• תפריט
מוסף 08.08.2013

מעולים אחד אחד

הלחץ להביא לעולם ילד נוסף שלח את לורן סנדלר, בת יחידה ואם לבת יחידה, לכתוב ספר רחב היקף שמנפץ את המיתוסים על ילדים יחידים: הם אינם אגואיסטים ובודדים, והם מצליחים בחיים יותר מאחרים. "אני רוצה להציג לאנשים את העובדות כדי שיהיה להם חופש לבחור", היא אומרת בראיון למוסף כלכליסט

ארי ליבסקר 08:3408.08.13

הכתבה הזאת נולדה כריאקציה ללחץ שהחל להיות מופעל עליי אחרי לידת בתי. כן, יש לי רק אחת, היא בת שלוש וחצי, והשם ישמור, אין לה עדיין אח או אחות. ועד כמה שזה תלוי בי, גם לא יהיה לה.

קשה לי לשים את האצבע על היום שבו הופנו הזרקורים היישר לתוך איברי הרבייה שלנו, וללא כל בושה החלו הלחצים מתי נביא את הילד השני. התירוץ בפי כל אותם דורשים היה בראש ובראשונה טובת בתנו הקטנה: "זה לא בריא לה שתגדל לבד, כל ילד צריך אח או אחות". כשניסיתי לפקפק לרגע בהנחת היסוד הזאת, מיד הובאו בפניי דוגמאות של קרובי משפחה שהם ילדים יחידים, ונשלחתי לדבר איתם ולשמוע מפיהם כמה קשה ובודד לגדול כילד יחיד. ידיד שהוא פסיכולוג קליני המליץ בחום על הבאת ילד נוסף, אף שהוא מודע לכך שגידול שני ילדים קטנים זה לא עניין קל לזוג הורים עובדים במציאות הכלכלית של השנים האחרונות. וישנה גם הקרובה האחת שיש לה בן יחיד, שכבר לקחה אותי הצדה ובצורה נחרצת שפכה בפניי את המציאות הנוראית של אם לילד יחיד.

 

עוזי בלומר, בן יחיד, חוגג יום הולדת שנתיים עם הוריו קרולינה וראובן בביתם ברמת גן, 1963 עוזי בלומר, בן יחיד, חוגג יום הולדת שנתיים עם הוריו קרולינה וראובן בביתם ברמת גן, 1963

  

כשמלאו לילדה שלוש הלחץ נהפך לאגרסיבי יותר ולא הוגבל רק למעגלים הקרובים במשפחה, אלא הגיע גם מצד אנשים זרים שפגשתי באוטובוס, בים, אפילו כאלה שישבנו לידם במסעדה. "אתה לא רוצה להרוס לילדה שלך את החיים", אמר לי בתקיפות בַּסטיונר בשוק מחנה יהודה בירושלים, שציין שזה מאוד לא בריא לילדה החמודה והמסכנה שלי לחיות חיים כאלה. דורשי טובתי אף הפנו את תשומת לבי לכך שנשמעים רינונים על כך שלי או לזוגתי יש כנראה בעיית פוריות. איזו עוד סיבה יכולה להיות לאנשים שפויים להישאר עם ילד אחד בלבד?

 

הקונצנזוס שקובע שתא משפחתי צריך להכיל לפחות שני ילדים חזק כל כך בארץ - שבה שיעור הילודה מתקרב לשלושה ילדים לאשה - שהחלטה להביא לעולם ילד אחד בלבד נתפסת כמעט ככפירה בעיקר. לטיעונים המקובלים בעולם בדבר הבדידות שנכפית על ילד שגדל לבד וה"פגמים" באופיו שנגזרים מכך נוספים בארץ עוד ממדים: גם הצורך הלאומי בריבוי אוכלוסין וגם הטיעון המורבידי, שמושמע בלחש, הגורס שבמדינה מסוכנת כשלנו אי אפשר לסמוך על כך שילד יחיד לא ימות בצבא חלילה או בפיגוע טרור וישאיר את הוריו גלמודים. החשש הלא מדובר הזה זוכה בארץ לביטוי ממסדי, למשל בדרישה להסכמה מפורשת מצד ההורים כאשר בן יחיד מבקש להתגייס ליחידה קרבית.

 

לפני כמה חודשים חזרה זוגתי הביתה אחר צהריים אחד והודיעה לי שנשארנו אחרונים בגן שיש להם צאצא אחד בלבד. לתומי חשבתי שהעובדה שאנחנו גרים במרכז תל אביב - המקום המתיימר להיות הכי ליברלי, חילוני וסובלני בארץ - תספק הגנה לבחירתי, אבל גיליתי שאף שאנחנו מוקפים בזוגות הומואים ולסביות, כולם מסביבנו, כולל הלהט"בים, מביאים יותר מילד אחד. הרגשתי שהמציאות סוגרת עליי.

 

אמא מאושרת, ילד מאושר. גם אם הוא רק אחד

 

עבורי, גידול הילדה בשנתיים הראשונות היה משימה קשה ומפרכת, ששינתה את חיי ובעיקר שאבה את מעט זמני הפנוי. כשאני נפגש עם הורים המגדלים שני ילדים קטנים אני מתקשה להבין כיצד הם עושים זאת, ובשיחות אישיות מלב אל לב אני מגלה שהם לא מפסיקים להתלונן ולקטר. לכן כשנתקלתי בספר "One and Only" מאת לורן סנדלר (Sandler), שכותרת המשנה שלו היא "החופש שבגידול ילד יחיד והאושר להיות כזה", ניגשתי אליו בצימאון כשל מי שמוצא מים במדבר. סנדלר (38) היא סופרת ועיתונאית אמריקאית מוערכת, שכותבת בין השאר ב"ניו יורק טיימס" וב"טיים מגזין", ומתמקדת בנושאים חברתיים ובכתיבה פמיניסטית. היא גם בת יחידה ואם לבת יחידה, שיצאה בספר הזה למסע אישי שלו הקדישה שלוש שנים מחייה, אשר במהלכם נברה במרבית המחקרים שנעשו בעשורים האחרונים בעולם בכל הקשור לילדים יחידים. בספרה סנדלר מנפצת בזה אחר זה את כל הסטיגמות שהודבקו להם.

 

מחברת הספר "One and Only" לורן סנדלר עם בעלה ג'סטין ובתם היחידה דליה בדירתם בברוקלין מחברת הספר "One and Only" לורן סנדלר עם בעלה ג'סטין ובתם היחידה דליה בדירתם בברוקלין צילום: איי פי

 

הספר גילה לי שאף כי במערב אירופה מקובל למדי בעשורים האחרונים להביא לעולם ילד אחד בלבד, בארצות הברית התופעה אמנם מתרחבת, בעיקר בעקבות המשבר הכלכלי, אבל הורים אמריקאים עדיין נתקלים בלחץ רב להוליד לילדם אח או אחות "כדי שיזכו בחיים נורמליים". הספר נפתח בשיחה גלוית לב של המחברת עם הוריה, שבה היא שואלת אותם מדוע החליטו להסתפק בילדה אחת. תשובותיה של אמה, שאינה מתביישת להודות שחשה שילד נוסף יגזול ממנה את שארית זמנה הפנוי וכוחותיה, דומות מאוד לאלה שסנדלר נתנה לעצמה כמה עשורים אחר כך.

 

"'זה היה קשור רק אליי', מספרת לי אמי בגילוי לב ערב אחד", כותבת סנדלר בפרק ההקדמה לספר. "'כשהיית בת שלוש חשבתי שאני בהיריון. נשארתי ערה כל הלילה והכנתי רשימה של בעד ונגד. עם עלות השחר היה לי ברור שלא אוכל ללדת ילד נוסף'. אמי נזכרת בקלות ברשימת הנגד: בלי ילד נוסף היא תוכל להמשיך בקריירה שלה בלי הפרעה, להישאר בדירה שהיא אוהבת ולא להחליף את העיר בחיים בפרברים, לשמור על דרגה מסוימת של עצמאות, ולדאוג פחות לגבי כסף (...). 'ילד נוסף היה הופך אותי לאדם אחר לגמרי, חיי היו משתנים לחלוטין. למרבה המזל, התברר שאני לא בהיריון'".

 

הפסיכולוג גרנוויל הול. "להיות ילד יחיד זאת מחלת נפש", כתב ב־1907 הפסיכולוג גרנוויל הול. "להיות ילד יחיד זאת מחלת נפש", כתב ב־1907 צילום: Triphon

 

"בשנות השבעים, כשאמי בחרה להיות אם לבת יחידה, היתה לה מעין תמיכה סמי־רדיקלית", אומרת לי סנדלר בראיון טלפוני. "באותם ימים התנועה הירוקה דיברה על הצורך בהפחתת הילודה כדי להפחית את הזיהום והבזבוז, והתנועה הפמיניסטית דיברה על הצורך בכך כדי לקדם את שחרור האשה. אבל היום כמעט שאין שיח ציבורי בנושא. התנועה הירוקה היום מתמקדת בכך שאתה צריך להביא את השקיות שלך מהבית לסופרמרקט ולצרוך פחות, ולתנועה הפמיניסטית היום יש נטייה לחזור לאמהוּת ואפילו לעורר בנשים רגשי אשם על כך שהן מזניחות לכאורה את הצד הזה שבהן. יש היום פמיניסטיות שטוענות שאת יכולה להגשים את עצמך באפיית קאפקייקס אורגניים, שימוש בחיתולים אורגניים וחינוך ביתי לילדים, במקום להתמקד בעובדה שאמהות יכולות גם להשאיר מקום לעצמן. אפשר היה להניח שהאבולוציה תוביל אותנו לנקודה שבה תהיה יותר תמיכה חברתית במשפחות של ילד אחד, אך חלה בכך דווקא הידרדרות, וזאת אף שאנחנו רואים כי חלה עלייה בכל העולם במספר הילדים היחידים, במיוחד בגלל המצב הכלכלי. הקונפליקט הזה מאוד מסתורי בעיניי".

 

סנדלר מתארת בספר סצנות שמוכרות לכל הורה ישראלי: "הפנמתי את זה שישנם סטריאוטיפים ודעות קדומות על ילדים יחידים זמן קצר אחרי שנולדה בתי. גיליתי שחברים וקרובים, שלא לדבר על קופאיות בסופרמרקט וזרים בסאבוויי, דוחקים בהורים לילד אחד ללדת עוד תינוק, אבל עם השנים הבנתי שאני מרגישה לא מאוד שונה מכפי שאמי הרגישה. אני רוצה לעשות עבודה משמעותית, אני רוצה לטייל, אני רוצה לאכול במסעדות, ללכת לסרטים ולקונצרטים, אני רוצה לקרוא ספרים, אני רוצה זוגיות שכוללת תקשורת יומית שאינה מוגבלת לסידורים והוראות - ואני רוצה להתכרבל עם בתי כמה שהיא רק תיתן לי, ולהיות חלק מחייה ככל שניתן. וכמו אמי, איני מסוגלת כרגע לדמיין את עצמי עושה זאת עם יותר מילד אחד". הראיון איתה נערך כשהיא נמצאת בדירתה בברוקלין, שם היא מתגוררת עם בעלה ובתה בת החמש.

 

ארי ליבסקר, ילד יחיד עד גיל 12, חוגג יום הולדת שלוש עם הוריו מרקו ושרה, חיפה, 1975 ארי ליבסקר, ילד יחיד עד גיל 12, חוגג יום הולדת שלוש עם הוריו מרקו ושרה, חיפה, 1975

 

"נראה שאנשים חיים היום בתוך קונכייה, ונמצאים בכל הזמן הפנוי שיש להם עם ילדיהם. החברה מעודדת אותם להקדיש את כל הזמן למה שנקרא פמיליזם, ואני מבקרת את צורת החיים הזאת. אני לא חושבת שאנחנו צריכים להפוך את המודל לגמרי ולחיות כמו שחיו אצלכם בקיבוץ, שם הילדים נמסרו לבתי ילדים בלילה כדי שלהורים יהיה זמן פנוי לפעולות תרבות, אבל אם היו לנו חברויות יותר פתוחות, שבהן הגבולות בין המשפחות היו יותר נזילים במקום להיות כל כך מסוגרים ומבודדים כמו שהם היום, אני חושבת שהיה לנו הרבה יותר נעים וכיף. החיים לא צריכים להיות רק עבודה והורות, צריכים למצוא דרך להיות יותר קז'ואל. וכאם לבת יחידה אני מאמינה שמתאפשר לי להיות יותר גמישה וספונטנית".

 

אגואיסט ונרקיסיסט? כך נולד הסטריאוטיפ

 

את הדחף להביא הרבה ילדים מסבירה סנדלר כצורך אבולוציוני שאינו רלבנטי יותר. בעידן החקלאי היה צורך בריבוי ילדים שיוכלו לעבוד בשדה ולסעוד את הוריהם כשיזדקנו. בתקופה זו גם החלו להיווצר המיתוסים שהולידו את הסטיגמות הקיימות עד היום, הרואים בילדים יחידים דמויות אנטי־חברתיות, דמוניות אפילו. "אז זה נבע מפחדים הישרדותיים", מסבירה סנדלר. "משפחות קטנות היו סימן לחולשה, ומקרים שבהם היו ילדים יחידים היו חריגים מאוד, בדרך כלל כתוצאה ממחלה או בעיות פוריות. הדתות אימצו את המיתוסים האלה וקיבעו אותם במערכת המצוות והחוקים שלהן. מתחילת העידן התעשייתי החל להיווצר הקונפליקט בין רצונות הדת לצורכי המציאות. מרגע שהחלה המהפכה התעשייתית התהפכו היוצרות, וילד הפך יותר לנטל כלכלי מאשר לעסק כלכלי, ואז החלו פשוט להוליד פחות, מה שגם אִפשר בהמשך הדרך את התנועה לשחרור האשה".

 

ובכל זאת, כל הסובבים אותי, ובהם אנשים משכילים מאוד, עדיין ממליצים לי להביא עוד ילד למען הבריאות הנפשית של בתי.

"רוב הפסיכולוגים והפסיכיאטרים מסתמכים רק על תחושות ודעות קדומות, אף שיש מחקרים עדכניים שעוסקים בשאלה הזאת וסותרים את הסטיגמות הרווחות. ראיינתי בספרי כמה אנשים שהמטפלים שלהם הציעו להם לעשות ילדים בהתבסס על אינפורמציה מוטעית".

 

קורינה שלסינגר, בת יחידה, בת ארבע, עם הוריה איסיה ופויקה, בוקרשט, 1955 קורינה שלסינגר, בת יחידה, בת ארבע, עם הוריה איסיה ופויקה, בוקרשט, 1955

 

לדברי סנדלר, האחראי העיקרי לסטריאוטיפ הפסיכולוגיסטי של ילדים יחידים היה לא אחר מאשר נשיאה הראשון של אגודת הפסיכולוגים האמריקאית גרנוויל סטנלי הול (Hall), שב־1907 קבע כי להיות ילד יחיד זו מחלת נפש. "ילדים יחידים נוטים להיות מוזרים, לפתח נטיות מיניות והעדפות הומוסקסואליות", כתב, "הם נוטים להתבודדות ולאינטלקטואליות־יתר, וכל זה נובע מחוסר היכולת שלהם להשתלב כיוון שלא גדלו לצד אחים. משום כך הם עלולים להפוך ליצורים אגואיסטים שמרוכזים יותר מדי בעצמם". אלא שלדברי סנדלר, הול לא חקר את הנושא בפרקטיקות מחקר מדעיות המקובלות כיום, לא אסף נתונים סטטיסטיים, וודאי שלא יכול היה להסיק מסקנות כה גורפות וחד־משמעיות.

 

הול היה מחלוצי תחום פסיכולוגיית הילד והיה אשף בשיווק עצמי. הוא אף הקים רשת חינוך ארצית בשם "הול קלאב", שבה לימדו את המתודות החינוכיות שלו. "הוא גדל באזור כפרי", מסבירה סנדלר, "וזאת אחת הסיבות שהוא היה משוכנע שהדרך שבה הוא גדל, שכללה משפחות גדולות בדרך כלל, היא הדרך הטובה ביותר. הוא היה יוצא למסעות הסברה, ועד מהרה הוא הפך לדמות מאוד פופולרית. כשתוצאות המחקרים הראשונים בנושא שללו את כל מה שהול טען, הם כלל לא זכו לתהודה כי לא היתה להם פלטפורמה של יחסי ציבור, זה כמו שאופרה ווינפרי תגיד משהו לעומת מישהו אנונימי ממחלקת מחקר באחת האוניברסיטאות - למי יקשיבו? זאת אחת הסיבות שבגללן כתבתי את הספר. אני דמות יחסית מוכרת, ואני מעוניינת לשנות את הדיון בנושא כדי שתהיה לציבור אינפורמציה נגישה, ולאנשים יהיה יותר חופש בחיים לעשות את הבחירות שמתאימות להם".

 

אדריאן מנקילס. "הילדים מפנימים את הסטיגמות" אדריאן מנקילס. "הילדים מפנימים את הסטיגמות"

 

סנדלר כותבת כי מחקרים שמשתמשים בכלי מחקר מקובלים היום, כמותיים ואיכותניים, החלו כבר בתחילת העשור השני של המאה הקודמת, ובזה אחר זה ניפצו את התוויות שהכתימו את הילדים היחידים: הם לא נרקיסיסטים או אגואיסטים ויש להם יכולות מצוינות להשתלב בחברה. ספרה מיועד להביא את המחקרים האלה לידיעת הציבור הרחב.

 

אני מקשה על סנדלר ומספר לה שבשיחות שערכתי עם כמה ילדים יחידים, הם עצמם הביעו הסתייגות מהצורה שבה גדלו. סנדלר מפנה אותי אל אדריאן מנקילס (Mancillas) מאוניברסיטת קליפורניה סטייט, בת יחידה ואם לשלישייה, שהקדישה זמן רב למחקרים סטטיסטיים של ילדים יחידים. מחקריה העלו שגם אצל ילדים יחידים והורים לילדים יחידים שולטים הסטריאוטיפים השליליים, שכן הם הפנימו את התוויות שהודבקו להם כאילו הם פגומים ונחותים. "אפשר להציג לאנשים את כל המחקרים בעולם שסותרים את הסטיגמות האלה, ועדיין קשה להם להשתחרר מהן", היא אומרת.

 

עירית קאופמן לוי, בת יחידה, בת שש, עם הוריה אנני וז׳ק, רמת השרון, 1960 עירית קאופמן לוי, בת יחידה, בת שש, עם הוריה אנני וז׳ק, רמת השרון, 1960

 

ילדים יחידים הם חכמים והישגיים יותר

 

פרופ' טוני פאלבו (Falbo) מאוניברסיטת טקסס נחשבת אחת האוטוריטות המובילות בעולם בתחום חקר הילדים היחידים, שבו היא עוסקת זה יותר מ־30 שנה. היא לקחה על עצמה פרויקט שאפתני שכלל ניתוח סטטיסטי של 115 מחקרים על ילדים יחידים שנעשו מ־1925 ואילך. המחקרים, ברובם מארצות הברית, כללו ילדים משכבות סוציו־אקונומיות, גזע ומעמד שונים, כולל ילדים יחידים ממשפחות חד־הוריות.

 

מסקנתה העיקרית של פאלבו היתה שכל הביצועים החברתיים, האינטלקטואליים והקוגניטיביים של ילדים יחידים דומים לאלה של ילדים עם אחים, ואפילו טובים מהם. לטענתה, איש מעולם לא הצליח להוכיח שיש אמת כלשהי מאחורי הסטריאוטיפ שלפיו ילדים יחידים הם בודדים, אנוכיים ולא יציבים. למעשה, המחקרים מצאו שאין הבדל בין קווי האישיות של ילדים יחידים לאלה של עמיתיהם שגדלו עם אחים. ההבדל היחיד שנמצא הוא שילדים יחידים עולים על הממוצע באינטליגנציה ובהישגים אקדמיים, ושיעור גבוה יותר מהם מסיים קולג' ותארים מתקדמים.

 

אמיליה (מלכה) ענבל, בת יחידה, בת שלוש, עם הוריה ניקו ואני, בוקרשט, 1958 אמיליה (מלכה) ענבל, בת יחידה, בת שלוש, עם הוריה ניקו ואני, בוקרשט, 1958

 

הסוציולוגית ג'ודית בלייק (Blake) מבית הספר לבריאות הציבור ב־UCLA חקרה את השאלה מדוע ילדים יחידים משיגים תוצאות טובות יותר בלימודים ובקריירות שלהם מאלה שגדלו עם אחים, ופיתחה את המודל לדילול משאבים. בעיקרו זהו מודל פשוט מאוד: כל ילד נוסף מדלל את המשאבים של הוריו, ובהם זמן, כסף ותשומת לב. הדילול קיים בכל הרבדים, מהכסף שמושקע בלימודים של הילד ועד למספר המילים שהמבוגר אמר באופן ישיר לילד. בלייק מצאה שילדים יחידים מקבלים 50% יותר זמן הורים אקטיבי מילדים במשפחות עם שני ילדים, וילדים במשפחות מרובות ילדים מקבלים הרבה פחות. וההשקעה ההורית מניבה תוצאות.

 

"כל מי שתשאל בתחום המחקר יאמר לך שהדבר הנכון לעשות מבחינה מדעית, מבחינת הידע הפסיכולוגי הקשור לאושר, הישגיות והערכה עצמית, וגם מבחינה כלכלית, הוא להביא ילד אחד - או לא לעשות ילדים בכלל. לכן זה מאוד מעניין בעיניי להבין מדוע הנורמה החברתית ברוב העולם היא עדיין לעשות כמה ילדים, ובמיוחד אצלכם בישראל במגזר החילוני־ליברלי", אומרת סנדלר, ששני הוריה יהודים ומגדירה את עצמה "חילונית אמריקאית".

 

סופי שולמן, בת יחידה, בת שנתיים, עם הוריה בוריס וגליה, סנט פטרבורג, 1978 סופי שולמן, בת יחידה, בת שנתיים, עם הוריה בוריס וגליה, סנט פטרבורג, 1978

 

בישראל משחק חזק גם הטיעון שאי אפשר להסתפק בילד אחד משום שאנחנו חיים באזור מסוכן, שבו ילדים נהרגים בפיגועים ובצבא. חוקרים מקומיים קושרים זאת גם לטראומת השואה.

"לא עסקתי בכך בספר, אבל דיברתי עם אנשים רבים שהודו באוזניי בטון לוחש שהם הרגישו צורך להביא ילד שני למקרה ש'משהו יקרה' לילד הראשון. מעניין לשמוע שאצלכם מייחסים זאת באופן מיוחד לחרדה יהודית - אני שמעתי זאת מיהודים ומלא־יהודים. הייתי אומרת שזה משמש כאן פחות כ'נימוק' בעד הבאת ילד נוסף, ויותר כהודאה במניע, שנוטים לדבר עליו בלחש. אישית, אני יכולה לומר שבשבילי זה מעולם לא היה שיקול, אבל אני לא שופטת אף אחד שמונע מהחרדה הזאת".

 

הסיבות העיקריות לירידת הילודה בעולם עד כה היו משברים כלכליים ומדיניים, אבל בשלושת העשורים האחרונים תופעת הילד היחיד תופסת תאוצה במערב אירופה וביפן גם בשנות שגשוג כלכלי. בבריטניה, לדוגמה, עומד שיעור המשפחות עם ילד אחד על 47%, ובגרמניה כבר יותר ממחצית המשפחות מסתפקות בילד אחד, למרות סבסוד נדיב למשפחות עם ילדים. "כשיש לך מעונות ובתי ספר ואוניברסיטאות חינם אז קל יותר להביא ילדים לעולם", מסבירה סנדלר, "אבל צריך גם לרצות להביא יותר ילדים. בגרמניה התנאים הולכים ומשתפרים, אבל הצעירים פשוט לא רוצים עוד ילדים, ומצד שני בארצות הברית התנאים נוראיים ועדיין לכולם יש שניים. זה נהדר שנותנים לך גימנסיה חינם וחופשת לידה, אבל כנראה זה לבדו לא עושה את העבודה. ואחרי הכל, גם אם יש לך תנאים מהמדינה, אתה עדיין צריך לשלם לבייביסיטר כשאתה רוצה לצאת לסרט בערב".

 

נעה באסל, בת יחידה, בת שנתיים, עם אמה מרים, רחובות, 1985 נעה באסל, בת יחידה, בת שנתיים, עם אמה מרים, רחובות, 1985

 

כדי להדגיש עד כמה מדובר בסופו של דבר בהחלטה אישית, שמונעת כמובן מנורמות חברתיות, מספרת סנדלר את האנקדוטה הבאה: ב־2005 מצא פרופ' ג'רי בראון מאוניברסיטת פנסילבניה במחקר שכלל 35 אלף אנשים בנורבגיה שמד האושר גבוה אצל זוגות עם ילד אחד, אבל כל האושר הזה יורד ונעלם עם הולדת הילד השני. "לפי התיאוריה שלו, אחרי שנהנית מהילד הראשון אתה רוצה בעצם לשחזר את ההתלהבות שהיתה לך עם הולדתו, אבל אז אתה מגלה שהמצב ממש שונה. בזמן שהוא ערך את המחקר הזה אשתו היתה בהיריון עם הילד השלישי, וכיום הם מאוד מאושרים עם שלושת ילדיהם. אז כל העניין של הנתונים כבודו במקומו, אבל בסופו של דבר מספר הילדים זה עניין של בחירה מאוד אישית שמבוססת על האישיות שלנו ועל התרבות שלנו, וקשה לומר שיש תשובה אחת נכונה".

 

לא רק שהם לא בודדים, הם דווקא חברותיים מהרגיל

 

עד גיל 12, כאשר אחותי נולדה, הייתי ילד יחיד, ומעולם לא הרגשתי בודד. להפך, כשאני נזכר בזה אני חייב להודות שהשנים ההן היו טובות מאוד. במקרים הספורים שבהם אני נמצא כיום עם הוריי לבד, אני חוזר באופן מותנה לאותם רגעים קסומים של הילדות, שבהם היינו רק שלושתנו יחד - יחידה אחת שהיתה כל כך קשורה זו לזו. אני לא זוכר כלל את הבדידות הכל כך מדוברת לגבי ילדים יחידים. אני זוכר קשר חזק עם ההורים.

 

בשכונה שבה גדלתי הייתי אמנם חריג, וכשהורים של חברים שאלו אותי אם אני רוצה אחים תמיד עניתי שכן, אבל כשאני בוחן את זה היום אז ממש לא רציתי, ותסלח לי אחותי הקטנה והנהדרת. אם כבר רציתי אחים זה היה אח גדול, כי האחים הקטנים תמיד היו מעין סרח עודף שאני וחבריי נאלצנו לקחת איתנו כי ההורים שלהם התעקשו שכך יהיה. ביום שבו נולדה אחותי השתנו חיי סופית. אז נכנסתי לגיל ההתבגרות הנורא, שהיה כרוך במריבות אינסופיות עם ההורים ובסופו של דבר בעזיבה מוקדמת של הבית. אם יש דבר שבגללו אני ממש שמח שנולדה לי אחות זה שהוריי הניחו לי לנפשי והתמקדו בגידולה.  

 

יעל בורוכוב, בת יחידה, ביום הולדת ארבע בגן עם אביה נסים, תל אביב, 1989 יעל בורוכוב, בת יחידה, ביום הולדת ארבע בגן עם אביה נסים, תל אביב, 1989

 

אני מספר את סיפורי לסנדלר, והיא מודיעה לי שאצל החוקרים בתחום כל מי שהיה ילד יחיד יותר משבע שנים אכן נחשב לבן יחיד. מסתבר שאני בתוך המשוואה - ואולי זה מסביר חלק מרצוני להישאר אב לבת יחידה.

 

מה דעתך על הטענה שילדים יחידים הם יצורים בודדים? אני ממש לא זוכר תחושה כזאת.

"נוצרת לנו כבני אדם התניה אוטומטית בראותנו אדם לבד לרחם עליו, ובמיוחד כשמדובר בילד לבד. אבל כל המידע שנאסף ונחקר בנושא מצא שילדים יחידים שהולכים לבית הספר ויש סביבם ילדים אחרים הם בסדר גמור, הם לא מרגישים בודדים. למעשה לנו יש מעין שריון שלא גורם לנו להרגיש בודדים גם כשאנחנו לבד, כי יש לנו הרבה יותר שעות שבהן אנחנו נמצאים עם עצמנו, ואין לנו צורך למלא את החדר ברעש.

 

"ילדים יחידים הם למעשה הכי פחות בודדים מכולם. כל המחקרים מוכיחים זאת, ואני רואה זאת גם בניסיון חיי וגם בחייה של בתי. אנחנו יוצרים מערכות יחסים בתשומת לב רבה, ומאחר שאנחנו יודעים שהאנשים שאנחנו מכניסים לחיינו לא חייבים לשבת לאכול איתנו ארוחת ערב בכל יום בלי קשר להתנהגותנו, כמו אחים, אנחנו מטפחים את הקשרים האלה בכוונה ונדיבות יתרה. זה בהחלט סותר את הטענות בדבר הילד היחיד האנוכי".

 

ומה לגבי גיל ההתבגרות?

"הבעיה באמת מתחילה אז, כשאתה נמצא לבד מול ההורים, להם יש את כל הכוח ולך אין עוד אח שיעמוד מולם. אין הרבה מחקרים בנושא, ולכן אני אומרת את זה מניסיוני וגם מהרבה ראיונות שערכתי. המרד בגיל ההתבגרות במשפחות עם אחים הוא שונה, כי שם יש לך יותר פלורליזם ומרווח למגוון של דעות. במשפחה קטנה כשאחד סוטה אז המאבק הוא חזק יותר מאשר במשפחות עם הרבה ילדים, ולכן הילדים היחידים נוטים יותר לוותר. מצד שני, לילד היחיד נחסכות בעיות של תחרות מול אחים, לדוגמה כשיש לך אח גדול שהוא טוב בספורט ואתה לא, או אחות צעירה שכל הזמן יוצאת לדייטים ולך יש פרצוף מלא בחצ'קונים".

 

ויש את הפחד האולטימטיבי של ילדים יחידים, שהם ייאלצו להתמודד עם הזקנה של הוריהם לבד.

"גם כאן יש פער בין המיתוס למציאות. רוב המחקרים מראים שגם במשפחות עם כמה אחים מי שלוקח את האחריות על הורים מבוגרים הוא בדרך כלל אחד הילדים, שקרוב יותר אל ההורים, או האחות המבוגרת. ואני בכלל לא רוצה להיכנס לבעיות שיש לאחים לאחר המוות סביב הירושה והחמדנות שנוצרת כתוצאה מזה".

 

89תגובות
בטל שלח
  • מדינת ישראל היא מדינת עולם חמישי מעולם לא הרגשתי צורך להביא ילדים, לחוות לידה או כל דבר מהסוג הזה.

    אם יש סיבה להביא ילדים, זה כדי ללמד אותה את ערכיי, להשפיע. אבל למעשה זו סיבה אגואיסטית מדי. מעדיפה להשפיע על הסביבה כמה שיותר..ואם זה לא הולך (כמו שנראה כרגע), אז עדיף לעבור למקום אחר שבו ארגיש פחות זרה.
    אני כ"כ לא מתחברת לכל הדברים שאנשים אוהבים כאן.
    מתעבת את הדת, תרבות החתונות-חפלות-קלישאות, מיתוסים שקריים בכמות בלתי נסבלת, מנטאליות לא נעימה, חוסד צדק מחריד בכל התחומים, כפיה דתית, מיזוגניה, עידוד זנות.
    לא מעוניינת בילדים, (17.08.13)
  • או שלא תביאו ילדים בכלל, או שתביאו יותר מאחד. ילד אחד - כולם מפסידים, גם ההורים וגם הילד (ל"ת)
    (11.08.13)
  • אנחנו הורים ל 2 ילדים שאימצנו עקב בירוקרטיה לא אימצנו את הילד/ה השלישי.
    אין כייף גדול יותר מלשמוע את הילד קורא לך אבא. אני מאושר כאשר אני נותן לילדים שלי (הם בני 26, 27).
    כנראה שהאנוכיות מובילה את בני האדם להביא ילד אחד או לא להביא בכלל.
    לכן הם מחפשים תירוצים ע"י מחקרים ושיקולים כאילו הגיוניים למה להסתפק בילד אחד.
    אבי, (11.08.13)
  • בעיני "מרכז ת"א-ים" כל פמניסיטית מניו יורק היא מודל לדוגמא? (ל"ת)
    סתם שאלה, (11.08.13)
לכל התגובות