• תפריט
מוסף 21.03.2013

חתיכת מושתק

דניאל מורגנשטרן, פעיל סביבתי ותיק, מתח במשך שנים ביקורת חריפה על תאגיד המיחזור אל"ה. בתגובה הוגשו נגדו שלוש תביעות לשון הרע במאות אלפי שקלים. ההתעקשות שלו לא לוותר וניצחונו לבסוף בבית המשפט מאפשרים הצצה נדירה לתעשייה המבהילה של תביעות השתקה, שמבקשות לחסל שיח ציבורי ביקורתי או מחאות שפוגעות באינטרסים כלכליים

אמיר זיו 09:1421.03.13

"ב־17 ביולי 1992 מסרתי לידי אברהם פורז, אז חבר ועדת הפנים ואיכות הסביבה, דראפט ראשוני של הצעת חוק הפיקדון על מכלי משקה. שרבטתי על נייר מכתבים צהוב פשוט, וגם החוק היה פשוט: חצי שקל, שקל, שקל וחצי - פיקדון לפי גודל המכל. חצי שנה אחר כך, ב־6 בדצמבר 1992, הביא דדי צוקר לכנסת הצעת חוק פיקדון לפי המודל הקנדי. היא הוכנה על ידי ד"ר אלון טל, מייסד עמותת אדם טבע ודין. ב־1993, כשיוסי שריד היה השר לאיכות הסביבה, אוחדו שתי ההצעות והועלו לדיון בוועדת הכלכלה, שהיו"ר שלה היה גדעון פת, בעבר שר התעשייה והמסחר. זה היה בשלהי כהונת הכנסת ה־13 ופת כבר פזל לתפקיד בבונדס, לכן ממלא מקומו בוועדה היה צחי הנגבי, שב־1995 עבד על הכנת החוק לקריאה ראשונה ושנייה. הוא כמעט סיים, אבל אז התפזרה הכנסת. אמרתי לצחי: תעביר מהר למליאה, שיעבור לפחות קריאה ראשונה. אבל הוא אמר לי ששר התעשייה מיכה חריש ביקש לחכות, כנראה תחת לחץ יצרני המשקאות. ואז בכנסת הבאה הכל התחיל מההתחלה...".

 

מורגנשטרן. "אני מודה שאחרי פסק הדין שחייב אותי ב-117 אלף שקל, בפעם הראשונה חשבתי להישבר" מורגנשטרן. "אני מודה שאחרי פסק הדין שחייב אותי ב-117 אלף שקל, בפעם הראשונה חשבתי להישבר" צילום: תומי הרפז

 

דחוס

 

כך, דחוס וכרונולוגי, עמוס אינספור פרטים, חשובים ושוליים, בלי יכולת לעצור את השטף, דניאל מורגנשטרן פורס בפניי את התלאות והייסורים שעבר פרויקט חייו: חוק הפיקדון על מכלי משקה. הוא לא קורא מדף, אינו מעיין בתקצירים, שום מסמך אינו מונח לפניו. הכל יושב בתוך הראש המאיים להתפקע ונורה החוצה בקצב שקשה לעמוד בו. הוא זוכר מה היה שם מזכירתו של גדעון פת (בכל קדנציה), ומה היה שם המלון שבו התארחה המשלחת הישראלית לבדיקת שיטות המיחזור בסקנדינביה שאליה הצטרף ביוזמתו ועל חשבונו (סאס רדיסון היוקרתי, מה שאילץ את מורגנשטרן ללון במלון זול יותר), ומה אמר בתדהמה אמנון רובינשטיין על נחמה רונן בדיון על החוק בוועדת הכלכלה בכנסת ה־14 ("תיצלינה האוזניים השומעות עובדת מדינה בכירה המתנגדת לחוק שהוא אינטרס עליון של משרדה").

 

הוא יושב מולי בסלון ביתו בתל אביב, איש בן 70 לבוש ג'ינס וחולצת פולו בצבע בורדו שעליה הלוגו של תחרות "חצי איש הברזל" באילת, שבה השתתף באחרונה. 20 ק"מ ריצה, 90 ק"מ רכיבה על אופניים ושני ק"מ שחייה. בשלב הזה אינני מוצא קשר ישיר בין האינפורמציה הזאת לנושא הראיון. אבל הידיעה על אגלי הזיעה שמורגנשטרן מגיר באופן תדיר באינספור מרתונים ותחרויות סבולת קשוחות תמשיך לרחף מעל השיחה שלנו. ככל שהפגישה תתארך היא תתמזג אל תוך דמותו של האיש הגבוה והצנום בעל הבלורית השופעת, עד שלא אוכל עוד לנתק בין הנכונות שלו להביא שוב ושוב את גופו לקצה הגבול הפיזי לבין נכונותו הבלתי מתפשרת להילחם, כמעט לבדו, תוך סיכון עתידו המקצועי, הכלכלי והמשפחתי, למען נושא אחד ויחיד שהוא בבת עינו כבר 20 שנה: מיחזור בקבוקי ופחיות משקה.

 

הפגישה שלנו מתקיימת ברגע ניצחון מתוק ונדיר של מורגנשטרן, שהוא חשש שכבר לא יגיע. שבע שנים, מאז 2006, הוא מתמודד מול תביעות פיצויים עצומות שהגיש נגדו התאגיד למיחזור מכלי משקה - הנמסיס שלו. לפני כחודש הסתיים המאבק בפסק דין נחרץ של בית המשפט המחוזי בירושלים, שהפך את ההחלטה המשתקת כמעט שהתקבלה חצי שנה קודם לכן בבית משפט השלום. עוד מוקדם להיכנס לגופן של התביעות שהגיש תאגיד המיחזור בזו אחר זו נגד מורגנשטרן. בשלב זה אפשר להסתפק בשורות אחדות שהמחוזי בחר לכתוב בסוף פסק הדין: "מדובר במאבק לגיטימי בעל חשיבות ציבורית שמנהל (מורגנשטרן) זה שנים כנגד (התאגיד), ונמצא שיש טעם וצדק בדברי ביקורת שהשמיע בהזדמנויות שונות... זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מן הרושם לפיו המשיבה סימנה לה למטרה להשתיק את המערער". מורגנשטרן מקריא לי גם את השורות הללו מזיכרונו. עיניו נוצצות.

 

נחמה רונן, יו"ר תאגיד המיחזור. "מורגנשטרן הוזהר אין סוף פעמים" נחמה רונן, יו"ר תאגיד המיחזור. "מורגנשטרן הוזהר אין סוף פעמים" צילום: יוני רייף

 

סטירה

 

קוראים לזה SLAPP (Strategic lawsuit against public participation). באנגלית זה נשמע כמו "סטירה", ובכל השפות זו גם המהות: תביעה אסטרטגית נגד השתתפות ציבורית. סטירה בפרצופו של מי שמעז להביע ביקורת או להעלות על סדר היום הציבורי טענות שעלולות לפגוע באינטרס - לרוב עסקי - של גוף או אדם אחר.

 

תביעות לשון הרע הללו מוגשות לרוב בידי אנשים או גופים בעמדת כוח ובעלי יכולת כלכלית איתנה. הן מתאפיינות בדרישה לפיצוי בסכומי עתק, ולא מעט פעמים מוגשות גם כשכמעט ברור שאין להן סיכוי אמיתי בבית משפט. מבחינת התובע זה לא באמת משנה, משום שהאפקט העיקרי של התביעה הוא הרתעה, צינון המוטיבציה להיאבק, וכפועל יוצא מכך השתקה של ביקורת. בדו"ח מאלף שפרסמה לפני כחודש האגודה לזכויות האזרח נסקרו בפעם הראשונה ההיקף ההולך ומתרחב של שימוש בתביעות כאלה וההשפעה שלהן על האפשרות לנהל כאן שיח ציבורי ביקורתי. הדו"ח, שנכתב בידי עו"ד אבנר פינצ'וק, ראש תחום פרטיות ומידע באגודה, מכנה אותן "תביעות משתיקות", משום שהן יוצרות "אפקט מובהק של צינון השיח הציבורי החופשי והרתעת הביקורת - ולפעמים השתקתה ממש - בפרט ביקורת על אישים וגופים חזקים שכלי התביעה המשפטית זמין להם".

 

לא מדובר בהמצאה ישראלית. ה־SLAPP נולדו בארצות הברית בשנות השמונים, כתגובת נגד ל"פוסט־היפים" בעלי מודעות סביבתית שהחלו לנהל מאבקים ציבוריים נגד פרויקטים של נדל"ן ותשתיות. תאגידי הנדל"ן חשו מאוימים, ומיהרו להגיש שורה ארוכה של תביעות, בסכומים של מיליונים, נגד אזרחים שהמחאה שלהם הפריעה לאינטרסים של התאגיד. 

 

עו"ד פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח. "השופטים חושבים על העולם של אתמול" עו"ד פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח. "השופטים חושבים על העולם של אתמול" צילום: יובל חן

המקרה המפורסם ביותר הוא כנראה "מקלייבל" (McLibel), תביעת דיבה שהוגשה ב־1990 בידי מקדונלדס נגד חמישה פעילי סביבה שחילקו ברחובות לונדון עלונים שבהם נטען שהחברה פוגעת בבריאות ובסביבה. שלושה מחמשת הנתבעים התנצלו ונמחקו מהתביעה. שניים, הלן סטיל ודייב מוריס, התעקשו על צדקת טענותיהם וניהלו בעצמם את הגנתם, בסיוע מתנדבים ותרומות. מקדונלדס התחמשה בבכירי המשפטנים ובחוקרים פרטיים והשקיעה בניהול המשפט 10 מיליון ליש"ט. משך המשפט היה חסר תקדים, ולבסוף הפרשה טיפסה עד לבית הדין האירופי לזכויות האדם, שב־2005 קבע שבריטניה הפרה את זכות הנתבעים להליך הוגן ולחופש ביטוי ופסקה פיצויים לטובתם. מקלייבל, שהפך גם לסרט באותו שם, משמש מאז המחשה לעוצמה שתאגידים יכולים להפעיל נגד מי שמעז למתוח עליהם ביקורת, כמו גם לחרב הפיפיות שטמונה באגרסיביות יתר.

 

לישראל תופעת ה־SLAPP הגיעה באיחור של כ־20 שנה, במקביל להתעוררות המקומית של תנועות מחאה וארגונים ירוקים. כיום אפשר למצוא תביעות השתקה כמעט בכל תחום שבו מתנהל דיון ציבורי. למען האמת, קריאת אינספור הדוגמאות שמפורטות בדו"ח של האגודה לזכויות האזרח יכולה להוציא מן הדעת גם מי שאינו עיתונאי שמהות עבודתו היא חשיפת עוולות והשמעת ביקורת. הדו"ח מטלטל את הקורא משום שהוא מצליח לראשונה לתעד תופעה סמויה מן העין ולחשוף את הדינמיקה שמאחורי הקלעים, את הפער בין החוק הכתוב והעקרונות היפים של חופש הביטוי - לבין המציאות היומיומית של השתקה.

 

ילדים

 

מורגנשטרן מדבר על בקבוקי פלסטיק כפי שהורה מדבר על הילדים שלו: הרבה, ורק דברים טובים. הוא אומר "יש להם נוכחות"; הוא אומר "מרגע שהוחזרו, אי אפשר להעלים אותם", כאילו מדובר בתינוק שיצא לאוויר העולם. הוא מתאר בערגה כיצד פועלת מערכת המיחזור בשוויץ, והוא נסער כשהוא עורך השוואה מדוקדקת של הפערים בין המנגנון הישראלי הכושל לסקנדינבי המהולל.

 

הוא פעיל סביבתי ותיק שרואה את עצמו, במידה רבה של צדק, כאחד האבות המולידים של חוק המיחזור, ובוודאי כאחד המומחים בתחום. בשנות השבעים היה יו"ר סניף ירושלים של החברה להגנת הטבע. כבר אז קידם מיחזור של פסולת מוצקה בתוכנית המיתאר הארצית שעסקה בכך. מאז הספיק להיות גם חבר הנהלת חיים וסביבה, ארגון הגג של ארגוני הסביבה; חבר המועצה הלאומית לאיכות הסביבה; והוא עדיין חבר בהתנדבות בהנהלת המועצה הלאומית למניעת רעש וזיהום אוויר ובוועד המנהל של עמותת ישראל בשביל האופניים. ב־2002 הוענק לו פרס מגן השר לאיכות הסביבה, ב־2006 קיבל את אות המופת של יד מאיר וצינה דיזנגוף.

 

בראשית הקריירה היה עובד מדינה, מנהל המחלקה לספנות, נמלים ורכבות במשרד התחבורה, "אבל תמיד הייתי איש שנאבק כשהוא רואה עוול. ב־1986 עזבתי ופתחתי משרד לייעוץ כלכלי וסביבתי". הוא היה היועץ הסביבתי הראשון של המרכז לשלטון מקומי, וב־1989, הוא משחזר, הכין בעבור המשרד לאיכות הסביבה שרק קם "עבודה חלוצית וסקר בנוגע למכלי פלסטיק באשפה". זה היה הרגע שבו הכל התחיל.

 

עשר שנים מייגעות אחר כך ("ב־19 באפריל 1999 אמנון רובינשטיין יצא מהמליאה וחיבק אותי") אושר סוף סוף בכנסת חוק הפיקדון על מכלי משקה. במהלך העשור הזה מורגנשטרן יזם בעצמו טיוטה להצעת חוק הפיקדון, ובעיקר התרוצץ, מטעם עצמו וללא הרף, בין חברי כנסת, שרים, ראשי ועדות וארגונים ירוקים בניסיון לשכנע, להסביר ולקדם את החוק. באחד מרגעי השיא הקומיים הוא מתאר באוזניי כיצד הצליח להגניב לדיון בוועדת הכלכלה שני שקים של פחיות ובקבוקים ריקים "כדי שיבינו במה מדובר. החבאתי את זה מתחת לשולחן הוועדה ערב קודם, כדי שבבוקר, בדיון, הם יחכו לי שם".

 

מפעל אביב למיחזור בקבוקי פלסטיק ברמת חובב. מורגנשטרן חולק גם על המספרים שהתאגיד מוסר מפעל אביב למיחזור בקבוקי פלסטיק ברמת חובב. מורגנשטרן חולק גם על המספרים שהתאגיד מוסר צילום: ישראל יוסף

 

מיחזור

 

חוק הפיקדון שהתקבל היה חוק מסגרת כללי, שלא נקבעו בו יעדים של כמויות איסוף או תקנות להפעלתו. לכן מרגע שנחקק יצרני המשקאות, שראו בו איום עסקי, הפעילו לחצים גדולים להתאים אותו לאינטרסים שלהן. בתקנות שתוקנו לבסוף רק שנה וחצי אחר כך, בסוף 2001, מורגנשטרן רואה "עיוות" שעיקר את החוק. "הרציונל של החוק היה מיחזור כמה שיותר מכלי משקה, וכדי שזה יקרה האחריות למיחזור הוטלה על יצרני המשקאות. אבל נציגי התעשיינים והלובי שהפעילו עיוותו את החוק. התיקון הראשון היה הקמת תאגיד המיחזור, שבעצם הסיר את האחריות מהיצרנים והעביר אותה לתאגיד", אומר מורגנשטרן. "תאגיד איסוף מכלי משקה", בשמו הרשמי, אינו חברה ממשלתית או ציבורית, אלא חברה פרטית שלא למטרות רווח, שבעליה הן ארבע יצרניות המשקאות הגדולות: החברה המרכזית למשקאות קלים (קוקה־קולה), טמפו, יפאורה תבורי ומי עדן. הוא הוכר כזרוע המבצעת שלהן למימוש חוק הפיקדון ואיסוף מכלי המשקה כדי למחזר אותם.

 

"הקמת התאגיד היתה האנומליה הראשונה", ממשיך מורגנשטרן, "אבל הדבר הגרוע ביותר בתיקון היה הקביעה שהתאגיד ימומן מ'תמורת יתרת המכלים שלא תוחזר'. זה הטמטום, כי זה יוצר לכאורה לתאגיד תמריץ מעין חוקי לא להתאמץ לאסוף. הרי ככל שיוחזרו פחות בקבוקים, כך יגדל התקציב שלו.

 

"האנומליה השנייה היתה ההחלטה שהתקבלה, בלחץ לוביסטים ובהצבעת חברי כנסת של ש"ס, שחוק הפיקדון לא יחול על בקבוקים של 1.5 ליטר ומעלה, שהם עיקר הפסולת. לאחר שני התיקונים הללו, החוק יצא לדרך כשהוא כמעט מעוקר מתכליתו.

 

"מיד אחרי שהתאגיד הוקם החל המזמוז. בהתחלה היצרנים לא סימנו על המכלים שנגבה בעבורם תשלום פיקדון, כך שהצרכן לא יכול היה לדעת שהוא אמור להחזיר ולקבל כסף, ולא נעשו פעולות משמעותיות כדי ליידע אותו. התאגיד העמיד מעט מדי מכונות איסוף אוטומטיות, שהמון פעמים התקלקלו. בעלי המכולות לא רצו לקחת את הבקבוקים הקטנים בחזרה, וממילא חנות מתחת ל־28 מ"ר פטורה מכך לפי החוק. בקיצור, היה קשה מאוד להחזיר. תסתכל על עצמך ועל החברים בסביבתך ונסה להיזכר מתי בפעם האחרונה אספתם בקבוקים קטנים וסחבתם אותם בחזרה לסופרמרקט, עמדתם בתור ליד הקופה הראשית ובסוף קיבלתם את ה־30 אגורות לבקבוק".

 

גם לפי נתוני התאגיד, במשך שבע שנות הפעילות המלאות הראשונות, עד 2009, הוא לא עמד ביעד האיסוף של 85% ממכלי המשקה הקטנים שנקבע בחוק (למעט חריגה ב־2003). המשמעות היא מאות מיליוני בקבוקים שלפי החוק היו אמורים להיות ממוחזרים, ובמקום זאת הפכו לפסולת בלתי מתכלה. כדי שיצרני המשקאות לא יחויבו בתשלום קנסות, התייצבו מדי שנה נציגי התאגיד בוועדת הכלכלה וביקשו להפחית רטרואקטיבית את יעדי האיסוף בטענה שהם היו "בלתי ריאליים". כך נוצר המצב המוזר, שבו התאגיד "הירוק", שתכליתו היחידה היא צמצום כמות הפסולת, עומד בחזית ומבקש לאסוף פחות פסולת מהקבוע בחוק.

 

עו"ד שנידור. "בית המשפט משחק לידי המשתיקים" עו"ד שנידור. "בית המשפט משחק לידי המשתיקים"

מורגנשטרן ראה כיצד מפעל חייו מתמסמס לנגד עיניו, ולא היה יכול לשתוק. הוא שאף לתיקון החוק ולא היה מוכן שהנושא יירד מסדר היום הציבורי. בפני כל כלי תקשורת שהסכים לפרסם את דבריו הוא שב ותיאר, פעם ועוד פעם, את אינספור הליקויים ביישום החוק. הוא טען שהתמריץ הכספי שנתן תאגיד המיחזור לאספנים גדולים (שאוספים 60 אלף בקבוקים בחודש) סיפק תמריץ לגורמים עברייניים להיכנס לתחום האיסוף. הוא טען שהפיקדון הנמוך, שנקבע בלחץ היצרניות, מקטין את המוטיבציה להחזיר, ושצריך היה לפעול כמו שפועל כבר שנים בהצלחה ובשיעורי החזרה עצומים מיחזור בקבוקי הבירה היקרים מהזכוכית. הוא טען שהתאגיד, שהתנגד לדרישה להטיל פיקדון גם על הבקבוקים הגדולים, חטא לייעודו כגוף שאמון על מיחזור. הוא טען שמשום שהתאגיד נמצא בבעלות היצרנים, אין לו אינטרס לבדוק את הדיווחים שלהם בנוגע לכמות המכלים שמיוצרת, שממנה נגזרת עמידת התאגיד ביעד המיחזור. מיותר לציין שמורגנשטרן חולק מכל וכל על המספרים שהתאגיד מוסר.

 

מיותר גם לציין שהגדרת הביטויים שהוא משתמש בהם כ"חולק" היא סוג של אנדרסטייטמנט. איפוק לא היה בהכרח הצד החזק של ההתבטאויות שלו. מורגנשטרן לא בחל בשימוש גם במילים קשות נגד התאגיד והעומדת בראשו, נחמה רונן. הוא כתב שהתאגיד "עושה כל אשר בידו להקשות... רק כדי שלא יחזירו את המכלים הריקים"; הוא כתב ש"המיחזור לא ממש מעניין, לא את התאגיד ולא את בעליו"; הוא אמר ש"הם עושים מעשה נבלה... גוזלים את כספי הציבור הדל"; הוא כינה את התאגיד "נבזה ועריץ"; והוא הוסיף ואמר ש"התאגיד עושה הכל כדי להרוג את חוק הפיקדון".

 

"זה האופי שלי", מודה מורגנשטרן כשאני שואל על הניסוחים שבחר. "לו אני נחמה רונן והייתי קורא בעיתונים מה אני אומר עליה, גם אני הייתי רותח. אבל הייתי הקול היחיד שזועק בערבה. כדי שזה יהיה אפקטיבי, לא היתה לי ברירה והלכתי המון לתקשורת. לא סתם התאגיד התנפל עליי. רצו להפיל אותי מהבמה. אני אבן הנגף, אני מפריע כי אני היחיד שיש לו זיכרון היסטורי. לכן רצו לסלק אותי".

 

כניעה

 

את תביעת לשון הרע הראשונה נגד מורגנשטרן הגיש תאגיד המיחזור ב־2006, בגין שלוש התבטאויות ביקורתיות: במאמר שכתב מורגנשטרן ב"דה מרקר", בראיון בתוכנית "מה קורה" ברדיו ירושלים, ובראיון ל"מבט לכסף" בערוץ 1. לפי החוק אפשר לתבוע פיצוי של 50 אלף שקל על כל התבטאות בלי שהתובע יידרש להוכיח שנגרם לו נזק, ואפשר להכפיל את התביעה ל־100 אלף שקל אם התובע טוען שההתבטאות היתה "בכוונה לפגוע". התאגיד טען שמורגנשטרן ביקש לפגוע. הוא ערם את שלוש ההתבטאויות, צירף אותן יחד, ועל מפתן ביתו של מורגנשטרן הונחה תביעה בסכום של 300 אלף שקל.

 

הסכום עשה את שלו. כמה חודשים אחר כך, בינואר 2007, מורגנשטרן התקפל ושלח לתאגיד מכתב כניעה. בתמורה למחיקת התביעה הוא התנצל על ההתבטאויות, חזר בו מאחת מהן, התחייב לא לחזור עליהן ושמר על זכותו להביע ביקורת בעתיד, "במסגרת ביקורת ציבורית לגיטימית ובכפוף למגבלות איסור לשון הרע".

 

כך נראה ברוב המקרים השלב האחרון בעימות בין אדם פרטי לתאגיד רב־עוצמה: מכתב התנצלות שכולל הודאה באי־אמיתות הטענות — או לכל הפחות ויתור על ההתעקשות שהן נכונות - ולקינוח התחייבות לא להרגיז יותר מדי מעתה ואילך. התמורה היא הסרת האיום בחיסול כלכלי. אלא שבאופן נדיר, במקרה של מורגנשטרן זו היתה רק ההתחלה. מה שהתפתח מכאן ואילך מאפשר הצצה נדירה לאופן שבו מנוהלים הקרבות הללו בבתי המשפט, ובעיקר מאפשר להבין את האלמנט המשתק של תביעות כאלה, הודות לנטל הנפשי העצום והאיום הכלכלי שהן יוצרות מעל אלה שהשמיעו ביקורת פומבית.

 

ההצצה מתאפשרת פשוט משום שמורגנשטרן לא עמד בהתחייבות. הסערה שהתחוללה בתוכו היתה חזקה ממנו, הוא אומר. הוא לא יכול היה לסיים מאבק של 20 שנה, מפעל חיים, בכתב כניעה שנוסח בידי עורכי הדין של התאגיד. לכן, עוד בטרם יבש הדיו על מכתב ההתנצלות, הוא חזר להתבטא נגד תאגיד המיחזור.

 

חשוף

 

התאגיד הגיב באגרסיביות גדולה עוד יותר. שלושה חודשים בלבד אחרי מחיקת התביעה הקודמת, הוא הגיש תביעה חדשה. שלוש ההתבטאויות מהסיבוב הקודם שבו והפכו לעילות תביעה, ואליהן צורפו שתי התבטאויות חדשות של מורגנשטרן: אחת ב"מבט לכסף", ואחת במאמר שפרסם ב"כוורת", כתב העת של החוג למדעי ההתנהגות של המכללה למינהל (לעתים נדמה שהתאגיד העסיק סטאז'ר שכל תפקידו היה לסרוק מדי בוקר את הפרסומים בעיתונות שנכלל בהם הצירוף "מורגנשטרן" ו"מיחזור").

 

כתב התביעה החדש כבר נקב בסכום המפלצתי של חצי מיליון שקל. מורגנשטרן בן ה־70 נתבע לשלם בשל התבטאויותיו סכום שזוגות צעירים לוקחים כמשכנתא ל־25 שנה כדי לבנות בית. "הרגשתי חשוף", עונה מורגנשטרן כמעט ביובש כשאני שואל על תחושתו כשהתביעה נמסרה לו. פחדת? "כן, זה המון כסף. אבל האמנתי בתום לב בצדקת דרכי. אין דרך אחרת". מי עזר לך? "מעטים באו וניסו לעזור". הילדים? "השתדלתי להשאיר אותם מחוץ לתביעה הזאת". יותר מחמש שנים התנהלה התביעה בבית משפט השלום בירושלים. "זה גזל ממני אלפי שעות של התעסקות בחשיבה, בארגון חומר, באיסוף מידע ובכתיבת חומרים לקראת המשפט. כל תשומת הלב שלי הופנתה לזה, עברו עליי לילות שלמים שלא ישנתי".

"כל אחד היה נבהל מחצי מיליון שקל", אומר עו"ד עודד אפיק, שייצג את מורגנשטרן. "ניסו לייאש ולהשתיק אותו. התאגיד השקיע המון בתיק, אני מעריך שרק שכר הטרחה הסתכם במאות אלפים. כמעט לכל דיון היה מתייצב עו"ד רון גזית בכבודו ובעצמו, ראש המשרד שמייצג גם את התאגיד וגם את קוקה קולה. בשביל התאגיד זה טיפה בים, בשביל דני זה עולם ומלואו".

 

הפעילים סטיל ומוריס במהלך המאבק מול מקדונלד'ס ב"פרשת מקלייבל". תביעת ההשתקה המפורסמת ביותר הסתיימה אחרי 15 שנות משפט בפסיקה לטובת הפעילים בבית הדין לזכויות אדם הפעילים סטיל ומוריס במהלך המאבק מול מקדונלד'ס ב"פרשת מקלייבל". תביעת ההשתקה המפורסמת ביותר הסתיימה אחרי 15 שנות משפט בפסיקה לטובת הפעילים בבית הדין לזכויות אדם צילום: איי פי

 

אלא שמורגנשטרן לא הושתק, וגם התאגיד לא התאפק. ביוני 2009, בעוד התביעה מתנהלת, הגיש התאגיד תביעה נוספת נגד מורגנשטרן, הפעם בגובה 100 אלף שקל. העילה הפעם היתה התבטאות שלו בתוכנית "בדרך אל הטבע" ברשת ב'. כעת כבר היה מורגנשטרן חשוף לתביעות בגובה 600 אלף שקל.

 

ביולי 2012 ניתן פסק הדין בבית משפט השלום. השופטת מרים ליפשיץ־פריבס קבעה ששתי התבטאויות מתוך החמש שבגינן נתבע מורגנשטרן הן לשון הרע. היא חייבה אותו לפצות את התאגיד ב־50 אלף שקל על האחת ו־40 אלף על השנייה. היא גם חייבה אותו בהוצאות המשפט ושכר טרחה לעורך הדין של התאגיד, ובפרסום מודעת תיקון בעיתון יומי (חיוב שישחק תפקיד מפתיע בהמשך).

 

"אחרי פסק הדין בשלום חשבתי להישבר", מורגנשטרן מודה היום. "פסקו לי 90 אלף שקל, ועם ההוצאות זה הגיע ל־117 אלף. עורך הדין שלי כבר עלה קרוב ל־60 אלף שקל, וערעור היה עולה סכום דומה. גם בת הזוג שלי וגם חברים קרובים המליצו לוותר. אני מודה שבפעם הראשונה שקלתי להישבר".

 

השתקה

 

אוסטרובסקי מאדם טבע ודין. "התערבנו למניעת תקדים מסוכן" אוסטרובסקי מאדם טבע ודין. "התערבנו למניעת תקדים מסוכן" צילום: עמית שעל

הרוב נשברים. כך מלמדת המציאות. מתחת לרדאר פועלת בישראל תעשייה אדירה של תביעות ענק, ובעיקר איומים בתביעות כאלו, שברוב המקרים גורמים לנתבעים להתקפל. "אין לנו אינדיקציה כמותית לתביעות השתקה, וגם אין אפשרות שתהיה, משום שרובן נגמרות בפשרה שאין לדעת מה נכלל בה", אומר עו"ד פינצ'וק מהאגודה לזכויות האזרח. "ובכל מקרה, התביעות אינן העיקר. העיקר הוא המכתבים שמקדימים אותן. על כל תביעה שמוגשת לבית משפט יש המון מכתבים שאנחנו לא שומעים עליהם, אבל הם כבר השתיקו את הנמענים.

 

"מכתבי האיום בתביעה הם 'נוכחים נפקדים' במשפט הם מפחידים נורא אפילו עורך דין מיומן כמוני, ולכן הם האיום העיקרי על פעילים חברתיים. רבים מהם מתקפלים בשלב שבו מגיע מכתב מעורך דין שבו טענה לחוסר דיוק עובדתי ובצדה איום בתביעה אישית בסכום עצום. הרי רק להתחיל להתמודד עם מכתב כזה, גם אם הוא מופרך, דורש למצוא עורך דין ולהתחיל לשלם כסף. והנמענים גם מרגישים לא פעם כמו תחת איום פלילי. לכן פעילים רבים מוותרים, ומכיוון שהם אינם רוצים שיידעו שהם התקפלו, אין לנו אינדיקציה למספר המכתבים שנשלחים".

 

"אני מעריך שעל כל 30—20 מכתבי איום מוגשת תביעה אחת", אומר עו"ד ישי שנידור. "אין שום סיכון בהוצאת מכתב איום. אדם פרטי שמקבל אותו, רועדות לו הביצים. הרי מרגע שהתביעה מוגשת נגדך, עוד הרבה לפני שבית המשפט מכריע, אתה מתחיל להפסיד כסף. ואתה גם יודע שאפילו אם תנהל משפט ותזכה, עדיין תפסיד מכל העסק 100 אלף שקל, כי בית המשפט לא פוסק החזרי הוצאות ושכר טרחה ריאליים. לא הרבה מוכנים להקריב סכום כזה, גם אם הם צודקים".

 

שנידור היה חלק מצוות ההיגוי בדו"ח האגודה לזכויות האזרח, ועבודה אקדמית שלו על SLAPP בישראל שימשה חומר רקע לדו"ח. לדבריו, "הבעיה היא שאתה מפנים את המציאות שבה הוכחת צדקתך היא עניין יקר, וההפנמה הזו תלווה אותך בעתיד, ולא רק אותך. גם חבריך ופעילים אחרים - כולם מפנימים שצריך לשתוק או להיזהר. וזה בדיוק הסיכון, שכולם יפחדו".

 

הדו"ח של האגודה לזכויות האזרח סוקר אינספור תביעות שהוגשו כמעט בכל תחום: מעסיקים תובעים תביעות לשון הרע עובדים שמבקשים להתאגד, וכך יוצרים איום שמשתיק את העובדים; יצרנים תובעים או מאיימים בתביעה נגד צרכנים שהתלוננו בפומבי על מוצר או שירות; יזמי נדל"ן תובעים פעילים סביבתיים או סתם דיירים סרבנים שתלו שלט על מרפסת ביתם ("בתחום התכנון והבנייה יש נחשול גדול של תביעות... שמאיים להטביע ארגונים, נבחרי ציבור ואזרחים ש'מפריעים לאינטרסים' נדל"ניים", נכתב בדו"ח).

 

גם ראשי ערים ומועצות מקומיות גילו את נפלאות הדיבה, והשלטון המקומי נהפך לכר פורה לאיומים ותביעות לשון הרע נגד תושבים מוחים, חברי אופוזיציה קולניים או מקומונים שאינם מתיישרים עם הקו של ראש העיר ("תביעות דיבה שמגישים ראשי ערים גם ממומנות פעמים רבות בידי העירייה, כך שלראש העירייה זה לא עולה שקל. זה עניין שחייבים לגדוע", אומר פינצ'וק). וכמובן, עיתונאים ואמצעי תקשורת, שהפרסום הפומבי הוא לב עבודתם וייעודם, חוטפים דרך קבע איומים ותביעות דיבה מרתיעות.

 

באופן לא מפתיע, הפופולריות של האינטרנט והרשתות החברתיות הפכה בשנים האחרונות גם בלוגרים ואפילו קבוצות פייסבוק ליעד לאיומים בתביעות לשון הרע. "מאיימים אפילו במקרה של כתיבת ביקורת בבלוג על שירות מבעל עסק", מספר אלעד זלומונס, חבר בוועד איגוד האינטרנט הישראלי וממקימי שירות הבלוגים בלוגלי, שנסגר בינתיים. "אני אישית כתבתי ביקורת בבלוג שלי ('אלעד בבלוגלי') וחטפתי איום בתביעה של 600 אלף שקל. זה מגיע על נייר משרד עורכי דין מהודר, וכתוב שם שלפי החוק אפשר לתבוע אותך לשלם פיצויים ללא הוכחת נזק. זה מלחיץ. בן אדם רגיל אומר לעצמו: 'רק לשאול עורך דין יעלה לי 2,000 שקל', ומעדיף להתקפל. אני אמנם לא התקפלתי והאיום נעלם, אבל המקרה הנפוץ הוא שבלוגרים מתקפלים. זה האפקט המצנן".

 

פרופ' בירנהק. "עידן הרשת משנה את כללי המשחק" פרופ' בירנהק. "עידן הרשת משנה את כללי המשחק" צילום: עמית שעל

 

"הכללים המשפטיים היפים של חופש ביטוי כזכות יסוד עוצבו בפסיקה הישראלית בשנות החמישים, אבל כולם התייחסו אז למדיה הישנה", אומר פרופ' מיכאל בירנהק מאוניברסיטת תל אביב, המתמחה במשפט וטכנולוגיה. "הם התייחסו לביטוי גבוה של תוכן, ובתחומים כמו פוליטיקה, ביטחון, יחסי חוץ. היום, בעידן הרשת, הנגישות לכתיבה יותר גבוהה ואפיקי הדיבור התרחבו מאוד. זה הרחיב את מעגל הנפגעים, כי כיום מדברים גם על השכן, ראש העירייה וחברת הסלולר המרגיזה. בסביבה הדיגיטלית טמון הפוטנציאל הדמוקרטי הגדול של הרשת, אבל השחקנים החד־פעמיים הם אלה שנפגעים מיד. אין להם מיומנות, אין להם כסף, ואין להם איך להתמודד עם איום או תביעה כספית".

 

שיגעון

 

מורגנשטרן אינו אדם קל. בן 70, נראה פחות מ־60, אלוף אירופה לגילו בטריאתלון אולימפי, עושה מילואים בהתנדבות בדובר צה"ל ("אני שולט בצ'כית ובגרמנית") וחבר בכיר בתנועת הבונים החופשיים. יש לו תואר ראשון בכלכלה ושני במינהל עסקים. אשתו הראשונה נהרגה בתאונה לפני כ־20 שנה והוא חי כיום בזוגיות חדשה. יש לו ארבעה ילדים בוגרים, שבעה נכדים, והוא מאלה שעוד קוראים למשקל המכל "טרה".

 

עו"ד נירית לוטן מהקליניקה לצדק סביבתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, שייצגה את מורגנשטרן בערעור למחוזי, מכנה אותו "משוגע לדבר, שמשתייך לקבוצה נדירה של אזרחים שאכפת להם, שמוכנים להילחם ולשלם מחיר כלכלי ואישי על נושאים שחשובים בעיניהם גם מחוץ לחצרם הפרטית".

 

גלעד אוסטרובסקי, ראש תחום פסולת ומיחזור באגודת אדם טבע ודין, מתנסח באופן ישיר יותר: "בעל קול רועם, מתבטא בבוטות, לעתים בניגוד לדעתי", הוא מגדיר אותו. ההגדרה הזאת לא מנעה מאוסטרובסקי - אולי דווקא להפך - להעיד לטובת מורגנשטרן בבית המשפט. אדם טבע ודין עצמה, כמו גם ארגון חיים וסביבה, הצטרפו לערעור של מורגנשטרן במחוזי כ"ידידי בית המשפט". "חשבנו שיש מקום להגן עליו", אומר אוסטרובסקי. "זה מקרה מאוד מעניין, שבו באמת מדובר באדם שאומר דברים קשים, אבל מולו עומד גוף גדול וחזק, שבאותה העת פעל בעוצמה רבה. התאגיד נשלט בידי יצרני המשקאות הגדולים, שבאותה תקופה ממש חיבלו בחוק. בינתיים הם שבו לדרך הישר, אולם באותו זמן ראינו זאת בחומרה רבה, במיוחד לאור מעמדו המיוחד של החוק וחשיבות החלת עקרון אחריות היצרן המורחבת. לכן העדתי לטובת מורגנשטרן וגם הגשתי תצהיר לבית המשפט. ומכיוון שפסק הדין בשלום יצר תקדים מסוכן שמגביל את חופש המחאה והמעורבות הציבורית, התערבנו והצטרפנו לערעור".

 

נחמה

 

נחמה רונן, יו"ר תאגיד המיחזור, היא דמות חמקמקה. היא היתה מנכ"לית המשרד לאיכות הסביבה מ־1996 עד 1999, כשחוק הפיקדון עבר בכנסת, אבל התנגדה לחקיקתו. מבקריה טוענים שהגלימה הירוקה שעמה יצאה מהמשרד היתה בדיוק מה שחיפשו יצרני המשקאות, בעלי תאגיד המיחזור, כשמינו אותה ליו"ר. לאורך השנים הפכה רונן לאחת הנשים החזקות והמקושרות במשק הישראלי. כיום, פרט לתפקידה בתאגיד המיחזור (משפחת ורטהיים), היא מכהנת כיו"ר ממן מסופי מטען (משפחת לבנת) וכדירקטורית בבנק הפועלים (שרי אריסון) ובשח"ל. בעבר כיהנה, בין השאר, כדירקטורית בתעשיות מלח (משפחת דנקנר) ובבז"ן (משפחת עופר) - אחת החברות שזוכות לביקורת הקשה ביותר מארגונים ירוקים.

 

תחת ניהולה התנגד התאגיד לדרישה להרחיב את החוק ולהטיל פיקדון גם על בקבוקי המשקה הגדולים. גם כשהנימוקים היו ענייניים, הם תאמו להפליא את האינטרס של יצרני המשקאות. ההתנגדות הזאת, בין היתר, הובילה ב־2007 את חיים וסביבה להעניק דווקא לתאגיד המיחזור את פרס "הגלובוס השחור", שמוענק לארגון שפגע בסביבה.

 

מורגנשטרן. מדבר על בקבוקי פלסטיק כפי שהורה מדבר על הילדים שלו מורגנשטרן. מדבר על בקבוקי פלסטיק כפי שהורה מדבר על הילדים שלו צילום: תומי הרפז

 

מורגנשטרן רואה ברונן אויבת אישית ממש, ובטוח שגם היא רואה בו כזה. "היא השפילה אותי בכל כלי תקשורת", הוא אומר, ומייחס לה את המיליטנטיות של התאגיד במאבק מולו. "אחרי שבית המשפט חייב אותי לשלם 117 אלף שקל, פניתי לתאגיד וביקשתי לפרוס את הסכום לתשלומים משום שלא יכולתי לשלם את הכל בפעם האחת", הוא אומר. צריך להיות קר מאוד, או כועס מאוד, או לגמרי נקמני, כדי להתעקש לגבות מאדם פרטי תשלום מיידי של סכום כזה. בוודאי כשהזוכה הוא תאגיד שעומד לרשותו תקציב של מיליונים. אבל התאגיד התעקש לגבות הכל בבת אחת וסירב בתוקף לפרוס לתשלומים.

 

היה נימוק, כמובן. לא שרירות לב. במכתב התשובה לבקשת הפריסה טענו עורכי הדין של התאגיד שמורגנשטרן "שם ללעג ולקלס" את פסק הדין, כשבחר לפרסם את מודעת ההתנצלות שחויב בה בעיתון "יתד נאמן" דווקא. "נוכח בחירתו... אין מקום לצפות כי מרשי יוותר על זכותו לביצוע פסק הדין ככתבו וכלשונו", כתב עו"ד גזית. לא חלף זמן רב והתאגיד פנה להוצאה לפועל והטיל עיקול מיידי על חשבון הבנק של מורגנשטרן ועל ביתו. "הם רצו לשבור ולהרוס אותי", הוא אומר. "נאלצתי לגייס את הכסף מכל מיני מקורות, זה לא היה פשוט בכלל. עם ההוצאה לפועל, שילמתי בסופו של דבר 135 אלף ו־29 שקלים". וברקע, נזכיר, עוד עומדת ותלויה בבית המשפט תביעה בגובה 100 אלף שקל נוספים.

 

 

עו"ד נירית לוטן, צילום: מתן גרפינקל עו"ד נירית לוטן, צילום: מתן גרפינקל צילום: מתן גרפינקל

 

מִשפוט

 

"תאגיד המיחזור לא היה צריך את התביעה כדי להשיג איזשהו הישג בזירה הציבורית", אומר עו"ד שנידור. "הרי גם פסק דין בשלום לא קידם אותם בדיון הציבורי האמיתי. אילו רצו לדאוג לתדמיתם ולחשוף את הישגיהם, הם יכלו להגיב במקומות שבהם מורגנשטרן התבטא, או לפרסם מודעות משל עצמם. שם, בזירה הציבורית, מתנהל הדיון. רק הסכום שתבעו מעיד על כוונת ההשתקה. אילו היו תובעים 50 אלף שקל - מילא. אבל סכום תביעה מופרך של 500 אלף שקל הוא כמעט שימוש לרעה בהליכי משפט".

 

"מִשפוט השיח הציבורי גורם נזק גדול מאוד", אומר פינצ'וק. "החקיקה בתחום לשון הרע נחקקה כשהעיתונים היו חזקים והם היו המקום שבו התפרסמו דברים. היא נועדה להגן על האזרח מול העיתון החזק. מאז העיתונים נחלשו, והמוקד בכלל עבר לרשת. אבל השופטים חושבים על עולם האתמול. פסקי הדין לפעמים טכנוקרטיים ונתפסים לטעות עובדתית קטנה ושולית מתוך אינסוף אמירות נכונות - אבל הטעות הזאת מספיקה כדי לזכות במשפט. על הנתבע מוטלת החובה להוכיח שאמר אמת או שעומדות לו ההגנות שמעניק החוק, וזה דורש דיוני הוכחות והמון כסף ומאמץ".

 

"בבתי המשפט בחו"ל, בעיקר בארצות הברית", אומר שנידור, "התפתחה פרקטיקה שעוזרת להגן על פעילים. פעמים רבות קיים שלב מקדים, שמסנן תביעות שסיכוין נמוך וחוסך את ניהולן. בתי המשפט גם אינם מהססים לפסוק פיצויים גבוהים במיוחד נגד מי שעשו שימוש לרעה בתביעה, כדי להרתיע תובעים עתידיים. בארץ לעומת זאת בתי המשפט מנהלים את התביעות הללו כמו כל תיק, והם לא מספיק אקטיביים. הם מתעלמים מכך שעצם ניהול המשפט הוא עול עצום על אדם פרטי או ארגון סביבתי. מדובר באינטרס חברתי לשמור על האפשרות להעלות דיון ציבורי על סדר היום. כשבית המשפט פסיבי, הוא משחק לידי מי שנוקט את אסטרטגיית ההשתקה".

 

זכייה

 

מורגנשטרן בכל זאת לא נשבר. את הערעור לבית המשפט המחוזי הגישה בעבורו עו"ד לוטן, ללא תשלום, בגלל העניין העקרוני. ב־11 בפברואר פרסם המחוזי את פסק דינו, שהפך את החלטת השלום כמעט לחלוטין. בית המשפט קבע שלא היתה לשון הרע בארבע התבטאויות של מורגנשטרן מבין החמש שבגינן נתבע. הוא חויב רק בגין חלק מאמירה אחת, שלפיה התאגיד שילם לכאורה כסף לגוף פרטי כדי שזה יגיד שחוק הפיקדון יקר. אלא שגם בגין ההתבטאות הזאת הקטין בית המשפט את הפיצוי מ־40 אלף שקל לעשרת אלפים בלבד. הוא קבע שמטרתו של מורגנשטרן בהתבטאויותיו "לא היתה לפגוע (בתאגיד) אלא להביא לידי שינוי המדיניות". בית המשפט התייחס במפורש לרושם שקיבל, לפיו התאגיד ביקש להשתיק את מורגנשטרן, וציין כי התאגיד החליט להימנע מלתבוע את העיתון "גלובס" שפרסם כתבה נגדו או את חיים וסביבה שהעניק לתאגיד את הגלובוס השחור - חרף מכתבי איום ששלח אליהם. המחוזי גם קבע שהתאגיד הוא שישלם למורגנשטרן 45 אלף שקל לכיסוי הוצאותיו.

 

מה הרגשת אחרי הזכייה? "הרגשתי טוב. אבל רק כשהתחילו לחזור אליי פידבקים הבנתי את גודל ההישג". מה למדת? "שיש שופטים בירושלים, אבל נדרשת עלות אדירה, של כסף ומאמץ נפשי, כדי להוציא את הצדק לאור. 98% היו נשברים לפניי. אם אני, אחרי מאות מרתונים שרצתי בחיי, כמעט נשברתי, אחרים היו נשברים הרבה קודם". למה אתה עדיין כועס? "כי ראיתי איך מתנהלות מדינות מתוקנות בעולם והבנתי שחוק הפיקדון הוא מכשיר שהיה יכול להביא אותנו למצב של חברה נורמטיבית מבחינה סביבתית. זה היה מנוף גדול, וזה לא קרה בגלל התאגיד, שהרחיק את הציבור מהמיחזור".

 

ההתעקשות של מורגנשטרן והמאבק שניהלו לאורך השנים ארגונים ירוקים תרמו בסופו של דבר לשינוי. ב־2010, בחלוף עשור מאז חקיקת חוק הפיקדון, נעשה בו תיקון דרמטי: התאגיד נמחק מהחוק כגוף מתווך, האחריות הוטלה מחדש על היצרנים עצמם, ויעד האיסוף השנתי תוקן ל־77%. תיקון חשוב עוד יותר הוא שנקבע בחוק מתווה לצירוף הבקבוקים הגדולים לחוק הפיקדון. לפי המתווה, עד 2014 יידרשו היצרניות להוכיח שהצליחו לאסוף לפחות 50% מהבקבוקים הגדולים באופן וולונטרי, ללא פיקדון. אם לא יצליחו, יוטל פיקדון גם על הבקבוקים הללו.

 

עכשיו אתה יכול לנוח קצת? "מאז התיקון לחוק כבר יכולתי קצת לנוח. אבל גם התיקון הזה הוא עיוות של הצעת החוק הממשלתית, משום שלא נכללו בו בינתיים המכלים הגדולים, ויש ליצרנים עד 2014 להוכיח שהם מצליחים לאסוף את הגדולים באופן וולונטרי בלי פיקדון, ואין מי שיודע באמת כמה אוספים...".

 

ב־2 במרץ, בעקבות פסק הדין הנחרץ במחוזי, מחק התאגיד את התביעה השלישית שהגיש נגד מורגנשטרן. בית המשפט חייב את התאגיד בהוצאות של 8,000 שקל.

 

בטל שלח
    לכל התגובות