שלח לי פחד בקופסה

1. המלחמה משנה אנשים

הכבישים לבאר שבע שוממים, ורחובות העיר ריקים. בוקר יום שני, ואווירת הרפאים שולטת גם בסופרמרקט הענק באזור התעשייה של העיר. פעם היה כאן מפעל, ועכשיו, על עשרה דונמים, רצים מדפים אינסופיים, מוכרים מזון, מוצרי חשמל, קוסמטיקה, הלבשה, עגלות לתינוקות, כלים, ציוד לשיפוץ, ספרים. אבל כמעט אין קונים. עשרות טילים שמשוגרים לבאר שבע בכל אחד מהימים האחרונים משאירים אותם בבית.

בסופר מדברים על שינויים בהרגלי הקנייה. מנהלת הסניף הזה של מגה בול, טל מאור, מסבירה שבימים הראשונים המכירות צנחו ב־50%, אבל אז הקונים התחילו לחזור, פשוט בבוקר. סמנכ"ל התפעול של מגה קמעונאות מתניה שוורץ מסביר שאנשים מרגישים שבטוח יותר לקנות בבוקר מבערב. אני חושב על מלחמת המפרץ ב־1991, ועל תל אביב שעברה לחיות בבוקר במקום בערב. ההופעות, האירועים, הכל קרה באור. אחר כך לקח קצת זמן לחזור לשעון הבילויים הרגיל.

הילדים בשיכון ה' לקחו אותנו למקלט, הבית שלהם בשבוע האחרון, נלהבים ממנו כאילו בנו חדר משחקים מהחלומות. "אנחנו עושים פה כיף חיים!", צוהל אחד מהם. האמהות נראות על סף שבירה צילום: אוראל כהן

עכשיו השינוי הגדול, אומר שוורץ, אינו בשעון. הוא בקונספט. פתאום אנשים קונים באינטרנט, מספר ההזמנות גדל פי חמישה. מגה הציעה משלוח חינם, כלומר ויתרה לקונים על דמי משלוח של 28 שקל. ואין מינימום קנייה, "היו כאלה שאפילו ביקשו רק חלב או סיגריות", מספר אחד השליחים. "זה כמו מלחמת המפרץ", גם שוורץ חוזר למכת העורף הגורפת האחרונה, "אז אנשים התחילו לשתות מים מינרליים, כי היה צריך בקבוקים בחדר האטום, ומאז הם לא הפסיקו. עכשיו אנשים רוצים להיות קרובים לממ"ד ומזמינים באינטרנט, גם אם בחיים לא עשו את זה קודם". אילן יובל, מנהל מגה נט, מדייק את הפילוח: "פעם הקונים באינטרנט היו אנשים שמרוויחים 7,000 שקל ומעלה, עכשיו גם מי שמרוויח פחות משתמש במשלוחים, כי הם חינם".

אני חושב על העלות הגבוהה הזאת, של 28 שקל, ועל ההבדל שהיא עושה לאנשים. על הסף הזה, של 7,000 שקל. סביבי המנהלים ממשיכים לדבר על השינוי הצרכני, ואני פתאום מבחין בשינוי אחר, מפתיע. רק עכשיו שמתי לב למה אני מרגיש כאן בטוח: אנחנו יושבים במשרד בלי חלונות. בכל יום אחר זה היה מעורר בי תחושה של קלסטרופוביה קשה. עכשיו אני עטוף באשליית ממ"ד. פתאום ארבעה קירות בלי חלונות הם רחם. כמה מהר הנפש עושה שיפט.

2. מצב החסה בבאר שבע

במגה בול באר שבע פתחו חמ"ל מלחמה. באחד המחסנים מתרכזים האנשים שמרכיבים את המשלוחים, מלקטים מזון לעגלות עמוסות. זה לא עניין פשוט. הדריכות של חיים תחת אזעקות מתגלגלת לעצבנות בכל דבר. אני מכיר את זה מהאזעקות הספורות בתל אביב, ובבאר שבע המצב חמור בהרבה. לפעמים זה יוצא על העגבניות. הלקוחות, מסבירים בסופר, מקפידים בדרך כלל לבחור את המנות שלהם באטליז, לברור את הפירות והירקות. "כל לקוח רוצה את העגבנייה כמו שהוא אוהב", אומר יובל, "וזה קשה כשקונים באינטרנט. אחד אוהב אותה ירוקה יותר, אחד רכה יותר. זה מצריך את המלקטים להתקשר ללקוח ולדסקס איתו את מצב העגבנייה או החסה".

הביקוש הביא לכאן מלקטים ושליחים מהמרכז, כמו רמי קייס מהסניף ביד אליהו, תל אביב. הוא בתחילת שנות ה־20 לחייו, וצורף למוסא אעטאונם, שמבוגר ממנו ב־20 שנה. כבר עשר שנים מוסא במגה, כל המשפחה שלו שליחים, ועכשיו, בצל הטילים, הוא מרגיש רצוי יותר, שייך יותר. "אנחנו מתקבלים באהבה", הוא אומר. "כשהגענו בזמן אזעקה אמרו לנו 'תעזבו הכל, תשאירו את המצרכים בחוץ ובואו לממ"ד'". ניכר שזה חדש לו. הוא מתחיל לומר משהו על המשכילים הנחמדים בעומר ומיתר, אבל נעצר. עכשיו זמן אחדות, גם מוסא לא רוצה להפר אותה. הוא ממהר להתיישר ברוח "זו מלחמה של כולנו": "גם הכפר שלנו סבל מהפגזות. הבת הקטנה שאלה אותי מה כל הפיצוצים האלה, אם רוצים להרוג גם אותנו. הם לא מבדילים בינינו לביניכם". שותפו החדש לחלוקה שתקן יותר. בטלפון הוא דיבר ערבית, אבל עם מוסא הוא מדבר רק עברית. כששאלתי מאיפה הוא, אמר: "אני מכרמיאל". הצורך העיקש, הממלכתי, באחדות מוחק הרבה מאוד דברים בדרך. זהויות, השתייכויות, ניואנסים. כל העם חזית. ובכל זאת יש הרבה יותר מהבדל אחד בין רמי מכרמיאל, מוסא הבדואי, ארי מתל אביב והלקוחות שאליהם אנחנו מגיעים לאורך כל היום הזה, טרוטי עיניים, עם ילדים על הידיים, תשושי אזעקות עד כלות.

מוסא אעטאונם וארי ליבסקר בדרך לעוד לקוחה חרדה. מרגישות צורך להתנצל על זה שהזמינו אוכל הביתה צילום: אוראל כהן

3. נקודת השבירה של ההורים

אנחנו עוצרים בכניסה לשיכון רכבת בשכונה ה' ומטפסים לקומה הרביעית, אל מיטל ועקנין (26). היא פותחת את הדלת עם נועם בת החצי שנה על הידיים וחשה צורך להתנצל על המשלוח, היא לא עשתה ככה קניות מעולם. "אני לא מרגישה בטוחה לצאת מהבית לקניות. אין לי זמן להתארגן באזעקה, אני צריכה לעצור את האוטו, לשחרר את הסלקל, לחפש מקום ולהשתטח על הילדה. ואין לי לאן לנסוע, כל המשפחה באשקלון ובעלי עובד ברמת חובב. אז אני כאן. למקלט אני לא יכולה לרדת, אני בקומה הרביעית והוא בכלל מוצף. אני לוקחת את נועם ויורדת קומה אחת, לחדר המדרגות, ומחכה לנס. אני מנסה לשמור כמה שיותר על השגרה, כי אם לא אני ממש אשתגע".

הבנתי את זה גם מהתבוננות בהורים בתל אביב: הם נאחזים עכשיו בשגרה בציפורניים, כמה שהם יכולים. בשביל לא להשתגע. חלק מהילדים זקוקים לשגרה הזאת, אחרים חוגגים את שבירתה. ברחבת העמודים של בניין השיכון אנחנו פוגשים ילדים דתיים משחקים. שתי אמהות לא מסירות מהם את העיניים. אין כאן שגרה, אין בית ספר, והילדים לוקחים אותנו למקלט, הבית שלהם בשבוע האחרון, נלהבים ממנו כאילו בנו חדר משחקים מהחלומות. "אנחנו עושים פה כיף חיים ומשתוללים כל הזמן!", צוהל אחד מהם. האמהות נראות על סף שבירה. "אוטוטו ניסע לקרובים בדימונה, להתאוורר קצת", אומרת אחת.

4. רולטה רוסית לעצבים

בכניסה לבניין השיכון הבא תופסת אותנו אזעקה. היא נוכחת יותר בבאר שבע. האיום ממשי יותר, סוריאליסטי פחות מבתל אביב. מוסא ורמי עוזבים את הארגזים ורצים לתפוס מחסה מאחורי קיר בטון. שניות אחר כך נשמע פיצוץ, והם קמים וממשיכים. זה קורה להם כל הזמן. אני נסער, אבל הם נראים מורגלים.

מכינים משלוחים בסניף בבאר שבע צילום: אוראל כהן

אשה מבוגרת, מפוחדת, עוד עומדת בחדר המדרגות כשאנחנו סוחבים את הארגזים לדירה של נטליה חזנוביץ' (35), בהיריון מתקדם. מוסא ורמי מניחים את המשלוח בסלון הקטן, על רקע הדיווח בטלוויזיה על נפילה בשטח פתוח בעיר. "זה קרוב לכאן", נאנחת נטליה, וגם היא חשה צורך להסביר למה הזמינה אוכל הביתה. מה שבערים הגדולות הוא נוהג בסיסי כל כך, כאן נראה כמעט משהו שיש להתבייש בו. "אני לא יכולה לרוץ. פעם קודמת האזעקה תפסה אותי בדרך לחנות, נלחצתי ולא ידעתי מה לעשות, לכן הזמנתי באינטרנט, זה בחינם". על הספה יושבת אולגה בת ה־10, שכבר שבוע לא הלכה לבית הספר. חזנוביץ' מספרת שזו משפחה חד־הורית, ושגם אמה גרה איתן - אותה קשישה בחדר המדרגות. היא עצמה אחות בסורוקה, "וסידרו שם מקלטים ומשחקים לילדים, אבל אני חוזרת כל יום ב־11 אז אני מעדיפה שאולגה תישאר עם אמא שלי".

בדרך למטה עוד אזעקה. אני לא מבין איך מוסא ורמי כל כך מורגלים בזה. לא מבין את אינה, סטודנטית שקיבלה משלוח ואמרה: "אם יהיו פה נפילות של טילים יום יום לאורך זמן אנשים יתרגלו לחיות עם זה. כמו עם תאונות דרכים". אני לא מצליח להתרגל. למעשה, הפחד רק גובר מאזעקה לאזעקה. העצבים נשחקים. התחושה היא שזו רולטה רוסית. הסיכויים לטובתך מצטמצמים, הרקטה הבאה כבר מכוונת אליך. אני מבין שזו לא רק התחושה שלי, הזר. גם מקומיים שחוקים. "אני כבר לא יכולה עם הלחץ הזה, נמאס לי", אומר אם עם שני ילדים קטנים שמסתתרת לידנו. "אני לא עובדת כל היום, צריכה לשמור על הילדים, קשה לי".

העצבים של חגית פחימה (50) שחוקים כבר שנים. "בעופרת יצוקה לא יצאתי חודש מהבית, חיכיתי שבוע אחרי שחתמו על הפסקת אש ורק אז העזתי לצאת", היא מספרת כשאנחנו מגיעים לווילה שלה. מוסא כבר מכיר את הדרך, היא לקוחה קבועה. "היום לא היתה לי ברירה ונתתי לבת שלי, חיילת בת 20, לצאת למספרה. היא לא יכלה יותר עם השעמום, להיות תקועה בבית. אמרתי לה תלכי רק למספרה עם ממ"ד. יש לי כל הזמן ויכוחים עם הילדים אבל אי אפשר לסגור את הילדים בבית". היא עצמה בקושי עובדת, "אני בונה ציפורניים. יש לי ממ"ד, אבל רק חצי מהלקוחות באו השבוע, והן עושות את זה כי בשבילן סידור ציפורניים זה סימן לשפיות". היא עצמה ישנה כל הלילות האלה בממ"ד, שבעצמו נמצא בתוך מרתף הבית. אחרי התחושה החשופה, הכל כך מאיימת, בבתי השיכון, עם המקלט המוצף וקיר הבטון המזדמן, המרתף הזה הוא שוב רחם. קשה לצאת ממנו, למועקה המחניקה שתלויה על כל העיר בחוץ.

5. כל הפחדים כולם

אסתר ומיכאל טליינקר מנסים להאריך את הביקור שלנו. עוד בסניף של מגה בול הסבירו לי שלא מעט מהלקוחות לא יצאו מהבית שבוע. מבחינתם הביקור של השליחים מהסופר הוא קרן אור בין אזעקה לאזעקה. עכשיו הטליינקרים - פרופסור להנדסת חומרים, גמלאי של אוניברסיטת באר שבע, ופסנתרנית מקצוענית - מציעים לנו מים. הם שמחים לראות את רמי, מכירים אותו מיום שהתחיל לעבוד, מציעים שנשב, רוצים לדבר קצת. ניכר שהם זקוקים לחברה. כמו לרבים מהלקוחות האחרים, גם להם יש סיפורים על הרקטה שנפלה קרוב לבית והגבירה את החרדה. קשה להם, הם חוששים לצאת מהבית, בטח למגה. אין בדרך מרחב מוגן.

אני מבין שהמועקה לא תלויה בחוץ, מעל העיר. היא אוחזת חזק מבפנים. מסע אחד של כמה שעות בוואן אחד של משלוחים מציף את כל הפחדים כולם. על החיים, על הילדים, על ההורים, מהרקטה, מהרעש, מהמוות, מהפציעה, מהבדידות, מהזִקנה, מהעוני שאורב לכולנו מעבר לפינה. הטליינקרים כמו מרגישים את העננה שבי, ומנסים לסיים בנימה יותר חיובית. הם מציגים לנו את גור החתולים החדש שלהם, ג'ינג'י מתוק. "אבל גם הוא בטראומה", הם אומרים, "בכל פעם שהוא שומע אזעקה הוא נבהל ורץ איתנו לממ"ד". גם בחתולים הג'ינג'ים אין נחמה.