$
מוסף 21.03.2013

איזה טמבל היה סבא

איך, איך הוא חילק מאות דונמים באבן יהודה מתנה. ולמה סבתא התעקשה למכור בניין בתל אביב ממש בזול כדי לקנות 3 חדרים בראשון. וכמה כואב זה לעמוד ברחובות הראשיים של נתניה ולהגיד: פעם, בני, כל זה היה שלנו. מסע בעקבות הנכסים המשפחתיים האבודים חושף את התחושה הנד"לנית הכי נפוצה, תחושת ההחמצה

קשה להאמין, אבל הנדל"ן כאידאה של עושר ישראלי הוא המצאה חדשה יחסית. המחשבה על קרקע או דירה כעל אוצר שצריך להשיג, לשמור, להשביח ולהפיק ממנו רווח מקסימלי ברגע הנכון - לא תמיד עברה בראשם של הדורות הקודמים כאן. נכון, תמיד היו אנשים עם חוש עסקי מפותח, ראייה חדה של העתיד ויכולת מרשימה לנצל הזדמנויות. הם עשו כסף מנדל"ן עוד לפני שמישהו ידע מה זה נדל"ן. אבל כל השאר... כל השאר פשוט רצו איזו דירה לגור בה. לא רחוק מדי, באזורי הספר שבשולי העיר (נגיד, מול הים). לא כזאת שמחייבת התעסקות גדולה מדי, למשל בתשלום מסים. בטח לא כזאת שמזמינה נמלים למטבח, כלומר עם גינה, שומו שמים. קרקע היתה מצרך זול יחסית, ואף אחד לא חשב שיום אחד היא תיגמר. רבים הצליחו להגיע לדירה, מי מכספם ומי בעזרה נדיבה של מוסדות המדינה, ואף אחד לא עשה ביג דיל מזה שיש לו בניין. אז יש לו בניין. ואם הבניין הזה מונע ממנו לצאת מהעיר המתפוררת תל אביב ולעבור לעיר החדשה והמתפתחת ראשון לציון, הוא ימכור את הבניין הזה ויקנה דירה (חדשה!) בראשון. כך שרבים מדור הסבים וההורים שלנו ויתרו על נכסים שהיום היו נחשבים יוקרתיים, נדירים ובפריים לוקיישן, או על הזדמנות להשיג לעצמם נכס כזה. פשוט כי הקונספט של "נכס" היה זר להם.

 

זה היה יכול להישאר בגדר אנקדוטות משועשעות שמסופרות באזכרות, או סביב השולחן בארוחות שישי וחג. אלא שמשהו מאוד בסיסי השתנה. בשנים האחרונות נדל"ן הוא מחוז חפץ, דבר יקר ערך, נדיר, שהדורות הנוכחיים ממשכנים את עתידם כדי להשיג פיסה ממנו. וכך, מה שפעם היה פולקלור משעשע על הסבא הציוני הנאיבי שתרם את הדירה לבנק היהודי הראשון מקבל כעת גוון חמצמץ הרבה יותר, על סף טרגדיה, שמנוסחת מחדש כ"אנחנו ובנינו משועבדים למשכנתא לבנק לאומי בגלל סבא דביל שמסר את הדירה בחינם בדיוק לאותו בנק". ותחושת ההחמצה, על הדירה או הדונם או הבניין שהיום היו שווים מיליונים ומסדרים אותנו לכל החיים, צורבת בגרון, ממש עד הקינוח.

 

פרדסים זה מעייף. שמישהו אחר יבנה את נתניה

שי אלרואי (42), תל אביב־יוסטון־לונדון, יזם נדל"ן, גרוש ואב לשניים

 

"סבא שלי היה ממקימי נתניה. הוא היה חקלאי, היו לו 20 דונם פרדסים והוא רכב בהם על הסוס שלו. אבל בסוף שנות החמישים הוא כבר היה מבוגר והתקשה לעבוד. הוא אמר: 'התעייפתי מלהשקות את הפרדסים'. אבל לא רק זה היה העניין, אבא שלי גם נהג לומר: 'המסים הרגו את השטח הזה'. סבא שלי פשוט ניסה להיפטר ממנו מהר, וחילק אותו. חלק קטן הוא מכר ממש בגרושים, את הרוב הוא פשוט נתן, רק להיפטר מזה. זה היה מבחינתו שטח שלא נתן כלום ורק חייב אותו במסים. האדמות האלה הן היום המפגש של הרחובות ויצמן וששת הימים בנתניה, רחובות ראשיים עם מאות דירות ועסקים. אנחנו משפחה אופטימית אז אנחנו בדרך כלל צוחקים על הסיפור הזה, אבל יש בזה גם משהו טרגי.

 

שי אלרואי שי אלרואי צילום: נמרוד גליקמן

 

"וזה אגב לא הסיפור היחיד במשפחה. כשהוריי התחתנו, ב־1957, סבא רצה לעזור להם והציע לקנות להם בית על מגרש ברחוב אוסישקין בנתניה, קרוב לים. אמא אמרה: 'לא רוצה לגור בקצה העיר, איפה שעוברים גמלים', אז הם קנו חדר וחצי במרכז העיר, בשדרות בנימין. זה מראה את שיקול הדעת אז - היום על אותו שטח באוסישקין עומד בניין עם הרבה מאוד דירות, אבל דירת החדר וחצי נשארה דירת חדר וחצי. הוריי היו יכולים להתקדם הרבה יותר מהר, וכך גם אנחנו. אולי באופן לא מודע הסיפורים האלה כיוונו את העיסוק שלי לנדל"ן. מה שבטוח, את ההבנה בנושא לא קיבלתי מאבא ולא מסבא".

 

סבתא התייאשה מהדירה ברחוב ביאליק בתל אביב, ומכרה 4 חדרים במיליון שקל

בן מזרחי (38), נס ציונה, בעל מסעדת תאתא בתל אביב, נשוי ואב לשניים

 

"לסבתא שלי היתה דירה ענקית במרכז תל אביב, ברחוב ביאליק 7, ארבעה חדרים, מהדירות הגדולות של פעם. אני זוכר את הדברים בסלון שלה, שהיה מין מקדש, את הפטיפון, את ריחות התבשילים של המטבח הספרדי, של חמין. אבל בשלב מסוים היה קשה לסבתא בלי מעלית אז היא עברה לדירה ברחוב חובבי ציון והשכירה את הדירה בביאליק. גר שם מישהו שבמשך שנה לא שילם שכר דירה, וסבתא כל כך סבלה ממנו. היא לקחה את כל הסיפור הזה קשה ובסוף רק רצתה להיפטר מהדירה. זה היה לפני קצת יותר מחמש שנים, והיא מכרה אותה ב־200 אלף דולר, מיליון שקלים עגולים, לעורך דין מוכר. היום זאת דירה ששווה כמה מיליוני שקלים. יש לי זיכרונות מהמקום הזה, והערך הסנטימנטלי הוא חד־משמעי, אבל כואב לי גם שהיתה יכולה להיות לי דירה בתל אביב. ואיפה היום את יכולה לקנות דירה במיליון שקל? לפעמים אני עובר ברחוב ביאליק ונזכר ברגעים שלי שם, בשכנות שיושבות על המרפסת, בתצפיות על בית ביאליק, בכלבים ובחתולים המתרוצצים, בריחות הבישול באוויר של כל הרחוב. זאת היתה תל אביב של פעם. ועכשיו כשאנחנו מדברים על זה, אני זוחל בפקק מנס ציונה לעבודה בתל אביב".

 

בן מזרחי בן מזרחי צילום: נמרוד גליקמן

 

דירת היוקרה מול הבימה נמכרה לראשון שבא. אחותי קיבלה דירה בבאר שבע

יעל זיו, גבעתיים, עורכת ספרי ילדים, נשואה ואם לשלושה

 

"לסבתא שלי היתה דירה ברחוב הוברמן 14, מול כיכר הבימה. קראו לבתים האלה בתי השוקולד, כי הם היו משכנם של מייסדי בית חרושת עלית. כל השנים ידעתי רק שזה היה הבית האהוב והיפה של סבתא שלי, אבל עם הזמן הבנתי גם איזה נכס הוא היה. מדובר בדירות גדולות ומושקעות מאוד, שהיו ידועות בעבודת העץ המשובחת שנעשתה בהן - דירות יוקרה של עשירי תל אביב של פעם. סבתא שלי היתה אשה אלגנטית מאוד עד יום מותה. כשלא הלכה לקונצרטים בעצמה במיטב בגדיה, היא אהבה לשבת במרפסת בקומה השנייה מעל היכל התרבות ולראות מי הולך לקונצרט ומה הוא לובש. היא מתה בגיל 77, וההורים שלי, זוג שכירים מירושלים, לא ידעו מה לעשות עם הדירה. זה היה ב־1989, השכנים דרשו להעלות מאוד את דמי ועד הבית כדי לחדש את המעלית והחניה, והוריי חיפשו קונה לדירה ומכרו לראשון שהגיע, תמורת 200 אלף דולר, דירה שהיום עולה אולי 5 מיליון שקל. מהסכום הזה, שהתחלק בינם לבין דודה שלי, הצליחו לגרד לאחותי דירה בבאר שבע, לקנות לי חיפושית ישנה ולהחליף לעצמם את האוטו. את המעט שנשאר שמו בצד. עם הזמן זה כואב לי יותר. במשך שנים רק התגעגעתי - זו היתה הדירה של סבתא, עם כל הזיכרונות שעלו אצלי לילה לילה בחלומות - אבל בהדרגה הבנתי גם את גודל האובדן הכלכלי. היום אני מתבדחת עם הבן שלי, שהוא רק בן עשר אבל במשפחה המאוד לא פיננסית שלי יצא לו שם של מי שיודע להתנהל נכון עם כסף, ובכל פעם שאנחנו עוברים ליד הדירה אני אומרת לו: 'אוהדי, כשתהיה גדול ועשיר, תקנה את הדירה של סבתא בחזרה'".

 

יעל זיו יעל זיו צילום: נמרוד גליקמן

 

כל מי שעזר לסבא לבנות את הבית קיבל שטח מתנה

שלי דביר (36), תל אביב, עורכת דין, בזוגיות, אם לבת

 

"המשפחה שלי עלתה מבולגריה בעלייה הראשונה, הביאה משם כסף וקנתה מהמוכתר של ערטוף - היום הר־טוב, ליד בית שמש - שטח אדמה גדול, עם שטרי מכר והכל. היו להם שם 340 דונם, אבל בשנות החמישים מינהל מקרקעי ישראל הפקיע את האדמות האלה. כפיצוי, בעלי האדמות המופקעות בערטוף קיבלו 170 דונם בשטח אדמות שבין אבן יהודה לקדימה, ומתוכם 108 הלכו לסבא רבא שלי, יהודה בכר. הוא היה ממקימי אבן יהודה, אפילו הכיר מקרוב את איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, והיה ראש המועצה הראשון. אז נדל"ן לא היה אישיו. הוא האמין בליישב את אבן יהודה ופשוט חילק מהאדמות שלו לאנשים, רק שיבואו. רק חלק הוא מכר, לעתים בכסף אבל לעתים בעסקאות ברטר, למי שעזר לו להשלים בנייה של בית. זה היה בשנות החמישים, ומאז בהדרגה כמעט כל השטח נעלם. השטחים הללו כיום שייכים מוניציפלית לקדימה, ומתוך 108 הדונמים שהיו נשארו 21, שהם קרקע חקלאית לא מופשרת, ודווקא על השטח שהיה שלנו וחולק יש אזור תעשייה מתפתח. כשאני רואה כמה האזור בעל פוטנציאל יש לי צביטה בלב, אבל זה ברמת הקוריוז בלבד. אני לא רואה את עצמי למשל לא עובדת, אבל אני גרה היום בקומה שלישית בלי מעלית וחניה. אז כן, אם היו לנו עדיין את האדמות האלה, אולי חיי היו יכולים להיות קלים יותר".

 

שלי דביר שלי דביר צילום: נמרוד גליקמן

 

סבתא חלמה על 3 חדרים בראשון לציון, ונפטרה מהבניין בפלורנטין

פנינה בן שלום (38), תל אביב, בעלת פורטל המשפחה הישראלי, נשואה ואם לשניים

 

"לסבתא שלי היה בניין בשכונת פלורנטין בתל אביב, ברחוב הקישון 34. בקומת הקרקע היתה המאפייה של סבא שלי, שהיתה מצליחה מאוד - אמא שלי מספרת שבתקופת הצנע אפילו הציעו לו אדמות תמורת כיכרות לחם. בקומה הראשונה גרו סבא וסבתא, ואנחנו גרנו בדירת הגג. אמא שלי עיצבה לי חדר מקושט בקרטונים של ביצים במלא צבעים. אבל גרנו שם רק עד שהייתי בת 4. המאפייה של סבא שלי נשרפה, וסבתא רצתה לעבור לגור ליד דודה שלי, בראשון לציון. כל דרום תל אביב היה אז סלמס, ומבחינתה מעבר לראשון היה עלייה באיכות החיים. היא מכרה את הבניין בפלורנטין ב־750 אלף לירות, וברוב הכסף השתמשה כדי לקנות בראשון דירה של 3 חדרים בבניין חדש. בעקבותיה כולנו עברנו לראשון, ומבחינת סבתא זו אף פעם לא היתה החמצה. היא וסבא היו אנשים מדהימים, והיו מאושרים מאוד בבחירה שלהם. באחת האזכרות של סבא דיברנו על הבניין האבוד בתל אביב ועל מה שקיבלנו תמורתו, וצחקנו צחוק מריר של השלמה. אמא שלי אומרת היום: 'זה היה יכול לסדר את כולכם', וזה נכון, יש כאן פספוס. אבל אני כן מקווה שיהיו עוד הזדמנויות נדל"ניות כאלה עבורנו".

 

פנינה בן שלום פנינה בן שלום צילום: נמרוד גליקמן

 

סבא תרם את כל הבניין לבית יתומים. אנחנו נשארנו עם לוח לזכרו

נתן גובר (74), ירושלים, פנסיונר, דוקטור לפילוסופיה של החינוך, נשוי ואב לשתיים

 

"לסבא שלי, פייבל טוקטלי, היה בניין אבן ירושלמי בן שתי קומות בשכונת יגיע כפיים במרכז ירושלים. היו בו שני מפלסי דירות וכמה חנויות וחצר קטנה עם בור מים וגפן. הסבא, שהיה ממייסדי השכונה וה'מוכתאר' שלה, העניק את הבניין, עוד בחייו, לבתי יתומים בירושלים, ומאז הם מקבלים את דמי השכירות מדיירי הבניין והחנויות. בקיר החיצוני של הבניין חקוקה אבן זיכרון יפה, המציינת כי הבית הוקדש ליתומים. פעם בכמה שנים אני מנקה אותה, כדי לשמר את זכרו של סבא.

 

"אהבתי את סבי אהבת נפש, היה בינינו קשר עצום, למדתי ממנו המון, טיילנו רבות, ואני עדיין אוהב אותו מאוד ובטוח שהוא אהב אותי. אבל ההחלטה שלו לתרום את הבית ולא להורישו לאמי אכזבה אותי מאוד ונותרה לי כחידה. דודי העשיר לא נזקק לבית, היו לו בתים רבים. אבל סבא יכול היה להוריש את הבניין לאמי, עבורי ועבור אחותי, שהיינו רחוקים מעושר. ייתכן שאמי אכזבה אותו לאורך החיים, אולי משום שלא היתה דתייה. ייתכן שרצה להבטיח את מקומו בעולם הבא באמצעות מצוות ההורשה ליתומים. אני שואל את עצמי אם בכלל אפשר לשפוט אותו. ואולי, וזאת האפשרות הכואבת, הוא פשוט לא התחשב בנו, מתוך התעלמות והתכחשות. חבל שהיום אין את מי לשאול, 'למה עשית את זה? לא אהבת את אמי, אותי ואת אחותי? ידעת שאנחנו לא ילדי עשירים, ובכל זאת נתת לאחרים'.

 

"אנחנו הולכים בחיים עם כל כך הרבה שאלות לא פתורות. שאלת הבית הזה מציקה לי תמיד לא בגלל ערכו הכספי, אלא בגלל נימוקיו הסתומים של המוריש. כנראה לעולם לא אוכל להסתכל על זה בקלילות. ולגבי מקומו של סבא בעולם הבא - לעולם לא נדע".

 

נתן גובר נתן גובר צילום: נמרוד גליקמן

 

קצת פרעות, והלך הבית בנווה צדק

נחמן ארבל (57), כפר סבא, מתמחה במשפטים, נשוי ואב לשלושה

 

"סבא וסבתא שלי הגיעו לארץ בשנות העשרים וקנו דירה בנווה צדק, ברחוב שלוש 3. אבי נולד שם, אבל ב־1929, בעקבות הפרעות שהתרחשו גם בשכונה, הם נשברו מהחיים כאן ופשוט ברחו חזרה למולדתם, ללטביה. ב־1950 אבי חזר לארץ כניצול שואה והתיישב בהרצליה. אבא שלי לא הצליח למצוא אז שום דבר שקשור לבית שבו חי עד גיל 3–4, והתייחס לזה כחלק מהאובדן של המשפחה והנכסים של המשפחה בלטביה. הוא היה אומר: 'אין מה לעשות, איבדנו הכל, מתחילים מחדש'. הם לא עסקו בזה יותר מדי, לא התעקשו, מבחינתם היה להם מזל שהם נשארו בחיים. ובכל זאת הוא היה גם מספר לי על בית ילדותו, ואומר: 'תזכור, הבית ברחוב שלוש הוא שלי'. ניסיתי לפני כמה שנים לבדוק באפוטרופוס הכללי את הבעלות ההיסטורית על הבית שם, אבל לא הצלחתי להגיע לזה. אז יש מחשבה שיכולנו לסדר את כולם, לפעמים אני שואל את עצמי אם לא חיפשנו מספיק, ויש בדיחות על איך אנחנו משפחה של פראיירים. לאבי היתה גם דודה בקופנהגן, שהבטיחה להוריש לו את נכסיה, כולל אחוזה גדולה שהתגוררה בה. אבי אסף פרוטה לפרוטה כדי להגיע לקופנהגן לממש את הצוואה, ואז בן זוגה ערער על הצוואה ואבא חזר בלי פרוטה. זה פולקלור אצלנו. אבי היה אדם מקסים, אבל המזל שלו לא היה בנדל"ן".

 

נחמן ארבל נחמן ארבל צילום: נמרוד גליקמן

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x