• תפריט
מוסף 25.04.2013

האינטרנט חיסל את העתיד

זה גרוע מההתמכרות לאייפון, מבזבוז הזמן בפייסבוק ומהמולטיטסקינג התמידי. לפי חוקר התקשורת עטור הפרסים דאגלס ראשקוף, הטכנולוגיה משבשת לנו את מושג הזמן עצמו, ומונעת מאיתנו לזכור, לתכנן ולדעת מה אנחנו רוצים. בראיון למוסף "כלכליסט" הוא מסביר איך זה קרה ומה נשאר לעשות

טלי שמיר, ניו יורק 08:1025.04.13
משהו מוזר קורה לזמן בזמן האחרון. הוא מתכווץ ונמתח בצורות שהאנושות טרם הכירה. חבר נשכח מגן חובה צץ בחייך ומפרגן לקרואסונים שכרגע סיימת לאפות לבד בבית. את נכנסת לאימייל לדקה, לבדוק מה פספסת בחמש הדקות האחרונות, וכשאת מציצה בשעון את מגלה שחלפו ארבע שעות. או שבע. או שעה וחצי. זה לא באמת משנה כי בכל מקרה הזמן שנשאב אל החור השחור של האינטרנט מרגיש, לעזאזל, בדיוק אותו הדבר.

 

העידן הדיגיטלי שינה לחלוטין את תחושת הזמן שלנו, טוען בראיון ל"מוסף כלכליסט" ד"ר דאגלס ראשקוף, חוקר תרבות נודע, מי שהחל את הקריירה שלו כאחד הנביאים הנלהבים ביותר של עידן האינטרנט והפך עם השנים לאחד המבקרים החריפים שלו. ראשקוף טוען שאנחנו נמצאים כיום בפתחה של סכמת זמן חדשה לחלוטין, עולם של הווה נצחי, וכתוצאה מכך כולנו סובלים מתסביך נוירוטי שהוא מכנה "הלם ההווה". "'הלם ההווה' זו התגובה האנושית לחיים בעולם שבו הכל קורה בבת אחת. עולם שבו אנחנו כבר לא מסוגלים לחשוב על העתיד, כי הרגע הוא כל מה שיש", הוא מסביר. "במידה מסוימת זו התגובה החרדתית שלנו לצפצופים הבלתי פוסקים של המדיה הדיגיטלית".

 

אנחנו צמודים למכשירים הדיגיטליים שלנו שמצפצפים ללא הרף כאילו היינו כולנו רופאים מנתחים, אבל החולה היחיד שאנחנו מנסים להציל הוא הרגע. אנחנו רודפים אחריו ולנצח מפספסים אותו. הוא הופך לחדשות של אתמול עוד לפני שהגענו אליו, ותמיד נדמה לנו שהמסיבה היא במקום אחר.

 

דאגלס ראשקוף. "אני פה כדי לומר לאנשים 'היי, המציאות מגניבה, כדאי לכם לנסות אותה'" דאגלס ראשקוף. "אני פה כדי לומר לאנשים 'היי, המציאות מגניבה, כדאי לכם לנסות אותה'" צילום: איאן מארקס

 

הרגע שאינו נגמר

 

כשראשקוף (52) מדבר על העידן הדיגיטלי אנשים מקשיבים. ב־1992 הוא היה ממבשרי מהפכת האינטרנט בספרו "Cyberia". ב־1996 הוא טבע את המונח ויראליות. הוא היה ממפיצי בשורת הקוד הפתוח, וגם הוביל רעיונות שעוד לא הבשילו, כגון התאמת הדמוקרטיות המודרניות לשקיפות ולשיתוף שבאינטרנט. ב־2002 הוא קיבל את "מדליית מרשל מקלוהן" לחקר התקשורת, וכיום הוא מרצה באוניברסיטת New School בניו יורק ויושב בוועדות הייעוץ של מועצת האו"ם לתרבות ושל מחלקת המדינה האמריקאית.

ספרו של ראשקוף. בסופו כתוב: "רובכם לא הגעתם עד כאן" ספרו של ראשקוף. בסופו כתוב: "רובכם לא הגעתם עד כאן"

 

לפני כחודש התפרסם בארצות הברית ספרו ה־12 של ראשקוף, "Present Shock", ובתרגום חופשי של שמו המלא: "הלם ההווה: כשהכל קורה עכשיו". "זהו אחד מאותם ספרים יקרי ערך שמבהירים את מה שאנחנו כבר חצי יודעים", כתבה עליו ג'נט מזלין, מבקרת הספרים הבכירה של "הניו יורק טיימס", "הוא מצביע על הבעיות באופן שאינו רק מזעזע, אלא גם מועיל". ואנתוני ווינג קוסנר, בכיר בעולם המגזינים האמריקאי, כתב ל"פורבס": “אם תקראו בשנה הבאה רק ספר אחד על התקופה הנוכחית, כדאי שזה יהיה 'הלם ההווה'".

 

שמו של הספר הוא מחווה לרב־המכר העולמי "הלם העתיד" של העתידן האמריקאי המשפיע אלווין טופלר. ב־1970 טופלר חזה שיום יבוא והטכנולוגיה תשתנה כל כך מהר עד שרבים במערב יתקשו להסתגל לשינויים, ויתקשו לתפקד בחברה. לדברי ראשקוף, התזה של טופלר כבר לא רלבנטית כי כבר הגענו אל העתיד הזה, כלומר, אל ההווה הנצחי.

 

מתי בדיוק הגענו להווה הזה?

"במובן מסוים זה פשוט כמו המילניום: חיינו בשנות התשעים בהישענות קדימה, בציפייה למה שיבוא בעתיד: המילניום, באג 2000, חשבו שמטוסים ייפלו מהשמים. זה לא קרה. ואז פשוט הפסקנו לצפות לשנות האלפיים, לעתיד, כי הגענו אליו. היו עוד דברים שקרו במקביל - חברת העידן התעשייתי שהיתה מבוססת על התקדמות, על התרחבות מתמידה, הגיעה לקִצה. אף על פי שהם העמידו פנים ועדיין מעמידים פנים שהאינטרנט ישנה את זה, זה לא נכון: האינטרנט יחליף את זה. אנחנו בעצם חיים בסכמת זמן חדשה, שונה לחלוטין".

 

למה עזבתי את פייסבוק

 

ראשקוף בוחר לקיים את הפגישה שלנו במסעדה אתיופית בברוקלין. אנחנו אוכלים בידיים, מאותה צלחת. כמו פעם. אנטיתזה לבני העידן הדיגיטלי שהוא חוקר. הוא איש קטן ודקיק, נראה צעיר מגילו ולבוש במעיל אופנוענים. לעתים קשה לעקוב אחריו. הוא קופץ ממארק צוקרברג ליוונים הקדמונים, למטוסים ללא טייס ובחזרה לפייסבוק. קצת כמו גלישה באינטרנט. אבל הוא עושה את זה בלהטוטנות מבריקה ובמקוריות אנושית שאף טכנולוגיה משוכללת לא יכולה לשחזר. איכשהו בסופו של דבר הכל מתחבר.

 

"הטכנולוגיה הדיגיטלית חיה מחוץ לזמן", הוא קובע תוך שהוא טובל את הפיתה שלו בגבעה של בשר חריף, "זה יכול היה להיות דבר נהדר, כי היא יכולה לדאוג לזמן עבורנו כדי שאנחנו נוכל לחזור לזמן אנושי. אבל למעשה מה שקורה הוא הפוך: אנחנו מכפיפים את בני האדם לטכנולוגיה הדיגיטלית במקום להכפיף את הטכנולוגיה לבני האדם".

 

מהו זמן אנושי?

"ליוונים היו שתי מילים שונות לזמן: קרונוס וקיירוס. קרונוס זה הזמן של השעון, קיירוס הוא הזמן האנושי. קרונוס זה: 'מתי דפקת את האוטו?' - 'דפקתי את האוטו ב־4:01', קיירוס לעומת זאת זה 'מתי להגיד לאבא שדפקת את האוטו?' - זה כבר לא קשור לשעון, זה עניין של תזמון: 'הזמן הכי טוב להגיד לאבא יהיה אחרי שהוא שתה משקה אבל לפני שהוא פתח את החשבונות'".

 

על פי ראשקוף, העידן הדיגיטלי מרחיק אותנו מהקיירוס ומשאיר אותנו רק עם הקרונוס - הזמן הגנרי, הרנדומלי, של המספרים. אנחנו כבר לא מסדרים את הלו"ז שלנו על פי האור בחוץ, עונות השנה, מצב הרוח של החברים שלנו או התחושה הפנימית.

 

זה לא לגמרי חדש. "אם לפשט, האנושות החלה את דרכה ללא מושג זמן כלל"', הוא אומר, "כשהמצאנו את הטקסט נכנסנו אל הזמן ההיסטורי. פיתחנו את הדתות המונותאיסטיות, מושג ההתקדמות והגורל". אחר כך הגיע העידן התעשייתי, עידן השעון. "בעידן התעשייתי פיתחנו אובססיה ליעילות והתרחבות, בעיקר כי גם לכסף שלנו יש בתוכו שעון, שעון הריבית".

העידן הדיגיטלי הוא שלב נוסף ומהפכני בהתרחקות האדם מטבעו. שלב שאיש מאיתנו, גם לא ראשקוף, מבין לחלוטין - כי במונחים היסטוריים רק לפני רגע הגענו אליו.

 

בספרו מפרט ראשקוף כמה סימפטומים שמאפיינים את "הלם ההווה". לבולט שבהם הוא קורא "דיגיפרניה", הלחמת המילים "דיגיטלי" ו"סכיזופרניה". "ההלם שהטכנולוגיה מכניסה אותנו אליו לא נובע מעודף האינפורמציה שכולם מדברים עליו. הרי יש גבול לכמה שאני יכול לקרוא", הוא מבאר, "הבעיה היא שיש יותר מקיום אחד שלי, וכולם עובדים בו זמנית. יש אותי של הפייסבוק ואותי של האימייל ואותי של הטוויטר. ואז אנחנו נכנסים לדיגיפרניה - המצב המבולבל שנובע מהניסיון להיות ביותר ממקום אחד בו זמנית. אנחנו מנסים לשלוט על כל האנשים השונים האלה ואנחנו אפילו לא יודעים מה הם עושים; אם אתה בפייסבוק מארק צוקרברג מפרסם משהו עם הפרצוף שלך בלי שתדע - זה נקרא סיפורים ממומנים. הם לוקחים דברים שאתה אוהב, שמים על זה את הפרצוף שלך ושולחים לחברים שלך".

 

לפני כחודשיים הכריז ראשקוף בטורו באתר CNN על מחיקת חשבון הפייסבוק שלו. הסיבה, כתב, היא ששיטת הסיפורים הממומנים של פייסבוק הופכת את האתר לא להגשמה של חזון האינטרנט אלא לסמל למה שמקלקל אותו. "פייסבוק אינו דרך להתקשר עם חברים, אלא דרך לנצל חברויות, כמו מסיבה למכירת כלי טאפרוור", כתב. "משתמשי פייסבוק האמיתיים הם אנשי השיווק שרוצים להשפיע עלינו. הם הלקוחות. אנחנו המוצר". הטור זכה ל־21 אלף לייקים בפייסבוק.

 

איך זה לא להיות יותר בפייסבוק?

"זו הקלה גדולה. אני מקווה לא לחזור לשם. פייסבוק יוצרת 'הלם הווה' בצורה מאוד פשוטה. היא מביאה אנשים מהעבר שלך להווה. ומצד שני גם העתיד שלך שם, כי החברה כורה נתונים כדי לדעת אם את מתכננת להיכנס להיריון או לעשות דיאטה. הם יודעים את זה לפנייך, והם מתחילים לשלוח לך מודעות מהעתיד כדי להכין אותך לאפשרויות האלה".

 

אבל הסכיזופרניה הדיגיטלית היא לא רק פוסטים שנוצרים מעצמם בפייסבוק. ראשקוף מוצא אותה גם בטכנולוגיה שמחוץ לאינטרנט. למשל אצל מפעילי מטוסים ללא טייס בצבא האמריקאי. "התחלתי לחקור מפעילי מל"טים כי סברתי שלחימה כזאת יוצרת אצלנו ניתוק", הוא מספר, "גיליתי שטייסי מל"ט סובלים מהלם קרב גרוע יותר מטייסים אמיתיים. למה לעזאזל זה קורה? לדעתי זה קורה כי הם פשוט יושבים בכיסא שלהם וזורקים פצצות על אנשים באפגניסטן, ואחר כך הם קמים מהכיסא ונוסעים לבית שלהם בפרוורים לאכול ארוחת ערב. הם מנסים לחיות את שתי הזהויות האלה בו זמנית, וזה פשוט יותר מדי".

 

2. משרדי פייסבוק בקליפורניה. "הרשת דוחקת בנו להיות בכמה מקומות במקביל" 2. משרדי פייסבוק בקליפורניה. "הרשת דוחקת בנו להיות בכמה מקומות במקביל" צילום: אי פי איי

 

זה יכול היה להיות אחרת

 

חלק אחר מהלם ההווה, לפי ראשקוף, הוא הידרדרות מתמשכת ביכולת לקלוט סיפור ליניארי, ולנתח סיבות ותוצאות. אנחנו רוצים את התשובות והמידע עכשיו, בכל רגע, עם ההקשרים וההסברים, ואין לנו סבלנות למה שאינו עכשיו.

 

דוגמה לכך צצה בפיגוע שהתרחש בשבוע שעבר בבוסטון. כשאתר החדשות זוכה הפוליצר האפינגטון פוסט ביקר את הסיקור הטלוויזיוני של הפיגוע, כתב האתר נח ג'יי נלסון כתב כי הדבר: "מראה עד כמה אנחנו, כחברה, סובלים ממה שתיאורטיקן התקשורת דאגלס ראשקוף מכנה 'הלם ההווה'. הציפיות שלנו מיכולות העיתונות התחרו בצמא האינסופי שלנו למידע חדש". הביקורת תיארה איך מגישים הקריאו הודעות טקסט ישירות מהטלפון שלהם, בלי לאמת עובדות או להעבירן לעורך, ואיך פרשנים נדרשו לנתח את סיבות הפיגוע ותוצאותיו עוד לפני שמישהו ידע מה בדיוק קרה.

 

לא תמיד ראשקוף היה כל כך שלילי לגבי הטכנולוגיה. עד לפני עשור, למעשה, הוא היה אחד היחצנים הנלהבים שלה. "בשנות התשעים חשבתי שהאינטרנט יפנה לנו יותר זמן", הוא מספר, "תרבות היאפים השתלטה אז על אמריקה, ואנחנו ראינו את עצמנו כתרבות הנגד לזה. קראנו לעצמנו 'Slackers' (משתמטים, בערך — ט"ש). לא רצינו לדפוק שעון. רצינו לצאת ממירוץ העכברים. כשהאינטרנט הגיע חשבתי שזה כלי מעולה לדור שלנו. שעכשיו נעבוד בתחתונים מהבית. דמיינתי עולם שדומה לאתר Etsy.com. מקום שבו כל אחד יכול ליצור ולמכור ישירות, בלי לערב תאגידים. חשבתי שזה יביא פנאי ויעילות".

 

אבל ההפך קרה. התאגידים, אנשי העסקים והגאונים הטכנולוגיים שהוא וחבריו ייעצו להם הפכו את גן העדן של הרשת לכלי נצלני שמטרתו לשאוב זמן. "הם לא ראו במדיה הדיגיטלית כלי שישחרר אותנו מהשעון. עבורם זה היה כלי שירחיב את האג'נדה של העידן התעשייתי. הם שאלו, אך אנחנו יכולים להרוויח מחברות אינטרנט? איך אנחנו יכולים לגרום לאנשים לעבוד גם מהבית? וכך הרבה מהטכנולוגיה החדשה נבנתה על בסיס הרעיון הזה. מצאנו את עצמנו עם אינטרנט שלא רק שלא משחרר אותנו מהשעון, אלא רק כובל אותנו יותר. מצאנו את עצמנו עם מכשירים שמעודדים אותנו להיות זמינים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, והצמדנו אותם לגוף שלנו. עכשיו במקום לסחוט מאיתנו את הזמן רק כעובדים, הם סוחטים מאיתנו גם את הזמן כצרכנים".

 

על עולם ההייטק ראשקוף מתבונן באכזבה מהולה בבהלה: שם משכללים כעת את הסם הדיגיטלי, מחפשים את הצליל שיגרום לנו להתרגש עוד יותר מהודעה חדשה, ואת הדרך לאכזב אותנו יותר כשלא מצייצים עלינו בטוויטר. "הם הבינו שהמרחב האינטרנטי הוא אינסופי, אבל תשומת הלב האנושית היא משאב מוגבל", הוא אומר, "אז הם התחילו להשקיע במה שהם מכנים 'הארכת שעות עיניים', או הפיכת אתרים ליותר 'דביקים'. היום התאגידים הגדולים בעולם שוכרים את הבוגרים הכי חכמים מסטנפורד כדי שיפתחו ממשקים שייתנו למוח שלנו מנת דופמין חזקה יותר מזו שאנחנו מקבלים מהחיים האמיתיים. ככל שהם ישתפרו, אנחנו נתמכר למכשירים יותר מאשר זה לזה".

 

המשחק וורלד אוף וורקראפט. "בעתיד הסופרים יהיו דומים יותר למעצבי משחקים" המשחק וורלד אוף וורקראפט. "בעתיד הסופרים יהיו דומים יותר למעצבי משחקים"

 

זמן קורס לתוך עצמו

 

וזה לא שהמושכים בחוטים מחוסנים מהלם ההווה. ראשקוף טוען שגם המכות שנופלות על עולם הפיננסים נובעות מאותה פאניקה של לדחוס הכל אל תוך העכשיו. "היום אנשים כבר לא סוחרים כדי להשקיע", הוא אומר, "הם מנסים לעשות כסף באותו רגע. הם קנו את מניית פייסבוק בבוקר וכעסו שחמש דקות אחר כך היא עוד לא עלתה, אז הם מכרו אותה, וזה מה שגרם למניה באמת לרדת. הם מנסים למחוץ טווחי זמן ארוכים אל תוך רגעים קטנטנים. כשאתה קונה מניה, גולדמן זאקס פועלים לפי העסקה שביצעת לפני שהיא בכלל יצאה לפועל. הם למעשה סוחרים בעתיד שלך. המצאנו את החוזים העתידיים ואת הנגזרים, ועכשיו אני יכול לסחור בהווה על בסיס מה שיקרה עוד 30 ימים או 30 חודשים, ואני יכול גם לסחור על נגזר של נגזר של נגזר. זה הגיע לממדים עצומים. שוק הנגזרים היום הוא בערך פי 300 משוק ההון האמיתי. הוא כל כך גדול, שבסוף השנה שעברה חברה משוק הנגזרים קנתה את הבורסה של ניו יורק. הבורסה של ניו יורק נקנתה על ידי ההפשטה של עצמה, כי ההפשטה יכולה לדחוס את הזמן טוב יותר ממנה".

 

למרות האבחנות המדכאות שהוא יורה ללא הרף, ראשקוף עוד לא לחלוטין איבד תקווה. הוא לא מהפסימיסטים שסבורים שהמפלט היחיד שלנו הוא להתנתק מהאינטרט ולעבור למדבר. להפך: הוא חושב שהטכנולוגיה יכולה להיות דבר נהדר, אם רק תימצא בידיים הנכונות. "לא הטכנולוגיה אשמה, אלא אנחנו, שלא יודעים להשתמש בה", הוא אומר, "תיבת האימייל שלי אינה הבעיה. הבעיה היא האידיוט ששולח לי את כל האימיילים ומצפה ממני להגיב מיד כאילו אני כל היום מול המסך".

ראשקוף עדיין לא ויתר על החזון שלו - להניח לטכנולוגיה לנהל את הזמן המכני כדי שאנחנו נוכל להתפנות לזמן האנושי. "אני פה כדי לומר לאנשים, המציאות מגניבה, כדאי לכם לנסות אותה, אפילו לחמש דקות ביום", אומר ראשקוף לקהל שממלא את חנות הספרים "גרילנלייט" בברוקלין, שאליה אנחנו מגיעים אחרי הראיון כדי שהוא ירצה ויחתום על ספריו.

 

כדי לממש את החזון הזה הוא קורא לנו ללמוד לשלוט בטכנולוגיה (על כך כתב בהרחבה בספרו הקודם "תכנת או שיתכנתו אותך"), להתחיל להקשיב לשעונים הביולוגיים שלנו ולא רק למספרים המרצדים (בספר הוא מרחיב על מדע הכרונוביולוגיה, העוסק בשעונים ביולוגיים), ובעיקר לאמץ אסטרטגיה חדשה שהוא מכנה "הוונות" (Presentism): לחזור לחיות בהווה האמיתי, בדומה לאופן שבו חיו אנשים טרם המצאת הדפוס. בעיני ראשקוף ההוונות היא האחות היפה של "הלם ההווה", הצד המשחרר של החיים בהווה מתמיד, ללא הלחץ של צמיחה מתמדת, ניצחונות מרהיבים, או כובד ההיסטוריה.

 

ראשקוף. "יש את אותי של הפייסבוק ואותי של האימייל ואותי של הטוויטר. ואז אנחנו נכנסים לדיגיפרניה - בלבול שנובע מהניסיון להיות ביותר ממקום אחד בו זמנית" ראשקוף. "יש את אותי של הפייסבוק ואותי של האימייל ואותי של הטוויטר. ואז אנחנו נכנסים לדיגיפרניה - בלבול שנובע מהניסיון להיות ביותר ממקום אחד בו זמנית" צילום: איאן מארקס

 

פה ושם, בקצות החברה, הוא כבר רואה את זה קורה. למשל, ב"כיבוש וול סטריט", תנועת המחאה האמריקאית שהתנחלה במאהלים בניו יורק זמן קצר אחרי מאהל המחאה ברוטשילד. ראשקוף השתתף במחאה הזאת. "הם לא היו מוכנים לענות לשאלה 'מה המטרה שלכם', 'מה אתם רוצים?'. הם אמרו שזה לא עניין של דרישות לעתיד, אלא מה שאנחנו עושים עכשיו, בהווה", הוא אומר. "כיבוש וול סטריט היתה מצב קבוע. היא היתה יותר חברה לדוגמה מאשר קמפיין. אלה היו אנשים שלקחו ברצינות את מה שאובמה אמר: 'אנחנו הוא השינוי שחיכינו לו', הם אמרו אוקיי, אז בואו פשוט נהיה השינוי הזה במקום ללכת לכיוון המטרה".

 

באופן מפתיע אולי, ראשקוף גם סבור שיש צדדים חיוביים בכך שאיבדנו סבלנות לסיפורים רגילים של התחלה אמצע וסוף ואנחנו מעדיפים לצפות בסדרות משונות כמו "משחקי הכס", שנראות כאילו נועדו להימשך לנצח, בלי להגיע לסוף הסיפור; או לשחק במשחקי מחשב כמו וורלד אוף וורקראפט, שבו אין סיפור ליניארי אלא עולם אינסופי עשיר.

 

"מספרי הסיפורים של העתיד יהיו יותר דומים למעצבי משחקים", הוא טוען. "במשך 2,000 שנה סיפרנו סיפורים לפי המודל של אריסטו. לקחנו דמות שהקהל אוהב, העמדנו אותה בסכנה ואילצנו אותה לקבל החלטות, עד ההחלטה הגדולה בסוף. משבר, שיא ולישון. בעיקרון זו אותה צורת אורגזמה גברית שהיתה איתנו 2,000 שנה. אבל במשחק טוב אתה לא משחק כדי לנצח, כדי להגיע לסוף, אלא כדי לשמור על המשחק בחיים. לשחק כדי לנצח זה נורא המאה ה־20, העידן התעשייתי. משחק וידיאו, כמו תנועת כיבוש וול סטריט, לא נועד כדי לנצח, אלא כדי לשאול איך אנחנו ממשיכים להיות".

 

הפגנות "כיבוש וול סטריט" ב־2011. "הם הצד הטוב של ההווה התמידי" הפגנות "כיבוש וול סטריט" ב־2011. "הם הצד הטוב של ההווה התמידי" צילום: טלי שמיר

 

הישועה היא הזולת

 

קל להגיד אבל קשה לעשות. גם ראשקוף ידוע את זה. את הספר החדש, למשל, לקח לו שנתיים לכתוב, בגלל הרעש הטכנולוגי. "אף על פי שזה לא הספר הכי ארוך שכתבתי, הוא ללא ספק הספר שהכי היה קשה לי לסיים", הוא כותב בסוף ספרו. "רוב הקהל שלי - אלו שמסכימים עם התחושות שאני מביע פה - לא יקראו את הטקסט עד כאן, אני מבטיח לכם", הוא מודה בכנות, "הם יבינו את העיקרון וימשיכו הלאה".

 

אז איך בכל זאת משתחררים מהטירוף הזה ומתפנים לזמן האנושי? לכתיבה או קריאת ספר למשל? לפעילות חברתית לא אינטרסנטית? לחיים בקצב השעון הביולוגי? העצה הכי טובה שלו היא לא לעשות את זה לבד. "זמן השעון הוא באופן מכוון אנטי־חברתי. אתה דופק שעון במקום להיות עם אנשים. האנשים בעיירה מסתכלים על השעון במקום זה על זה - זה הרעיון. ואפשר להתנגד לשעון רק אם אתה מוצא אחרים שיעשו את זה איתך. אחרת אכלת אותה. זה כמו שיש לך מטבע אלטרנטיבי, אבל רק אתה משתמש בו. בעצם, התשובה להלם ההווה היא מה שטימותי לירי (פסיכולוג והיפי אגדי - ט"ש) נהג לייעץ, 'מצא את האחרים'. כשאתה מוצא את האחרים אתה מוצא את הקצב, כי הקצב המקורי שלנו, האמיתי, הוא קצב חברתי".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x