$
אמיר זיו

הטעם המוכר באריזה חדשה

סתאאם, אפלו האריזה לא חדשה. שנה טובה

אמיר זיו 09:1113.09.12

לפני חודש הגיע אליי הקבלן. טלפון מקדים, שיחת שכנוע אפקטיבית, וכבר אנחנו ישובים בסלון ביתי שאך שופץ לאחרונה. הוא הדגיש שהוא לא קבלן כי אם יזם נדל"ן שלעתים גם עוסק בבנייה קבלנית.

 

אני הבהרתי שאינני עיתונאי כי אם איש תוכן שלעתים עוסק בכתיבה עיתונאית. יכולנו להמשיך. הוא ישב בגבו לחלון, סירב לענבים שהגשתי, דחה אפילו את המים, הישיר מבט והציע לי לפרק את הבניין שלי לחתיכות, עד היסוד, ואז לבנות מחדש. למה שארצה לעשות את זה? או, הוא בא מוכן. אז ככה: קוראים לזה תמ"א 38 מספר 2, שזה כמו תמ"א 38, אבל משופר.

 

במקום להסתבך עם שיפוץ וחיזוק של בניין ישן בתמורה לשתי קומות נוספות על הגג, במקרה של ה"משופר" מתחילים מאפס ובונים הכל מחדש. מבניין של שלוש קומות ושישה דיירים זה הופך להיות מפלצת של שבע קומות פלוס מרתף חניה כפול מלמטה פלוס פנטהאוז מלמעלה ובסך הכל 15 דיירים. בתמורה, כל דייר ותיק מקבל דירה קצת יותר גדולה, ומרפסונת, ומעלית וחניה ולובי משהו משהו מחופה שיש ועם מראות מרזות.

 

אבידן. עברית אינה אופציה אמיתית אבידן. עברית אינה אופציה אמיתית צילום: סיון פרג'

 

הוא פרס על השולחן טיוטת חוזה סטנדרטי וצילומים של פרויקטים שהחברה שלו כבר מיזמת ושמות של אדריכלים שהיא עובדת איתם "שהם כולם בסטנדרט הכי גבוה". והוא הוסיף איום מרומז ואמר שהבניינים הסמוכים כבר רגע לפני חתימה ולכן כדאי לנו להצטרף שלא נסבול בלגן של בנייה שנתיים, ואז תיבל בפיתוי האולטימטיבי: "מדירה ששווה 1.7 מקסימום", אמר, "נהיית לכם דירה של 2.5 לפחות, ואתה לא משקיע שקל". יודע צדיק נפש בהמתו. כמו במטה קסם חזרתי מיד שנתיים לאחור. אשרי, יזם נדל"ן אני.

 

אחרי שהלך החלטנו, אשתי ואני, שנוותר. הכל היה הגיוני מדי, טוב מכדי שייפול בחלקנו סתם כך ולכן מעורר חשד, וממילא זה עניין של עוד 10–12 שנה והילדים מתחילים לעזוב את הבית, אז מי צריך את כל הבלגן בשביל עוד חדר?

 

אבל חרדת השינוי שלי אינה העניין. המשמעות העמוקה של הביקור היתה שטירוף הנדל"ן חזר. ליזם שפקד את ביתי שווה להרוס את הבניין, לממן את בנייתו מהיסוד בגודל כפול ויותר, להחזיק את כל דייריו בשכירות במשך שנתיים לפחות, ולשאת בכל עלויות המס והפיתוח והמימון הבנקאי והשיווק ומה לא. למה? כי הוא בטוח שהדירות העודפות שיקבל יימכרו אחר כך במחיר שרק אלוהים יודע מאיפה יש לאנשים כסף לשלם עליהן. כלומר, אלוהים יודע שאין להם, אבל הם חושבים שיום אחד יהיה להם ולכן הם לוקחים משכנתא מטורפת שלא תשאיר להם בבוא העת עם מה לעבור לדיור מוגן. ואלה דירות בגבעתיים, חשוב להזכיר, לא בסביון.

 

כאילו בתיאום עם היזם שלי, הנתונים הרשמיים שזורמים מאשררים את החשדות: כולם חזרו לקנות דירות במחירים מופרכים. ברבעון השני השנה נרשם גידול של כ־12% במספר עסקאות הנדל"ן לעומת השנה שעברה, וזינוק של 19% אצל זוגות צעירים. מכיוון שמחירי הדירות לא ירדו והון התחלתי הוא עניין כמעט בלתי אפשרי להשגה, נאלצו 40% מהרוכשים ליטול משכנתא בגובה של יותר מ־60% ממחיר הדירה. חצי מהרוכשים ייאלצו מעתה להפריש כשליש ממשכורתם להחזר משכנתה, והשיעור שלה רק ילך ויגדל.

 

התופעה המוזרה הזאת מתרחשת דווקא כאשר המשק צועד לקראת מיתון ובאוצר ממרקים את הגזירות החדשות, מהעלאת המע"מ, דרך העלאת מס הכנסה ועד הקפצת מחירי המכוניות. כל אלה לא מונעים, קיץ אחד בלבד אחרי מחאת האוהלים, מבועת הנדל"ן להתנפח שוב, והפעם על ספידים.

 

הלכתי להופעה של אסף אבידן. היה נהדר. גם בזכות המוזיקה והאיש ששר אותה - בקול שבהתחלה הוא מוזר להחריד אך עד סוף המופע הוא הופך בדרך פלא לצליל הכי טבעי שהיית מצפה שיבקע מגרונו של גבר נמוך בתספורת מוהיקן שעומד על במה - אבל גם, חייבים להודות, משום שהימצאותי בהופעה איפשרה לי לרגע לשלוח יד ולמצוא אינדיקציה צעירה יחסית לקיומי.

 

אבל חרדת ההתבגרות שלי אינה העניין. אסף אבידן שר באנגלית, שירים שאת מילותיהם הוא כותב באנגלית. זמרים ישראלים ששרים באנגלית אינם תופעה חדשה, והיא הולכת ומתגברת בשנים האחרונות. אפילו החצי השני של הדיסק האחרון של הדג נחש עובר לאנגלית וכמעט לא חוזר לשפה המקומית, ועבור זמרים אחרים, מגבע אלון ועד דנה לוי, עברית אינה אופציה אמיתית. אל דאגה, אני לא הולך לטרחן לכם דאגה מזועזעת ממותה של העברית, וכבר אמרתי שנהניתי מאוד בהופעה.

 

מה שגרם לי להרהר בעניין השפה בכל זאת, ובעצם בעניין התרבות, הוא שאסף אבידן, והוא רק דוגמה, עושה יותר מזה: הוא נוטל חוויות ישראליות שחווה וממיר את תחושותיו לשירים קורעי לב. באנגלית. על זה רציתי לדבר, אם אצליח לדייק את הכתיבה עכשיו.

 

האנגלית מחלחלת לשפה העברית כחלק מתהליך טבעי שקורה בכל מפגש בין שפה מקומית לעולם שסביבה, כפי שקרה בעבר עם ארמית וערבית ואינספור שפות אחרות שחלחלו אף הן. אלא שכעת אנחנו בשלב שבו האנגלית כבר אינה מחלחלת, אלא שואבת את העברית החוצה מכאן. אוספת אליה את העברית ומצמצמת את תפקידה כמשקפת של תרבות מקומית. התרבות המקומית כבר הולכת ונכתבת באנגלית, ובעתיד ככל הנראה פשוט תיחווה באנגלית.

 

לא רק מוזיקה. קחו את הספרים למשל, כנראה המייצג התרבותי המובהק ביותר של שפה. הספרים כאן נכתבים בעברית, ורובם ימשיכו להיכתב בה, לפחות בעתיד הנראה לעין. אבל הם נכתבים יותר ויותר עם הפנים לקהל בחו"ל. שאלו עורכים בהוצאות ספרים אם בשיקולי העריכה שלהם - ויותר ויותר גם בשיקולי הכתיבה של הסופרים עצמם - אין מחשבה על מה שמכונה "השוק העולמי".

 

ההגונים שבהם יעידו על התופעה המתרחבת. כשמדובר בספרים, המשמעות היא שהחוויות והתחושות שהסופר מעלה על הכתב מעובדות כך שאפשר יהיה לתרגם אותן לתרבות אחרת, והשפה שבה הוא כותב צריכה להיות כזו שתהיה נגישה גם אחרי שתתורגם. זו אינה "הנחיית כתיבה" שנאמרת בעת העבודה על ספר, אבל היא הולכת ומחלחלת בפועל. ואני בכוונה מתמקד במה שנעשה מתחת לפני השטח, באופן שחלקו כלל אינו מודע. כי כאשר מדובר בסיפורים שנכתבים מראש באנגלית כדי להידפס במגזינים בחו"ל, או בבלוגים דו־לשוניים וכיוצא בזה, ברור שמדובר בחוויה תרבותית שכלל אינה נחווית עוד בשפה המקומית.

 

קחו פורמטים טלוויזיוניים, שהם מייצג נחות הרבה יותר של התרבות. הם מזמן מפותחים מראש לקהל בחו"ל. "השוק העולמי" הוא כר המחיה שלהם, ההתנסות הישראלית היא פשוט כר ניסיון נגיש. קחו צלמים, שהעברית שלהם בכלל מצולמת, לא מדוברת, ותראו מה הם בוחרים לצלם. גם בצילומים ישראליים להפליא אפשר לזהות ניחוח של אוניברסליות שניתנת לתרגום והבנה במקומות אחרים. החוויה הישראלית עוברת עיבוד, אולי לא מודע, לקראת היציאה שלה החוצה לעולם.

 

"השוק העולמי" הוא שם קוד לפוטנציאל רווח גבוה בהרבה מפוטנציאל הרווח הצנוע של "השוק המקומי". הכסף הוא מוביל של התרבות, וכרגע הוא לוקח את זו הישראלית לטיול ארוך בחו"ל.

 

איך קשורה בועת הנדל"ן ששבה ומתנפחת למעבר התרבותי לאנגלית? נדמה לי שהקשר נעוץ במוטיבציית האחיזה המקומית. בקושי להעמיק שורשים, פיזיים ותרבותיים. במורכבות ההולכת וגדלה בבית (תרתי משמע), ובצדה הפיתוי ההולך וגדל בחוץ.

 

הרי בסופו של דבר, רוכשי הנדל"ן הנוכחיים הם קורבנות של אין־ברירה אכזרית. ישראלים המיטלטלים בין הרצון להתחבר למקום, לבין הוודאות ההולכת וגדלה שכדי לעשות זאת הם נוטלים על עצמם עול כלכלי שלא יוכלו לעמוד בו לאורך זמן, בטח לא בהתרגש המשבר המובטח שמרחף כל העת מלמעלה. כי כאשר נתניהו ושותפיו מעצימים את האיום האיראני לממדים מפלצתיים, המשמעות היא שהמנהיגות כלל אינה מציעה לנתיניה אופציה של תקווה. או שיהיה גרוע, או שיהיה נורא. ואם אתם זוג צעיר, זו הבחירה שלכם, בין גרוע לנורא, בתוספת 2.5 מיליון על 4 חדרים בגבעתיים, עם לובי משהו משהו ומראות מרזות בכניסה.

 

בארעיות הרת האסון הזאת, כאשר הקיום הכלכלי הופך מורכב יותר ויותר והקיום הפיזי כלל אינו עניין ודאי, מה שנשאר חוץ מחרדה זה כעס. אותו כעס שהוציא לפני שנה וקצת מאות אלפים לרחובות, ומאז לא מצא עדיין את המפלט שלו. כעס שעדיין לא נותב לשינוי מעשי, אבל ודאותו ממשיכה לנקר מבפנים. חרדה וכעס הם מתכון בטוח לרצון לעוף מפה. מעשית, בגופך ממש, או רק מנטלית, בדרך שבה אתה חווה את החוויות שלך. בשפה אחרת, למשל.

 

שירים מהדיסק החדש של אסף אבידן מתנגנים בחדר העבודה הקטן שהיזם שלי הציע להרוס. אני מנסה לאתר שמחה לכתיבה. בכל זאת, טור לשנה החדשה. איני מצליח בקלות. למען האמת, איני מצליח כלל. וממילא אני כותב בעברית, בעיתון שפונה ל"שוק המקומי" ומעצם מהותו אין לו דרך לפנות ל"שוק העולמי". חוויותיי כאן תישארנה בעברית. יחד נקמול, אני וחוויותיי והמילה המודפסת.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x