"אתה רגיל ששונאים אותך, אבל אתה לא חושב על זה בכל רגע"
אלעד שרגא, הישראלי הכי בכיר בוול סטריט, מנהל 80 מיליארד דולר ומשוכנע שהשיטה עובדת מצוין. בראיון גלוי לב הוא מספק למוסף כלכליסט הצצה נדירה לעומק החמדנות, השמרנות וההתבגרות של עולם הפיננסים
אלעד שרגא יודע ששונאים אותו. "אבל אתה מתרגל", הוא אומר. "זה כמו, ולהבדיל, להיות ישראלי במזרח התיכון. אתה רגיל ששונאים אותך, אבל לא חושב על זה בכל רגע".
שרגא, הישראלי הבכיר ביותר בוול סטריט, מתנחם בזה שלא שונאים אותו אישית. שונאים את כל אלה שכמותו, בנקאי השקעות בצמרת התחום. "בשנים האחרונות אפשר להריח את התסיסה מכיוון התקשורת וגם מכיוון הממשל. השליליות כלפי התעשייה היא לא דבר סימפטי", הוא אומר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", והוא יודע היטב למה זה מגיע להם. "צריך להיות אטום בשביל לא להבין למה מה שקרה - ואולי אפילו מה שעדיין קורה - גורם לתחושה שלילית. אני לא חושב שבמשבר היתה כוונת זדון, אלא חוסר הבנה אצל סוחרים שרכשו ואפילו יצרו מכשירים פיננסיים מורכבים. הם הבינו איך הם פועלים במצבים מסוימים, אבל כשהפרדיגמה השתנתה נוצר מצב לא פשוט. אני לא אגיד לך שלא היתה חמדנות. היתה חמדנות, וחלק מהביקורת שאנחנו סופגים הרווחנו בשתי ידיים.
"אבל אני חושב שהיום, בעידן של אחרי המשבר, יש שינוי. התעשייה עצמה נהפכה לפחות חמדנית ופחות מתוחכמת. משקיעים כבר פחות סבלניים למוצרים מתוחכמים, הם מעדיפים שקיפות. זה לא שהתחכום נעלם, אבל הוא עודן.
"שוק ההון משתנה כבר עכשיו בגלל הרגולציה. היא מתערבת יותר והופכת את השוק לפחות נזיל, פחות מסוכן ופחות תנודתי. אני מאמין שבתוך עשור השוק יהיה אחר: מסחר לטווח קצר יהיה פחות פופולרי, חברות האלגו־טריידינג ישחקו תפקיד פחות מרכזי, קרנות גידור ינהלו נכסים לטווח בינוני וארוך. בכלל, זו הופכת להיות תעשייה יותר אטית ממה שהיא היום.
"בשנתיים האחרונות המערכת גם משתנה מתוך עצמה. הבונוסים שלי, למשל, כבר לא מגיעים אליי בכל שנה אלא בכל חמש שנים, ורק אם מתקיימים תנאים מסוימים והבנק עומד ביעדים. או שפתאום אתה מקבל טלפון מהסוחרים, שאומרים לך שהם החליטו לתרום מיליון דולר לתושבי ניו יורק שנפגעו מההוריקן. אלו דברים שלא היו קיימים בעבר".
אבל אתם עדיין מרוויחים סכומי עתק, גם לעומת אחרים וגם לעומת התרומה שלכם לאנושות, שיש האומרים שהיא בכלל שלילית. אני לא שואל את זה כפרובוקציה, אני מנסה להבין אם אתה חושב שהשכר הזה מוצדק.
"תראה, זו מערכת נורא קשה ותנודתית. תעשיית הפיננסים בלונדון התכווצה ב־30% בשנים האחרונות, מ־340 ל־225 אלף משרות, ואף אחד לא מניד עפעף. אומרים 'Let them have it'. בתקופה שבין נפילת בר סטרנס לקריסת ליהמן ברדרס אנשים הלכו עם הראש ברצפה, האדמה רעדה. זה לא פשוט".
ובכל זאת?
"אני אוהב להשוות את העבודה שלנו לעבודה של אתלט: רף כניסה גבוה, אורך חיים קצר, שעות עבודה ארוכות, עמידה בלחצים, ספיגת אשמה על אירועים שלא תלויים בך. אז כן, בדומה לאתלטים - אתה מרוויח. ויש גלים. ב־2001-1995 האנשים הטובים הלכו לתעשיית ההון סיכון והרוויחו המון, ואחר כך היתה ירידה בשכר ובאטרקטיביות של התעשייה. אני מניח שזה מה שיקרה בעולם הפיננסים בשנים הבאות".
להפוך כל אבן בדרך לכסף הזול ביותר שיש
שרגא (42) הוא לא שם מוכר מאוד בשוק ההון הישראלי. הוא אמנם גר בארץ, אבל הוא קנה בית בסביון כי היא קרובה לנתב"ג ובכל יום ראשון הוא ממריא ללונדון או לניו יורק, וחוזר רק לקראת סוף השבוע. הממשק שלו עם הפיננסיירים כאן מוגבל, ועד כה חמק כמעט מכל אזכור בעיתונות המקומית. בתעשייה העולמית, לעומת זאת, הוא דמות מוכרת ומרכזית. לפני כחצי שנה, למשל, הוזמן, לצד חתן הנובל בכלכלה מיירון שולס, לנאום בפאנל חדשנות פיננסית במכון מילקן בלוס אנג'לס.
שרגא הוא חבר הנהלה בבנק ההשקעות של דויטשה בנק, ואחראי בו על כל תחום הנכסים הלא סחירים. אלו הם כל אותם נכסים שהסיכון שלהם אינו קל לכימות, ובמילים פשוטות יותר - הנכסים שרוב האנושות לא מבינה איך הם עובדים, וגם כלכלנים תופסים כמתוחכמים מדי, מורכבים מדי, מסוכנים מדי. כלים ספקולטיביים לגמרי, שעמדו בבסיס המשבר שאיים לחסל את כלכלת העולם. שרגא אחראי, למשל, על המסחר בנגזרים, על כל (ה־ABS (Asset Backed Securities, המכשירים הפיננסיים מגובי הנכסים שכיכבו במשבר, ועל שערוך סיכונים לנכסים שרף הסיכון שלהם אינו תמיד ברור, מנדל"ן מסחרי ועד ביטוח על הוריקנים. הוא מנהל 380 סוחרים, תיק של כ־80 מיליארד דולר ופעילות שמניבה לדויטשה בנק רווחים של יותר מ־3 מיליארד דולר בשנה.
איך זה עובד? מה אתם עושים בפועל?
"אנחנו בעצם יושבים על מאגר ענק של אינפורמציה, והתפקיד שלי הוא למצוא את הכסף הכי זול שיכול לשרת את המטרות שלי".
תן דוגמה.
"למשל בתחום הפנסיה. תוחלת החיים הולכת ועולה, ובעוד כמה שנים קרנות הפנסיה באירופה יצטרכו לשלם יותר מהסכומים שהן צוברות כעת, משום שלוחות תוחלת החיים שעל פיהם הן התחייבו לשלם כבר לא עדכניים. אז אנחנו יוצרים מכשירים פיננסיים שמחברים בין קרנות פנסיה למשקיעים. קרנות הפנסיה מעוניינות לבטח את עצמן כדי להקטין את הסיכון שלא יוכלו לעמוד בתשלומים למבוטחים, ואילו המשקיעים מחפשים תשואה מסוימת ומוכנים לקחת סיכון. אנחנו יוצרים מכשיר שמתמחר את הסיכון של המשקיע בקרן, וכך בעצם בונים מנגנון השקעה שמתאים לסיכון שהוא מוכן לקחת.
"וכל זה משחק של אינפורמציה. אם קרן פנסיה הולנדית צריכה השקעה כדי לגדר את הסיכון שלה, אני מייצר מכשיר מתאים ומוצא את הגוף שיהיה מוכן להשקיע בו בתנאים שטובים עבורו ואופטימליים עבורי, משום שאני לא רק מתווך אלא גם הגוף שעושה את העסקה עם הקרן ההולנדית ועם המשקיע. זה לא תמיד פשוט, כי לפעמים המשקיע מוכן לקחת סיכון רק בנוגע לפוליסות של אנשים בני גיל מסוים, ואז אני צריך לקחת חלק מהסיכון עליי ולתמחר אותו בהתאם. או לפעמים התשואות שמשקיעים אירופיים מצפים להן לא יעילות, ואז יכול להיות שיהיה עדיף לי לא לחפש משקיע הולנדי אלא למצוא משקיע סיני, שהכסף שלו זול יותר. זה מתאפשר כי לדויטשה בנק יש מאגר ענק של אנשי מכירות, שיכולים להפוך כל אבן ולהגיע לכסף הזול ביותר שיש בנמצא".
כבר לא מייצרים רווח לשם רווח, אלא חושבים על הלקוח
שרגא גדל בהרצליה, למד בתיכון הראשונים וסולק בסוף כיתה י' בגלל הציונים הנמוכים שלו. בדיוק אז, בגיל 16 ובלי קשר לסילוק מהתיכון, היגרה המשפחה שלו לקנדה. "הגעתי לתיכון שם בלי לדעת אפילו לחלק שברים. אחי הצעיר לימד אותי לעשות את זה, ואז לקחתי את עצמי בידיים", הוא מספר. "בתיכון בישראל אתה לא חושב על לימודים אקדמיים, אלא על כדורגל ובחורות. יש לך צבא, ואתה אומר לעצמך שבאיזשהו שלב תשלים בגרויות. בקנדה זה אחרת, אתה מבין שאחרי התיכון אתה הולך או לאוניברסיטה או להיות זבן, ולא התאים לי להיות זבן".
במקום להיות זבן, למד לתואר ראשון במתמטיקה וסטטיסטיקה באוניברסיטת טורונטו ובגיל 25 "לקחתי איתי את ההורים והאחים וחזרנו לישראל". הוא שירת שנה בצבא, ואז עבד כסוחר אופציות בדיסקונט ובבנק לאומי וכמנהל חדר מסחר בדויטשה בנק ישראל. ב־2003 הציע לו הבנק לפתח את תחום הנכסים הלא סחירים בניו יורק, ושרגא, אשתו ושלושת ילדיו עברו למנהטן.
הוא נחת בוול סטריט שמתוארת בהרחבה בספריו של מייקל לואיס. עולם תחרותי ואגרסיבי של סוחרים תאבי בצע שמפתחים מכשירים מורכבים ומסוכנים ומגלגלים אותם על סוחרים אחרים. עידן של ערכים מנוונים, של ג'ונגל כלכלי שבו הרווח וההפסד הם הכל. שרגא ראה את זה מקרוב, הכיר היטב את הנפשות הפועלות, גיבורי התקופה. הוא עבד עם בועז ויינשטיין, סוחר האשראי הראשי של דויטשה בעת המשבר וכיום בעליה של קרן הגידור סבא, ועם גרג ליפמן, אחד מגיבוריו של לואיס ברב־המכר "מכונת הכסף", מי שהתפרסם בכך שמכר ביטוחים נגד נכסים מגובי משכנתאות בשעה שסוחרים אחרים מדויטשה בנק מכרו ללקוחות את אותם נכסים (כלומר, הבנק דחף נכסים מורעלים ללקוחותיו בזמן שליפמן ידע זאת ומכר ביטוחים נגד אותם נכסים).
שרגא חי אז על אותו סולם ערכים. "עד 2007 הייתי סוחר מוכוון רווח, כמו רבים אחרים בתעשייה. פעלתי בתחום הנוסטרו כדי לזהות הזדמנויות לעשות כסף". אבל הוא הפנים את המשבר, הוא אומר. היום הוא סוחר אחר. "עם השינוי שהגיע אחרי המשבר, התאמתי את עצמי לשינויים שדויטשה עבר. לא כולם הצליחו להתאים את עצמם, ולכן יש הרבה סוחרים שפשוט עזבו".
הסיפורים על חיי הזוהר של בנקאי ההשקעות לפני המשבר היו, אם כן, נכונים?
"לחלוטין. להיות בנקאי השקעות בתקופה ההיא זה משהו אחר. קיבלת בחורות. קיבלת מכוניות. קיבלת כסף. הרבה אנשים התפתו וזרמו לזה. אתה יודע מה זה בן אדם בן 28 שמרוויח 600 אלף דולר בשנה? זה יכול להיות בחור חכם שגדל באיזה חור בארצות הברית או קנדה ואז הולך להרווארד או MIT ומסיים קולג' בגיל 21 ואז מגיע לניו יורק ומתחיל לעבוד אצלנו, ואחרי כמה שנים הוא עושה מיליון דולר בשנה ואחרי מס נשאר לו חצי מיליון דולר ביד.
"אתה יודע איך זה משנה את התפיסה או ההתנהלות של כל בן אדם בגיל כזה? פתאום הוא לא צריך לחשוב על ההוצאות שלו. פתאום הוא הולך לקנות חליפה בהרבה כסף ונכנס לחנות יוקרה במנהטן, ובחנות עומדת בחורה שנראית כמו דוגמנית שמתרשמת מהכסף ומהסטטוס, וזה גורר איזו התנהלות מצדו. אין מה לעשות. וזה בעייתי, כן. אם אתה שואל אותי, יש משהו קצת מוזר בכך שבגיל צעיר אתה לא צריך להתחבט בשאלה אם ללכת למסעדה או לאכול בבית כי אין לך כסף. אני עד גיל 30 חייתי מן היד אל הפה, ואני חושב שזה שלב חשוב".
והאומנם השינויים שעברה התעשייה מאז כל כך עמוקים? מה בעצם השתנה?
"ראשית, סוג הפעילות השתנה. אצלנו אין יותר פעילות שהיא נטו ייצור רווח לשם רווח. אין מסחר בנוסטרו כפי שהיה לפני המשבר. היום הבנק לא נותן לך מיליארדים מההון שלו ואומר 'תשחק ותרוויח'. עכשיו הפעילות של בנק ההשקעות שלנו מוכוונת לקוח. זה לא אומר שאין מסחר בנגזרים מתוחכמים וזה לא אומר שאין מכשירים מורכבים שנועדו להשביח את ההון, אבל זה לא ההון של הבנק אלא של הלקוחות, שרוצים להרוויח ומשתמשים בנו לשם כך. זה כמובן לא אומר שאנחנו ספקי שירותים כמו בנק ישראלי רגיל, אבל אנחנו בהחלט יוצרים עסקאות שמאחוריהן עומד לקוח.
"שנית, כתוצאה מאותו שינוי בסוג הפעילות סוג האוכלוסייה השתנה. כל האנשים עם האוקטן הגבוה, הטורפים, עובדים שיש להם נטייה יזמית חזקה, פשוט עזבו. חלק מהם הצטרפו לקרנות גידור או הקימו קרנות משלהם, וחלק אחר פשוט התאדו לעבודות אחרות בתעשיות אחרות. אני לא אגיד שלאנשים שעובדים היום בבנקי השקעות אין רעב בעיניים, אבל כשאני מסתכל סביבי אני רואה אוכלוסייה שונה מבעבר, שמרנית יותר. חשוב להבין שההילה של התחום פחתה משמעותית ועוד תלך ותפחת, ואנשים שבעבר הגיעו לבנקי השקעות מתוך כוונה לקבל את ההטבות שהסטטוס הזה מייצר פונים עכשיו למקומות אחרים".
ההון הנסתר של הישראלים הוא הסיבה למחירי הדיור
שנה אחרי שיא המשבר גם שרגא הלך למקום אחר, וב־2009 חזר עם המשפחה לישראל. "אני ישראלי ואוהב את ישראל, ולא יכולתי לקבל את העובדה שהילדים שלי יהיו אמריקאים ולא יחשבו בעברית. אבל זה דורש הקרבה, כי כל הטיסות האלה, בכל שבוע, זה לא כיף גדול", הוא אומר. שרגא מנהל כעת את הפעילות שלו מלונדון, אבל פעם בחודש טס לניו יורק לשבוע, ולעתים רחוקות יותר ממריא לסינגפור, שבה כ־40 סוחרים של דויטשה בנק פועלים בשוק האסייתי.
הוא איש עשיר מאוד, עם סממן יוקרה בולט אחד - אוסף מכוניות איטלקיות, נדירות ויקרות, משנות החמישים. לדבריו, זה היחיד. אפילו על קניית הבית בסביון, הוא אומר, הוא קצת מתחרט, בגלל האופי הפלסטיקי והמצועצע של היישוב. שרגא מוסיף שהוא מכיר מקרוב את מצוקות מעמד הביניים, בעיקר דרך אחיו ואחותו, שכירים בעלי משפחות שלא יכולים לקנות דירה.
"מחירי הדיור פה גבוהים מאוד וזו אשמת הממשלה, בעיקר בגלל מחדל התשתיות, העובדה שאין תחבורה ציבורית ראויה", אומר שרגא, שעוקב בעניין אחרי המאבק על יוקר המחיה בישראל. לפי הניתוח שלו, הבעיה אינה בשיטה אלא בסדרה של מחדלים, בעיקר ממשלתיים. "אלה המונופולים השקטים שאיש לא שמע עליהם, שמפרנסים משפחות שלמות שאיש מעולם לא קרא עליהן בשום עיתון; זו הממשלה, שהמחדלים שלה בתחומי המיסוי, עידוד הריכוזיות והתשתיות פוגעים במצב של רבים; ואלה גם ועדי העובדים החזקים, שגורמים לכך שמחיר החשמל יכול לעלות ב־30% בלי שאיש מקים צעקה. 30%!
"גם בתחום הנדל"ן אתה רואה שיש הון נסתר של הרבה מאוד ישראלים. כולם אומרים שהיציאה משיווי משקל במחירי הנדל"ן קשורה למשקיעים הזרים. אבל בעיניי זו אנקדוטה - אלה לא התושבים הזרים שמשנים את השוק אלא הישראלים וההון שלהם. קח למשל את נושא הירושות: אין פה מס ירושה, אז אם לסבא שלך היו מיליון שקל גם לך יהיו מיליון שקל. מחירי הדירות יחסית לכושר ההשתכרות אכן גבוהים מאוד, אבל יחסית להון המחירים בסדר. יש במעמד הביניים עושר נסתר. הוא מגיע בצורת נכסים שנצברו - והוא הסיבה למחירי הדיור הגבוהים מאוד כיום.
"בוא נעשה ניסוי מחשבתי. תטייל בתל אביב, תסתכל על כל הבניינים ותשאל את עצמך מי הבעלים של הבניין הזה ומי הבעלים של החנות הזאת. הנכסים האלה הרי שייכים למישהו, וזה לא נוחי דנקנר. אם לסבא שלך היתה חנות סדקית ששווה 30 לירות והיום היא שלך בחצי מיליון דולר אז יש שרשור של כסף, והשרשור הזה לא נספר. מי שאין לו שרשור כזה בהחלט מרגיש את זה, כי רק מיכולת השתכרות באמת אי אפשר לקנות היום דירה".
אובמה נגד יזמים כמו שאתם מתנשאים על רמי לוי
כמי שבנה את עצמו מתוך ההזדמנויות שהשיטה הכלכלית מספקת, לא פלא ששרגא לא חושב שהבעיה בשיטה, ובאופן טבעי אינו שש לטלטל אותה. הוא מסתייג ממי שמנסים לעשות זאת, ואפילו בחירתו המחודשת של ברק אובמה לנשיא ארצות הברית לפני שבועיים מעוררות בו אי־נוחות מסוימת.
"ברמה האישית אני לא רפובליקני", הוא מדגיש. "התפיסות של מיט רומני בכל מיני נושאים חברתיים, למשל הפלות, הן הזויות. אבל אובמה שידר בקדנציה הראשונה שלו מעין אנטגוניזם לוול סטריט ותרם לדמוניזציה של התעשייה, וזה גרם לי לתחושה לא נעימה. הוא גם כל הזמן משדר שהוא תומך בתפיסה המסוכנת שמשתרשת בארצות הברית נגד יזמים, אותה תפיסה שמובילה נעמי קליין (ההוגה הקנדית, מהמבקרות החריפות של תרבות התאגידים).
"קליין מדברת על יזמות כמשחק סכום אפס - היזם מרוויח ואתה נדפק, היזם טורף ואתה נטרף. היא מתארת את כל התכונות שמאפיינות יזמים בעיניה, כמו תככים, יזע, חייתיות, רעבתנות, דורסנות, וקובעת שאלו תכונות שמבחינה אבולוציונית לא תואמות את הרוח העכשווית. היא אומרת: 'עברנו את השלב שבו אנו צריכים לכבוש את המערב, הגיעה העת שניצור מתוך סינרגיה חברתית ומחשבה'. זו תפיסה שנעים מאוד לשמוע, כי היא בעצם אומרת שהמערכת, הדבר האמורפי הזה, תדאג לך. אבל האמת היא שמדובר בהבל מוחלט ומסוכן, כזה שמעודד עצלנות.
"אני לא מתנגד לשיתוף פעולה, ממש לא. אני כן חושב שחבירה של אנשים יחד יכולה להצמיח חברה טובה יותר, אבל זה רק בשלב ב'. רק אחרי שיצרת את איקאה אתה יכול לחבור לאחרים ולפזר את העושר שלך. אם אתה יושב בבית ולא עושה כלום, החבירה לאחרים לא רק שלא תוביל אותך לשום מקום - היא גם תגרום לך לעמוד במקום.
"לכן זו תפיסה מסוכנת למעמד הביניים, במיוחד במקומות שבהם יש עדיין מוביליות חברתית, כמו ארצות הברית. שם אם תיזום, תפתח, תעבוד - כנראה תצליח. אבל שם ההתנשאות הזאת כלפי רוח היזמות נתמכת בידי אובמה. לשמחתי בישראל אני עדיין לא רואה אותה, אף שכאן יש התנשאות אחרת כלפי יזמים מסוג מסוים".
על מי מתנשאים כאן?
"בישראל מעריצים את יזמי ההייטק, הם בון טון. כל ילד שמכר שורה וחצי של קוד למישהו ב־100 מיליון דולר הוא גאון. אבל אם קנית בניין ומכרת אותו ב־10 מיליון דולר אתה גנב. למה? כי זו התפיסה שהשתרשה פה. איך יכול להיות שאנשים מפגינים בוז כלפי רמי לוי, האיש שבנה במדינה כזו קטנה וריכוזית מערכת אלטרנטיבית? מה שרמי לוי בנה לא בנו מאות סטארט־אפים, ואני מבטיח לך שהאימפקט שלו על השיח הציבורי בישראל יותר משמעותי מכל חברות ההייטק יחד. אבל עדיין התפיסה היא שלהיות בעלים של איזה סטארט־אפ שמעסיק ארבעה עובדים ונמכר ב־70 מיליון דולר עדיף מלהיות רמי לוי. למה? לא יודע".
אירופה בצרות, אבל בסוף הגרמנים יחבקו את היוונים
המבט של שרגא על אירופה טעון בפחות רגשות. כמי שמבלה את ימיו בנבירה באינפורמציה ומתמחה בזיהוי סיכונים וסיכויים, גופים שחוששים ומשקיעים שמעזים, הוא מחזיק בתמונת מצב רחבה ומעמיקה של מצב השווקים בכלל, ואלה באירופה בפרט. "במערב אירופה כמובן לא תהיה צמיחה, ואני צופה עליית מדרגה באינפלציה שם. מדינות כמו ספרד, פורטוגל ואפילו צרפת לא הולכות למקום טוב, משום שהחוזה הכלכלי־חברתי במדינות האלה הוא בעייתי.
"צרפת, למשל, היא מדינה ריכוזית עם חוזה כלכלי־חברתי שביר: כשיש התקוממות, הממשלה יכולה לשנות פתאום את החוקים. אותו דבר מאפיין גם את ספרד ופורטוגל. ושינוי חוקים כזה הוא הכי גרוע עבור משקיע.
"לעומת זאת במדינות כמו הולנד, פינלנד או גרמניה יש מעמד ביניים חזק ומבוזר וחוזה כלכלי־חברתי ברור שלא עתיד להשתנות. אלו המדינות עם העתיד הטוב יותר. במזרח אירופה, לעומת זאת, אין חוזה כלכלי־חברתי כלל, אבל אמורה להיות צמיחה שתפצה על כך".
האם האיחוד האירופי ישאיר את יוון בתוך גוש היורו?
"תראה, מבחינה מוסרית אני מבין את הגרמנים שדורשים את צעדי הצנע, אבל מבחינה פרקטית הם עושים טעות. זה הרי טמטום לבוא ליווני, לדרוש ממנו לקצץ את הוצאות הממשלה באופן דרסטי ולא להעניק לו מנגנונים שיאפשרו לו לשרוד וגם לחשוב על המחר. אני מאמין שבסוף הגרמנים יתחילו לחשוב קונסטרוקטיבית, איך הם כובשים את לב היוונים, כי אנשים שאתה עומד לקטום את העתיד שלהם לא ישתפו איתך פעולה. צד אחד של המשוואה זה קיצוץ, אבל בצד השני צריך להיות פתרון. לדעתי לא רק שהם יצילו את יוון, אלא שזה גם יהיה בסוף באיזשהו פתרון שיספק את היוונים".
