• תפריט
מוסף 23.08.2012

כשחיילים עצרו אותי ואמי ביקשה שלא יכו אותי, אבי כעס: "די להפגין חולשה בפני הכיבוש"

בשאר אל־מסרי; איש עסקים פלסטיני, מקים העיר הפלסטינית המודרנית הראשונה רוואבי; בן 50, נשוי ואב לשניים, מתגורר ברמאללה ובוושינגטון

נולדתי בשכם לאבי פאהק, מנהל בית חולים מקומי ומנהל הצלב האדום הנוצרי בשכם, ולאמי פטימה, אשה יפה ומטופחת, שגידלה אותנו. אני האמצעי מבין חמישה ילדים. תמיד הרגשתי שכאשר אבי הביא שוקולד חילקו אותו מהצעיר לגדול, אבל האחים שלי חשבו להפך, שהוריי דווקא היו משוחדים לטובתי. הייתי ילד טוב, מנומס וביישן, אבל מגיל 14 הכל התהפך.

 

פוליטיקה אף פעם לא משכה אותי, אבל החרפת המשטר הצבאי, התחושה שאין לך חופש, שאתה נתקל בחיילים אפילו בדרך לבית הספר, גרמה לי להפוך לאקטיביסט. הובלתי את המחאה בבית הספר, וככל שזה התחזק אבי אמר לי: 'ברור לי שיעצרו אותך, אל תצפה שאבוא לשחרר אותך'.

 

1967 בשאר אל-מסרי, בן חמש, עם אמו פטימה בשדה פתוח בשכם 1967 בשאר אל-מסרי, בן חמש, עם אמו פטימה בשדה פתוח בשכם צילום: עמית שעל

 

"אבי התחנך בביירות ובארצות הברית, התמחה בתחום הסרטן והיה מנתח, אבל אף פעם לא נמשכתי לתחום. לפעמים הוא לקח אותי איתו לעבודה ונהג להעמיד אותי על כיסא קטן ולתת לי לצפות בניתוח. יצא לי גם לראות ניתוחים שאחריהם המטופל מת. אבי היה אדם חם מזג שמתרגש במהירות ובקלות, ולא אהבתי את זה, אבל ירשתי את זה ממנו בבירור, ועכשיו הילדים שלי לא אוהבים את התכונה הזאת אצלי. למי שעובד איתי אני אומר: 'כשאני מתחמם אל תיבהל, אחרת תהיה אומלל'. קשה לי לשלוט בזה, אבל אחרי חמש דקות אני מתקרר ושוכח מה בכלל היתה הסיבה.

 

"כשהמעצרים החלו ראיתי דמעות בעיני אמי, לא קל לראות את הבן שלך בגיל 15 כפות, עם רצועת בד על העיניים. אבי היה קשוח מאוד, כשאמי ביקשה שלא יכו אותי הוא כעס עליה ואמר לה: 'תפסיקי להראות חולשה בפני הכיבוש'. אחרי מעצר תמיד נלקחתי לכלא, וזאת טעות, משום שבכלא יש הרבה אסירים פוליטיים ואתה הופך לקשוח יותר בעמדות שלך. הרגשתי שאני נמצא במחיצת גיבורי העם הפלסטיני. האסירים מצדם טיפלו בי ופינקו אותי בקוביות סוכר ובפירות.

 

"הכלא הישראלי היה החוויה הכי חזקה בחיי, שעיצבה את אישיותי. למדתי מנהיגות, הובלה, לסחוף אנשים. זה אפשר לי להיות עם כל המעמדות בעם הפלסטיני, למדתי שיש הרבה צבעים בעם שלי. המעצר הכי גרוע היה האחרון, שבגללו פספסתי את בחינות הבגרות שלי. כשהשתחררתי נסעתי מיד למצרים, סיימתי את הלימודים, ואחר כך עברתי לוושינגטון, שם למדתי הנדסה כימית. לאחר מכן התגוררתי בלונדון ובערב הסעודית, חזרתי לוושינגטון והקמתי עסק של מכירת פריטים מיובאים מסין. ב־1994 חזרתי לפלסטין, אחרי הסכם השלום, והקמתי את העסק שלי ברמאללה.

 

"אני מאמין שהאומה הפלסטינית נמצאת בתהליך ארוך ובלתי הפיך של יצירה. חלק ממנו הוא לבנות כלכלה טובה ומקומות עבודה. אני רואה את עצמי חלק מהתהליך הזה. הסיכון העסקי פה גבוה, אם הכל היה רק ביזנס הייתי מעדיף לבחור מקום אחר. כילד הכרתי את ישראל רק דרך הצבא. היום אני מכיר ישראלים רבים, וחלקם חברים טובים שלי, אבל זה לא גורם לי לראות את הכיבוש, שבעיניי הוא רע ומושחת, באופן שונה מהאופן שבו ראיתי אותו כילד".

בטל שלח
    לכל התגובות