גם אסוציאציה קשה עם הלילה, כי זה קרה בלילה ובחמש בבוקר שמענו את סבתא צועקת. הלילה הביא לי טראומה כי הלכתי לישון ואיבדתי את הקונטרול עליו. אם הייתי ערנית זה לא היה קורה. מאז התרגלתי לישון בסלון כשאני מחכה שיתקשרו. אם הילדים שלי יוצאים בשישי־שבת אני חייבת לשמוע את הדלת נסגרת כשחזרו. אני חייבת להיות בקונטרול, כי זה מה שנשאר לי. כשהייתי תורנית וערה כל הלילה הייתי מאוד הפי, כי הכל היה בכף היד שלי, שם יכולתי להתערב ולעזור, משהו שלא יכולתי לעשות לפני 30 שנה.

 

"ראיתי מוות. ראיתי שחשוב שמישהו תומך בך, כמה רע להיות לבד מול טרגדיה. כשאבא התאבד אמא שלי התרסקה לגמרי, אחים ואחיות אין לי, והוכרחתי לקחת אחריות בעצמי. בן אדם יכול לספוג עוד ועוד, כמה שתפילי עליו הוא יקום בכל פעם מחדש. כנראה זה היה פסיק ממה שאלוהים היה יכול לשפוך עליי, הייתי יכולה לעמוד גם ביותר מזה. את חושבת שזה סוף העולם, אבל את יכולה לעמוד בזה וגם ביותר. שורדים.

 

"אולי בגלל זה אני נמצאת פה. אני עקומה. זו לא הקריירה שחלמתי עליה, אבל הגלגל גלגל אותי למקום הזה, וזה כנראה היה חיסון טוב, אחד הדברים שהכינו אותי לחיים שאני חיה היום. המקום הזה (ההוספיס) גם עזר לי מאוד, המקום ספג אותי - החמלה, הצוות, החבר'ה שעובדים פה. הם אנשים מאוד מיוחדים, זה אולי נותן פיצוי. אף רופא לא רץ להיות פה, אנשים מפחדים או לא מסכימים עם מה שמקום כזה עושה. זה המקום שהכי מתאים לאופי שלי, אני יכולה לתת, יש סיפוק שמנעתי סבל, שאדם עבר לעולם הבא בשקט, ואני גם מקבלת המון, המון אהבה, המון בני אדם ברגעי חיבוק ותודה אמיתיים. אני חושבת שאני אחד הרופאים הכי מאושרים בעולם הזה".

 

חתונה תימנית, דיסקו והתאבדות

 

היום של החולים במחלקה מתחיל במקלחת הבוקר שעושות האחיות, אחריה מוגשת ארוחת הבוקר, ואז ברקוביץ' מגיעה לביקורים. האחיות עוברות בין החולים מדי שעה ומשנות להם תנוחה, ובמידת הצורך מחליפות מצעים. החולים יוצאים לגינה, אפילו בכיסא גלגלים, נחים בסככה, צופים בטלוויזיה. חלקם בודדים יותר, אחרים עטופים במשפחות שנמצאות שם שעות ארוכות. המשפחות הללו מפתחות לעתים יחסים מורכבים וקרובים גם עם הצוות.

 

"היתה חולה שנקשרנו אליה מאוד", מספרת ברקוביץ', "שהחליטה לחגוג במחלקה את חתונת הכסף עם בעלה, שהיתה בעצם מסיבת פרידה. זה היה לפני כמעט שנתיים, היא היתה רזה מאוד, במיטה, אבל מאופרת, עם הינומה, עם חולצה לבנה. הם דיברו על הקשר ביניהם, על הילדים שגידלו. היא איחלה לו לחייך ולאהוב את החיים ולהמשיך להתקדם מקצועית ובסוף אמרה 'אתה הגבר של חיי, חבל שזה כל כך קצר'. זה משפט שיכול להרוג בן אדם. היו גם בדיחות באמצע, הוא הביא לה טבעת ענקית, זה היה מאוד יפה, אח שלה ניגן, היו מאה אנשים אם לא יותר, כאן בחצר. זה החזיר אותי ל־1999, אז היתה פה חתונה אמיתית. אותי כל רעיון לא שגרתי מאוד מושך. היתה אווירה יפה של חגיגה עם כל העצב. עשינו את זה בפנים, לא בחוץ, חתונה תימנית של גבר בן 39 עם סרטן העצמות. היה לנו גם חולה שעשה דיסקו במחלקה, ויש קבוצה שמסתובבת כאן בין החדרים ומנגנת בהתנדבות בכל יום שישי ובאירועים בחגים.

 

"אבל יש גם חולים אחרים. הבוקר נפטרה חולה שכעסה על כל החיים שלה והמחלה שלה, התחננה שירדימו אותה כי היא לא יכולה להתמודד. היא היתה מה זה בכעס, לא ראיתי בחיים כזה דבר, מטען שהיה בלתי אפשרי להחזיק בפנים. תשמעי, זה משפיע גם עלינו, לדבר עם בן אדם במצב כזה. זה עושה גם אותך מריר וכואב, כי אין לך שום כלי נגד זה.

 

"היה לנו גם חולה שהתאבד. הוא בא עם מזוודה קטנה וכובע, אדם מאוד מאוד מבוגר אבל נראה טוב, כשהוא נכנס לבד שאלתי איפה החולה והוא אמר: אני החולה. הוא לא היה יכול להתמודד עם המצב שהגיע אליו. היתה תקופה שהלך הביתה כי הרגיש יותר טוב, ואז חזר במצב מדורדר ואמר לנו שהוא רוצה למות. אמרנו לו שאנחנו לא עושים המתת חסד, הצענו לו שיורדם לכמה ימים ואז נראה איך ירגיש. הוא קם מההרדמה ואמר שזה לא האופי שלו, שזה לא טוב לו, וביקש ללכת הביתה. לא הסכמתי כי נורא פחדתי, אבל כולם אמרו שאם הוא רוצה ללכת הבית - לתת לו. הוא הלך בסוף שבוע, וקפץ מקומה רביעית. זה סיפור שאני לא גאה בו, בכל הקריירה היו לי רק שני סיפורים כאלה שאני יודעת עליהם. הבנתי מזה שמי שרוצה אי אפשר למנוע ממנו. אבל אי אפשר להשתמש בי כדי לקצר את החיים".

 

מתאווררת בהוספיס. האוסטרי

 

היום של ברקוביץ' מתחיל בביקור חולים ארוך שבו היא שומעת מהחולים מה עבר עליהם מאז אתמול ומעדכנת את הטיפול בהתאם. כמעט כל יום מגיעים חולים חדשים והיא עושה להם תהליך קבלה, ובין לבין נדרשת לטפל בעניינים שונים שצצים אצל חולים שונים. היא בדרך כלל מסיימת את יום העבודה אחר הצהריים, "הולכת כשאין מה לעשות יותר במחלקה", ואז נוסעת הביתה, לשהם.

 

המעבר יכול להיות חד מאוד. "לפעמים אני בוכה באוטו, מחכה שיעבור וממשיכה הלאה, הביתה. אני פטפטנית, לא שומרת בבטן, אבל אני לא יכולה בבית לדבר על העבודה כל יום, כבר נמאס להם. לפעמים הגוף שלי שם, בבית, אבל אני לא. אי אפשר לעשות הפרדה טוטאלית בין הבית לעבודה, אם יש דברים קשים אתה לא יכול להגיד קאט".

 

כדי להתמודד עם המעבר הזה, היא פיתחה עם השנים טקס אחד. "פעם בחודש, אחרי העבודה, אני לוקחת את הרופאה הנוספת במחלקה שהיא חברה שלי ואנחנו נוסעות לירושלים, לעיר העתיקה. עוברות את השוק הצבעוני שבדרך לכותל, מתיישבות בהוספיס האוסטרי, בית חולים ישן שנבנה לפני 150 שנה שהיום הוא מלון עם מסעדה. שותות בירה, קפה קר, אוכלות איזה סלט, יושבות על הגג ורואות את כל ירושלים. הכל את רואה מסביבך, יושבת על גג העולם, פשוט שלווה. אף פעם לא משעמם ללכת לשם. זה עושה טוב כי אתה רואה עולם אחר, הולך למקום שאתה מאוד אוהב. או שאנחנו יושבות בממילא, יש שם הרבה אנשים, שמחים ברובם. תמיד הולכות לכנאפה של ג'אפר, אפילו שזה להוסיף קילו ומשהו. חס וחלילה שמישהו יגיד לי שזה לא בריא. אני אוהבת את זה כמו ילד קטן. אולי זה מה שטוב אצלי, שאני יכולה לשמוח מכלום. אחרת לא היינו במקצוע. גם בעבודה יש הרבה הומור, בינינו, הצוות. משתמשים בכל דבר שרק אפשר כדי לברוח מהדברים הקשים".

 

ומה עם טיפול פסיכולוגי?

 

"צריך, אבל אני לא מתעסקת בזה. אני מספיק חזקה, הבנתי את הפרינציפ. הבנתי שאני לא יכולה להילחם במוות, אבל אני יכולה לעשות הרבה טוב לפני. הרבה יותר חשוב לי להתעסק בזה שתהיה גינה יפה עם פרחים, אני רבה בשביל זה עם מי שצריך לריב. עם הגננים אני רבה כמעט בכל פעם, אף פעם אני לא מספיק מרוצה".

 

לקבוע את המוות, לבדוק את המשפחה

 

לכל חולה בהוספיס חדר משלו, עם יחידת שירותים ומקלחת צמודה ויציאה לגינה. החדר מאפשר שהות נוחה גם למשפחה, והקרובים מרבים לשהות גם בחדר ההמתנה ובחללים ציבוריים נוספים. בכל ביקור אקראי בהוספיס אפשר לראות אותם, בני בית לרגע במקום הזה. משחקים, עובדים עם הלפטופ בחצר, אוספים נשימה על הספה מול המזכירות, ליד האקווריום, וניגשים אל ברקוביץ' שוב ושוב, לשאול, לברר.

 

"זה לא הצלת חיים, זו הצלת נפש", היא אומרת. "המשפחה נשארת אחר כך לגמרי אחרת. גם אם החולה בהוספיס בית הקרובים לא בהכרח עומדים בהידרדרות ובסבל, האחריות מכופפת אותם, הפחד שטועים בפסיק וגורמים לסבל. זה דבר נוראי להישאר עם כזה פחד".

 

ההוספיס מקל קצת על ההתמודדות של המשפחות, אבל לא מעלים את הפחד. "קשה לשבת עם המשפחות ולהסביר למה הוא לא שותה, למה הבצקות לא מתרפאות, למה אתה לא נותן אוכל בכוח. אני מסבירה שאי אפשר. זה שובר את כולם, זה כמו סכין בפצע, אתה יודע שאתה לא יכול והמשפחה לא מבינה. יש מי שלא רוצים למות, ואז יש משפחות שמתחילות בצעקות. אנחנו מנסים לנהל הכל כמה שאפשר בשקט".

 

רגע המוות הוא רגע שבו תשומת הלב עוברת במלואה למשפחה. "אני קובעת את המוות, ומודיעה למשפחה כשזה נגמר. בודקת מי במשפחה הרוס, את מי צריך ללטף ולחבק. נותנים להם לבכות, קצת מים. אנחנו מחזיקים את הנפטר כמה שהמשפחה מבקשת, אם מישהו עוד רוצה להיפרד, אבל צריכים לפנות מיטה. כשהמשפחה הולכת אנחנו עוטפים את החולה, וקוראים לאמבולנס שלוקח את החולה לקירור, או ישר לבית הקברות אם אלה משפחות מאוד דתיות.

 

"היה לי מישהו בן 34 עם גידול בראש. נקראתי אליו בכירורגיה, היו לו כאבים נוראים, החלטתי שניקח אותו להוספיס וננסה להאריך לו את החיים כמה שנוכל, כי אשתו היתה בהיריון עם תאומים והיתה צריכה ללדת. התגייסתי על המשפחה הזאת, זה היה לילה, עם השיניים ניסינו להאריך. אשתו היתה מאוד צעירה, דיברה איתו על השמות שסיכמו לילדים, הבטיחה שתעשה את כל מה שהוא ביקש. זה היה חודשיים לפני הלידה. למחרת החולה כבר לא היה פה, לא יכולנו לעשות כלום. הדבר היחיד שהצלחנו זה שהוא לא יסבול מכאבים. אני והרופאה השנייה בכינו בפרוזדור כמו מטורפות. איך אפשר לא לבכות? כשהילדים נולדו הזמינו אותי לברית. אני לא הולכת לכל אחד, אבל כבר הייתי חלק מהם. כל כך אהבתי את שניהם, ראיתי איך היא ישבה לידו, ליטפה אותו, דיברה איתו. תמונה מאוד מרגשת ויפה, בלי בכי, בלי היסטריה, אהבתי את הפרידה שהיא עשתה, את הקשר בין ההורים שלו לשלה. חשבתי: כזאת משפחה יפהפייה, למה להם קרה כזה דבר".

 

לא רק בני זוג, ילדים, הורים, אחים וחברים מלווים את החולים בהוספיס. "מותר להם להביא לפה את החיות שלהם. אם מישהו רוצה, אני ארשה את זה, בטח", ברקוביץ' מספרת. "היה לי חולה בן 60 שבא עם הציפור שלו, מין תוכון אדום־צהוב שהיה שר. הוא היה ערירי, כל מה שהיה לו בחיים זה כמה חברים, ואת הציפור הזאת. הוא היה יושב על כורסה, הכלוב היה מונח על שולחנית מולו, הציפור היתה שרה לו, והוא ישב והקשיב. הוא אמר לי לדאוג לציפור כשיקרה לו משהו, הייתי בחו"ל כשהוא מת והיא חיכתה לי במחלקה. באתי ולקחתי את הציפור, מה אני אעשה. הבטחתי שאני אדאג לה אז דאגתי לה. היתה לה דלקת עיניים, בזבזתי עליה 2,000 שקל. היא מתה אחרי כמה חודשים טובים.

 

"או כלב אחד, מלפני ארבע שנים. אני לא יכולה לשכוח את הכלב הזה. הבעלים שלו נכנס לקוצר נשימה, הכלב התחיל לנבוח, ובאתי לראות למה הוא נובח. מצאתי אותו בבצקת ריאות. התחלתי לטפל בחולה, והכלב לא זז ממני, הסתכל על כל דבר שאני עושה. אני חושבת שאם הייתי עושה משהו לא נכון הוא היה הורג אותי. כשהבעלים שלו מת הוא נכנס מתחת למיטה ולא נתן להוציא אותו. לקחו אותו עם לאסו, גררו אותו על הטוסיק, עד המעלית. אני ושמוליק, האח הראשי, ישבנו ליד המעלית ובכינו כמו מטורפים".

 

הקשרים שנרקמים עם החולים והמלווים עדיין מפתיעים אותה. "היתה לי מישהי שבאה לכאן למות עם סרטן עם גרורות בעצמות. כעבור חודש־חודשיים ייצבנו אותה וראינו שהיא פורחת, שלחנו אותה הביתה. אחר כך היו לה עוד כל מיני ניתוחים קשים, ואחרי כל ניתוח חזרה לכאן בשיקום. היא מתה אחרי שנתיים, ובסך הכל היא חיה טוב, היה לה בעל מדהים, מסור, אי אפשר לתאר. פעם אחת אני עברתי ניתוח, היה לי גוש שפיר בשד. למחרת צלצל הטלפון, הזוג הזה היה על הקו. הם אמרו לי: 'את בסדר? מחר נבוא לבקר'. באה חולה על כיסא גלגלים עם הבעל לבקר אותי. הייתי בשמים. איפה שמעת כזה דבר שפציינט בא לראות איך רופא מרגיש אחרי ניתוח? זה היה מדהים".

 

כבר בחרתי חדר למות בו

 

ההוספיס בתל השומר מופעל כיום בידי משרד הבריאות, אחרי שבמשך 20 שנה הופעל בידי האגודה למלחמה בסרטן, שעדיין מסייעת לו, בעיקר בכנסים ואירועים. הקבלה אליו מחייבת טופס 17, וברקוביץ' מדווחת שלעתים, כמו תמיד עם טופסי 17, לא קל להשיג אותו. מבחינתה, היא במאבק מתמיד על הישרדותו של המקום, בדיונים מתמשכים על המתכונת, בתוך מערכת ציבורית שכל הזמן מקצצת.

 

"אני אלחם כמו אריה שהמקום יישאר כמו שהוא", היא אומרת בנחרצות. "המקום הזה צריך להיות שמור לאלה שלא יכולים להיות בבית, לא לעשירים שתמיד יסתדרו. שלכל אחד שרוצה תהיה הזכות לבוא לפה. וכמה מקומות כאלה כבר יש בארץ? אותנו ואת הדסה, 40 מיטות. רק שנינו מוכרים כהוספיס של משרד הבריאות. אז תהיה מדי פעם מיטה פנויה, מותר למערכת לא להרוויח ממשהו. כשמתים שישה חולים, לא תמיד אתה יכול למלא את המיטות למחרת בבוקר".

 

כשמדברים על העתיד, עולה גם שאלת המוות שלה. מה היא יודעת על הסוף, איך היא נערכת לקראתו, אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה עם המוות. מתברר שהיא עצמה רוצה למות בהוספיס. "כבר בחרתי חדר. ואני רוצה לישון, שלא אדע משום דבר, שלא אתפוס את הרגע בכלל".

 

"עדיין קשה לי להשלים עם המחשבה שיום אחד אני איעלם מהחיים. סרטן עדיין מפחיד אותי. היום הסתכלתי על עצמי במראה וראיתי שערות לבנות. אמרתי: אני כמעט בת 60, אז יש לי עוד 20 שנה לחיות. חשבון ממוצע. מה זה 20 שנה? כמו הגיל של הבן שלי. בתוכי אמרתי: תפסיקי לחשוב על זה, לכי לעבודה".

 

ומה עם להפסיק לעשן?

"מה פתאום. שיביאו לי את הסיגריות עד הקבר".

בטל שלח
    לכל התגובות