אתם חייבים לראות את החיתול של הבן שלי מהבוקר!!!

ג'ייד: תכננתי לאטום בצנצנת את השליה שלי אבל בסוף היה לי ניתוח קיסרי.

מרדית: אני ייבשתי את שלי ואכלתי אותה. הייתי עושה זאת שוב, זה הפך אותי לסופר־אמא.

ג'ן: עומדת להקיא.

מרדית: אין בזה שום דבר מגעיל. זה נראה כמו בשר רגיל אחרי שמבשלים אותו, ואת יכולה לייבש אותו ולחתוך אותו לפרוסות דקות וארוכות או לכתוש אותו לאבקה. כששמעתי על זה בהתחלה זה הגעיל אותי, אבל זה לא כזה גרוע.

ג'ן: את יודעת, כשאני חושבת על חטיף כיפי, פרוסת שליה דקה וארוכה זה לא מה שעולה לי בראש...

(שלוש אמהות אמריקאיות מתקשות להיפרד מההיריון שלהן)

//

אנג'לה: בדיוק יצא לי חלק מהפקק הרירי! מגעיל אבל משמח!

(שידור חי מחדר הלידה)

//

פטריק: 6 ס"מ, בני זונות.

מולי: מה, הבולבול שלך?

פטריק: לא, 6 ס"מ זה גודל צוואר הרחם שהבת שלי עומדת לצאת ממנו.

פטריק: אמא חדשה בוכה, השליה נופלת לרצפה, המלאכית פוקחת עיניים, והבלגן נרגע לפני שהרופא מספיק לסגור את הדלת.

(עוד סטטוס גרפי מדי מחדר הלידה, הפעם של אב גאה)

//

את הפנינים האלה שליתי מספרה של בלייר קניג "STFU Parents" (כלומר, "Shut the Fuck up Parents", שבתרגום חופשי ניתן לקרוא לו "תסתמו כבר את הפה, הורים"). קניג, צעירה בת 31 מברוקלין, שמה לב לפני כארבע שנים שמשהו השתנה ב'פיד' שלה בפייסבוק: במקום תמונות של חברים שותים בירה היו שם עוד ועוד קלוז־אפים של חיתולים מזוהמים ופרטים אינטימיים מלידות, הריונות ונוזלי גוף. משועשעת היא פתחה בלוג בשם STFU Parents, שבו פרסמה סטטוסים ותמונות כאלה. מהר מאוד גילתה קניג שזה לא קורה רק בפיד שלה, אלא שהרבה הורים חוטאים בשיתוף מוגזם ברשתות החברתיות בכל מה שקשור בילדיהם, לצערם של חברי פייסבוק שלהם. תיבת האימייל שלה התמלאה עד מהרה בדוגמאות מחרידות שנשלחו אליה, בליווי שורות נושא דוגמת: "לא לפתוח כשאת אוכלת! החלפת החיתולים הכי דוחה בעולם!".

בלייר קניג. "אני חושבת שזה נפלא שאנשים רואים צואה אנושית וחושבים עליי"

קניג, מתברר, נגעה במשהו שרבים מרגישים: להורים רבים אין עורך פנימי, והם סובלים מדחף בלתי נשלט לייצר ניוזלטר יומי, שבו ישתפו מאות ואלפי אנשים בחוויות המגעילות, הגרפיות, האינטימיות והעמוסות־ביותר־מדי־פרטים שהם עוברים מאז שהפכו להורים. חוש המידה שלהם התעופף מהחלון עם כל מי שהם היו לפני שילדיהם נולדו. ובפייסבוק הם דוחפים לנו לפרצוף, בלי שיש לנו אפשרות לבחור, דברים שהיינו מעדיפים לא לדעת.

//

דן: אי פעם הייתם צריכים להוציא פיזית קקי מתוך ילד בזמן שהוא צרח? כן, זה קרה לי עכשיו.

דיקסי: החוויות המצוינות שלך עם קקי רק מתחילות, ידידי. תיהנה מזה.

מייק: זו אהבה.

מאט: יש לי ארבעה, דן, וזה מעולם לא קרה לי. אני מקווה ששמת כפפה או משהו.

(אחד הז'אנרים הנפוצים: שיתופים מפורטים בעניין פעולות מעיים)

//

כשקראתי את ספרה של קניג, שבו חילקה ל־33 קטגוריות סטטוסים אמיתיים של הורים שאיבדו שליטה בפייסבוק, בתוספת תובנות משעשעות שלה, צחקתי בקול רם. "אני חושבת שזה נפלא שאנשים רואים צואה אנושית וחושבים עליי", היא כותבת בספר על הדוגמאות שקוראים שולחים לה, ואז מוסיפה, "אם ביום שבו החלטתי לפתוח בלוג קליל ומצחיק מישהו היה אומר לי שאני עומדת לקבל כניסת VIP לקולקציה משובחת של קקי, לא בטוח שהייתי נכנסת לזה".

גם הראיון איתה מנוקד בשנינויות ומשעשע מאוד, אבל מסתבר שסף הרגישות שלה עלה מאז שפתחה את הבלוג. קניג מסוגלת כיום לראות תמונות של שלשולים ושליות בזמן שהיא אוכלת מול המחשב, וצריך יותר מאקסטרים קלוז־אפ על פתיחה של 6 ס"מ כדי לרגש אותה.

"ההגזמה בשיתוף מגיעה כל הזמן לדרגות גבוהות יותר ויותר", היא אומרת בראיון טלפוני ל"מוסף כלכליסט", "אז לאורך השנים התאמתי את הסטנדרטים שלי. נגיד, סטטוסים או תמונות של נוזלי גוף כבר לא ממש מדהימים אותי. לפעמים שולחים לי אלבום תמונות שלם מהלידה של מישהי, ואני מסתכלת על האשה הזאת, על כל חלק מהקיום שלה ועל החוויה שהיא עברה, וזה מאוד אינטימי, אבל באמת, כבר ראיתי הכל" (היא ועשרת אלפים הקוראים הקבועים של האתר מדי יום).

מה עדיין יכול לזעזע או להפתיע אותך?

"כשפתחתי תיקייה לתמונות של שליות זה היה הרגע שבו אמרתי, 'אוי, אלוהים'. ועכשיו יש לי תיקיית תמונות דוחה, שעדיין לא פרסמתי, עם תמונה של קקי על צלחת למשל. אני לא יודעת, אולי איזה ילד התרוצץ בבית ובסוף עשה קקי בצלחת, אבל אני לא צריכה לדעת את כל הפרטים. זו תמונה באיכות ממש ממש טובה, ברזולוציה גבוהה, וזה ממש דוחה".

//

אנדראה: מתגעגעת לבת שלי!!! אני שונאת לחלוק את הילדים שלי עם בית הספר! לא יכולה לחכות שהיא תחזור הביתה! קארי: את יכולה לעשות מה שאני עושה, ואז לא תצטרכי לחלוק! :-)

(אמהות שלא מחפשות סידור לאוגוסט)

//

בין שלל הציטוטים המצחיקים מנסה קניג בספרה להסביר מה גורם להורים להתנהג ברשת באופן נטול עכבות כאשר מדובר בילדיהם. לדבריה, הורות היום היא עניין תובעני מאוד, עם תנאי סף מורכבים. אין כבר הורה "רגיל"; כולם הורים אלטרנטיביים, שמצופה מהם לבחור כת, לאמץ אותה ולהטיף לה. בנוסף, עליית גיל הילודה יוצרת פער עצום, לפעמים בלתי נתפס, בין 30–40 שנה של חיי רווקות פרועה לסיטואציה ההדוקה עם תינוק קטנטן, פער שמעורר צורך עז להתלונן - או לשכנע את עצמך בציבור שהכל נפלא. בנוסף, כולם מצופים להיות סופר־הורים, שמגדלים ילדים רכים בזמן שהם עובדים במשרה מלאה, מבשלים רק אוכל בריא, מטפחים פח קומפוסט ולא שוכחים להעביר חוט דנטלי פעם ביום. מי שעומד בשלוש מתוך חמש המשימות האלה מרגיש שהוא קנה את זכותו להשתחצן (או להתבכיין) בפרהסיה.

"אחד הדברים שעדיין יכולים להדהים אותי הוא עד כמה הורים מסוימים יכולים להיות בוטים בגישה שלהם, כמו 'האמהות הקדושות' ותחושת הנעלות שלהן", מסבירה קניג. "למשל, האשה שמספרת שהיא נכנסה לשירותים של מסעדה וביקשה מכולן לא להוריד את המים כי התינוק שלה ישן, ומישהי הורידה את המים והיא נורא כעסה עליה והתלוננה בפייסבוק, ואז אמא אחרת עונה לה: 'את צודקת! אני מבינה בדיוק על מה את מדברת'. זה סוג הדברים שמפתיעים אותי. או כשמישהי כותבת שלמסעדה אין משטח החתלה, 'אז שתזדיין המסעדה הזאת, החלפתי לתינוק שלי חיתול על דלפק המזון'. ואני חושבת לעצמי, 'אני לא מאמינה שלא רק שאנשים עושים את זה, הם גם הולכים ומתגאים בזה בפייסבוק".

כמו האם שפרסמה רשימת דרישות ארוכה ולא הגיונית ממי שמארח אותה ואת הילדים שלה. לי יש שלושה ילדים משלי, ולעולם לא הייתי מזמינה אותה עם רשימה כזאת.

"בדיוק. מי החברים של האנשים האלה?".

נראה לי שהם מאבדים חברים. מה קורה לאנשים נורמליים כשהם הופכים להורים?

"משהו משתנה בהם. נראה שכאילו הם לא קשובים יותר לשום דבר. אני לא יודעת אם הם רוצים אישור חברתי, או שהם רוצים להשוויץ ולהתגאות שהם משפחה. לכולם יש תחושות כאלה, וזה מובן. הבאת חיים לעולם ואתה מגדל תינוק קטנטן ואחראי לכל דבר לגביו, אז אולי זה גורם לך להרגיש נעלה יותר ולרצות לזכות בהערכה על כך. ואולי זה נובע גם משיעמום או מאנשים שרוצים להתעלות על הסטטוסים של החברים שלהם. אני רואה עוד ועוד אנשים שאומרים, 'אם אתה לא אוהב לקרוא את מה שאני מפרסם על התינוק שלי, אז אל תהיה חבר שלי', אף שהם יודעים שזה לא שהם מפרסמים סתם תמונה מתוקה. זו גישה מאוד אגרסיבית.

"גם למדיה החברתית יש בזה תפקיד עצום. זו פלטפורמה מאוד אפקטיבית בהשגת תשומת לב, וכנראה לאנשים יש תפיסות שונות לגבי מה שצריך לעשות איתה. אני חושבת שהמדיה החברתית היא דבר מאוד ציבורי, וכשאני מפרסמת בה משהו אני רוצה לוודא שאף אחד לא ייפגע, שאני מבדרת, שאני לא משתפת יותר מדי, שאני זהירה במה שאני אומרת ובאיך שזה יתקבל. להורים שמשתפים בהגזמה אין את הפילטר הזה. לא אכפת להם שזה ציבורי. הם רואים בפייסבוק חלל פרטי שלהם לשתף בו, ואם מישהו לא אוהב את זה, שלא יהיה חבר שלהם".

//

אניטה: את יודעת שאת אמא אמיתית שבאמת אוהבת את הילדים שלה כשבמקום להחליף את הסדינים במיטה שלך אחרי שבשנת הצהריים החיתול שלו דלף, את פשוט לוקחת מייבש שיער ומייבשת את הכתם!!!! (אמהות שוויתרו)

//

כולם לפעמים מגזימים בשיתוף של תמונות חתולים, שקיעות ובישולים. במה הורים שונים?

"הורים הם הדוגמה הדמוגרפית הגרועה ביותר, מפני שהם מפרסמים את הדברים הקיצוניים ביותר ובתדירות הגבוהה ביותר. אני חושבת שתינוקות הם נפלאים, ואני תמיד שמחה לראות תמונות של הילדים של החברים שלי בפייסבוק. אין הבדל בין לראות תמונה של ילד ביום הראשון ללימודים לבין תמונה שחברה העלתה מחופשה. אבל לפעמים אני מעדיפה לראות תמונה של אוכל שמישהו בישל ולא תמונה של קקי שהילד של מישהו עשה".

הבלוג והספר הפכו אותך לאויבת ההורים והתינוקות?

"תמיד שואלים אותי את זה, אבל למעט אימיילים מדי פעם או כמה תגובות לכתבות על הבלוג — רוב ההורים צוחקים ממנו. הם אומרים דברים כמו, 'אני רוצה לקחת שתי דקות הפסקה מהתינוק שלי, אז אני נכנסת לאינטרנט, ומה שהולך שם זה לא מה שקיוויתי למצוא'. הורים שולחים לי הרבה מאוד דוגמאות לשיתוף מוגזם והם רוב הקוראים שלי, אז הם בהחלט מסוגלים לצחוק על עצמם".

המידע שאת שוחה בו נשמע לי כמו אמצעי מניעה מעולה עבורך.

"אני רוצה ילדים, וככל שזה הולך ומתקרב אני תוהה איזה הורה אני אהיה. אני לא חוששת שאגזים בשיתוף, ויותר מוטרדת מהמשמעות של להיות אמא טובה ולהסתדר עם כל האחריות. אני שמחה שיש לי הזדמנות לדעת על האחריות הזאת לפני שאני הופכת לאמא, אף שלפעמים עודף המידע מפחיד. לפעמים אני מתקשרת לאמא שלי ושואלת אותה, 'כשהייתי קטנה, כמה פעמים ציירתי על הקיר עם הקקי שלי?'. והיא משיבה, מבולבלת: 'רגע, לצייר? עם הקקי שלך?', ואני אומרת: 'כן, בדיוק, קיבלתי אימייל מהורים שמספרים שהילד שלהם מצייר על הקיר עם הקקי שלו כבר חודש', ואמא שלי אומרת: 'אין לי מושג על מה את מדברת'. זה עוזר להרגיע אותי".