אמי מצאה מסגרת לאחותי הלוקה בתסמונת דאון, ואמרה: "עכשיו אני יכולה למות בשקט"

"בגלל הצורך להתפרנס, רק בגיל 50 אבי סיים תואר. בטקס הסיום שלו הוא אמר לי: 'פה השלמתי את מה שהחסרתי בגלל הקמת המדינה', אבל הוא לא הצטער. אמי גאולה, דור 15 בארץ, כתבנית בלשכת ראש העיר טדי קולק, היתה יותר שקטה ואחראית על כך שהחיים יתנהלו כמו שצריך.

1963. שלמה מור־יוסף (12, משמאל) עם אחיו אורי (11) ואמם גאולה בעיריית ירושלים צילום רפרודוקציה: טלי מאייר

"גדלתי עם אחות עם תסמונת דאון. מבחינתי גדלתי באופן הכי טבעי עם אדם עם מוגבלויות, ורק בגיל בית ספר הבנתי שמשהו שונה. אמי תמיד דאגה מה יקרה עם אחותי לאחר מותה, ורק אחרי שמצאה לה מסגרת היא אמרה לי: 'עכשיו אני יכולה למות בשקט'. אני ואורי אחי, שהיה קטן ממני בשנה, היינו מאוד קרובים כיוון שחווינו יחד את אותן החוויות. בצופים הוא היה מחזור מתחתיי, ושנינו היינו בסיירת שריון, ואפילו הייתי מפקד שלו בקורס.

"במלחמת יום כיפור אחי אורי נהרג ברמת הגולן. הצלחתי להגיע רק לאחר שבועיים־שלושה כי הוצבתי בסיני, והמפגש עם הוריי היה מאוד אמוציונלי, מלא התרגשות ודמעות מכל הכיוונים. אני זוכר כיצד אמי אמרה לי: 'טוב שאלוהים לא לקח לי גם אותך', משום שהיו משפחות שאיבדו את שני הילדים במלחמה. אבי לא התאושש אף פעם ממותו של אחי. זה השפיע באופן ישיר על בריאותו, הוא עבר התקפי וניתוחי לב. אמי לא הראתה דבר, אבל היה ברור ששמחת החיים בבית נפגעה. את מנת הדאגה קיבל אחי הקטן איתן, שהוריי לא רצו שילך לקרבי.

"תמיד רציתי ללמוד רפואה, אך לא הייתי מגדיר את החלום הזה משאת חיי. הוריי מאוד אהבו את הבחירה, אבל לאבא לא הסתדרה הבחירה ברפואת נשים. בשלב מסוים החלטתי לעבור לתחום המינהל בבית החולים. התפקיד הראשון שמילאתי היה סגן מנהל בית החולים הדסה עין כרם. אבי אמר לפני המעבר: 'אל תעבור למינהל. אין סיכוי שייתנו לבן של יליד מרוקו לנהל את בית החולים'. כשזה בכל זאת קרה, עשר שנים אחרי מותו, הלכתי לקבר שלו. הייתי חייב לשתף אותו בכך. רציתי להגיד לו שהמעגל נסגר, שזה כן אפשרי".