• תפריט
מוסף 29.11.2012

מה אנחנו עושים כשאנחנו לא עושים כלום

פרופ' משה בר רצה להבין איך אנחנו מפענחים את מה שהעיניים רואות. השאלה הפשוטה הזאת הולידה קריירה אקדמית מבריקה, הפכה אותו לאחד המדענים הבולטים בחקר המוח והצליחה לפתור תעלומה ותיקה במיוחד

לפעמים התפניות החשובות ביותר מתרחשות ברגע קטן אחד. התפנית של פרופ' משה בר התרחשה באמצע שנות התשעים, כשיצא מאוניברסיטת דרום קליפורניה וניסה להשתלב בתנועה עם המוסטנג טרנטה שלו. בר, אחד מחוקרי המוח המובילים בעולם בתחום הזיכרון, הקונטקסט והאסוציאציות, זרק מבט מהיר לתנועה משמאלו, החזיר אותו קדימה - וגילה להפתעתו שהתמונה שנשארה לו בראש היא של אוטובוס ועליו נחש קוברה מפחיד שעומד להכיש אותו. "מי יפרסם נחש כזה מגעיל על אוטובוס?", שאל את עצמו, וזרק עוד מבט שמאלה. להפתעתו (השנייה), לא היה שם נחש אלא מודעה של רשת טאקו בל: יד פשוטה שאוחזת מנת טאקו.

 

"בכל פעם שראיתי את המודעה הזאת התעצבנתי, היתה לי ממש תגובה פיזיולוגית של סלידה", הוא משחזר. "למראית עין אין במודעה הזו שום דבר מפחיד או מזוויע, זה לא שראיתי גופה, אבל המוח הלימבי (Limbic, של יונקים, שמייצג את הרגש - קצ"ה) תרגם את היד עם הטאקו לנחש. הוא לא יכול לומר לי, 'תירגע, זה טאקו, אין שם נחש', כי זה מסוג הדברים שבהם המוח שלנו לא לוקח צ'אנסים. הוא לא רוצה להתרגל ולהירגע, ואז בפעם השביעית הנחש כן יתקיף אותך. אנחנו לא נותנים למציאות לשנות את הרושם הראשוני".

 

פרופ' משה בר. "למוח יש 'רשת מנוחה' שמתחילה לפעול כשאנחנו לא עסוקים. הרשת הזאת עוזרת למוח לייצר עבורנו תחזיות ותסריטים בעתיד" פרופ' משה בר. "למוח יש 'רשת מנוחה' שמתחילה לפעול כשאנחנו לא עסוקים. הרשת הזאת עוזרת למוח לייצר עבורנו תחזיות ותסריטים בעתיד" צילום: עמית שעל

 

התובנה הקטנה הזו, בתנועה הסואנת של לוס אנג'לס, שלחה את בר למעבדה, לבדוק איך רושם ראשוני משפיע מבחינה נוירולוגית ופסיכולוגית. הוא הכניס אנשים למעבדה, הציג להם תמונות של פרצופים במהירות גבוהה, ושאל אם האנשים האלה אמינים או לא. התשובות שלהם הושוו לאלו של קבוצת הביקורת, שקיבלה כמה שניות להתמקד בכל תמונה. הוא קיצר בהדרגה את משך הזמן שבו הציג לנחקרים את התמונות, עד שהגיע לתשובה הבלתי נתפסת: אדם זקוק ל־39 אלפיות שנייה כדי לקבוע דעה על משהו - למשל, אם הוא אמין.

 

מה המוח מספיק לקלוט ב־39 אלפיות שנייה?

"זה מספיק לרושם ראשון. במחקר אחר הראינו אקדח מטושטש, ואנשים אמרו שזה אקדח או מייבש שיער או מקדחה. במקום לחשוב על 100 אלף אפשרויות, הם הצטמצמו לאחד משלושת הדברים האלה. הרבה פעמים הם לא מסוגלים לומר אם זו היתה תמונה של זכר או נקבה, אבל על סמך מעט מאוד אספקטים כלליים הם קובעים רושם".

 

זה די נורא. מועמד פוליטי משקיע בקמפיין ומצע, חברה משקיעה מיליונים במוצר חדש, אנשים מתייפייפים מול המראה לפני דייטים - ובפחות משנייה גורלם נחרץ.

"נכון. באנגלית אומרים ש־First Impressions Are Last Impressions. הרושם הראשוני נוצר אצלנו מהר מאוד, וקשה מאוד לשנות אותו. אם תעשי עיצוב לא נכון לקורנפלקס, הוא יכול להיות הכי בריא והכי טוב מבחינה קלורית, אבל זה לא יעזור, ולהיפך: אם הוא יהיה מעוצב מאוד יפה תחשבי שזה נהדר, ואכלת אותה, תרתי משמע".

 

היכן מתחבאות האסוציאציות: בר הציג לנבדקים חפצים עם הקשר (כמו רולטה, שמופיעה רק בקזינו) לצד כאלה ללא הקשר (כמו זבוב). כך זיהה את אזורי החשיבה האסוציאטיבית במוח היכן מתחבאות האסוציאציות: בר הציג לנבדקים חפצים עם הקשר (כמו רולטה, שמופיעה רק בקזינו) לצד כאלה ללא הקשר (כמו זבוב). כך זיהה את אזורי החשיבה האסוציאטיבית במוח צילום: שאטרסטוק

 

זה אומר שקשה מאוד להשתחרר מסטריאוטיפים.

"זה מנציח אותם. יש לי קולגה, פסיכולוגית חברתית, שפיתחה מבחן שבוחן את הדעה הקדומה על רקע גזע. מתברר שגם אם אתה קורא את הדברים הנכונים, חושב את הדברים הנכונים והולך להפגנות הנכונות, המבחנים האלה מראים שבתת־מודע לכולנו יש איזושהי דעה קדומה.

 

"אבל", הוא עובר לחצי הכוס המלאה, "אם אראה לך חפץ עם משולש וחמש רגליים, משהו פאנקי שמעולם לא ראית קודם, לא תהיה לך בעיה לראות שזה כיסא. מה את עושה? משתמשת בסטריאוטיפים. מעולם לא ראית את החפץ הזה - ובהקבלה, את האדם הזה - אבל הוא דומה לדברים אחרים שאת מכירה, כמו כיסא, ועכשיו את משליכה עליו את כל מה שאת יודעת על כיסאות: שאפשר לשבת עליו, להרים אותו וכולי. סטריאוטיפים הם דבר עוצמתי מאוד. אנחנו לא רוצים להתמודד עם כל חוויה חדשה כמו טבולה רסה, אנחנו זקוקים לידע הקודם. לכן רושם ראשוני הוא תופעת לוואי שצריך לסבול אותה, כי בדרך כלל הוא נותן לנו יתרון".

 

"התחלתי מבינה מלאכותית, אבל התמכרתי לבני אדם"

 

תופעות הלוואי מהרושם הראשוני שלי מבר: הגרסה הנאה מאוד של קריימר מ"סיינפלד", או של אריק בגוזיאן, שמשחק את קפטן דני רוס ב"חוק וסדר: כוונה פלילית". גבוה מאוד. נראה צעיר לגילו (48). מדבר כשראשו נוטה הצידה. לובש שחור. משהו בו מזכיר מוזיקאי. בתמונה באתר של המעבדה שלו בהרווארד (מעבדת חקר המוח הקוגניטיבי, או בשמה הפופולרי בר־לאב) הוא מרכיב משקפי שמש כהים ומגניבים. העברית שלו קולחת ובהירה, אף שרק לפני שנה שב לישראל אחרי 17 שנים בארצות הברית. רק לעתים רחוקות הוא נתקע בשיחה. יש לו הומור אמריקאי מנומס, שכבר נספג בדחקות ישראליות. הוא מסביר את מחקריו על דגם תלת־ממדי של המוח שלו, שקיבל מהסטודנטים שלו כשעזב את הרווארד. מאוד ויזואלי.

 

דעות קדומות זה יעיל: "סטריאוטיפים הם דבר עוצמתי. אם אראה לך חפץ שמעולם לא ראית, תזהי בקלות שזה כיסא ותשליכי עליו את מה שאת יודעת על כיסאות. זה נותן לנו יתרון" דעות קדומות זה יעיל: "סטריאוטיפים הם דבר עוצמתי. אם אראה לך חפץ שמעולם לא ראית, תזהי בקלות שזה כיסא ותשליכי עליו את מה שאת יודעת על כיסאות. זה נותן לנו יתרון" צילום: שאטרסטוק

 

ויזואליה היא מילת המפתח בתיאור הקריירה של בר, אחד החוקרים הבולטים בעולם בצומת שבין פסיכולוגיה לחקר המוח. הוא מתמחה בחקר העצבים בהקשרים קוגניטיביים, ובמיוחד כיצד המוח משתמש בקונטקסט ובידע מוקדם - בדרך כלל ויזואלי. הקריירה האקדמית שלו זגזגה בין הנדסת חשמל עם התמחות בעיבוד תמונות (תואר ראשון באוניברסיטת בן־גוריון), עיבוד תמונה ממוחשבת, בתקופת ההתרגשות מבינה מלאכותית (במסגרת תואר שני במדעי החשמל ואלקטרוניקה במכון ויצמן), דוקטורט בפסיכולוגיה על תפיסה ויזואלית תת־הכרתית בקליפת המוח (במסגרת התוכנית לנוירולוגיה קוגניטיבית באוניברסיטת דרום קליפורניה), ופוסט־דוקטורט במחלקה לפסיכולוגיה בהרווארד. לאחר מכן השתלב במחקר והוראה בבית הספר לרפואה של הרווארד ובבית החולים הכללי של מסצ'וסטס. לפני כשנה הוא שב לישראל, לנהל את המרכז לחקר המוח ע"ש גונדה באוניברסיטת בר־אילן, שם הוביל את ההחלטה להתמקד בחקר האוטיזם (ראו מסגרת).

 

"לא אתפלא אם מישהו יסתכל על קורות החיים שלי ויאמר שאני קופץ מנושא לנושא. לא תכננתי את זה, אבל יצא לי טוב", הוא מסביר בחיוך בפגישה השנייה שלנו באוניברסיטה. "יש מכנה משותף במסלול שלי - ויזואליה, התמונה. אני חושב שהקפיצות האלה מאפיינות את חקר המוח , שהוא מורכב, ומושך או מכריח אנשים להיות רב־תחומיים".

 

דווקא סוג של חוסר אונים הוביל את הגלישה של בר מטכנולוגיה לפסיכולוגיה ולחקר המוח הקוגניטיבי. "כשהייתי במכון ויצמן נכנסתי לתחום של תמונה ממוחשבת כחלק מבינה מלאכותית. זו היתה התקופה של שיא ההתרגשות מבינה מלאכותית, אבל היא דעכה, בעיקר מפני שאם אנחנו לא יודעים איך עובדת בינה אמיתית, איך נעשה חיקוי? זה השאיר אותי עם טעם של חסר, וככל שקראתי יותר על פסיכולוגיה ומדעי המוח, כדי לקבל השראה מהעולם האמיתי והבינה האמיתית, התאהבתי בזה יותר. וכשהלכתי לעשות דוקטורט התמכרתי כולי לבני אדם", הוא צוחק.

 

חד זה מבהיל: המוח מנסה לנטר סכנות, ומקשר זוויות חדות לסכנה. בר הציג לנבדקים שעונים בצורות שונות. סריקות מוח גילו שהשעונים שהכילו זוויות הפעילו במוח אזורים של רגשות שליליים חד זה מבהיל: המוח מנסה לנטר סכנות, ומקשר זוויות חדות לסכנה. בר הציג לנבדקים שעונים בצורות שונות. סריקות מוח גילו שהשעונים שהכילו זוויות הפעילו במוח אזורים של רגשות שליליים צילום: שאטרסטוק

 

"המציאות, בניגוד למעבדה, אינה סטרילית"

 

הקושי בתחום הבינה המלאכותית עורר בו גם את הסקרנות כלפי משמעות הקונטקסט בחקר המוח, תחום שבו היה מהחלוצים בעולם. "במעבדה לומדים דברים בדרכים סטריליות, אבל יש מציאות בחוץ, ולא צריך להיות גאון כדי לראות שבמציאות הדברים לא מופיעים בוואקום. כך גם המוח עובד: כשהוא רואה דברים הם נכנסים לקונטקסט. למשל, ב־90% מהמקרים כרית מופיעה לצד מיטה, והמוח שם לב לכך שיש פה שני דברים שקורים יחד, ואוסף את הסטטיסטיקות".

 

למה המוח צריך לאסוף סטטיסטיקות?

"הוא כל הזמן אוסף סטטיסטיקות - לא כי הוא אוהב סטטיסטיקה, אלא מפני שהיא יכולה לשמש אותו בעתיד. כך הוא יידע למה לחכות בפעם הבאה ואיך להתכונן לזה. אם פעם אכלתי משהו שעשה לי קלקול קיבה, אני לא אוכל אותו שוב. אם אני שומע את הרכבת, אפילו לא רואה אותה, אני יודע לצפות לה. הסטטיסטיקות האלה, לטוב ולרע, חוזרות על עצמן, ומאפשרות למוח להתכונן לאירוע, למחשבה, לתגובה".

 

בר נוטל את הדגם התלת־ממדי של המוח שלו, שחצוי במרכזו, ומראה את שלושת האזורים במוח שמייצגים את החשיבה האסוציאטיבית ואת הקישורים הקונטקסטואליים שהמוח עושה (ה־Medial Temporal Lobe, ה־Medial Parietal Cortex וה־Medial Prefrontal Cortex). כדי לזהות את הרשת הזו הוא הציג לנחקרים שלו, שעה שמוחם נסרק ב־fMRI, תמונות של חפצים מאוד קונטקסטואליים, כמו רולטה, שלא מופיעה בשום מקום מלבד קזינו, או קסדת בנאים, שמופיעה תמיד באתרי בנייה. מנגד הוא הציג להם תמונות של חפצים לא קונטקסטואליים, כלומר שאפשר למצוא במקומות רבים, כמו דובדבן, זבוב או מצלמה.

 

בר ועמיתיו פרסמו מחקרים רבים בעקבות זיהוי הרשת הקונטקסטואלית, אולם בר לא הסתפק בזה. הוא חיפש את המכנה המשותף לשלושת החלקים ברשת שזיהה, מפני שהוא מאמין שאותו אזור במוח יכול לשרת כמה מטרות, ולא רק אחת. התברר שחלקים מהרשת פעילים, למשל, בהתבוננות על מפות, בניווט ובזיכרון אפיזודי (כשזוכרים סצנה שלמה, שמסעירה חושים שלמים), והגיע למסקנה שכל הכישורים האלה נשענים באופן משמעותי על אסוציאציות.

 

הרעיון הוא שכאשר אנחנו רואים משהו, אפילו לחלקיקי שנייה, המוח לא נכנס לניתוח מתיש של תכונותיו, אלא ניגש באופן מיידי לאנלוגיות ולייצוגים אסוציאטיביים שכבר קיימים בזיכרון באותו קונטקסט. כאילו הוא ניגש לספרייה, שואל את עצמו בזריזות, 'למה זה דומה?', ושולף את התסריטים הדומים שכבר חווה. שם כתוב למה אפשר לצפות, ואיך עלינו להגיב באופן מיידי.

 

רושם ראשוני בשבריר שנייה: "39 אלפיות השנייה מספיקות כדי לגבש עמדה. במחקר הראינו לאנשים אקדח מטושטש, והם אמרו שזה אקדח או מייבש שיער או מקדחה" רושם ראשוני בשבריר שנייה: "39 אלפיות השנייה מספיקות כדי לגבש עמדה. במחקר הראינו לאנשים אקדח מטושטש, והם אמרו שזה אקדח או מייבש שיער או מקדחה" צילום: שאטרסטוק

 

הנה דוגמה פשוטה. אדם מטייל ביער ולפתע קופץ בבהלה: הוא ראה נחש. מבט נוסף מגלה שזה רק מקל. מה שקרה הוא שצורת המקל שלחה את המוח לחפש בזיכרון אנלוגיה דומה בסביבה של יער, ופירשה אותו כנחש. התגובה המיידית, ההגנתית, היתה לברוח. רק מבט נוסף, ממקום מבטחים, גילה את התעתוע ושבעצם מדובר במקל בלתי מזיק. גילוי ותיאור המנגנון הזה היה ראשוני ופורץ דרך. בר ביצע בעקבותיו מחקרי המשך ופרסם מאמרים רבים, חלקם צוטטו מאות פעמים.

 

"המוח מעמת בין הצורך בחידוש והצורך בביטחון"

 

היופי ברשת האסוציאטיבית הוא יכולתה להסביר דברים יומיומיים ופשוטים. רובנו, למשל, נתקשה לזכור מה עשינו ביום שני שעבר. רק אחרי שנפתח יומן או נשאל את בני זוגנו כנראה ניזכר שזה היה עוד יום שגרתי שלא קרה בו שום דבר מיוחד - וזו בדיוק הסיבה שלא זכרנו אותו. המוח חורת רק אירועים חדשים, מרגשים, מפחידים או מאתגרים, שמוסיפים אינפורמציה למערכות האנלוגיות והאסוציאציות, ולכן ישרתו אותו בעתיד. עוד יום שגרתי במשרד? אין פה שום דבר שראוי לזכור.

 

"לאכזבתנו, כשאנחנו מבוגרים לא קורים לנו הרבה דברים חדשים", מסביר בר. "מבחינה הישרדותית זה טוב, כי אתה לא רוצה ללמוד להתמודד כל יום עם איום חדש, שלך תדע איך תתמודד איתו. יש משהו טוב ברוטינה. מצד שני, איך נלמד ונסתקרן אם לא ניחשף לדברים חדשים? אז יש פה איזשהו מתח בין הרצון לחקור את החדש והצורך ליהנות מהביטחון והנוחיות שבישן. נדמה לנו שהמוח הוא מין אלבום תמונות ששומר תמונות של שקיעות יפות, אבל התפקיד העיקרי שלו הוא לזכור דברים שיעזרו לנו בעתיד". זו הסיבה, בר כתב בעבר במאמר, שאנחנו יודעים מה לארוז כשאנחנו יוצאים לחופשה במקום שעוד לא ביקרנו בו. "המוח הוא כלי הישרדות יותר מפלטפורמת בידור", הוא כתב אז, "כולנו חוזי עתידות די מוצלחים".

 

בר עם דגם שנבנה לפי מוחו שלו. "אני קופץ מנושא לנושא. לא תכננתי את זה, אבל יצא לי טוב" בר עם דגם שנבנה לפי מוחו שלו. "אני קופץ מנושא לנושא. לא תכננתי את זה, אבל יצא לי טוב" צילום: עמית שעל

 

לפעמים אנחנו מדמיינים "מה יקרה אם". גם התסריטים האלה יכולים לעזור?

"חלק מהזיכרון הוא רק במירכאות, מפני שאנחנו יוצרים סימולציות. נניח שאני יושב אצל הספר, משועמם, כל הברושורים של השמפו לא מעניינים אותי. המחשבה שלי מתחילה לנדוד, ואני שואל את עצמי מה יקרה אם תפרוץ עכשיו שריפה. אני מתחיל לתכנן איך אני רץ, תופס את הילד, שופך מים על האיש שיושב מול הספר בחלוק דליק, ומדמיין סרט שלם של מל גיבסון. הסיכוי שזה יקרה שואף לאפס, אבל אם זה כן יקרה - היום או בעתיד - יש לי כבר תסריט מוכן בראש. תראי איזה יופי. אני יכול לשבת ולתכנן התמודדות עם סיטואציה חדשה בלי שחוויתי אותה. זה מאוד עוצמתי שלא צריך לחוות כל אירוע כדי להבין איך לתפעל אותו הכי טוב".

 

סכנות הן הדבר הראשון שהמוח רוצה לנטר ולהתכונן אליו. אחד מסימני הסכנה הוא זוויות חדות, אפילו בחפצים כלל לא מסוכנים כמו ספות ושעונים. בר ושותפתו למחקר, מיטל נטע, הציגו לנבדקים חפצים כמו שעוני יד או תיקי ג'יימס בונד, שהיו זהים למעט דבר אחד: לחלקם היו פינות חדות ולחלקם פינות מעוגלות. אף על פי שאלה חפצים אובייקטיביים - הם לא השוו בין סכין לכרית - הנבדקים אהבו יותר את החפצים המעוגלים מהמחודדים, וב־fMRI התברר שהזוויות החדות מפעילות את האמיגדלה, שמעבדת, בין השאר, רגשות שליליים. ייתכן שזוויות חדות שמפחידות יותר מאיימות יותר על הישרדותנו.

 

אנחנו עוד מעט ב־2013, ועדיין ההסברים הישרדותיים. לא משונה שהאבולוציה מסבירה את ההתנהגות שלנו גם היום?

"הסברים אבולוציוניים הם כמו לדבר על מישהו מאחורי הגב: כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה, ואי אפשר לבדוק את זה. יש חוקרים שאומרים, 'תראו, אנחנו ישנים עם עיניים סגורות ופתאום קופצים, כי אבות אבותינו ישנו על עצים והיו מוכנים למקרה שאריה יתפוס אותם'. ואני אומר, 'זה אחלה סיפור, תעשה מזה סרט, כי אין דרך מדעית לבדוק את זה'. אז אני סקפטי לצערי, אם כי זה תחום מעניין מאוד.

 

"דבר שני, אנחנו מדברים על קבועי זמן מאוד שונים. האבולוציה בת מיליוני שנים, הגזע האנושי בן כמה מאות אלפי שנים. את אומרת, 'תפסיק לפחד מנחשים, מתי אתה רואה נחש בבית?'. אבל כנראה אנחנו לא יכולים לשנות את זה כל כך מהר. כנראה אי אפשר לזרז את האבולוציה".

 

"כשאנחנו לא חושבים אנחנו בונים תסריטים"

 

אחד הגילויים המרגשים של חקר המוח בעשור האחרון הוא רשת הדיפולט (ובעברית "רשת המנוחה"). היא התגלתה בטעות, כשנחקרים שכבו בתוך מכשירי fMRI וביקשו מהם להמתין בין סטים של גירויים שהוצגו להם. המכשירים המשיכו לסרוק, וכך התברר שבזמן מנוחה או בהייה, כשאנחנו לא עוסקים במשימה מסוימת, המוח לא "נכבה", אלא מפעיל באופן עקבי רשת מסוימת - רשת הדיפולט. בר גילה שהרשת האסוציאטיבית זהה לרשת הדיפולט, כלומר מפעילה אותם אזורים במוח.

 

"זה מאוד מעניין, כי המוח לא יורה סתם נוירונים, שהייצור שלהם עולה לו באנרגיה, כי משעמם לו. חייבת להיות לזה מטרה, ובשנים האחרונות המירוץ היה לזהות את הפונקציה של רשת הדיפולט. התרומה שלנו בנושא היתה להראות שהרשת שמתופעלת כשאנחנו לא עושים כלום היא אותה רשת שאנשים מפעילים כשהם חושבים על אסוציאציות וקונטקסט ומייצרים פרדיקציות. זה מוכיח את מה שפילוסופים תמיד אמרו, שהמחשבה שלנו אסוציאטיבית".

 

אחת הפונקציות שמייחסים לרשת הדיפולט היא תכנון. זה כמו כתיבת תסריטים?

"זו בדיוק הרשת שאנחנו חושבים שמייצרת תחזיות. אנחנו יודעים שתחזית טובה מבוססת על זיכרון ודברים שכבר קרו, וכשאנחנו חושבים אנחנו מתפעלים זיכרונות מסוימים כדי לייצר במחשבות עתיד מסוים. יש עוד הרבה עבודה באפיון כל אזור והתפקיד המדויק שלו, אבל זה הרעיון: כשאנחנו יושבים ולא עושים כלום, אנחנו מייצרים סימולציות ותחזיות".

עושה רושם שאנחנו סמרטוטים של רגשות, לא כאלה מקבלי החלטות רציונליים.

 

"נכון, למדענים זה ברור. קליפת המוח החיצונית מפותחת אצל האדם יותר מאצל כל חיה אחרת, זה האזור היותר רציונלי, ובפנים יש את המוח הזוחלי (Reptile), הקדום יותר, שקשור לדחפים הבסיסיים שבליבת ההישרדות שלנו - אוכל, סקס ורוקנ'רול", הוא מתבדח. "יש ביניהם מתח. פעם חשבו שכל אחד עובד בנפרד, אבל בעצם כל החלטה שלנו נגועה ברגש במידה מסוימת. אין בזה טוב או רע. אנחנו צריכים להיות מודעים לכך שאנחנו מערבבים רגשות לא רציונליים ולחיות עם זה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות