מתנתקים

בגיל 33, לווני מלון היו חיים שאפשר רק לקנא בהם. היא שימשה סגנית נשיא לשיווק באורבן אאוטפיטרס, חברת אופנה אמריקאית מצליחה. זה היה תפקיד עם עוצמה וקצב ממכר, והיא היתה טובה בו. היא גם הרוויחה טוב. אבל לפני ארבע שנים נשבר לה ולבעלה פאט מהמחיר הכבד של החיים האלה. אז הם עזבו את פילדלפיה, וקנו שטח אדמה בקהילה כפרית קטנטונת של 20 תושבים במדבר ניו מקסיקו, 10 ק"מ מחוץ לעיירה קרסון, שם מתגוררים כמה מאות אנשים בלבד. בפינה הנידחת הזאת הם חיים אוף־דה־גריד - בלי חיבור לרשתות החשמל, המים או הביוב העירוניות. והם מאושרים.

אוף־דה־גריד (Off The Grid) פירושו, טכנית, לחיות בניתוק מתשתיות מוניציפליות וממשלתיות, ובעיקר חשמל, מים וביוב, ולספק אותן בעצמך. מבחינה עקרונית, האוף־גרידרס המציאו מחדש את החלום האמריקאי: במקום לעבוד קשה כדי לשלם את המשכנתא והחשבונות, הם קונים אדמה זולה מחוץ לעיר, מתקינים פאנלים סולאריים, שואבים מים מהבאר ומטפלים בביוב בעצמם. וכשההוצאות מצטמצמות ב־90% אפשר לעבוד מעט, בדברים מהנים בלבד, ולחיות בשלווה.

"אורבן אאוטפיטרס זו חברה נהדרת, אבל הם בהחלט מוצאים דרכים לקחת ממך יותר משאתה יכול לתת", סיפרה ווני על התהליך שעברה לניק רוזן, עיתונאי שערך מסע באמריקה בקרב אוף־גרידרס כמוה. "היה קל מאוד לאבד את עצמי שם". היא מספרת שנישואיה כמעט שילמו את המחיר, ושהיא חשה שהכסף אינו שווה את המחיר הזה. "המעבר לפה הוא בשבילי חופש, אהבה והיקשרות לבן הזוג שלי. הייתי צריכה להיות שקטה בתוכי ולהיפטר מכל הסחות הדעת מסביב - הציפיות של החברה, הציפיות של העבודה".

ג'ים ג'וזק בבית שבנה בעצמו. על מחצבת חצץ של 210 דונם שרכש ב-40 אלף דולר

גם בעלה פאט רצה את השינוי הזה. "רציתי להתרחק מהמלאכותיות של העיר", הסביר לרוזן. "היתה לי בראש תמונה של טבע, שלא ידעתי עליו כלום, אף על פי שידעתי שהעיר לא הגיונית בעיניי. היא רק מתפקדת, ואני לא רציתי סתם לתפקד, רציתי לחיות".

הם מתגוררים ב־Earthship - בית אקולוגי שבדרך כלל עשוי מחומרים מקומיים וממוחזרים, ומספק לעצמו חשמל מהשמש, מהרוח או מאנרגיית המים. המים מגיעים מבארות, מעיינות או מי גשמים והטיפול בביוב עצמאי (לווני ופאט יש שירותי קומפוסט). תקרת העץ של ווני ופאט מנוקדת בחלונות שאפשר לפתוח כדי לנקז את החום, וגינת הירק ששתלו מצליחה למרות התנאים המדבריים.

פאט, אמן במקצועו, שיפץ את הבית לבדו במשך שנתיים. ווני ניסתה לעבוד עד שיתארגנו כספית. זה לא הסתדר טכנית, וגם המרחק מהפוליטיקה המשרדית לא הועיל, והיא התפטרה ללא חרטות. "חשבתי שאני צריכה את הכסף, אבל כשאתה מגיע לכאן, הצרכים האלה דוהים". היום היא עובדת יומיים בשבוע ב"פוקו לוקו" בקרסון, משהו בין מכולת לבית קפה, בשביל הכסף ומפני שהיא צריכה לתדלק את טנדר הטויוטה הזקן שלה. זה בהחלט מספיק. "אם אתה יכול להרשות לעצמך לקנות אדמה, תוכל להרשות לעצמך לבנות עליה בית אוף־דה־גריד בכלום כסף", אמר פאט.

הטכנולוגיה של החלום ההיפי

ניק רוזן (56) פגש את ווני בפוקו לוקו, במסגרת המסע הארוך שערך בין קהילות ואנשים שחיים אוף־דה־גריד בארצות הברית. הוא עיתונאי בריטי ("טיימס", "גרדיאן", רויטרס), יוצר סרטים דוקומנטריים (שזכה בפרס בפסטיבל הסרטים של ניו יורק) וסופר. שני הספרים שלו עוסקים באנשים ובקהילות שחיים אוף־דה־גריד - בעקבות המסע האמריקאי ומסע דומה קודם בבריטניה.

שורשי התנועה הזו נעוצים בתנועת "בחזרה לאדמה" שנולדה באמריקה של תחילת שנות השבעים: עשרות אלפי היפים, סטודנטים ואמנים מאסו בממשל ובציפייה לעשות "מה שצריך", ועזבו את הערים הגדולות לטובת חוות של קהילות וקומונות. רק מעטים המשיכו לחיות כך; הרוב חזרו לחיים הכל־אמריקאיים.

ניק רוזן, חוקר תופעת האוף־דה־גריד: "זו תופעה גלובלית כי מעמד הביניים העירוני סובל מאותן בעיות של משבר כלכלי, ומאובדן אמון בכך שהמערכת תספק רשת ביטחון. חיים אוף־דה־גריד מאפשרים להקל על החיים" צילום: Dafydd Jones

האוף־גרידרס החיו את הרעיון הזה בעזרת שורה של טכנולוגיות חדשות וירוקות: רוזן ביקר בבתים שיש בהם הכל, כולל כל מוצרי החשמל הלבנים, אך בשבריר העלות של בית "רגיל". בבתים האלה אין חשבונות. יש מסים מקומיים, אינטרנט למי שרוצה, ואוכל. "זו דרך לחיות חיים מאוד נוחים במעט כסף", אומר רוזן.

הוא פגש אנשים עם רזומה מעורר קנאה כמו ווני או השחקנית דריל האנה (שחיה כך באופן חלקי בחווה סמוכה לרידג'וויי, קולורדו); בני מעמד ביניים שלא רצו להיות עבדים של המשכנתא ושל העבודה; כאלה שרצו לעצור את מאניית הצריכה שלהם ושל ילדיהם; מפוטרים ואנשים שבתיהם עוקלו ולא נותרה להם ברירה: אוף־דה־גריד או במכונית. ואגב, רוזן פגש אנשים שחיים במכונית מתוך בחירה. אחד מהם הוא ג'אסן באומן, יועץ מס מבולדר, קולורדו, שיש לו מספיק כסף לשכור דירה - אבל הוא בוחר שלא (בבלוג שלו, jassenbowman.com, אפשר להתרשם שהוא חי את חייו בשמחה ונוחות). רוזן פגש מיליונרים, עניים, סופרים, פוליטיקאים, פרופסורים, מורים, אמנים, יזמים, אדריכלים, הייטקיסטים. את כולם בעצם.

אפילו משפחת סימפסון מתנתקת

רוזן לא רק כותב על סגנון החיים הזה או מצלם אותו - מדי פעם הוא גם חי כך בבקתה במיורקה, ספרד, שרכש לפני 17 שנה. "קניתי בעשרת אלפים ליש"ט (כ־47 אלף שקל אז) בקתה בהרים, ליד הכפר דיָה, עם נוף מיליון דולר של הים התיכון. אין שם חשמל וטלפון, והמים הם מי גשמים שנאספים לכלי קיבול מחרס בן אלף שנה". כשהוא לא במיורקה או נוסע בעולם, הוא חי און־דה־גריד לחלוטין באנגליה. "אני 'און' כשאני בוחר, ו'אוף' כשאני בוחר. אני רוצה לשלוט בחיים שלי אף על פי שאין לי הרבה כסף, והחיים במיורקה 'אוף' נותנים לי את זה בדרך ששום דבר אחר לא יכול".

היישוב האקולוגי הראשון בישראל יוצא (שוב) לדרך

האתר של רוזן, off-grid.net, הוא הדופק של קהילת האוף־גרידרס העולמית. מדי חודש מבקרים בו 75 אלף איש שרוצים לקרוא סיפורים אישיים של אנשים כמותם, לשלוף אחד ממאות סרטוני ה"איך" (למשל, איך לבנות מכונת כביסה תוצרת בית), להתעדכן במידע (יש טלפונים ניידים שנטענים בחשמל סולארי ועולים רק 45 דולר). בנוסף, יש מודעות "למכירה" וגישה לעוד אתר של רוזן, Landbuddy.com, שבו אפשר לאתר שותפים להקמת קהילת אוף־דה־גריד בכל פינה בעולם.

"זו תופעה גלובלית", אומר רוזן, "מפני שמעמד הביניים העירוני בכל העולם המערבי סובל מאותן בעיות של משבר כלכלי ואובדן אמון. אנשים איבדו אמון בפוליטיקאים, בבנקאים, במערכת המשפט, ובכך שהמערכת תספק להם רשת ביטחון. הם מחפשים דרך לצאת ממירוץ העכברים, וחיים אוף־דה־גריד מאפשרים לצאת ממנו או להקל על החיים". מספר האוף־גרידרס, הוא כותב, עדיין אינו מרשים, אף שהוא גדל בכ־10%–15% בשנה. הוא מעריך שב־2007 היו 300 אלף משקי בית אוף־דה־גריד בארצות הברית וב־2010 - 520 אלף. השנה מדובר כנראה בכ־700 אלף.

אוף-אוף-דה-גריד הקצה הרדיקלי של התנועה העצמאית השרדנים מאמינים שבעתיד הנראה לעין העולם יעבור קטסטרופה. אולי מחירי האנרגיה יהיו כל כך גבוהים שמעטים יוכלו להרשות לעצמם לצרוך חשמל, מה שיזניק את מחירי המזון ויוביל לרעב. חלקם צופים מלחמות ומאבקים אזרחיים קרן צוריאל הררי לכתבה המלאה 

"לחיות אוף־דה־גריד זה לא לכולם", הוא אומר, אבל מאמין בכל לבו שזה הדבר הגדול הבא. אם לסמוך על הברומטר המערבי המקובל, כשזה מופיע בפריים טיים האמריקאי, זה קורה. "אמריקה עוברת עכשיו שיגעון של אוף־דה־גריד", הוא מספר. "יוסטס קונוויי (אחד האוף־גרידרס שפגש, שמכונה "הגבר האמריקאי האחרון", כשם הספר שכתבה עליו אליזבת גילברט) מככב בסדרת הטלוויזיה 'Mountain Men' בערוץ ההיסטוריה, ויש הרבה סדרות טלוויזיה וריאליטי על אנשים שחיים אוף־דה־גריד. ושמעת על הסימפסונים?".

מיק וורמסלי בחוות האוף דה גריד שלו צילום: איי פי

משפחת סימפסון חיה אוף־דה־גריד?

"בפרק ה־500 ששודר לפני כמה חודשים השכנים דוחקים אותם מחוץ לעיר, והם מצטרפים לקהילת אוף־דה־גריד. לקראת טקס האוסקר השנה שודר טריילר שבו חיפשו את בילי קריסטל, שעבר לחיות אוף־דה־גריד, כדי שינחה את הטקס. ובסתיו NBC תעלה בפריים טיים סדרה חדשה של ג'יי.ג'יי אברמס בשם 'מהפכה' (Revolution). היא מתרחשת 15 שנה מהיום, כשכולם חיים בלי חשמל, אחרי שמערכת החשמל נהרסה מהתפרצות סולארית. אז יש עניין רב בחיים אוף־דה־גריד באמריקה. זו תופעה שהולכת וגדלה".

מימוש עצמי חזק יותר מכסף

החלטה כזו, לנטוש את החיים כדי לחיות מין אוטופיה רומנטית, היא תמיד עניין אישי. לא מחליפים סגנון חיים כמו תיק. משהו צריך להפסיק לעבוד כדי שזה יקרה. אמת מוחלטת צריכה להיסדק כדי שאנשים כמו ווני יעזבו את כל מה שהיה להם.

הרבה אנשים היו מאושרים להתחלף עם ווני בחיים הקודמים שלה. היא הצליחה, היה לה הכל.

"היא מאוד מרשימה, והיא חלק ממספר לא קטן של אוף־גרידרס שיש להם כסף, אבל הם מתביישים בחברה הצרכנית, ועבור חלקם זו המוטיבציה לחיות אוף־דה־גריד. מאז שנות החמישים החברה המערבית צרכה כמו משוגעת. אבל ברגע שיש לך שישה זוגות מכנסיים בארון, אתה באמת צריך 12? לאנשים נמאס מסלבריטיז שמנופפים בתיק יד של הרמס ב־2,000 דולר. הם אומרים, 'די, הספיק לי. הייתי שם, עשיתי את זה, אני עובר לערכים אחרים'. ושם המוטיבציה של אנשים כמו ווני. ברגע שהתעייפנו מלתגמל את עצמנו באופן חומרי אנחנו מחפשים תגמולים אחרים".

גם למולטי־מיליונר ביל ביבר יש הכל - חוץ משלווה וזמן עם המשפחה, שמעניקה לו חוות האוף־דה־גריד שקנה בקולורדו לפני 22 שנה, ובה הוא מבלה כמה חודשים בשנה. ביבר (67) הוא בעליה של קבוצה תעשייתית שבלבה חברת מתכות שמוכרת בכ־160 מיליון דולר לשנה. הבית שלו נשען על מתקן ייצור חשמל הידרואלקטרי, וביבר מתענג על "מעיין נהדר, לחץ מים טוב, תנור עצים, חימום בגז, מקרר, תאורה. הדברים היחידים שאין לנו זה מייבש שיער וטלוויזיה".

אבל הוא לא מחפש נוחות פיזית בחווה שלו. "עבדתי בעסק שלי כל חיי", אמר לרוזן, "וקולורדו בשבילי היא גרסה פשוטה יותר של החיים. הזדמנות למשפחה שלנו להתקרב ולהתמקד בדברים שתמיד חשבתי שהם חשובים. להיות עם הטבע ורחוק מההמולה של החיים העירוניים. זה מרענן אותי, מנקה לי את הנשמה".

דוכן נקניקיות בטרלינגואה צילום: CC by wadeferd

לג'ים ג'וזק, שמתגורר באדמס סנטר, כפר קטן במדינת ניו יורק, היו עד עכשיו שלוש קריירות: הוא מורה בתיכון, מומחה לטורבינות רוח בשיטת "עשה זאת בעצמך", ושנורר מקצועי של דברים שעבור אחרים הם זבל, אבל הוא עושה מהם נפלאות. בכפר שלו מכנים אותו "סולטן השנור". לפני 14 שנים הוא קנה בקצת יותר מ־40 אלף דולר 210 דונם שהיו בעבר מחצבת חצץ, והקים עליהם בית יפהפה מתערובת של מלט ופסולת נייר, שהוא אחראי למתכון הסודי שלה. מפעל מקומי שמח להיפטר מפסולת הנייר שג'וזק ביקש. את הקירות החיצוניים מנקדים בקבוקי יין ריקים שהוא שנורר, ומכניסים לבית אור צבעוני.

הבית מלא ברעיונות יזמיים: במרכזו ניצב תנור עצים ומעליו מגדל חלול שתומך בגג ומשמש גם כרדיאטור שמפיץ את חום התנור. בשירותים הברז בנוי מעל מכל ההדחה, וכך מי שטיפת הידיים הופכים למי הדחת השירותים. המים מגיעים מהמעיין וממי גשמים. בחוץ ניצב חדר אורחים: מוטל לשעבר שג'וזק קנה ב־2,500 דולר, העביר בסמיטריילר, ושיפץ ב־2,500 דולר נוספים. "אני לא מעוניין בבית עם גימור מושלם וחצר קטנה כדי לבנות לעצמי סטטוס. זה לא החזון שלי", הסביר לרוזן. "אני לא אקולוגי, רק לוגי".

כשהילדים רוצים לחזור

לקראת הראיון ל"מוסף כלכליסט" רוזן עשה שיעורי בית. "אני מבין שהיתה עכשיו עוד עלייה במחירי הדלק בישראל, ואני מניח שהחשמל מאוד יקר, ושהמים יקרים כי הם מועטים".

וגם הנדל"ן מאוד התייקר.

"העלייה בעלות החיים בעיר היא דבר שמצאתי במקומות רבים בעולם, וזה גורם לאנשים לעבור לחיות אוף־דה־גריד. לא מאלצים אותם לעבור. הם לא איבדו את העבודה שלהם או את הבתים שלהם, אבל הם מוצאים את עצמם עובדים רק כדי לשלם את שכר הדירה או את המשכנתא, וכשחיים אוף־דה־גריד אפשר לעבוד פחות ולהסתדר יותר טוב".

זו ההחלטה שקיבלה לין פאדג'ט, הממונה על מחוז אוריי, קולורדו מטעם המפלגה הדמוקרטית. בעשור האחרון היא חיה אוף־דה־גריד עם שני ילדיה ועם בעלה השני בבית שיושב על 162 דונם, הרחק מחוץ לרידג'וויי, קולורדו. זו עיירה ציורית וקטנה של כאלף איש, ובגלידרייה המקומית נמצא המשרד של פאדג'ט.

טריילר של אחת המשפחות צילום: Neil Smith

לפני שרכשה את הבית פאדג'ט היתה אם צעירה וגרושה שהאפשרויות שלה מוגבלות: לשעבד את עצמה לבית יקר בלב העיירה, שעלה אז 400 אלף דולר בממוצע, או להתרחק ולקנות בית אוף־דה־גריד ב־195 אלף דולר. זה מה שהיא עשתה. "לא יכולתי לחכות עד שאפרוש כדי לחיות פה", סיפרה לרוזן כשהם ישבו בביתה, ועיניו ברחו לנוף של הרי קולורדו שניבט מהחלונות הגדולים. "רציתי לגדל את ילדיי במקום שבו השכנים ידידותיים, ויש שפע של אוויר ומים נקיים".

קריסטין ברנן ודניאל שטאוב עשו בחירה דומה, אבל בסטנדרט נמוך בהרבה: הם קנו בית עם חצר רחבת ידיים בקצה רחוב שקט באזור של מעוטי יכולת בספרינגפילד, מסצ'וסטס, וקראו לו "חוות רחוב מרלבורו". כשהם קנו אותו, שני בתים מהם מכרו קראק, וזו הסיבה שהמחיר היה רק 110 אלף דולר. הם עדיין חייבים על הבית 65 אלף דולר, שהם משלמים בתשלומים חודשיים של 600 דולר.

הכנסותיהם מצומצמות - אבל גם ההוצאות. קריסטין עובדת במשרה חלקית, דניאל מלמד כמה שיעורי פסנתר בשבוע, והם מוכרים דבש שהם מייצרים. המשפחה מגדלת פירות וירקות עונתיים - תותים ביוני; פטל, אוכמניות ואפרסקים בשיא הקיץ; ותפוחים ואגסים בסתיו. ילדיהם, בן שש ובת ארבע, הם חניכי החינוך הביתי, וכבר יודעים להחליף צמיג לאופניים, לדבר ספרדית ולנגן בפסנתר. חשבון הם לומדים כאשר הם מבשלים ומכפילים את הכמויות שרשומות במתכון.

עם דבר אחד לא נוח לי בסיפור המאושר הזה: לברנן ושטאוב אין ביטוח בריאות, ביטוח חיים או תוכנית פנסיה. בגלל הכנסתם הנמוכה ברור להם שלא יוכלו לשלוח את ילדיהם לקולג', והם חיים עם זה בשלום. אבל מה אם בעוד 14 שנים בתם תחליט שהיא רוצה ללכת לקולג'? ומה אם אחד ההורים נטול ביטוח הבריאות יחלה? נדמה לי שהילדים יכעסו עליהם.

"ייתכן שלאנשים כאלה לא יהיה פתרון", מסכים רוזן. "זה תלוי במדינה. בבריטניה יש שירות בריאות לאומי, שבו יש לך רשת ביטחון וזכות לבריאות. באמריקה כל עוד לא אושר 'אובמה־קר', רשת הביטחון דלה יותר ואנשים תלויים במשאבים שלהם".

אוף־דה־גריד בהרי קולורדו נשמע נפלא להורים, אבל מה לגבי הילדים? פגשת ילדים מאושרים?

"ילדים לעתים קרובות אינם מאושרים, גם בבתים מהמעמד הבינוני בפרברי תל אביב. ולעתים ילדים אינם מאושרים גם כשמצבם טוב והם אמורים להיות שמחים. חלק מהילדים שפגשתי מאוד מאושרים. הם עובדים קשה יותר, צריכים לעסוק בדברים פיזיים יותר מאשר אם היו חיים בפרבר של עיר. הרבה ילדים שחיים באזורים כפריים רוצים לעבור לערים, וזה נכון בכל מקום, גם כשחיים און־דה־גריד. אבל היום ילדי המעמד הבינוני לא יכולים להרשות לעצמם לקנות בית. הם מסיימים את האוניברסיטה בלי עבודה או עם עבודה בשכר נמוך, והאופציה של חיים אוף־דה־גריד יותר ויותר אטרקטיבית עבורם". עכשיו אני דואגת יותר לילדים של קריסטין ודניאל.

שורת מצברים לאנרגיה סולארית צילום: איי פי

יש אנשים שעבורם החיים אוף־דה־גריד הם האופציה האחרונה. לפני בועת הדיור בארצות הברית, מלינדה סיקור התגוררה עם שלושת ילדיה בעיר סקנקטדי במדינת ניו יורק. היא עבדה כאחות, השתכרה היטב, והצליחה לשלם את המשכנתא ולפרנס את ילדיה. כשאמה חלתה היא קיצצה את שעות העבודה כדי לטפל בה, ולרוע מזלה בדיוק אז קוצץ שכרה. כשהאם מתה סיקור כבר פיגרה בכמה תשלומי משכנתא, ואף שעבדה בכמה עבודות, היא לא הצליחה לסגור את החוב. בשלב מסוים הבית שקנתה ב־1997 היה שווה פחות מהחוב שלה, והבנק איים לעקלו.

לסיקור לא נשארו אפשרויות. היא ושלושת אחיה גייסו 20 אלף דולר, וכאילו מדובר בזוג מגפיים, קנו דרך האינטרנט 226 דונם בטרלינגה, טקסס - עיירת רפאים מדברית, יותר מ־3,000 ק"מ מסקנקטדי ("אלה 226 דונם של כאב לב", כותב רוזן). כדי לשלם את הפיקדון על הקרקע, סיקור עבדה 20 שעות ביממה. במאות הדולרים האחרונים שלה המשפחה העמיסה את חפציה על טריילרים ויצאה לטקסס.

רוזן ביקר את סיקור כשנה לאחר המעבר. היא מרוצה, אופטימית. חשה עוצמה בגלל ההחלטה שקיבלה. אבל דוק קל של עצב מנשב שם, ואולי זו רק הרוח המדברית. "זו ההחלטה הכי זריזה שקיבלתי אי פעם", סיפרה, "ואני מיושבת הדעת במשפחה. כל מי שמכיר אותי היה המום. ברגע שאיבדתי את אמא פשוט לקחנו את המשפחה הקרובה וגררנו אותם איתנו".

בלב השטח פזורים ארבעה טריילרים. הימני הוא של אחיה דיוויד, שנמצא רוב היום בבית, בונה מתקן ללכידת מים, מבשל ומטפל בשלושת ילדיה. מדי פעם הוא עושה משמרות מאחורי הבר ב"לגיון האמריקאי", שם סיקור עובדת כמה פעמים בשבוע, מ־12 בצהריים ועד חצות. הבר הוא המרכז הקהילתי של 300 המשפחות שחיות בקהילת האוף־גרידרס של אזור ביג בנד - כ־400 קמ"ר על גבול מקסיקו, לאורך נהר הריו גראנדה. בשעות הבוקר, עד שהיא יוצאת ללגיון, סיקור עושה מחקרי אונליין תמורת כמה דולרים לשעה.

כמה מאות מטרים מהטריילר של דיוויד נמצא הטריילר של אחותם. אח נוסף, שלא מתגורר איתם, הוא בעל מניות בשטח. הטריילר המרכזי הוא מקום המפגש והארוחות של בני המשפחה, והרביעי משמש את סיקור וילדיה. בסמוך אליו ניצב גנרטור, מקור החשמל העיקרי שלהם עד שיתקינו פאנלים סולאריים.

עיקול הבית היה הסיבה העיקרית לכך שסיקור עזבה את סקנקטדי, אבל ברקע היו עוד סיבות. העיר הידרדרה עם סגירת מפעלים גדולים. מי שהיה יכול עזב, נשארו רק העניים ביותר, והמקום התמלא סמים ואלימות. סיקור פחדה שבנה יימשך לחבר'ה הלא־טובים, והזדעזעה כשראתה עבריין מין - אחד מ־20 שחיו קרוב לביתה - משוחח עם בת ה־17 שלה בחצר ביתם. "חוץ מזה, רצינו להרחיק את הילדים מהעיר", היא אומרת. "לכל הילדים שם יש משחקי וידיאו ב־600 דולר, וזה לא סוג הערכים שאני רוצה לילדים שלי. בפרברים אנשים מאוד שטחיים וחומריים, והערכים הלכו לאיבוד. רוב המשפחות אפילו לא אוכלות יחד".

בביג בנד היא מבלה המון עם ילדיה, שחופשיים להסתובב בשטחים הפתוחים - אף שאין הרבה ילדים באזור והבן שלה מתגעגע לטלוויזיה. ההכנסות שלהם זעומות, אבל ההוצאות העיקריות הן דלק (כדי לנסוע לעבודה ולהפעיל את הגנרטור), אוכל, ו־60 דולר לחודש תמורת אינטרנט לווייני. סיקור מאושרת שאינה קשורה לאף חברת חשמל. "גם אם הייתי מיליונרית לא הייתי חוזרת לחיות און־דה־גריד", היא אומרת. "הלחץ פה נמוך יותר. זה היה שיעור טוב שהראה לי שבמקום לדאוג אתה צריך לצאת מהמירוץ ולעשות משהו. אמא שלי בטח היתה גאה בנו. היא תמיד רצתה לעשות דברים ודחתה אותם, ולא היתה מאושרת רוב חייה".

רוזן מביע אמון מלא באמירות האלה, גם כשאני שואלת אם הוא באמת חושב שסיקור ואוף־גרידרס אחרים ימשיכו לחיות כך גם אם יזכו במיליון דולר בלוטו. "אני די בטוח שכולם יישארו אוף־דה־גריד", הוא אומר. "חלקם ייקנו גם בתים און־דה־גריד, אבל רוב האנשים שפגשתי, אלה שבחרו לחיות אוף־דה־גריד ואלה שנאלצו לחיות כך, מאוד מאושרים. הם הבינו שהחיים שלהם טובים לפחות כמו חייהם הקודמים, וכנראה אפילו יותר".

הסיפור של מלינדה סיקור קצת עצוב.

"אני מסכים, ומלינדה מייצגת קבוצה מאוד גדולה. בארצות הברית ובמדינות כמו ספרד ופורטוגל עוד ועוד בתים מעוקלים, אנשים מאבדים את עבודתם או ששכרם נחתך. וכשמאבדים את הבית, לחיות אוף־דה־גריד זו האפשרות המועדפת. הם מוציאים את הדולרים האחרונים שלהם על פיסת אדמה, לעתים קרובות במקום לא מזמין, ועוברים לגור בו בטריילר, עם משפחה או קבוצת אנשים, וכך הופכים את חייהם להצלחה.

"הטכנולוגיה מפשטת את החיים אוף־דה־גריד. אפשר לחיות בבקתה קטנה באמצע השדה, ועם כמה פאנלים סולאריים יש לך מחשב, אייפוד, ספרייה שלמה ואת כל המוזיקה שאתה יכול להוריד תמורת 15 דולר לחודש. זו הזדמנות עסקית גדולה לחברות שיפתחו כלים וטכנולוגיות שיאפשרו לחיות אוף: גאדג'טים שצורכים פחות אנרגיה, ציוד רפואי, סוללות, מכשירים ניידים. לדעתי זה משהו שישראל יכולה להיות נהדרת בו בגלל השילוב בין שלושה דברים שהיא טובה בהם: הייטק, הישרדות והנדסה".