• תפריט
מוסף 10.01.2013

המהפכה התעשייתית

כריס אנדרסון, עורך "Wired" המיתולוגי ומאנשי הטכנולוגיה המשפיעים בעולם, זיהה את המהפכה הבאה - זו שמעבירה את הייצור מהתעשיינים לצרכנים, מהמפעלים למדפסת הביתית, מהמהנדסים לכל אדם עם חוש טכני. בראיון למוסף כלכליסט הוא מסביר מיהם "המייקרס", למה הוא הצטרף אליהם ואיך אנשים שמכינים לילדיהם צעצועים במדפסת תלת־ממד ישנו את הכלכלה ואת העולם

אסף גלעד 08:5010.01.13

בראשית היתה המהפכה התעשייתית. זו שנולדה עם מכונת הטווייה ג'ני שהומצאה ב־1764 והכניסה את אנגליה ואחר כך את העולם כולו לעידן המתועש. אחר כך באה המהפכה התעשייתית השנייה, זו של המחשוב, הדיגיטיזציה, האינטרנט והמובייל, שגם היא ייצרה מציאות חדשה לגמרי. עכשיו, טוען כריס אנדרסון, אנחנו עומדים בפתחה של המהפכה התעשייתית השלישית, זו שמפקיעה את הייצור מידי התעשיינים והמפעלים ומעבירה אותו להמונים. וכשאנדרסון חושב על המהפכה הזאת, הוא רואה לנגד עיני את ג'ורדי מונוז.

 

מונוז (25) גדל בטיחואנה שבמקסיקו, על גבול ארצות הברית. כשהיה בן 19 חברתו נכנסה להיריון, הוא עבר איתה לפרבר של לוס אנג'לס, חיכה לגרין קארד, השתעמם בבית, והמציא טיסן־מסוק. בלי יום אחד בקולג' או באוניברסיטה, בלי מעבדות, בלי כסף, למונוז היה כל מה שצריך בשביל להיות תעשיין - ראש מבריק ויצירתי ומוצרים בסיסיים מחנות אלקטרוניקה. כך בדיוק נראית המהפכה התעשייתית החדשה: אין לה גבולות, אין לה דרישות מוקדמות, והיא מתרחשת במקביל בסלונים, בחדרי העבודה ובגראז'ים בכל העולם. מונוז הוא היום מנכ"ל חברת 3D Robotics, חברה שהקים עם אנדרסון - איש מפתח בתעשייה שהחליט להמר על ילד שינהל לו את העסק - ושמגלגלת כבר 5 מיליון דולר, מעסיקה 50 עובדים, מחזיקה שני מפעלים ומשווקת לרחבי העולם רכיבים אלקטרוניים וערכות להרכבה של רובוטים מעופפים.

 

כריס אנדרסון כריס אנדרסון

 

מונוז, ובשמו המלא ג'ורדי מונוז ברדלס, הוא הפנים של מה שנהוג לכנות "תרבות ה־Makers" - "העשיינים", היצרנים הביתיים - ושל הבשורה שהיא מביאה איתה. אנדרסון הוא המנסח שלה, המתעד הרשמי, האיש שמזהה את השינוי הגדול בזמן אמת. כעורך המיתולוגי של מגזין הטכנולוגיה המוביל בעולם "Wired", מ־2001 ועד שנה שעברה, אנדרסון היה אחד האנשים עם החוש הכי חד לדבר הבא. ב־2004, למשל, פרסם את "הזנב הארוך", מאמר מפתח שכעבור שנתיים נהפך לאחד הספרים המשפיעים על עידן הרשת והמדיה, ומתאר את האופן שבו רעיונות ומוצרים מתקבלים כיום בציבור הרחב, עם הרבה מאוד שוקי נישות ומסה גדולה יותר של התכנים לקהילות מהתכנים למיינסטרים. ב־2009 פרסם את הספר "חינם", שגם הוא התבסס על מאמר שלו וניתח את המודלים הכלכליים החדשים שמאפשרים לשווק לקהל הרחב מוצרים חינם כבסיס להכנסות עתידיות. ב־2010 פרסם את "Atoms Are the New Bits", מאמר שעסק בהרחבה בתרבות המייקרס, ובאוקטובר האחרון הוציא לאור את "מייקרס: המהפכה התעשייתית החדשה", ספר שזוכה מאז לתהודה אדירה והתברג במהירות לרשימות רבי־המכר. הפעם השינוי שאנדרסון מזהה כל כך גדול, שהוא הרגיש שהוא חייב להיות חלק ממנו, ולא רק המתעד שלו, ולכן עזב את "Wired" והקים חברה.

 

אז מה בעצם כוללת המהפכה התעשייתית הזאת? בקצה המוכר יותר שלה נמצאות המדפסות התלת־ממדיות, שמאפשרות לכל אדם להדפיס בבית מוצרים, והופכת כל אחד עם חוש טכנולוגי בסיסי וחיבור לחשמל ליצרן. אבל היא כוללת גם את המייקרס, ממציאים ומהנדסים שמתלבשים על כרטיסים אלקטרוניים זולים והופכים ליצרנים במו מחשביהם ושתי ידיהם. אנדרסון ממשיל אותם לחלוצי המחשבים האישיים, שפיתחו אותם כתחביב אי שם בשנות השבעים והניחו יסודות לשינוי טכנולוגי־כלכלי־חברתי־תרבותי עמוק וחובק עולם. המחשבים האישיים העניקו לכל אדם גישה למידע; מה שהמייקרס עושים יוכל להעניק לכל אדם גישה למוצרים. "כלי הייצור התעשייתי, מפס ייצור אלקטרוני ועד מדפסות תלת־ממדיות, זמינים כיום לכל דורש", אומר אנדרסון בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "קל לזלזל בחבר'ה האלה שעובדים מהבית, אבל זה לא שונה בהרבה מהאנשים שבנו בביתם את המחשבים האישיים הראשונים בבית לפני 40 שנה, ותראה מה יצא מהם.

 

מנורות שולחן שהודפסו במדפסת תלת־ממד ביתית של MakerBot מנורות שולחן שהודפסו במדפסת תלת־ממד ביתית של MakerBot

 

"אמנם את המדפסות התלת־ממדיות הביתיות אתה רואה היום בעיקר אצל הגיקים. אבל המחיר שלהן יורד, הן נהפכות לקלות להפעלה וידידותיות למשתמש ואיכותן תעלה. הן יגיעו לכל בית, כמו המדפסות הרגילות. לי יש בבית מדפסת תלת־ממד זולה, MakerBot. אני מרגיש איתה כמו ב־1984, כשמחשבים כמו אפל 2 נהפכו לזולים ונגישים לכל. אם יש לך ילדים, אני ממליץ לקנות אחת כזאת ב־2,000 דולר. זה הזמן להיות חלק מהמהפכה".

 

כשאנדרסון מרגיש שהדיבורים שלו על מהפכה נשמעים פומפוזיים מדי, הוא שולף דוגמה שקשה להתווכח איתה. "תסתכל על האינטרנט. גם עליו אמרו לפני שני עשורים שהוא קטן, פרימיטיבי וחלש מכדי ליצור מהפכה. האינטרנט של לפני 20 שנה היה מורכב מדפדפן צולע, מחייגן אטי שהיה צריך להפעיל בכל פעם מחדש, מדפי רשת שהסתכמו בתמונות טיפשיות ובממשק גיאוסיטיז לא אסתטי בעליל. מי חשב אז שהאינטרנט ייתן פייט לכל ערוצי המדיה, גם החזקים שבהם, כמו הקולנוע, הטלוויזיה, העיתונות ותעשיית המוזיקה. תנועת הייצור הביתי תעבור מסלול דומה, וכרגע היא בשלב שבו היא מתחילה לצבור תאוצה אצל החובבים, הגיקים, אלה שמאמצים ראשונים את הטכנולוגיה התורנית. והם כבר מקימים חברות קטנות ומתחילים להשפיע על החברות הגדולות. זה קורה".

 

כך צומח השינוי מלמטה

מהגראז', דרך קיקסטארטר ועד אפל

 

אנדרסון (51), הקול הבולט של תרבות המייקרס, לא נמנה עם מייסדיה. למעשה, היא תמיד היתה שם, בשוליים, בגראז'ים של אנשים עם חוש טכני, ידי זהב ורעב להמצאות. אבל המקפצה הגדולה שלה היתה התרבות הדיגיטלית. האינטרנט סיפק אפשרות להגיע למידע, להשתתף בקהילות, לשאול שאלות, להוריד תוכנות עיצוב ולהזמין רכיבים מרחבי העולם. ההתקדמות המהירה של הייצור האלקטרוני הובילה להוזלה ולשיווק המוני של מוצרים כמו כרטיסים אלקטרוניים ומדפסות תלת־ממדיות. כל אלה יחד פתחו בפני היצרנים הביתיים הוותיקים אינספור הזדמנויות חדשות, ושאבו פנימה חדשים. וככל שהמגמות האלה יימשכו, היצרנים הביתיים יתרבו.

 

מלכת הולנד ביאטריקס עם כתר שהודפס במדפסת תלת־ממדית. רוח המייקרס כבר משפיעה על החברות הגדולות מלכת הולנד ביאטריקס עם כתר שהודפס במדפסת תלת־ממדית. רוח המייקרס כבר משפיעה על החברות הגדולות צילום: אי פי איי

 

"היום אתה כבר יכול לקנות מדפסת תלת־ממדית ב־1,000 או 2,000 דולר", מסביר אנדרסון. "הודות לייצור המוני, מחירה ימשיך לרדת ל־600 ואחר כך ל־300 דולר, ובנקודה כלשהי הוא יהיה 99 דולר, ומדפסת כזאת תימכר בסופרמרקט. במקביל, האיכות תעלה. ומי לא ירצה מדפסת תלת־ממדית איכותית, צבעונית וברזולוציה טובה? המדפסות עצמן הן כמובן לא תנאי מספיק, כי צריך שהן ילוו גם ביישום אטרקטיבי ופופולרי. כיום אין יישום כזה, Killer App. הרי גם את המחשבים האישיים התחילו למכור בהמונים רק לאחר שפיתחו מעבדי תמלילים ומשחקי מחשב, והמדפסות הביתיות נמכרו יותר בעקבות כניסת המצלמות הדיגיטליות, כי כולם רצו להדפיס בבית את התמונות שצילמו. מה יהיה היישום המקביל בתלת־ממד? אני לא באמת יודע - זה יכול להיות למשל מכונה שמאפשרת לאנשים לסרוק אובייקטים בעולם האמיתי ולהדפיס אותם בקלות - אבל ברור שמתישהו תבוא טכנולוגיה שתהפוך את המדפסות האלה למיינסטרים".

 

זו חזית אחת של המהפכה, השימוש הביתי, והיא מתחממת. חזית אחרת היא של החברות הקטנות שמקימים המייקרס, בעיקר באמצעות מימון שהם מוצאים באתר גיוס ההשקעות קיקסטארטר. "יש שם מאות חברות של מייקרס מדי שנה", אומר אנדרסון. "לחלק מהן יש אמביציה להפוך לחברות ענק של מיליארדי דולרים, ליצור מוצרים מורכבים, להקים מפעלים ולהעסיק עובדים. תראה את השעון pebbles, למשל, אחד מפרויקטי המייקרס האהובים עליי. זהו שעון יד שמסתנכרן עם השעה באייפון. החברה שמייצרת אותו הוקמה בידי ארבעה חבר'ה צעירים בפאלו אלטו, וגייסה כבר 10 מיליון דולר. היא מייצרת שעונים במאות אלפי דולרים, והיא רוצה להיות חברה גדולה. ומה שמדהים הוא שהיא הוציאה את השעון שלה במקביל למוצר מתחרה של סוני - וניצחה אותו, בזכות הכוח היצירתי של ההמון. זה חלק מרוח המייקרס, ההקשבה לצורכי הקהילה. הקהילה ביקשה שעון חסין מים, שיעמוד בתקן בלוטות' 4, שישווק בכמה צבעים. דרך האתר שלה וקיקסטארטר החברה עבדה עם הקהילה בכל תהליך העיצוב והייצור, שיתפה אנשים לאורך הדרך, וכשהשעון יצא סוף סוף כבר היו 80 אלף אנשים שהשקיעו בו, סייעו לפיתוחו ועקבו אחריו. מוצר קהילתי הוא בהכרח זול יותר, טוב יותר ויוצא לשוק מהר יותר ממוצר שמפותח במעבדה בסודיות של חברת ענק".

 

מדפסת ביתית של MakerBot. "להחזיק אחת כזו היום זה כמו להחזיק מחשב אפל 2 ב־1984" מדפסת ביתית של MakerBot. "להחזיק אחת כזו היום זה כמו להחזיק מחשב אפל 2 ב־1984"

 

אנדרסון, כמו עיתונאים אמריקאים אחרים שעסקו בתופעה לאחרונה, מתקשה עדיין לאמוד את היקפה הכלכלי. אבל ההערכה היא שחברות מייקרס שונות גייסו בשנה החולפת מאות מיליוני דולרים ופרנסו גם שלל תעשיות נלוות, בעודם מושכים לכיוון הזה גם את החברות הגדולות (ראו מסגרת). וזאת עוד חזית שבה המהפכה כבר מתנהלת - הגלים המתרחבים שבהם היא משפיעה על התעשייה כולה.

 

איך המודל המייקרי של ייצור עם ומתוך הקהילה יפגע בחברות הגדולות, או אולי ישנה אותן?

"אני מקווה שגם החברות הגדולות יאמצו את המודל, והוא לא חייב לבוא על חשבונן. זה לא משחק סכום אפס. החברות של המייקרס לדעתי ייצרו עשרות אלפי יחידות ולא מיליונים - זה היקף קטן מדי לחברות גדולות. המייקרס ייצרו אבות־טיפוס בדרכם הייחודית, יגייסו הון ויקבלו גישה לייצור, אבל כאמור זה יהיה ייצור מוגבל שיתמקד בשוקי נישה וייהפך לחלק מהזנב הארוך של הכלכלה. ובכל זאת, חלק מהם יגדלו, ייצרו מיליונים וישתלבו בכלכלה הגדולה. והם עדיין ייצרו מוצרים שהקהל הזמין וסייע בעיצובם הרבה יותר ממוצרים שיוצרו במעבדות גדולות ואז נדחפו לשוק.

 

אוטו רובוטי ביריד Maker Faire. קהילה מתרחבת של ממציאים ותיקים וצעירים מכל רחבי העולם אוטו רובוטי ביריד Maker Faire. קהילה מתרחבת של ממציאים ותיקים וצעירים מכל רחבי העולם צילום: CC by Vitor Pamplona

 

"האם חברות גדולות יכולות לגשת ללקוחות שלהן כמו המייקרס? הרבה יותר ממה שהן חושבות. אפל לדוגמה שחררה לקהילה את עיצוב מגן האייפון החדש. קמה תעשייה של מגני אייפון שיכולים להתאים את עצמם לכל לקוח, לכל העדפה. זו אסטרטגיה חכמה: אנחנו נתרום 80% למוצר, והלקוח יוסיף את ה־20% מעצמו. כך המוצר יהיה טוב יותר, ישקף גם את רצון הלקוח ויגרום לו להרגיש חלק מעיצוב המוצר".

 

מדפסות התלת־ממד עוד יחליפו את הייצור ההמוני?

 

"גם כשלכולם תהיה מדפסת תלת־ממדית, היא לא תחליף לחלוטין את הייצור ההמוני בנוסח הנרי פורד. קוקה־קולה הרי תמשיך לייצר פחיות, וגם מדפסת הדיו הביתית לא החליפה את תעשיית הדפוס. השינוי יהיה ביצירת אשכול מוצרים שיהיו מותאמים אישית. הסינים ימשיכו לייצר כפיות, רק שפעם לא היתה לנו ברירה אלא לקנות את הכפיות האלה. היום יש לנו".

 

לכן, מתעקש אנדרסון, עדיין מדובר בשינוי דרמטי. "זו מהפכה אמיתית לא פחות מזו של האינטרנט, כיוון שהיא לוקחת את הדמוקרטיזציה שהביאה הרשת ומעבירה אותה לעולם האמיתי, של תעשייה גשמית ומוצרים ממשיים שכולם שותפים לעיצובם. המהפכה התעשייתית השנייה הביאה את המחשב, ובמהפכה השלישית הוא פוגש את הייצור. שילוב של המחשב והמדפסת על השולחן הביתי שלנו מביא למפץ גדול. ועדיין", הוא מסייג, "זו לא מהפכה בסדר הגדול של מכונת הטווייה, שהמירה את כוח השרירים בכוח הגלגלים והפכה את בריטניה למעצמת טקסטיל עם אוכלוסייה שזינקה במאה ה־19 מ־8 מיליון בני אדם ליותר מ־30 מיליון. זו נותרה המהפכה החשובה מכולן".

 

טיסן רובוטי ביריד Maker Faire טיסן רובוטי ביריד Maker Faire צילום: CC by SparkFunElectronics

 

הקהילה שמאחורי המהפכה

התיאוריה הופכת למוצר, התחביב הופך לתעשייה

 

אנדרסון הניח את רגליו לראשונה בעולם המייקרס ביום שישי אחד במרץ 2007. במשרדי "Wired" הצטברו באותו בוקר כמה חבילות עם מוצרים שחיכו לביקורת במגזין. אנדרסון בחר שתי חבילות: ערכה לבניית רובוט שנוסע לבד מבית Lego Mindstorms, וטיסן עם שלט. הוא תכנן לבנות את הרובוט עם הילדים בשבת ולהטיס איתם את הטיסן ביום ראשון. "היה ברור שהולך להיות סוף שבוע מגניב במיוחד", הוא מספר היום, ומודה שתמיד היה גיק, שאהב לעשות דברים ולא רק לכתוב עליהם. אבל הילדים של אנדרסון, אז בני 9 ופחות, התאכזבו מהרובוט, סתם רכב שנוסע לבד ונתקע בקיר. גם הטיסן נתקע מהר מאוד, בעץ. סוף השבוע הגיקי הוכרז ככישלון, ואז לאנדרסון היה רעיון. "חשבתי לעצמי: רגע, הרי בתוך הרובוט יש חיישני תאוצה, GPS וכיוון, ג'יירוסקופ ומעבד תקשורת בלוטות'. אלה בדיוק אותם חיישנים שאפשר למצוא בטייס אוטומטי, ואגב, גם בכל סמארטפון. אז יש לי רכב אוטומטי ויש לי טיסן - למה לא לשלב ביניהם ולהמציא מוצר?".

 

אנדרסון חזר הביתה מיד והתחיל לעבוד על הפרויקט. בהתחלה הילדים התגייסו - בנו בן ה־9 אז סייע לו לכתוב תוכנה להפעלת הרובוט — אבל זה לקח שבועות והם איבדו עניין. כדי לא להרגיש לבד, אנדרסון פנה אל הרשת. "רציתי להתייעץ עם אנשים שמשתמשים בחיישנים מטלפונים סלולריים ובמעבדים שעולים פחות מכוס קפה". הוא מצא אותם באינטרנט, ואפילו הקים אתר שהתמקד בתחביב החדש שלו: DIYDrones.com, בניית טיסנים שטסים לבד ובשיטת עשה זאת בעצמך. לאט לאט החלו להתאסף שם עוד ועוד גיקים מרחבי העולם שנהנים לבנות רובוטים, רצוי מעופפים, רצוי ללא מגע יד אדם.

 

בוקר אחד צצה באתר הודעה של משתתף חדש, ג'ורדי מונוז. הוא פרסם לינק לתוכנית מרשימה להטסת דגם של מסוק באמצעות שלט שנלקח מקונסולת נינטנדו, שהתבסס על קוד פתוח ועל לוחות אלקטרוניים מרכיבים שאפשר למצוא בכל חנות אלקטרוניקה. בדיוק מסוג הדברים שאנדרסון וחבריו אוהבים. "אנגלית היא לא שפת האם שלי ולכן אני מתנצל על טעויות הניסוח", כתב מונוז, והעלה תמונות וסרטון וידיאו של המסוק באוויר. הוא עצמו לא נראה בתמונות או בסרט, ואנדרסון הסתקרן. ניכר היה שמדובר באדם נלהב ויצירתי, עם גישה בלתי אמצעית לפתרון בעיות חומרה ותוכנה, שגילה יצירתיות בפתרון באגים של תוכנה, הביא נוסחאות אלגוריתמיות שמצא בכתבי עת מדעיים ישנים, והשתמש בכרטיס אלקטרוני בקוד פתוח של חברה איטלקית ששמה Arduino באופן שמבחינת גולשי הקהילה היה לא פחות ממרגש ומעורר השתאות.

 

נשיא ארה"ב ברק אובמה מבקר במפעל Local Motors שמפתח כלי רכב, גם ביטחוניים, באמצעות שיתוף הקהל הרחב בתכנון ובעיצוב. אנדרסון: "מוצרים שפותחו כך תמיד יהיו טובים וזולים יותר מאלה שפותחו במעבדות סודיות" נשיא ארה"ב ברק אובמה מבקר במפעל Local Motors שמפתח כלי רכב, גם ביטחוניים, באמצעות שיתוף הקהל הרחב בתכנון ובעיצוב. אנדרסון: "מוצרים שפותחו כך תמיד יהיו טובים וזולים יותר מאלה שפותחו במעבדות סודיות" צילום: רוטירס

 

אנדרסון אימץ את מונוז בחום. הם החלו לעבוד יחד, וירטואלית - תכננו טיסנים, החליפו תרשימים של מעגלים חשמליים, הרכיבו כרטיסים אלקטרוניים חדשניים. מונוז לימד את אנדרסון להשתמש ברכיבי אלקטרוניקה שלא הכיר והפנה אותו לאתרי אינטרנט שמוכרים אותם במחירים סבירים. כאן התחביב התחיל להסתבך: גולשי האתר היו חולקים תרשימי אלקטרוניקה יצירתיים במיוחד, אבל ברוב המקרים נזקקו למפעל להרכבת כרטיסים אלקטרוניים כדי להוציא אותם לפועל.  רק מעטים טרחו לעשות זאת, השאר נשארו בתיאוריה. אנדרסון זיהה את הבעיה, וגם את הפתרון ואת הפוטנציאל הגלום בו: אם יספק לחברי הקהילה המתרחבת ערכות כרטיסים מוכנות, הם ישמחו לקנות אותם, ועוד ועוד גולשים יצטרפו לעניין. בשביל זה, הוא הבין, כבר צריך חברה בע"מ.

 

אנדרסון החליט לגייס לעניין את החבר הווירטואלי שלו מונוז, והציע לו לפתוח חברה יחד. הם אמנם לא נפגשו מעולם, ואנדרסון לא ידע עליו דבר, אבל "לא היה לי אכפת במיוחד מה הרקע שלו. מה ששינה זה מה שהוא יודע לעשות. הוא ילד חכם שבמקרה לא נולד בארצות הברית ולא ממש הצליח בבית הספר, אבל היתה לו גישה לאינטרנט. בגלל האופי, הסקרנות והשאפתנות שלו, הוא צבר ידע רב והפך את עצמו לאחד המומחים העולמיים הגדולים ברובוטיקה התעופתית, וכל זאת באמצעות גוגל".

 

מונוז קיבל את ההצעה, והיה למנכ"ל החברה שהקימו יחד. את היצירתיות שהפגין בבניית טיסנים הפגין גם בבניית הארגון. הוא שכר צוות של בני עשרים פלוס מטיחואנה, ולימד אותם שכל מה שהם צריכים לדעת על העבודה, על אלקטרוניקה ועל ייצור נמצא באינטרנט. בתוך שנה וחצי הם כבר הובילו חברה בינלאומית. "לפני 20 שנה, מה היו הסיכויים שמפגש כזה יקרה?", שואל אנדרסון. "מה היו הסיכויים שעורך 'Wired' יחליט להקים חברת רובוטיקה אווירית עם ילד בן 19 מטיחואנה? היום זה נראה מאוד טבעי. הרי למה שלא תקים חברה עם אדם שאתה מכיר ועובד איתו היטב, שכבר הוכיח את עצמו. זה אפילו מוזר לגייס אדם שאתה לא מכיר רק כי יש לו תואר".

 

החברה של השניים, שהתרחבה ממכירת ערכות כרטיסים למכירת ערכות טיסנים מלאות, התבססה במידה רבה על הקהילה שהצמיחה אותה. כיום מונה הקהילה 100 בני אדם, 20 מהם מועסקים בחברה כמהנדסי חשמל ועובדי ייצור בשכר. שאר ה־80 מפתחים עבורה תוכנות בזמן הפנוי, כשהם לא עובדים במשרות הרשמיות שלהם, ממהנדסים באפל ועד קונדיטורים. "אם היינו שוכרים רק את המתכנתים עם הדיפלומה היינו מפסידים את הקונדיטור, את המעצבת הגרפית שעובדת בסוכנות פרסום ברזילאית, את הבחור שמנהל רשת קשר של אמבולנסים באיטליה, את סוכן הרכב הפנסיונר ואת הספרדי שעובד על מיזמי אנרגיה באיים הקנריים", כתב בספר שלו.

 

@(copy_from_editor)@שעוני pebbles שמתקשרים עם האייפון. "הקהל שותף לאורך כל הדרך, וכשהמוצר יצא כבר @(copy_from_editor)@שעוני pebbles שמתקשרים עם האייפון. "הקהל שותף לאורך כל הדרך, וכשהמוצר יצא כבר

 

 

מבחינת אנדרסון, זה בדיוק הזנב הארוך של הכישרון, שמאפשר תפוצה רחבה לדברים שפעם היו שמורים רק למעטים. "התחלנו ליצור מטוסים זעירים ללא טייס, שעשר שנים קודם לכן עלו מיליוני דולרים. אנחנו מרגישים שזה עתיד התעופה, לא שונה ממה שהיו המחשבים האישיים בשנות השמונים, אז הם צמחו בעצם מעולם החובבים. כשייסדתי את התנועה קיוויתי שהיא תסלול את הדרך לרובוטים מעופפים, שהחברה תהיה לא פחות מהאפל של התעשייה הזאת".

 

אפל זה עדיין לא. אבל בינתיים אנדרסון חתם על הסכם לייצור מעגלים חשמליים ומנועים עם מפעל בסין, הזמין יריעות אלומיניום מקנדה ופרופלורים מטייוואן ושכנע את לגו לתרום כמה מערכות הילוכים. הוא שכר סטודנט שירכיב כרטיסים אלקטרוניים, אחר כך הוציא את העבודה למפעל קטן סמוך, ובערב בדק בעצמו את התוכנה על גבי הכרטיסים, אחד אחד.

את ערכות הטיסנים ארז במטבח בעזרת ילדיו ("אל תשימו בן 5 במשימה של בקרת איכות. היינו צריכים לבדוק את כל הקופסאות מההתחלה"), עד שהבין שצריך לעשות את זה מסודר יותר והעביר את ייצור הטיסנים ל־Sparkfun, חלוץ המפעלים שמייצרים אלקטרוניקה בקוד פתוח לחובבים. לבסוף, כש־3D Robotics כבר עמדה על רגליה, אנדרסון ומונוז הקימו מפעל בטיחואנה, העסיקו כמה נערים שחיממו כרטיסים אלקטרוניים בתנורי בישול והקימו עוד אחד, חדיש וגדול, בפארק תעשייתי בסן דייגו, עם תנורים תעשייתיים, מכונות מתקדמות ורובוטים מתוחכמים. מפעל אמיתי. גם הפעילות ברשת התרחבה, ומעבר לקהילה הבסיסית והפעילה במיוחד מנהלת החברה פורום שבו אלפי חובבים מרחבי העולם מחליפים עצות לפיתוח אבות־טיפוס רובוטיים (כולל מעורבות של גולשים וחברות ישראליים כמו מקס לוין, חברת רובוט אפסטור ואובג'ט, שמעורבים בתכנון או בייצור). כי זה תמיד ישנו במהפכה התעשייתית הזאת: גם כשהייצור עובר לשטח, הרשת נשארת בסיס האם.

 

ב־2010 מכירות החברה עמדו על 250 אלף דולר; ב־2011 הן טיפסו ל־3 מיליון דולר, ואת 2012 סיימה החברה עם מכירות של 5 מיליון. "יש לנו שיעור רווחיות גבוה לחברה שעוסקת בייצור חומרה", אומר אנדרסון. "אנחנו רווחיים כמעט מהשנה הראשונה כי מההתחלה פעלנו בכל העולם, ואנחנו ויראליים מאוד. לכן אנחנו נוטים לגדול מהר יותר משאר מפעלי הייצור. אנחנו מוגדרים כעסק קטן, אבל בשונה ממכבסה פינתית או מכולת שכונתית, אנחנו פועלים באינטרנט ושולחים חבילות לכל העולם. והמודל פועל: שני שלישים מהמכירות שלנו הן מחוץ לארצות הברית, כך קל יותר לצמוח. אנחנו אמנם לא צומחים בצורה אקספוננציאלית כמו ענקיות אינטרנט גדולות, כי בכל זאת אנחנו מוכרים אלקטרוניקה, אבל זה מוצר שאנשים מוכנים להוציא עליו כסף, ואנשים מבינים שהוא כרוך בעלויות". כך למשל דגם ArduPlane עם GPS ואפשרות לתכנות טיסה מראש עולה 550 דולר, המסוק 3DR ArduCopter שיכול לשאת משקל של ק"ג אחד עולה 520 דולר, וכרטיס GPS לטיסנים עולה 76 דולר. גם כשהייצור עובר לציבור, הוא עדיין לא זול.

 

ג'ורדי מונוז. נער מטיחואנה, בלי השכלה ועם המון כישרון, הוא הפנים של המהפכה הזאת ג'ורדי מונוז. נער מטיחואנה, בלי השכלה ועם המון כישרון, הוא הפנים של המהפכה הזאת

  

מקלות בגלגלים

מה מסוכן, מה יקרה לקניין ולמה בחינם

 

אנדרסון מתרגש כשהוא מספר על החברה שלו, כמו יזם צעיר ונלהב. הוא מתרגש גם כשהוא מדבר על המהפכה, וההתלהבות שלו ממנה מידבקת. כאמור, הניסיון שלו כבר הוכיח שכאשר הוא מזהה שמשהו גדול קורה, הוא לא טועה. אבל הוא גם נחשד באופטימיות יתר, בהתעלמות מהצדדים הבעייתיים של התהליך שהוא מתאר, של מעבר לייצור ביתי בהתבסס על מדפסות תלת־ממדי והרכבה מחלקים נגישים לכל. למשל, האפשרות להדפיס חלקי נשק ולהרכיב אותו בבית, או לייצר לבד חומר ביולוגי רעיל. "אוקיי, אני מודה באשמה, אני אדם אופטימי ונלהב מהתפקיד שהטכנולוגיה משחקת בעולם ומיכולתה לשפר אותו, להפיץ דמוקרטיזציה, לתת לאנשים רגילים את הכוח לשנות את העולם", הוא אומר. "להגיד לך שאין סיכונים? לא אגיד את זה. אבל לפי אותו היגיון גם מחשב אישי הוא דבר מסוכן. קח את המחשב האישי שלי, ולא אוכל לייצר וירוס מחשבים. שים לי מצלמה על הבוהן והיא תצלם הכל. היא יכולה לחשוף עוולות במשרדי ממשלה, אבל גם יכולה להפר את הפרטיות".

 

אולי צריך לשקול פיקוח על הדפסות תלת־ממד?

"כמו כל מוצר צריכה אחר, יהיה קשה להגביל את ההפצה של מדפסות כאלה. כבר היום אתה יכול להיכנס לחנות חומרי בניין, לקנות ציוד של שרברב, ללכת לחנות אחרת, לקנות חומרי דישון ולהרכיב פצצה. אבל איש לא יגביל את מכירת הציוד לשרברבים רק כי אפשר לייצר בעזרתו פצצות. במקום זאת, צריך לעצור אנשים שמייצרים פצצות".

 

ומה לגבי העובדה שהמייקרס הם חלק צומח מאוד מתופעה מתרחבת ובעייתית, שבה אנשים מקדישים מזמנם הפנוי לייצור ללא תמורה - הם כותבים קוד, מעצבים, מייצרים. המהפכה הזאת עשויה לגרום לנו לעבוד הרבה יותר - ובחינם.

"אני שומע את הטענה הזאת הרבה, אבל היא תמיד מגיעה מאלה שלא נמצאים במשחק, שלא משתתפים בו מרצונם. אנשים שמשתתפים לא מתלוננים. הם מגשימים חלום, הם עובדים עם אנשים חכמים, הם נהנים. הקוד הפתוח כבר בן 20, והרשת בנויה על התנדבות. אם אתה לא אוהב את זה, אל תעשה את זה".

 

בעולם של מלחמות פטנטים על סכומי עתק יש מקום למודל כלכלי אלטרנטיבי שבו הקניין הרוחני של החברות חשוף לציבור וקל לשכפול?

"עוד ועוד ממציאים חולקים את ההמצאות שלהם בציבור מתוך ידיעה שהם ירוויחו מהשיתוף יותר משיפסידו - הם ירוויחו עזרה חופשית בפיתוח המוצר. כך הם מצפים לפידבק, עזרה בקידום, שיווק ותיקון באגים. אז למוצר כזה יש פחות הגנה פטנטית אבל פוטנציאל גבוה יותר להצלחה. והוא ככל הנראה יומצא מהר יותר, טוב יותר ובזול יותר ממוצרים במעבדות.

"ב־3D Robotics אנחנו עושים בדיוק את זה: כשאתה משחרר עיצובים לרשת ומחלק רישיונות לאחרים להשתמש בהם, אתה בונה אמון, קהילה ומקור לעצות טובות. שחררנו לרשת את התוכנית המלאה של הכרטיס האלקטרוני שלנו כ־Creative Commons, שמאפשר שימוש מסחרי במוצר. אנחנו משתמשים בפורמט מיוחד שקרוי GPL, שמאפשר לכל מי שרוצה לעשות שימוש מסחרי בתוכנית שבנינו, כל עוד נותנים לנו קרדיט והקוד נשאר פתוח ונגיש לכולם. התוצאה היא שמאות אנשים תרמו לנו קוד, תיקנו באגים, העניקו רעיונות עיצוביים ויצרו מוצרים משלימים לאלה שלנו. זה חסך לנו מאות אלפי דולרים במחקר ופיתוח. כשאתה מחליט לבנות קהילה, החוכמה היא לנהל אותה, לתת למשתתפים עבודה וגם תגיות על הצלחה. היתה לנו אפשרות לשתף כמה מהם בתמלוגים, אבל הם בדרך כלל מסרבים בידיעה שזה יעלה את מחיר המוצר, או שהם פשוט לא מעוניינים – הם מעוניינים רק שהמוצר הזה יגיע לכמה שיותר אנשים. בקהילה הפתוחה DIY Drones יצרנו מערכת תגמולים למפתחים ולתורמים שלנו, מכוסות קפה ממותגות עד למניות בחברה, לראשי צוותים שהביאו פרויקטים גדולים".

 

ואתה לא חושש שיבוא מפעל בסין וישכפל במדויק את המוצר שלך?

"זה כבר קרה - יום אחד גילינו שכפול סיני איכותי של מוצר שלנו, כולל תרגום אחד לאחד של חוברת ההסבר, שנמכר ב־eBay. אבל לא ראינו את זה כאיום. זה משהו שאתה צריך לצפות לו בתרבות הקהילה החינמית. ולעתים מה שמגן על המוצר הוא הקהילה התומכת שסביבו, שמייצרת לו מוצרים משלימים - כמו אלפי האפליקציות שתומכות באנדרואיד או אלפי הפלאגאינים שתומכים בוורדפרס. כל אחד יכול להעתיק את אנדרואיד, אבל ריבוי האפליקציות הופך אותו לייחודי. וחוץ מזה, אם הסינים יעתיקו זה סימן שהצלחנו, שהמוצר עבר לייצור המוני ואנחנו יכולים להמשיך הלאה. לא נרצה בעצמנו לעבור לייצור המוני מדי. והשכפול יכול להוביל לחדשנות אמיתית. אם צוות סיני יפתח את אותו מוצר רק יותר טוב - העונג כולו שלנו. נתרגם אותו לאנגלית ונפיץ אותו כאן. כך כולם מנצחים".

 

אנדרסון כותב בספרו על אחד הגולשים בקהילה שלו, "האזי", סיני צעיר שתרגם את חוברת ההוראות להרכבת אחד הטיסנים. חוץ מלתרגם, הוא גם מצא טעויות במדריך המקורי, תיקן באגים במוצר. כיום האזי, שהתגלה כדוקטורנט למדעי המחשב שיאוג'יאנג הואנג מאוניברסיטת בייג'ינג, חבר בצוות הפיתוח של הקהילה. "הפיראטים עובדים בשבילנו תוך שימוש בטכנולוגיה שאנחנו בנינו. האזי הגשים את חלומו ובדרך הגשים גם את שלנו", אומר אנדרסון.

 

העתיד של התנועה

אפקט איקאה וילדים מאושרים

 

כמו לא מעט בכירים בקליפורניה שעומדים בחזית הטכנולוגיה אבל מתנזרים ממנה בביתם הפרטי, גם מי שייכנס לביתו של אנדרסון בברקלי "לא יוכל לדעת באיזו מאה הוא נמצא. אשתי לא רוצה טכנולוגיה בבית, אז לא תראה כאן מסכים". את כל מוצרי החשמל אנדרסון פשוט לוקח לסדנת העבודה שלו, שם יש מדפסת תלת־ממדית ומכונות חיתוך לייזר. אנדרסון מדפיס לבתו הקטנה בתי בובות ורהיטים מיניאטוריים בגודל שמותאם בדיוק לבית הבובות. הבת צובעת את הרהיטים בעצמה. "היא אוהבת את זה יותר מכל מה שיש בוולמארט", אומר אנדרסון. "אם הייתי מנכ"ל חברת צעצועים הייתי מתחיל לדאוג, כי כשלעוד ועוד ילדים יש אפשרות להתאים מוצר לעצמם הם מעריכים את המוצר הזה הרבה יותר, בדומה ל'אפקט איקאה' שבו אדם נקשר יותר למוצר שהרכיב בעצמו".

 

מבחינת אנדרסון, מדובר בחזרה לשורשים. "גדלתי בבית המלאכה של סבי הממציא, עסקתי באלקטרוניקה ותכנות מגיל צעיר, הייתי פיזיקאי והגעתי לעיתונות במקרה, כשכתבתי ל'Nature' ו'Science' ואז ל'אקונומיסט'. הגעתי לערוך את 'Wired' לא כי רציתי לערוך עיתון, אלא כי רציתי להיות חלק ממהפכת הרשת. המגזין היה חלק ממנה, והוא שינה את חיי - מבחינתי זאת לא היתה עיתונות, זאת היתה תנועה, הזדמנות להיות חלק מהתרחשות חשובה מאוד.

 

"כיום אני משלב בין הדברים: אני מנהל חברה טכנולוגית, אבל שמבוססת על הרשת. יש פה קהילה שמקדמת את השימוש בטכנולוגיה, ובמובן זה היא מתנהגת קצת כמו מגזין מקוון, יוצרת תכנים ומנהלת דיונים. בכלל, כיום הגבולות בין חברות לספקי תוכן מיטשטשים".

 

וגם זו שאלה שתמיד עולה ממעקב אחרי אנדרסון - איך הוא מצליח לעשות הכל? לכתוב, לנהל, לבדוק כרטיסים אלקטרוניים, לבנות, להמציא, "ולהיות גם אב לחמישה ילדים", הוא נוהג להוסיף. "אני חושב שהמפתח הוא הפעלת צוותים והאצלת סמכויות. ואל תשכח שכל העשייה הזאת מחוברת לאותו דבר, למי שאני. בסך הכל חזרתי לעצמי האמיתי שלי, אחד שעושה. כשאתה חי היום בעמק הסיליקון אתה לא יכול להיות רק צופה, אתה חייב לעשות. אתה חלק מהסיפור".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x