פה ושם בארץ ישראל האחרת

ב־21 השנים שחלפו מאז נראה שהרבה אנשים הבינו את הרעיון הזה לבד. מאז תחילת העשור הקודם צמחו בישראל המון קהילות אלטרנטיביות - אוטופיות קטנות, בין אם של ארבעה אנשים או 40 משפחות, שיצרו יחד זהות כמו־שבטית משותפת, והתנתקו מרצון מהשיטה ומ"המסלול הישראלי" כמו שאנחנו מכירים אותו. כמה זה המון קהילות? אף אחד לא ספר את כולן. בבלוג בשם "סיפור דרך" המחבר, צעיר בשם מיכאל, מתאר את הביקורים שערך באופן אישי בכ־30 קהילות אלטרנטיביות בצפון הארץ, קהילות ששונות מאוד מכל קיבוץ, כפר או אפילו מאהל בדואי.

חברים בקהילת גינת שלום אדמה צילום: אבישג שאר-ישוב

מחקר של ארגון המעורבות החברתית קרן שח"ף שמתפרסם בימים אלה סקר מדגם מייצג של 57 "קהילות משימתיות" - לא שבטים מנותקים אלא קבוצות שיותר דומות לכפר הסטודנטים שאיציק שמולי מנהיג בלוד. וישנם הקיבוצים העירוניים שמתקיימים בתוך רחובות בערים, והרבה חוות אקולוגיות, שחיים בהן צעירים ומבוגרים עם

השקפת עולם שדוגלת בסוציאליזם ובקיימות, "אדום־ירוק" כפי שהם קוראים לזה, והם לא רוצים לשנות את העולם, אלא רק לחיות לפי עקרונות של שמירה במקום צמיחה ושוויוניות במקום תחרות.

והקצב שבו הקהילות מתרבות - גם במספרן וגם בילדים שנולדים בהן וגדלים לתוכן - הופך אותן למשהו שהוא אולי עוד לא שינוי, אבל כבר יותר מקוריוז. ד"ר שרהל'ה שדמי־וורטמן ממרכז שדמות במכללת אורנים הקדישה בעשור האחרון אלפי שעות לחקירת קהילות אלטרנטיביות בארץ, והיא משוכנעת שהקהילתיות היא התחליף החדש ללאומיות של פעם. "אם אנחנו רוצים לבנות בסיס של סולידריות וחוסן במדינת ישראל לא נוכל לעשות את זה יותר ברמה הלאומית, אלא רק ברמה הלוקאלית", היא אמרה לי. "כיום קהילתיות נותנת לאנשים תחושת משמעות וערך שאי אפשר לקבל משום מסגרת, לא מהמשפחה ולא מהמדינה. זה לא מקרה שתופעת הקהילות תפסה כל כך חזק".

יצאתי לפגוש כמה מהקהילות היותר יוצאות דופן בישראל. כמה מהן נמצאות בשוליים הקיצוניים של התופעה, ומציגות תמונה חדה במיוחד של החיים האלטרנטיביים שמתחילים לצמוח בישראל. הקהילות שביקרתי שונות מאוד זו מזו - מה"גלקטיים" שמנסים לאמץ את דרך החיים של ציביליזציית המאיה שנכחדה, דרך חיי השיתוף הקצת מוזרים בקיבוץ פלך, ועד הביקור מעורר ההשראה שלי בשובה, קהילה של חוזרים בתשובה מכל הזרמים הדתיים, שהצטיירה בעיניי, חילוני יליד חיפה, כחברת מופת דתית. המסע שלי ביניהן הוא מסע חווייתי, בין קבוצות שונות מאוד זו מזו, אבל גם דומות במיאוס של חבריהן מהמציאות שאנחנו הישראלים "הרגילים" מקבלים בלי פקפוק. זה מסע שבו אני מנסה לקלף משהו מהתדמית השטחית שיש לאלה שבורחים מהמציאות שמקיפה אותנו. אני מקווה שלפחות פעם או פעמיים במסע הזה אצליח בכך.

המסע של ארי ליבסקר:

• הגלקטיים בגליל חוזרים עד תרבות המאיה
• המתבודדים בכליל בוחרים בבריחה
• בני הגרעין בפלך עדיין מאמינים בקומונה
• הנוצרים בנס עמים עדיין מאמינים בדו־קיום
• הקהילה האקולוגית בנהלל מתנחמת בבוץ
• אנשי שובה בנגב מחפשים תשובה משלהם
• הסטודנטים בבינתחומי מגדירים מחדש את המושג קהילה אלטרנטיבית
• אפילוג: ממה אני בורח