מסעות נזיר ההייטק בעקבות הוויברטור המושלם
עוזי דביר, פעם אחד מנערי הזהב של הטכנולוגיה הישראלית, עשה כמה מיליונים וחי במעברים תכופים בין עבודות ומדינות, בין הבודהיזם לסינגולריות. עד שיום אחד לדייט שלו התקלקל הדוש באמבטיה, ודביר הגה פטנט שמתחבר לצינור ואמור לשנות את המיניות הנשית, שלא לומר את העולם כולו. תענוג של סטארט-אפ
שישי אחר הצהריים, בית הקפה התל־אביבי מתמלא אנשים. בחוץ רוח עזה, אבל עוזי דביר מתעקש על שולחן חשוף על המדרכה. לידו מתיישב רוזיליה, זאב זקן עם פרווה שחורה מאפירה. בתוך בית הקפה, מסביר דביר, "נמצא הכלב שהכי שונא את רוזיליה. אם ניכנס פנימה הם יקרעו אחד לשני את הצורה". הוא גדול גוף ולבוש ברישול: סווטשירט פליז מכוסה שערות חתול דבוקות אליו וג'ינס ב־50 שקל מהשוק. מתוך הפרצוף העגול והראש הקירח הירחי מביטות שתי עיניו התכולות, השמחות והעליזות, ועל שפתיו חיוך רחב, תמידי.
הוא מרים מהרצפה שקית פלסטיק מהוהה ומשומשת ושולף ממנה שפופרת של מקלחת, כזאת שעולה רק כמה עשרות שקלים. "הנה זה, זה המוצר הסופי". אני מביט בו נדהם: "זה המוצר שאתה מדבר עליו ומפתח כבר יותר משנתיים?". "כן", הוא אומר בגאווה, "זה מה שהיה פעם ה'דו־שימושי' ונהפך ל'פרייבט ג'ט'. זהו הוויברטור החדש שעומד לשנות את העולם". הוא מנתק במשיכה את ראש הדוש החוצה מהצינור. בקצה הצינור מתגלה כעת רכיב פלסטיק, מעין טבעת מאורכת שנראית כמו מה שאינסטלטורים היו פשוט קוראים לו מחבר, אבל מסתיימת בפּייה ורודה. רגע של שתיקה מביכה משתרר באוויר.
אני מביט בדביר (45) ומתקשה להבין איך טבעת האינסטלטורים הזאת אמורה לתרום למהפכה מינית. ואז אני נזכר ב"בזמן האחרון דווקא עומד לי", סיפור של אתגר קרת מספרו האחרון "פתאום דפיקה בדלת". הגיבור הוא איש עסקים שסובל מאימפוטנציה ולא מסוגל לשכב אפילו עם המאהבת שלו. דביר הוא ההשראה לגיבור הזה, כמו לעוד כמה גיבורים של קרת (למשל נמרוד ב"הג'ננת של נמרוד" מ"הקייטנה של קנלר" והשמנמן בסיפור "השמנמן" ב"אניהו"). ככה נראית גם השיחה עם דביר. לא תמיד אפשר להיות בטוח שמדובר באיש אמיתי, ושאף סופר חד עט לא כתב את מה שיוצא לו מהפה.
"היום, אם אתה מושך את הראש דוש סתם, הגומייה נופלת והמים מתפזרים ואתה לא מקבל את האפקט הנכון", הוא מסביר לי בשיא הרצינות, ואז מספר איך נולד הגילוי. הוא תיקן את הדוש במקלחת של בחורה שיצא איתה, "אני הרי מהנדס", אומר האוטודידקט, ואז נדרש לתקן אותו שוב, ושוב, ושוב. "זה שיגע אותי, רציתי להחליף את כל המנגנון. אבל אז הבחורה סיפרה לי שהיא מוציאה את הראש של הדוש כדי לענג את עצמה עם זרם מים ממוקד, וזה בעצם הדבר היחיד שאיתו היא מצליחה להגיע לסיפוק".
דביר, יזם בנשמתו, הבין מיד שהוא נתקל ברעיון מבריק. הוא הגה חלק שמתלבש על צינור המקלחת - נסתר מהעין, לבקשת הנסייניות - ומוציא זרם ממוקד אבל רך, "להבדיל מראשי דוש רגילים שממקדים שפריץ חזק. זה שאני פיתחתי מוציא זרם למינרי", הוא מתלהב ומנופף בצינור הדוש מעל ראשו, מושך מבטים מיושבי הקפה. "כשאתה לוקח צינור ומשפריץ איתו מים, המים חושבים שהם עדיין בתוך הצינור ואז הם מסתובבים בסיבוביות שהצינור הקנה להם. זה מרגיש אחרת משפריץ. אתה רואה פה את הפתח הוורוד? הוא מקטין את החור ומחזק את הזרם. יש בחורות שצריכות זרם מאוד חזק, והמכשיר הזה מאפשר להן לקבל אותו. דבר כזה צריך להיות בכל בית".
באפט של האורגזמות, גייטס של הסיפוק העצמי
כמו בסיפורים של קרת, המזל של דביר הוא שהוא לא לבד עם הרעיונות שלו. תמיד יש שם איזה חבר שזורם איתו זרימה למינרית. במקרה הזה מדובר בגיל דיין (43), ממקימי ה־VOD של HOT ויועץ לחברות אינטרנט ברחבי העולם, שפשוט הקים עם דביר חברה מיוחדת לצורך העניין, טס לסין וחזר עם אב־טיפוס. דביר מספר שהמוצר "חולק למאה נסייניות מכל שכבות האוכלוסייה, ולהפתעתנו גילינו שיותר מ־90% מהנשים נהנות מזה. חלק מהנסייניות אמרו שזו הפעם הראשונה שהן הגיעו לאורגזמה במקלחת, וזה ממש ריגש אותי. פגשנו גם נשים מבוגרות שהתאלמנו ובזכות המכשיר הן למדו לחוות את המיניות מחדש דרך המקלחת".
למה אתה כל כך מתרגש מזה שאשה מגיעה לסיפוק במקלחת?
"אנחנו לא עושים את הסטארט־אפ הזה בשביל הכסף. אם נראה מזה כסף, מה טוב".
מדהים שאתה קורא לזה סטארט־אפ ולא צינור שרברבים.
"זה לגמרי סטארט־אפ, כי אנחנו הולכים להפיץ מם Meme)) כמו אייפון. מם זה הרי רעיון שמתפשט בעולם. אם הוא מתפשט באופן נרחב, זה הופך לתופעה. מי שהמציא את הרעיון שיש אלוהים המציא מם, רק אחר כך המציאו דתות וכל מיני דברים כאלה. הממים חיים כמו גנים, וכמו שהגנים בעולם מתרבים ככה גם הממים. גם המקלחת, אגב, זה מם שהצליח כי פעם לא היו מקלחות. הרעיון שלנו הוא מם שמלווה במוצר ונועד בעצם לעשות אאוטינג לכל הנושא הזה של אוננות נשית.
"אם תרצה, זה מתחבר למם של שחרור האשה, לתת לנשים את הדבר הכי בסיסי שהוא לענג את עצמן. זה כמו אוכל, שתייה ואוויר. אני רוצה שכיוון שעכשיו ישנו המוצר הזה לא יחביאו את הרעיון הזה. הרעש שהמוצר יעשה יחזיר את הדבר הזה למודעות ויהפוך אותו ללגיטימי. אני רוצה שבבית ספר בכיתה ג' ילמדו קודם כל את הילדים אבולוציה ודבר שני שילמדו אותם לאונן בצורה הכי טבעית, ואז לא תיווצר הדחקה מינית בחברה, שהיא בעצם כלי לשלוט באינדיבידואלים. כשאני שולט במיניות שלך, אני שולט באחד הדברים הכי בסיסיים. ומעבר לכל הנושא האידאולוגי, אני בעצם מביא רק טוב לעולם, ולא רק לנשים אלא גם לחלק מהגברים שהם בעלי רמה התפתחותית גבוהה. כל גבר שדיברתי איתו, מהמילייה והחוגים שבהם אני מסתובב, רצה לקנות את זה לאשתו.
"אם ביל גייטס או וורן באפט הם האנשים הכי עשירים בעולם אז אני רוצה להיות הגבר שגרם להכי הרבה אורגזמות אצל נשים. אני רוצה לשבת פה איתך ובכל שלוק שאני לוקח מהקפה אני יודע שבחורה איפשהו על פני הגלובוס מגיעה לסיפוק, אם לא בזכותי אז בעזרתי. אני רוצה להביא את השינוי הזה לעולם, ובגלל זה אני גם לא מודאג אם יעתיקו את המוצר. להפך, אם אני אגיע למצב שיעתיקו אותו - זה אומר שיותר אנשים ישתמשו במוצר".
בינתיים הוא מוכר אותו ב־30 דולר, דרך האתר שלו myprivatejet.net. "משלוח חינם מסביב לעולם!", מכריז האתר שנפתח רק בשבוע שעבר והוא מעוצב במראה של חברת תעופה משנות השישים, לרבות סרטון הסבר מבריק של דיילת המכונה "ד"ר ורוד". הפייסבוק של דביר מתהדר בסיסמה "כל אשה ובת מתענגת באמבט".
עובד רס"ר בממר"ם וחבר של ינקי מרגלית
ההתלהבות של דביר, הוא אומר, סחפה גם את המילייה שלו, שלדבריו מתרגש מאוד מהמחבר הפלאי. המילייה הזה כולל את החברים הטובים הבמאי גור בנטביץ' ("הכוכב הכחול", "משהו טוטאלי" ועכשיו "לרדת מהעץ") ואתגר קרת, חברו הטוב מאז גיל 3, שלא רק כתב עליו אלא גם השקיע איתו בבורסה ותבע איתו את בנק הפועלים על עמלת יתר שנגבתה על השקעותיהם.
חברי נעורים אחרים שלו לא עסקו ברוח אלא בתוכנה, וצמחו להיות ענקי הייטק. שלמה קרמר, למשל, ממייסדי צ'ק פוינט ("התחלנו לעבוד יחד, באותו יום, בחנות מחשבים ברחוב דיזנגוף, ואחר כך עברנו יחד לחברת תוכנה"), או ינקי ודני מרגלית מאלאדין, וגם עופר שם טוב, שהחברה שלו ClassX השתלבה בווקלטק, שהעבירה קול דרך רשתות. "כולם נהיו מיליונרים או מולטי־מיליונרים. גם אני עשיתי כמה מיליונים, אבל לא נהייתי מיליונר", אומר דביר. הוא גדל ברמת גן, שנא מחשבים אבל אהב אלקטרוניקה. בגיל 14, כשחבר טוב שלו קנה מחשב, הוא אמר: "אתה מפגר, בוא נשחק כדורגל". אבל החבר הסביר שהוא מתכנת משחק, ודביר נדלק. "אני לא גאון במתמטיקה, בקושי עשיתי בגרות ארבע יחידות, אבל יש לי יתרון בכל מה שקשור למחשבים. כשאני מתכנת המוח שלי נמצא במצב של float, סוג של זרימה מדיטטיבית. אחרי חצי שעה הבנתי על המחשב שלו יותר ממנו, ואחרי עוד חצי שעה כבר לימדתי אותו איך מתפעלים את הדבר הזה".
אחר כך הוא למד קצת תכנות, ומהר מאוד, עוד כנער, התחיל להרוויח מזה כסף. בצבא התקבל לממר"ם, "אבל לא רציתי לחתום קבע, ואמרתי להם שאין לי מה ללמוד בקורס כי ידעתי כבר הכל". בתגובה, מפקד הקורס הפך אותו לעובד רס"ר. רשמית הוא נשאר עובד רס"ר, בפועל, הוא מספר, תכנת ביחידת מחשב חצי פיראטית שהקים איזה סגן אלוף בקריה, ובמקביל הצטרף לאלאדין והיה אחד העובדים הראשונים בחברה החדשה של האחים מרגלית (ינקי מרגלית: "הוא איש מדהים, אינטליגנטי, חושב מחוץ לקופסה, מלא רעיונות מקוריים, שהצעיד את החברה שלנו קדימה"). "אחרי שנתיים טסתי לניו יורק ורציתי לפתוח מוסך לאופנועים כבדים. פיתחתי אובססיה לאופנועים, רציתי לבנות ולפרק אותם", אבל בסוף חזר לארץ, להיות מנהל פיתוח מוצר בחברת ח.מ, וב־1993 אלאדין הונפקה, "ואני מכרתי את המניות שלי והרווחתי את המיליון הראשון. אחר כך פיתחתי תוכנה למתקני שטיפת מכוניות, ועד היום היא מכניסה לי חשבון חודשי מכובד". ב־1994 חזר לאלאדין ועבד על התוכנה Hope שאפילו זכתה בפרס מטעם מגזין "Byte" בתערוכת Cebit 1996 בהאנובר, גרמניה.
חיי נצח, או לפחות ויברטור משפריץ
ואז הבריק הרעיון ההודי. "ישבתי בבית וחבר רצה שאני אבנה בשבילו פרויקט תוכנה. אמרתי שאין לי כוח, כי יש בעיית מתכנתים בישראל. אז הוא אמר: 'בוא ניסע ונביא מתכנתים מהודו'. אמרתי שלהביא מתכנתים מהודו זה בעיה בגלל הוויזות ואז עלה הרעיון שכדאי לנסוע ולהביא את התוכנה להודו, וזה כבר באמת היה מגניב כי נוסעים להודו. הקמנו את קארי תעשיות תוכנה והתחלנו להעסיק מתכנתים לחברות ההייטק הגדולות ביותר. עם חלק זו היתה הצלחה מסחררת ועם חלק כישלון חרוץ, ואחרי שלוש שנים, בגלל בעיות וכשלים בניהול, החברה נסגרה".
איך יצרתם שם קשרים, אני שואל, מנסה לרדת לפרטיה של ההרפתקה ההודית. "זה קל מאוד. היום כשמדברים על הרווחים הכלואים אנשים לא יודעים על מה הם מדברים. המדינה הרי אומרת 'בואו תקימו פה חברות', אז למה שישלמו מס חברות? החברות האלה נותנות פרנסה לאנשים, יש עליהן תחרות בעולם. כשהגענו להודו, עם כל הזוהמה והפרות ברחוב, בתוך שעה מהרגע שנחתנו היתה לנו פגישה עם נציג הממשלה שהכניס אותנו למשרד הממוזג שלו ואמר לנו: 'תקימו פה חברה ולא תשלמו מס הכנסה בחיים, לא תשלמו מס על ציוד שאתם מביאים. רק תעסיקו פה עובדים ותשלמו להם משכורת. בסוף לא עשינו את זה ככה, אבל הרעיון הוא שיש תחרות עולמית ורוצים שחברות יעסיקו אנשים. וישראל נהיתה מה שהיא במידה רבה בזכות אותן חברות. אין לי בעיה שטבע לא משלמת מס כי היא משלמת משכורות ואחוזים רבים הולכים למסים. עם הכסף שהעובדים מרוויחים הם קונים דברים בארץ ומשלמים עוד מס. הכסף הזה נשאר בארץ. בסין יש כוח אדם מצוין, ברוסיה יש כוח אדם מצוין, ההודים יודעים אנגלית הרבה יותר טוב מהישראלי הממוצע והם יותר טובים מהישראלים בפיתוח תוכנה. הם אמנם פחות חזקים ב־innovative, ונכון, הם מאוד רחוקים מה־marketing, אבל גם הישראלים מאוד רחוקים מה־marketing. היום 70% מהעסק זה marketing, האייפון זה marketing".
אחרי הודו ייעץ לקרנות הון סיכון, ולאחר התפוצצות הבועה ב־2001 חזר לאלאדין כסמנכ"ל טכנולוגיות, ושם "פיתחתי מוצרים, בניתי חטיבת מחקר חדשה, עשיתי הרבה עסקאות עם סיסקו. בכלל, הבאתי את החברה ממצב של שפל למצב של שיא". אחר כך היה מעורב בסטארט־אפ בתחום המוזיקה שנקרא Jogli, הכיר איזו אוסטרלית באינטרנט ועבר לגור איתה שם, ואחר כך חזר לארץ ועבד כסמנכ"ל פרויקטים מיוחדים ב־Wix, חברה בת מאות עובדים שמאפשרת בניית אתרים בחינם.
כל השנים האלה היו עדיין בסימן הודו. את המתכנתים ההודים דביר העסיק בפונה, לא רחוק מהאשראם של אושו, ואחרי כמה ימי עבודה מרוכזים היה פושט את הבגדים הרשמיים, לובש גלימה סגולה ומתרגל מדיטציה. גם כשחזר לארץ ונסע לאוסטרליה המשיך עם הבודהיזם והמדיטציה, עד שלפני שנתיים עזב הכל וחתך למדע. "התיאוריות המדעיות יותר רדיקליות מהתפיסות הבודהיסטיות", הוא אומר. האהבה החדשה שלו, שהוא מדבר עליה ללא הפסקה, היא התפיסה הסינגולרית, שקושרת את התודעה לטכנולוגיה ומתכננת לכולנו חיי נצח בעזרתה.
עסקים הוא כבר לא כל כך עושה. "יש לי מספיק כסף", הוא אומר. במקום זאת הוא נצמד לגורו חדש, אליעד כהן, "שטוען שאין כל כך טעם להשקיע אנרגיה בלשנות את המציאות כי הרבה יותר פשוט לקבל את המציאות כפי שהיא, ואם תנסה לשנות אותה יהיו הרבה יותר דברים שלא מוצאים חן בעיניך. אני חי בצורה שהיא הרבה סתלבט, אבל כנראה ככה אני מתוכנת. אני פשוט לא רוצה שמישהו ישנה לי את התוכניות של הממים, אבל אולי המם הזה של הוויברטור המשפריץ יוכל לעשות משהו".
