• תפריט
מוסף 13.06.2013

אמי מצאה מסגרת לאחותי הלוקה בתסמונת דאון, ואמרה: "עכשיו אני יכולה למות בשקט"

שלמה מור יוסף, מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי: "אבי ייעץ לי לא לעבור לתפקיד ניהולי - 'אין סיכוי שייתנו לבן של יליד מרוקו לנהל את בית החולים'"

אבי מרדכי נולד במרוקו ועלה בגיל 24. הוא עבד בקרן ביטוח לפועלי בניין, ולימים התמנה לסגן ראש המועצה הדתית בירושלים והפך לדמות ציבורית. הוא עסק בסיוע לקליטת עולים מצפון אפריקה שלדעתו הופלו לרעה בגלל מוצאם. אבי היה מעורב מאוד בהוויה ובפוליטיקה הישראלית, התווכח בלהט, ואהב כל כך את המדינה עד שבכל פעם שנסע בכביש חדש הוא בירך בעיניים דומעות: 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'.

"בגלל הצורך להתפרנס, רק בגיל 50 אבי סיים תואר. בטקס הסיום שלו הוא אמר לי: 'פה השלמתי את מה שהחסרתי בגלל הקמת המדינה', אבל הוא לא הצטער. אמי גאולה, דור 15 בארץ, כתבנית בלשכת ראש העיר טדי קולק, היתה יותר שקטה ואחראית על כך שהחיים יתנהלו כמו שצריך.

 

1963. שלמה מור־יוסף (12, משמאל) עם אחיו אורי (11) ואמם גאולה בעיריית ירושלים 1963. שלמה מור־יוסף (12, משמאל) עם אחיו אורי (11) ואמם גאולה בעיריית ירושלים צילום רפרודוקציה: טלי מאייר

 

"גדלתי עם אחות עם תסמונת דאון. מבחינתי גדלתי באופן הכי טבעי עם אדם עם מוגבלויות, ורק בגיל בית ספר הבנתי שמשהו שונה. אמי תמיד דאגה מה יקרה עם אחותי לאחר מותה, ורק אחרי שמצאה לה מסגרת היא אמרה לי: 'עכשיו אני יכולה למות בשקט'. אני ואורי אחי, שהיה קטן ממני בשנה, היינו מאוד קרובים כיוון שחווינו יחד את אותן החוויות. בצופים הוא היה מחזור מתחתיי, ושנינו היינו בסיירת שריון, ואפילו הייתי מפקד שלו בקורס.

 

"במלחמת יום כיפור אחי אורי נהרג ברמת הגולן. הצלחתי להגיע רק לאחר שבועיים־שלושה כי הוצבתי בסיני, והמפגש עם הוריי היה מאוד אמוציונלי, מלא התרגשות ודמעות מכל הכיוונים. אני זוכר כיצד אמי אמרה לי: 'טוב שאלוהים לא לקח לי גם אותך', משום שהיו משפחות שאיבדו את שני הילדים במלחמה. אבי לא התאושש אף פעם ממותו של אחי. זה השפיע באופן ישיר על בריאותו, הוא עבר התקפי וניתוחי לב. אמי לא הראתה דבר, אבל היה ברור ששמחת החיים בבית נפגעה. את מנת הדאגה קיבל אחי הקטן איתן, שהוריי לא רצו שילך לקרבי.

 

"תמיד רציתי ללמוד רפואה, אך לא הייתי מגדיר את החלום הזה משאת חיי. הוריי מאוד אהבו את הבחירה, אבל לאבא לא הסתדרה הבחירה ברפואת נשים. בשלב מסוים החלטתי לעבור לתחום המינהל בבית החולים. התפקיד הראשון שמילאתי היה סגן מנהל בית החולים הדסה עין כרם. אבי אמר לפני המעבר: 'אל תעבור למינהל. אין סיכוי שייתנו לבן של יליד מרוקו לנהל את בית החולים'. כשזה בכל זאת קרה, עשר שנים אחרי מותו, הלכתי לקבר שלו. הייתי חייב לשתף אותו בכך. רציתי להגיד לו שהמעגל נסגר, שזה כן אפשרי".

11תגובות
בטל שלח
  • מנהל מוכשר ביותר ובן אדם משכמו ומעלה - ירבו כמותו בישראל ! שלמה הוא איש של אנשים
    רואה כל אדם בגובה העניים ונותן יחס של כבוד לכולם
    כל זאת בשילוב של הבנה עמוקה בנושאים רבים ועם יכול אבחנה בין עיקר לטפל.
    איש של חזון שקובע מדיניות ומסמן את הדרך בצורה ברורה.

    זכות לעבוד איתו ! וזכות להדסה ולמוסד לביטוח לאומי שהוא עומד בראשם !
    עובד שלו לשעבר, (20.06.14)
  • איש גדול בתור חייל פצוע בהדסה שלמה לקח אותי תחת חסותו ודאג לי יום ביומו במשך תקופה של כמעט שנה בלי שהכיר אותי... היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?
    אלעד, (15.06.13)
  • אחד האנשים המקסימים והמוכשרים (ל"ת)
    גיא, (15.06.13)
  • היום זה לא מספיק לחלום על לימודי רפואה.. היום בלתי אפשרי להתקבל ללימודי רפואה.
    הרופאים הטובים ביותר של ימיניו עם 30 שנות נסיון.. גם הם לא היו מצליחים להתקבל ללימודים אם הם היו מנסים היום...

    זה עצוב וזה פטאתי...
    מה ההבדל כבר בין מי שקיבל 760 למי שקיבל 780?
    (14.06.13)
לכל התגובות