$
מוסף 16.08.2012

העולם התחתון

קניונים תת־קרקעיים, אצטדיונים מתחת לפני השטח, מגדלי מגורים בעומק 70 קומות ופארקים בלב העיר, רק מתחתיה. מומחי תכנון, אדריכלים ויזמים כבר מבינים שכדי לאתר את עתודות הקרקע שיצילו את האנושות הם צריכים לצאת למסע אל בטן האדמה

טלי שמיר, ניו יורק 09:5516.08.12
בוקר אחד התעורר האדריכל ג'יימס רמזי (James Ramsey) ובמוחו ניקר רעיון משונה: הוא החליט לקחת מנהרה עזובה - תחנת כרכרות עתיקה, מוזנחת וחשוכה שמצא מתחת למשרד שלו במנהטן - ולהפוך אותה לפארק פסטורלי תת־קרקעי, ירוק ונעים, עם מדשאות, עצים, אגמים קטנים וקרני שמש מלטפות.

 

רמזי, מהנדס חלל בנאס"א בעבר ובעל משרד אדריכלים מצליח בהווה, ידע שזה אמנם לא נעשה מעולם, אבל הוא היה משוכנע שפרויקט כזה אפשרי. הוא פיתח רעיון שמשלב טכנולוגיה סופר־חדשנית ושיטות ממצרים העתיקה כדי לאגור את קרני השמש, לסנן מהן קרניים אולטרה־סגולות ואינפרה־אדומות מסוכנות, לשנע אותן בסיבים אופטיים ו"לשפוך" אותם אל בטן האדמה, ויצא לדרך. אחרי שהתחיל להלהיב את הסובבים אותו, יזמים זריזים ותושבים הכמהים למרחבים ירוקים בשכונה הצפופה נדלקו על הרעיון, ובתוך כמה שבועות הצליח רמזי לגייס 150 אלף דולר בקיקסטארטר (50 אלף דולר יותר משביקש) לפיתוח מה שעתיד להיות הפארק התת־קרקעי הראשון בעולם, The Delancey Underground. הניסוי, שיחל בהאנגר סמוך לאתר בעוד כחודש ויבדוק את הטכנולוגיה החדשנית, יקיף מאות מטרים רבועים, והפארק עצמו, שמכונה "הלואו־ליין", יכיל לא פחות מ־5,500 מ"ר.

 

זה לא רק גימיק. רמזי ומומחי תכנון אחרים משוכנעים היום שזה העתיד. "בסביבות עירוניות צפופות צריך לבנות על כל סנטימטר פנוי. הקרקע פשוט יקרה מכדי שלא נעשה את זה", אומר רמזי בראיון ל"מוסף כלכליסט". מתחת למנהטן, מספר רמזי, יש עוד קילומטרים על קילומטרים של כיסים תת־קרקעיים עזובים כמו זה שמצא, רבים מהם אינם ידועים ואינם מתועדים. או במילים של יזמי נדל"ן: עתודות קרקע בלתי נתפסות בלבו של אחד האזורים המבוקשים בעולם.

 

פארק  תת־קרקעי במנהטן. הדמיה של ה־Delancey Underground, המכונה "לואו־ליין", פארק תת־קרקעי בן 5,500 מ"ר שיוקם בתחנת רכבת ישנה מתחת למנהטן. יכלול מדשאות, עצים, בריכות מלאכותיות ואור שמש שיוחדר בעזרת סיבים אופטיים, לאחר סינון הקרינה המסוכנת. ניסוי ראשוני יחל כבר  בחודש הבא פארק תת־קרקעי במנהטן. הדמיה של ה־Delancey Underground, המכונה "לואו־ליין", פארק תת־קרקעי בן 5,500 מ"ר שיוקם בתחנת רכבת ישנה מתחת למנהטן. יכלול מדשאות, עצים, בריכות מלאכותיות ואור שמש שיוחדר בעזרת סיבים אופטיים, לאחר סינון הקרינה המסוכנת. ניסוי ראשוני יחל כבר בחודש הבא

 

ניו יורק לא לבד. יזמים, אדריכלים ומהנדסים כבר חופרים בבטן האדמה שמתחת לרגליהם בכל העולם ומחפשים דרכים יצירתיות לנצל את כל שפע השטח הזה. חלק מהפרויקטים האלה גרנדיוזיים, חלק קטנים יותר וכבר קיימים בשטח. במקסיקו סיטי, למשל, מתוכנן "גורד אדמה" (earthscraper) שישמש למגורים ומשרדים בעומק של 70 קומות. בנורבגיה אנשים כבר צופים בהופעות רוק ומשחקי ספורט באצטדיונים תת־קרקעיים. בסינגפור אנשים אוכלים ועושים קניות מתחת לאדמה. בהלסינקי - העיר הראשונה שהציגה תוכנית־על לעיר התחתית שלה - יש מתחת לאדמה מאות מתקנים בנויים ועוד מאות מתוכננים, כולל בריכות שחייה, מרכזי מידע ממוחשבים ומערכת מנהרות לחימום וקירור העיר.

 

לשירותים ומחסנים הקרקע היא פתרון מצוין: בעיר אלמרה בהולנד התושבים זורקים את האשפה אל מערכת קפסולות שמסיעה אותה מתחת לקרקע במהירות של 70 קמ"ש, והחברה הגרמנית קארגו קאפ מתכננת מערכת אוטומטית לשינוע סחורה בצינורות קבורים, ללא צורך במשאיות. בהונג קונג מתכננים להעביר כ־400 מבנים אל בטן האדמה, כולל מחסני דלק ומתקנים לאחסון כדי אפר של מתים. הממשל האמריקאי עתיד לפרסם בתוך כחודשיים דו"ח מפורט על הפוטנציאל השימושי של החללים התת־קרקעיים בשטח המדינה. כי כולם מבינים שאין עכשיו ברירה.

 

בריכות תת־קרקעיות בהלסינקי. Itakeskus הוא קומפלקס שחייה שבנוי כולו מתחת לקרקע. יש בו שתי קומות שיכולות לארח 400 איש בו בזמן, ולהפוך למקלט  ל־3,800 איש בעת חירום. הלסינקי היא הראשונה בעולם שהציגה תוכנית־על לעיר תחתית בריכות תת־קרקעיות בהלסינקי. Itakeskus הוא קומפלקס שחייה שבנוי כולו מתחת לקרקע. יש בו שתי קומות שיכולות לארח 400 איש בו בזמן, ולהפוך למקלט ל־3,800 איש בעת חירום. הלסינקי היא הראשונה בעולם שהציגה תוכנית־על לעיר תחתית

 

בטוח, אקולוגי ומשתלם יותר

 

האנושות צומחת בקצב מסחרר. ב־1950 היו רק 2.5 מיליארד בני אדם, היום אנחנו כבר יותר מ־7 מיליארד, ועד 2050 יהיו יותר מ־9 מיליארד בני אדם, מתוכם כ־6 מיליארד שיגורו בערים. "הקרקעות במרכזים העירוניים פשוט נגמרות, אז אנחנו מתרחקים עוד ועוד מלב העיר החוצה כי אנחנו חושבים שאין לנו מקום. אבל יש לנו מקום: הוא מתחת לאדמה", אומר ל"מוסף כלכליסט" פרופ' סמואל אריארטנם (Samuel Ariaratnam), יו"ר התוכנית להנדסת בניין באוניברסיטת אריזונה. "יש לנו כל כך הרבה נדל"ן תת־קרקעי, והפוטנציאל גדול".

 

הפתרון המוביל לבעיית הצפיפות עד כה היה בנייה לגובה. פעם זה נראה העתיד. היום מבינים שהפתרון הזה לא יספיק לצרכים של האנושות, ושהוא פוגע בנוף, בזרימת האוויר ובאקלים המקומי. בנייה תת־קרקעית, לעומת זאת, מציעה יתרונות שלבנייה לגובה אין. רכבות או כבישים מתחת לאדמה חוסכים זמן, מבנים חדשים שם מונעים פגיעה בנוף הקיים, והם גם בטוחים יותר מפני אסונות.

 

"כולם היו מעדיפים לגור בפנטהאוז, אבל האם היית רוצה להיות שם בזמן רעידת אדמה?", שואל אריארטנם, "הרבה דברים היום נבנים כתת־קרקעיים גם מסיבות של בטיחות. בתי חולים, כורים גרעיניים - אלה דברים שעדיף שיהיו מתחת לאדמה כי במקרה של תקלה או אסון הנזק יהיה קטן יותר". וכשבונים מתחת לקרקע, כל מבנה הוא מקלט. למשל, בפרוור של הלסינקי נבנה מתחת לאדמה מרכז שחייה שיכול להפוך למקלט חירום ל־3,800 בני אדם. מבנים כאלה אמנם עלולים להיות מסוכנים במקרה של אסונות אחרים - במקרים של שריפה או דליפת גז אלפי אנשים צריכים להימלט אל פני הקרקע במהירות דרך פתחים מוגבלים - אבל תכנון נכון של פתחי יציאה ואמצעי מיגון לשעת חירום יכול לפתור את הבעיה.

 

והנה עוד יתרון: חללים תת־קרקעיים מציעים בדרך כלל טמפרטורה נעימה ללא שום צורך במיזוג אוויר. קניונים תת־קרקעיים בטורונטו מגנים על הקונים מהקור המקפיא שבחוץ. אתרי בילוי וחנויות מתחת לאדמת סינגפור מספקים מקום מפלט קריר בימים החמים. והפארק המתוכנן בניו יורק יציע לתושבים אקלים יבש ונעים גם כשבחוץ סופת שלגים. "כשאתה נמצא 10–8 מטרים מתחת לפני השטח אין למעשה הבדל בין קיץ לחורף. זה יעיל במיוחד במקומות עם הבדלי טמפרטורה גדולים בין לילה ליום כמו אזורי מדבר, או הבדלים גדולים בין חורף לקיץ", מסביר פרופ' ריימונד סטרלינג (Raymond Sterling) מאוניברסיטת לואיזיאנה, שעוסק בבנייה תת־קרקעית כבר יותר מארבעה עשורים. לאקלים הממוזג־תמיד הזה יש משמעות גדולה בהרבה מנוחותם של המבקרים: "בנייה תת־קרקעית מאפשרת לנו להפחית משמעותית את הצורך שלנו באנרגיה לחימום וקירור".

 

קניון תת־קרקעי בטורונטו. PATH הוא הקניון התת־קרקעי הגדול בעולם, על פי גינס. הוא נפרס על פני כ־370 אלף מ"ר, עם 1,200 חנויות, מסעדות, חניונים ורכבת תחתית. בנייה מתחת לקרקע נפוצה בטורונטו בגלל מזג האוויר, שכן היא מספקת בחורף מפלט חמים מהקור והשלג קניון תת־קרקעי בטורונטו. PATH הוא הקניון התת־קרקעי הגדול בעולם, על פי גינס. הוא נפרס על פני כ־370 אלף מ"ר, עם 1,200 חנויות, מסעדות, חניונים ורכבת תחתית. בנייה מתחת לקרקע נפוצה בטורונטו בגלל מזג האוויר, שכן היא מספקת בחורף מפלט חמים מהקור והשלג צילום: איי אף פי

 

בקנזס סיטי מנצלים את היתרון הזה היטב. כ־60% מאזור התעשייה של העיר ממוקמים בתוך מערכת של מחצבות גיר ישנות, שבהן יש טמפרטורה טבעית קבועה של כ־16 מעלות. רוב השטח משמש לאחסון מוצרים שונים, למשל בולים נדירים של רשות הדואר האמריקאית ובשר של רשת ברביקיו גדולה.

רמזי. חזון מפתיע למנהרה העזובה מתחת למשרד שלו רמזי. חזון מפתיע למנהרה העזובה מתחת למשרד שלו

 

אבל האומנם מדובר בשיטה בעלת תוקף כלכלי? "לבנות בניין מעל האדמה יהיה לרוב זול יותר, כרגע", מודה אריארטנם, שמתמחה בטכנולוגיית טרנצ'לס (Trenchless) להתקנת תשתיות תת־קרקעיות ללא חפירה, "אבל כשמסתכלים על כל מחזור החיים, ללא ספק יש יתרונות לחיים מתחת לאדמה. לצערי, אנשים מסתכלים על העלות העכשווית".

 

בנייה תת־קרקעית לרוב זולה יותר לטווח הרחוק מפני שהיא שומרת על ערך הקרקע שמעליה ואף מעלה אותו. כביש תת־קרקעי, למשל, לא יפגום בערך הקרקע סביבו כמו אוטוסטרדה עילית סואנת ומזהמת. כשהיא משולבת בבנייה לגובה, בנייה תת־קרקעית משמשת כיסודות, וכל קומת מרתף מאפשרת, מבחינה הנדסית, להוסיף עוד חמש או שש קומות מעל פני האדמה, מה שמקפיץ כמובן את הפוטנציאל של כל פרויקט כזה.

 

במובן הזה גורד האדמה של מקסיקו סיטי הוא יוצא דופן. הבניין העתידי יכלול קומות משרדים, מסחר ומגורים שיחדרו אל בטן האדמה ללא אף קומה עילית, מתחת לכיכר ישנה. זה הופך את הבנייה שלו ליקרה ומסובכת בהרבה מבנייה מעל הקרקע - ואת ההיתכנות שלו לתלויה בגורמים רבים.

 

"בגלל העלות אנחנו לא ממליצים על בניין תת־קרקעי כזה לאתרים בעיר שבהם הבנייה מעל האדמה לא מוגבלת", אומר אסטבן סוארז (Esteban Suarez), מייסד ומנכ"ל משרד BNKR שאחראי לפרויקט. "אבל לאזורים היסטוריים שבהם הבנייה מעל האדמה מוגבלת או לא מותרת, כמו המרכז ההיסטורי של מקסיקו סיטי, בנייה תחת האדמה עשויה להיות פתרון בר קיימא. גורד האדמה הוא מבנה אקספרימנטלי שעלותו גבוהה, אבל התמריץ שהממשלה מציעה על פיתוח באזור הזה, כולל הטבות מס, מקזז את העלות הגבוהה והופך את הפרויקט לאטרקטיבי עבור המשקיעים. פרויקטים כאלה זקוקים למחויבות פוליטית גבוהה".

 

 

אף שהעלות הראשונית גבוהה יותר, בנייה אל תוך האדמה עולה פחות לאורך שנים - המבנה אינו חשוף לפגעי הסביבה, נשמר טוב יותר וזקוק לפחות תחזוקה. "רוב מה שאנחנו יודעים על תרבויות קדומות זה מדברים שלהם שהשתמרו מתחת לאדמה", אומר סטרלינג, שמשמש גם נשיא איגוד מרכזי המחקר לבנייה תת־קרקעית עירונית (ACCUS), "ויש לנו מערכות צנרת שנבנו לפני יותר ממאה שנה ועדיין עובדות היטב".

 

אפשר לשים כל דבר מתחת לפני השטח?

"בגדול אפשר לשים כמעט כל דבר מתחת לאדמה, והשאלה החשובה היא מה הכי כדאי לשים שם. בפשטות אני אוהב להגיד שאנחנו צריכים לשים את הדברים מתחת לאדמה - ולהשאיר את האדמה לאנשים. לבנות תחת האדמה זו לא מטרה בפני עצמה. בעיניי הרעיון הוא פחות להוריד מסעדות ובתי מגורים אל מתחת לאדמה ויותר להפוך את המסעדות שלמעלה לנעימות יותר על ידי העלמה מהעין של גורמים כמו שירותים ותחבורה. מוזיאונים הם דוגמה טובה: לסמיתסוניאן בוושינגטון הבירה יש כמה גלריות תת־קרקעיות, כהרחבה של מבנה היסטורי קיים שמאפשרת לא לשנות אותו כלפי חוץ. למוזיאון אין בעיה להיות תת־קרקעי, כי בכל מקרה לא רוצים שם הרבה אור טבעי מסיבות של שימור ותצוגה".

 

ואפשר לבנות תחת האדמה בכל מקום בעולם?

"כמעט בכל מקום. כשהגיאולוגיה פחות ידידותית זה יקר יותר, ועדיין אפשרי. בטוקיו למשל יש אדמה רכה, ובכל זאת יש להם את אחת ממערכות התחבורה התת־קרקעיות הגדולות בעולם. אפשר גם לחפור עמוק מאוד. אנחנו יכולים לבנות דברים בסביבות קיצוניות מאוד, הכל שאלה של צורך ועלות".

 

לח, מפחיד ומסובך יותר

 

אז אם הכל כל כך נפלא, למה לא כבשנו את בטן האדמה עד היום? כי כדי שהבנייה התת־קרקעית תממש את הפוטנציאל שלה היא צריכה להתגבר על מסלול מכשולים לא פשוט. העיקרי שבהם הוא הפסיכולוגי: משחר האנושות נחשבה בטן האדמה מקום אפל ומפחיד, שטח זר שהצית את דמיוננו ואת פחדינו. שם שיכנו היוונים והנוצרים את עולם המתים והחוטאים, שם אנחנו קוברים את מתינו. הדימויים האלה טבועים בנו כל כך חזק, שמחקרים מראים שגם חללי אדמה מעוצבים, מוארים ומאווררים היטב מעוררים באנשים אסוציאציות לא נעימות.

אריארטנם. "יש לנו כל כך הרבה מקום מתחת לאדמה" אריארטנם. "יש לנו כל כך הרבה מקום מתחת לאדמה"

 

"לאנשים יש סטיגמה על חללים תת־קרקעיים כלחים וטחובים, וזה נכון - תת־הקרקע אכן לחה. זה יתרון במקומות יבשים, ובמקומות לחים נדרשות מערכות מיוחדות", אומר סטרלינג. "אנשים לא אוהבים להיות הרבה זמן מתחת לאדמה. הם אוהבים נוף ואני חושב שזה טבעי".

 

ובכל זאת, מומחים מאמינים שאפשר, ובעיקר צריך, לשנות את הדעות הקדומות האלה. "אם תשאלי את האדם הממוצע אם הוא רוצה לצאת לקניות מתחת לאדמה, התשובה תהיה לא", אומר אריארטנם, "אבל נצטרך להתמודד עם זה. את רואה את הערים האלה ואין שם איפה לבנות יותר. אנחנו מתלוננים על הפקקים בניו יורק או לוס אנג'לס, אבל סעי לאינדונזיה, סין או ברזיל - לאנשים לוקח שעות להגיע ממקום למקום בכל יום. זה מטורף. באמצעות תאורה טובה ותכנון נכון אפשר להפוך חללים תת־קרקעיים לאטרקטיביים לא פחות מאלו שמעל האדמה".

 

"קחי לדוגמה את החנות של אפל בשדרה החמישית בניו יורק", מוסיף רמזי, "היא נמצאת מתחת לאדמה, אבל אף אחד לא מעלה את החששות האלה. היא מעוצבת היטב והיא נקייה, ואני חושב שהתכונות האלה יכולות להעלים את הדעות הקדומות שיש לאנשים על חללים תת־קרקעיים".

 

"נכון שהמוח האנושי מוטה לפחד מחללים תת־קרקעיים, מהסכנה של להיקבר בחיים", מודה גם אסטבז, ומספר שבגורד האדמה שלו, שייבנה בצורת פירמידה הפוכה עם תקרת זכוכית שתחדיר את אור השמש עד העומק, ייהנו האנשים מחלל גדול ומרכזי רווי צמחייה ואור טבעי. "במקום מנהרה חשוכה - האסוציאציה שיש לנו בדרך כלל מחללים תת־קרקעיים - ניצור משהו שבזכות הצורה והגודל שלו ייראה יותר כמו חלק מהנוף, בדומה לגיא פתוח".

 

סטרלינג. "מערכות צנרת בנות מאה שנה עדיין עובדות היטב" סטרלינג. "מערכות צנרת בנות מאה שנה עדיין עובדות היטב"

סטרלינג, שמדגיש שוב ושוב את הצורך להשאיר את החיים שלנו מעל הקרקע, סבור שפארקים, משרדים ובתי מגורים יהיו המבנים האחרונים שנרצה להעביר אל מתחת לאדמה, אבל הוא מכיר היטב, על בשרו, את הדרך שבה תכנון נכון משחרר את הקלסטרופוביות המתבקשות. הוא עצמו עבד בעבר במשך 13 שנה במשרד שנבנה 1,300 מטר מתחת לאדמה באוניברסיטת מינסוטה. "התחושה המוזרה נמשכה כמה ימים", הוא מספר. "בשבוע הראשון למזכירה שלי היה מונח פנס על השולחן כל הזמן, בגלל הפחד. אבל אחרי כמה שבועות זה היה כמו ללכת לכל משרד. היו שם אלמנטים עיצוביים שעזרו. האם הייתי מעדיף משרד בקומה שנייה עם נוף לפארק? כן. אבל האם זה הפריע לי מאוד? לא".

 

המחסום הפסיכולוגי והפחדים הקמאיים הם לא היחידים שמעכבים את העתיד התת־קרקעי. בדרך אליו צריך להתגבר על בעיות קונקרטיות הרבה יותר. כל העוסקים בתחום שהתראיינו לכתבה הצביעו על בעיה מרכזית אחת: אף אחד לא באמת יודע מה קורה מתחת לפני הקרקע, ומה עוד יקרה. בערים ספורות בלבד - הלסינקי, סינגפור וטורונטו - יש תכנון עירוני מסודר, בעבר ובוודאי היום, אבל בשאר העולם מדובר בסְפר, במערב הפרוע של עולם התכנון, שבו גורמים שונים בנו ועדיין בונים מתחת לקרקע באופן כאוטי לגמרי, ללא תוכנית מסודרת או מחשבה על העתיד.

 

"יש מקומות בניו יורק, למשל, שבהם הסירו חלק מהמדרכה וגילו תשתיות שאף אחד לא יודע אפילו איך הן הגיעו לשם ואין שום סיכוי לתקן אותן. זו דוגמה למה שקורה כשאין תכנון", אומר אריארטנם. "אנחנו לא יכולים להמשיך פשוט לתקוע דברים מתחת לאדמה ולהשתמש בשטח הזה באופן חסר אחריות. אנחנו צריכים גישה הוליסטית, לתכנן שם כמו שאנחנו מתכננים מעל פני השטח".

 

כדי שהאזורים הנסתרים מעין ייכנסו אל מפות התכנון נדרש מאמץ כולל של הסברה, חינוך ולחץ ציבורי, וזה לא עומד להיות פשוט. הקמפיין של כל המומחים לעיל אמור לשנות את זה, אבל יכול להיות ששינוי אמיתי יכול לצמוח רק מכורח. ככה זה תמיד באנושות, בסוף זו האין־ברירה שמצמיחה את החדשנות. ובמצב האורבני הנוכחי, אנחנו נמצאים בראשיתו של עידן האין־ברירה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x