זה הזמן לרענן את הקפיטליזם הישן

העלאות המחירים:

• נושאי התפקידים: מנהלים בורחים מאחריות
  
• הזירה הפוליטית: נבחרי הציבור דוממים
  
• הרגולטור: רשות ההגבלים לא מתערבת
  
• מחירי הדיור: חלום הדירה שוב מתרחק
  

אתה קורא את הכותרות ב"כלכליסט" ובכלי התקשורת האחרים בימים האחרונים ומתכווץ בכיסא בתקווה להיעלם, אולי מישהו לא ישים לב שאתה שם וידלג עליך במסע הביזה הזה. ראשונים היו היצרנים. באור היום, בכיכר העיר, כל המוצרים שמרכיבים את חיינו היומיומיים התייקרו בבת אחת. חיתולים, תה, נקניקיות, גבינות, סבונים, בירות, סכיני גילוח - הכל התייקר בשיעורים עליזים כאלה, קטנים כאלה, שלא נרגיש. 4%. 5%. 6%. אין יצרן אחד שבחר להיבדל ממתחריו ולהשאיר את מחירי מוצריו על כנם. אין מוצר אחד שמחירו הופחת. וראו איזה פלא, התזמורת רבת המשתתפים הזו הצליחה לנגן בהרמוניה מופלאה אף שאין לה מנצח - וקהל הצרכנים שותק.

אחריהם באו אלה שמוכרים את מה שאחרים ייצרו. הם הצליחו לייקר את המוצרים שאחרים ייצרו אפילו מעבר למה שהיצרנים הכריזו שהם הולכים לייקר. איזו סיבה יש לשופרסל לייקר את הבמבה מעבר להתייקרות שאסם הצהירה עליה, למעט הרצון להגדיל את שיעור הרווחיות שלה על חשבוני ועל חשבון כל שאר הצרכנים? רוצים לשמור על שיעור הרווחיות שלכם? איך לעזאזל זו בעיה שלי? החשמל התייקר לכם? גם לי. המים התייקרו לכם? גם לי. גובים מכם יותר מסים? גם ממני. רוצים לשמור על שיעורי רווחיות? תהיו יצירתיים. תעברו לנורות חסכניות בחשמל, תתקינו פאנלים סולאריים על הגג, תמחזרו מים, צמצמו שכר למי שמשתכרים כאילו הם אלוהים עלי אדמות. רק עזבו לי את הארנק בבקשה.

2. כל ההתייקרויות המתואמות הללו, ההרמוניות - במזון ומוצרי הצריכה כמו גם בחיסכון לפנסיה - חושפות את הבלוף של אגדת התחרות וכוחות השוק שייטיבו עם הצרכנים. אם כל האנשים האלה, אלה שמייצרים לנו דברים, אלה שמוכרים לנו אותם, אלה שמנהלים את הכסף שלנו, אפילו הפוליטיקאים שמעצבים את חיינו ועתידנו - אם כל האנשים האלה כל כך רוצים אותנו, את כספינו ואת קולותינו, אם אנחנו כל כך חשובים להם, למה נדמה שהאופן היחיד שבו הם מתחרים עלינו הוא בתחרות מי לוקח יותר?

הכוח היחיד שיש בידינו כצרכנים, לפחות על פי התיאוריה, הוא הכוח לא לקנות. לקחת את הכסף שלנו ולקנות משהו אחר או במקום אחר. אבל בדיוק כאן מתגלה הבלוף: אם כולם מעלים מחירים, וביחד, מה בדיוק הצרכן אמור לעשות? איך בדיוק הוא אמור לממש את כוח האי־קנייה שלו, הכוח היחיד שעומד לרשותו כצרכן? מה הם מצפים, שנתחיל לגדל לעצמנו את הירקות, לייצר לעצמנו את הסבון, לקלות לעצמנו את דגני הבוקר? זו לא באמת תחרות, זו רק מראית עין של תחרות. זה לא באמת החופש לבחור, זו רק אשליה של בחירה.

וכאמור, התייקרויות מוצרי המזון הן רק חזית אחת של המתקפה המשולבת על הצרכן. אחר כך מגיעים האנשים שמנהלים את מעט הכסף שנותר לי ומודיעים לי שהם צריכים לקחת ממנו עוד, כי מה לעשות, הם פשוט צריכים עוד. עוד ועוד ועוד. אין להם אפילו נימוק טוב. האמת? הם לא צריכים, הם יכולים פשוט לקחת. ואחרי כל אלה, בלי בושה, באה חברת החשמל ומאבדת איזה 1.5 מיליארד שקל שמומנו מכספי המסים שלי כאילו מדובר בעניין של מה בכך.

ובסוף בסוף, אולי בשביל הבדיחותא, מגיעה המדינה ומוחלת על חובת מס של 27 מיליארד שקל לכל האנשים האלה שבזזו אותי עד כה, בטענה מוזרה שאם לא תוותר להם, היא תצטרך לקחת ממני יותר מסים. כשהצרכן עומד במרכזה של מתקפה כזו, מה בדיוק הוא יכול לעשות? מה נותר לו?

איזו סיבה יש לשופרסל לייקר את הבמבה מעבר להתייקרות שאסם הצהירה עליה? צילום: עמית מגל

3. אולי אם לא היינו מציירים את המתקפה הזו כמתקפה על הצרכן, אולי אם היינו מציירים את המתקפה הזו כמתקפה עלינו כבני אדם, היינו מצליחים למצוא את הפתרון ביתר קלות. לא צרכנים נטולי זכויות, בני אדם. שווי ורבי זכויות.

כבני אדם, יש לנו הזכות לא להיות לבד, מה שלרוב אין לנו כצרכנים. אם לא נהיה לבד, אם נהיה ביחד, אולי נצליח. הנה, תראו את החבר'ה מנתיבות. בשבוע שעבר סופר ב"הארץ" על קבוצת רכישה אדירת ממדים שהקימו תושבי העיר - 1,450 משפחות כבר חברות בה - שהורידו את רשתות השיווק על הברכיים והזכירו להן כיצד באמת עובדת התחרות. במקום שכל צרכן לבד ייאבק מול עליות המחירים, 1,450 משפחות יחד הציעו לרשתות השיווק המקומיות להתחרות על לבן.

מי שהציעה את סל המוצרים הזול ביותר זכתה לנאמנות צרכנית. אם שחקן אחר יחליט להתעשת ולהוריד מחירים, הקבוצה תנדוד אליו. ואם זה עובד בנתיבות, למה שזה לא יעבוד באופקים, או בירושלים, או בתל אביב? ואם זה עובד בסופרמרקטים, למה שזה לא יעבוד בחיסכון לפנסיה? תשאלו את עובדי התעשייה האווירית כמה דמי ניהול הם משלמים. רמז: פחות מכם. למה? כי הם כוח מאורגן וחזק שעובד יחד, ואילו אתם - אנחנו - פועלים כל אחד בנפרד.

המחאה הצרכנית של 2011 הפילה את חיתתה על היצרנים ועל רשתות השיווק על ידי הפעלה קולקטיבית של הכוח הצרכני הישן - הכוח להחרים, הכוח לא לקנות. המחאה הזו החזיקה שנה, עד שהתפוגגה. היא התפוגגה משום שהפסקנו לפעול כקולקטיב וחזרנו להיות בודדים. והנה, אם מישהו היה צריך תזכורת, כל השחקנים טורחים להזכיר לנו שעצוב להיות בודד.

המסקנה היא שמי שרוצה הישגים מוכרח לפעול כקולקטיב. בין אם זה להצביע יחד למפלגה שמייצגת אידיאולוגיה משותפת

ובין אם זה להפעיל כוח מול אלה שמנסים לגנוב לנו מהארנק. רק שהפעם, במקום להפעיל את הכוח להחרים, אולי הגיעה העת לעבור לשלב הבא, לאמץ את מודל נתיבות, ולהפעיל את הכוח ההפוך - הכוח לקנות, אבל ביחד. זה לא קומוניזם, זו אבולוציה של הקפיטליזם הישן. אם כולם מתאגדים נגדך ומעלים מחירים יחד - ועוד קוראים לזה תחרות חופשית - השכם להתאגד מולם.

בסוף כולנו חלק מקולקטיב כלשהו - חלקנו גרים באותה שכונה או באותה עיר, חלקנו הורים לילדים, חלקנו בעלי חסכונות. מערכת "כלכליסט" ממוקמת ברחוב הברזל ברמת החייל בתל אביב, בין שלל חברות הייטק וגופי תקשורת אחרים. מה היה קורה לו כל העובדים ברחוב הברזל היו מתאגדים לקבוצת רכישה אדירה, ודורשים מהגופים שמנהלים את חשבונות הפנסיה שלהם להציע להם הצעות נמוכות יותר? אם הם היו פונים יחד לרשתות השיווק בדרישה שיתחרו ביניהן על סל מוצרים זול יותר? אם היינו פונים לפוליטיקאים שרוצים את הקול שלנו ודורשים מהם לדעת איך בדיוק הם מתכוונים להתמודד עם הבעיות האמיתיות שמאיימות על עתיד הילדים שלנו? מה היו התוצאות אז? מה היו התוצאות לו היינו אומרים להם - לא נקריב את עצמנו ברצון. אם אתם רוצים את הכסף שלנו, את הקולות שלנו, לפחות תצטרכו לעבוד קשה כדי להשיג אותם. כי אנחנו לא לבד יותר, אנחנו עומדים כאן יחד, ואנחנו לא מפחדים.