ישראל מתחברת לכלכלה
 

בארץ

מילון כלכליסט
מסע אלונקות, בליווי הורים
מסע אלונקות, בליווי הורים 
צילום: מאיר אזולאי
מניות קשורות לכתבה
    כתבות מוסף בכל סוף
    שבוע ישירות למייל שלך
     

     מאשר קבלת תוכן שיווקי

    דיוור נוסף
     

    להפיל את ההליקופטר

    המגמה הבולטת בהורות היום היא "הורי הליקופטר", שלא מפסיקים לרחף מעל הילדים, לגונן ולסייע בכל אינטראקציה שלהם עם העולם. מחקרים טריים חושפים כעת את המחיר הכבד שמשלמים הילדים על חיים עם הורה שרק רוצה לעזור

    המייל האדום | תגובה לכתבה | הדפסת כתבה | שלחו כתבה |
    שתף כתבה

    הנה כמה נתונים: המרכז למחקר תעסוקה של אוניברסיטת מישיגן מצא ש־31% מההורים של סטודנטים כותבים לילדים שלהם קורות חיים. 17% משתתפים איתם או במקומם בירידי תעסוקה. 12% מתאמים להם ראיונות עבודה. 9% מנהלים בשבילם את המשא ומתן על השכר במקום העבודה המיועד. 4% אפילו באים עם הילדים שלהם, בני 20 ומשהו, לראיון העבודה ומשתתפים בו איתם. הילדים, מצדם, משתפים עם זה פעולה בשמחה. מחקר של אוניברסיטת ווסט וירג'יניה מ־2010 מצא ש־86% מהסטודנטים חשבו שראוי שהוריהם ייעצו להם מה ללבוש לראיון, 30% חשבו שראוי שהוריהם יגיעו לעיר שבה מתקיים הראיון, ו־12% חשבו שראוי שהוריהם יקבעו להם ראיון עבודה, ימלאו עבורם שאלונים או ישתתפו בראיון עצמו. לפי מחקר אחר, 57% מרוצים מרמת המעורבות של הוריהם ו־28% היו שמחים שהם יהיו מעורבים אף יותר.



    פסיכולוגים קוראים לזה "הורות הליקופטר" - קשר סימביוטי בין ההורים לילדים, שבו האבות והאמהות מרחפים מעל ילדיהם, מגוננים עליהם, מתערבים בכל דבר שהם עושים, מקבלים החלטות עבורם ומסירים מדרכם כל מכשול. כל ההורים רוצים להגן על ילדיהם ולעזור להם, אבל אצל הורי ההליקופטר, סגנון הורות שמתחזק בשני העשורים האחרונים, אין שום מידתיות. הם לא יכולים לסבול את המחשבה שלילד שלהם יהיה קשה. הרעיון שהוא ייכשל במשהו שובר את לבם, והשאיפה שיצליח הופכת אותם לאגרסיביים. הכוונות שלהם טובות, אבל הם עושים הכל בהגזמה: יותר מדי עוזרים, מגוננים, מכוונים, מתערבים, מנטרים, שולטים, שומרים, מחליטים, מנווטים.

     

    אין עדיין מספיק אומדנים כמה מההורים בעשורים האחרונים הם כאלה, אבל אפשר לראות אותם בכל מקום, מנהלים את האינטראקציה של הילד עם העולם בכל גיל: מתערבים בריבים שלו בגן, בוחשים בניהול בית הספר, מתווכחים עם מורה על ציון בתיכון, מתקשרים למפקד בצבא, יושבים על רשימת הקורסים לבחירה באוניברסיטה, מנהלים לו את חשבון הבנק. רק כדי לעזור ולהקל.

     

    אפשר להבין את הרצון הזה, בעולם תחרותי שבו הילדים נדרשים ליותר, וההורים ממוקדים באושרו של הצאצא וחרדים מפני כל סכנה גדולה או כאב קטן. אבל שורה של חוקרים מובילים חושפים כעת כי הרצון הטוב מוביל לנזק גדול: מחקרים מקיפים מהשנים האחרונות מצביעים על כך ש"הורי ההליקופטר" המתרבים מגדלים "דור של סמרטוטים" (בהשאלה מספר בנושא). צעירים נרקיסיסטים, תבוסתנים ותלותיים, שרבים מהם מאובחנים כחרדתיים ודיכאוניים. הכישורים החברתיים של ילדי ההליקופטר פגומים, כושר ההסתגלות שלהם נמוך מאוד ותחושת הקורבנות מפותחת. הם לא מסוגלים לקבל החלטות בעצמם, לחשוב בצורה יצירתית או לעשות משהו בלי הנחיות מדויקות מההורים, המורים או הבוסים שלהם. ולרובם אין שמץ של מושג שההורים שלהם, שכל כך רוצים לעזור, גם פוגעים בהם לא מעט בדרך.

     

    הורים מלווים את ילדיהם, לוחמי תותחנים, בקילומטרים האחרונים של מסע הכומתה
    הורים מלווים את ילדיהם, לוחמי תותחנים, בקילומטרים האחרונים של מסע הכומתה צילום: מאיר אזולאי

     

    1.

    הופכים אותם לחלשים ושבריריים

     

    הראשונה שהצביעה על התוצאות ההרסניות של הורות הליקופטר היא הארה אסטרוף מראנו (Hara Estroff Marano), עורכת בכירה ב"Psychology Today", אחד המגזינים הפסיכולוגיים הנפוצים והמוערכים בארצות הברית, במאמר "מדינה של סמרטוטים" שפרסמה כבר ב־2004.

     

    "לא הייתי באמת מודעת לשינוי בסגנון ההורות", היא מספרת ל"מוסף כלכליסט". "התחלתי מהתוצאות - לפני עשר שנים גיליתי ששיעורי הדיכאון בקרב סטודנטים גבוהים מאוד, ורציתי להבין למה".

     

    אסטרוף מראנו עבדה מול אוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית, ובכולן זיהתה מגמות דומות - עלייה גדולה בהיקף הבעיות הפסיכולוגיות אצל סטודנטים ודיווחים על כך שהם שבריריים יותר מבחינה פסיכולוגית. כשהחלה להתעמק במחקרים ושוחחה עם פסיכולוגים וסוציולוגים, אסטרוף מראנו מספרת, היא הסיקה שהסיבה העיקרית היא הורות ההליקופטר.

     

    "אתן לך דוגמה. הגעתי להרצות באוניברסיטה גדולה, וישבתי במשרד של אחד המנהלים הבכירים באוניברסיטה. בעודי יושבת שם התקשר אב והתלונן שהשותפה של הבת שלו במעונות לא עושה כביסה. את יכולה לדמיין את זה? הורה מתקשר לאיש החשוב הזה באוניברסיטה כי הבת שלו לא מסוגלת לומר לשותפה שלה: 'תעשי כביסה בבקשה, הבגדים שלך מסריחים'. הילדים האלה לא מסוגלים לפתור את הבעיות של עצמם, אז הם מתקשרים להורים שמתקשרים לאנשי האוניברסיטה - ושומעים בכל האוניברסיטאות סיפורים שערורייתיים. הנה עוד דוגמה: בשבוע הראשון של הלימודים הסטודנטים מרכיבים לעצמם מערכת ובוחרים קורסים. סטודנטית גילתה שהיא לא יכולה להיכנס לקורס מסוים כי הוא מלא, וההורים שלה, שנשארו איתה בקולג' בשבוע הראשון, ניגשו לסגנית הנשיא של האוניברסיטה והתעקשו שבתם תתקבל לקורס. האב אמר: 'אם היא לא תשתתף בקורס הזה עכשיו היא לא תעמוד בלו"ז שתכננתי לארבע השנים שלה באוניברסיטה, ונצטרך להוציא אותה מפה'. והם באמת הוציאו אותה!

     

    "הורים כאלה מחלישים את הילדים שלהם, נוטלים מהם עוצמה וסמכות, מגוננים עליהם יותר מדי, ואז הם לא מפתחים תחושה של שליטה, תחושה שהם מסוגלים להתמודד עם החיים".

     

    הורות הליקופטר
    הורות הליקופטר איור: ערן מנדל

     

    הורות כזאת כמובן אינה ייחודית לארצות הברית, ואפשר לזהות אותה גם בישראל. כ' (34) מרמת גן, למשל, מכירה את זה מקרוב. "אמא שלי היא אשה מדהימה, חמה ואוהבת.

    הרבה פעמים חברות שלי היו מטיחות באמהות שלהן למה הן לא יותר כמוה", היא מספרת. "גדלתי בתחושה שתמיד יש מי ששומר עליי ויפתור עבורי כל בעיה, שאני אף פעם לא לבד. אבל זה לא פשוט. היא ניסתה למלא את הצרכים שלי עוד לפני שידעתי שהם קיימים. כל הזמן היה שם מישהו שאמר מה דעתו. לא היה לי מרחב לגלות את עצמי, להיות עצמאית. זה בא ממקום טוב, אבל זו גם מניפולציה שבגללה הפסדתי את היכולת לסמוך על עצמי שאוכל להתמודד עם מה שיזומן בפניי".

     

    כ' לא ניצלה את הגיוס לצבא כדי להתרחק מהבית, לא נסעה למזרח ולא נרשמה לאוניברסיטה רחוקה. "נורא פחדתי לצאת מהבית, לא חשבתי שאוכל לגור לבד ולדאוג לעצמי. הרבה שנים היה לי נורא קשה לכעוס עליה, כי הכוונות שלה היו טובות, והעובדה שהיא חברה טובה שלי היא חלק מהמלכוד". אמה, היא מספרת, אפילו "הכירה את כל מקומות העבודה שלי ובאה לראות את הבוסים שלי".

     

    לבסוף, אחרי שהכירה אנשים שגדלו אחרת וצברה חוויות מחוץ לבית, כ' התבגרה, ובאמצע שנות ה־20 לחייה הבינה שהיא יכולה גם לבד. השריד היחיד שנותר מילדת הצמר גפן ההיא ניכר בהתמודדות שלה עם עולם ענייני. "היתה לי ציפייה שכולם יתייחסו אליי כמו שאמא שלי התייחסה אליי. היה מתסכל לגלות שזה לא ככה, ולא למדתי להתמודד עם תסכול כי לא הייתי מתוסכלת אף פעם. הכל אצלנו היה נורא רגשי, ולכן המפגש עם החוץ נראה לי קר. ועד היום יש בי פחד מהתמודדות עם דברים פשוטים, עם מינהלות - למשל ללכת לבנק. כשאני הולכת לבנק בפעם הראשונה אני מבקשת מבעלי ללוות אותי כדי שיהיה לי ביטחון, וזה חבל".

     

    היום היא כבר אמא בעצמה, לבני ארבע ושנתיים, ובוחנת את האמהוּת שלה כל הזמן. "למרות המחיר ששילמתי על הילדות המוגנת שלי, היא עדיפה על חוסר נוכחות הורית. אני מנסה למצוא את דרך האמצע עם ילדיי, ורואה כמה זה קשה".

     

    אסטרוף מראנו. "הורים כאלה נוטלים מהילדים עוצמה וסמכות"
    אסטרוף מראנו. "הורים כאלה נוטלים מהילדים עוצמה וסמכות"

     

    2.

    דנים אותם לחיים של חרדה מתמשכת

     

    הורות ההליקופטר נהפכה בשנים האחרונות לנושא מדובר ונחקר לאחר שמומחים באוניברסיטאות הבחינו בשינוי באופי הסטודנטים שלהם. פרופ' טום ביוקנן (Tom Buchanan) ופרופ' טרי לה־מוין (Terri LeMoyne), סוציולוגים באוניברסיטת טנסי בצ'טנוגה, למשל, גילו שהסטודנטים שלהם צריכים אותם יותר מבעבר. "הם נזקקו להרבה יותר הנחיות והכוונה", מספר ביוקנן. "ההורים שלהם מתקשרים כדי לדון בציונים, הם נלחצים מכל משימה שדורשת יצירתיות, ורוצים שהכל יהיה פרוס בפניהם ומתוכנן. זה עורר את סקרנותנו".

     

    השניים החליטו לבדוק את הקשר בין החיים עם הורי הליקופטר לרווחה פסיכולוגית. "ברווחה פסיכולוגית בדקנו אושר ואיכות חיים, וגם כמה טוב אדם מתפקד בתחומים כמו שליטה בסביבה ואינטראקציות חברתיות. בכל המדדים האלה מצאנו שמי שדיווחו על רמות גבוהות של הורות הליקופטר הפגינו רמות נמוכות של רווחה פסיכולוגית. ואלה שהיו גבוה בסולם של הורות הליקופטר גם נטו יותר להשתמש בתרופות נגד חרדה או דיכאון".

     

    מונטגומרי. "אלה צעירים שאינם מסוגלים להשתלב בעולם"
    מונטגומרי. "אלה צעירים שאינם מסוגלים להשתלב בעולם"

    פרופ' ניל מונטגומרי (Neil Montgomery), פסיכולוג מקין סטייט קולג', התוודע להורות ההליקופטר כשסטודנטית מצטיינת ניגשה אליו ואמרה שהיא רוצה לחקור את הנושא. "לא ידעתי מה זה, היא סיפרה לי על הספרות שרק התחילה להתפתח, והתחלנו לעבוד על זה", הוא מספר בשיחה עם "מוסף כלכליסט". "אבל כשהיינו מוכנים להתחיל בניסוי היא פרשה. ההורים שלה הם הורי הליקופטר, ואף שזה היה הפרויקט שלה והיא יזמה אותו, בכל פעם שהיא ניסתה להתקדם במחקר היא חטפה התקפי חרדה".

     

    מונטגומרי המשיך במחקר ואף ערך מחקרים נוספים, שבהם השתתפו 1,200 סטודנטים. "מצאנו שהמעורבות של הורי הליקופטר בחיי הילדים גורמת לנוירוטיות, שהיא מידה של חרדה", הוא מסביר. "עוד דבר שגילינו הוא שהילדים האלה גדלים בצורה כל כך מוגנת שיש להם בעיה של פתיחות, ובמיוחד פתיחות לרעיונות חדשים ולפעולות חדשות. הם לא מסוגלים להשתלב בעולם, ורוצים לחזור לחברים הטובים שלהם - ההורים שלהם - ולהיות מוגנים שוב".

     

    3.

    גורמים להם לחשוב שהם מושלמים

     

    המקום המוגן בחיק ההורים הכל כך אוהבים מצמיח דור של צעירים שבטוחים שהם מושלמים. הרי זה מה שאמרו להם כל החיים. החוקרים כבר מדברים על "המגפה הנרקיסיסטית", כשם ספרה של פרופ' ג'ין טוונג (Jean Twenge) מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת סן דייגו סטייט. טוונג עומדת בראש צוות חוקרים שדוגם עשרות אלפי שאלונים סטנדרטיים, זהים מאז שנות השישים, שמילאו ילדים, בני נוער וסטודנטים. הם ניתחו את רכיבי האישיות הנרקיסיסטית של סטודנטים בין 1982 ל־2007 ומצאו שבמשך 25 השנים האלה רמת הנרקיסיזם זינקה באופן משמעותי ויציב: ב־2007 ציוני הנרקיסיזם של כמעט 70% מהסטודנטים היו גבוהים מציון הנרקיסיזם של הסטודנט הממוצע ב־1982. בניתוח אחר שערכה על סטודנטים באוניברסיטה אחת, שיעור הסטודנטים שהפגינו אישיות נרקיסיסטית בתשובותיהם לשאלון כמעט הכפיל את עצמו בין 1994 ל־2009, וטיפס ל־34%. אנשים שמקבלים ציונים גבוהים כאלה נוטים לנצל אחרים לרווח אישי, להעדיף האדרה עצמית על שיתוף פעולה ולבצע יותר פשעי צווארון לבן, והם מדרגים את עצמם גבוה ביכולות מנהיגותיות ונוטים להגיב בכעס על ביקורת.

     

    פרופ' מונטגומרי מאשר את המגמה הנרקיסיסטית. "מצאנו אצל הסטודנטים שבדקנו את שני ההיבטים של הנרקיסיזם - שיגעון גדלות של אדם שמלא בעצמו וחושב שהכל מגיע לו, ופגיעות שגורמת להם להתנהג באופן שמחפה על חוסר ביטחון. כשמשהו מתסכל אותם הם חשים זעם, ואם מישהו מבקר אותם הם פשוט מחליטים שדעתו לא נחשבת".

     

    לא נעים להסתובב עם תחושות כאלה.

    "כן, אלה מאפיינים לא נעימים, שנובעים מאישיות מאוד לא בוגרת ובשלה. הם מתחילים את חייהם הבוגרים בפיגור, יצטרכו להשלים את הפערים, וזה יהיה מאוד מכאיב. בהגנה עליהם הוריהם עשו להם שירות דוב, כי כולם צריכים לעבור את התסכולים והמאבקים האלה וללמוד להגיב באופן בוגר. ההורים שלהם השאירו אותם מאחור".

     

    ועכשיו לצעירים האלה אין מושג איך להתנהל מול בני אדם שאינם הוריהם. הארה אסטרוף מראנו פוגשת אותם במערכת "Psychology Today". הם מגיעים כמתמחים, ואין להם מושג איך להתנהל במשרד. "הרבה פעמים אני צריכה לשבת ולהסביר להם מה זה עבודה, איך מתלבשים לעבודה, שהם צריכים להגיע בתשע ולא מתי שבא להם. הם לא מבינים את המחויבות, לא מבינים שמתחילים בתחתית ועובדים כל הדרך למעלה. יש להם מערכת ציפיות מוזרה מאוד, שתמורת מאמץ קטן מאוד יתגמלו אותם מיד. לפעמים אחרי שאני עורכת משהו שהם כתבו אני מוצאת אותם בוכים בשירותים, כי אף אחד מעולם לא אמר להם שהם לא מושלמים".

     

    ג'ין טוונג סבורה שהפער הזה הופך את ילדי ההליקופטר לתבוסתנים. אחת התופעות שהיא זיהתה במחקרים ההשוואתיים שלה היא תבוסתנות, כשהם מגלים שהעולם הוא לא מיטת השושנים שהובטחה להם. "עוד ועוד סטודנטים מגיעים לאוניברסיטה בלי לדעת לעשות דברים עבור עצמם", הסבירה טוונג בעבר. "זה לא שכיח שהורים ומורים אומרים לילד: 'אתה מיוחד', 'את יכולה להיות כל מה שתרצי'. הערות כאלה נועדו לעודד ילדים ולטפח את ההערכה העצמית שלהם, אבל הם מנפחים גם את האגו. קשה להסתגל לרעיון שההורים שלך חושבים שאתה מיוחד, אבל לא בהכרח שאר העולם".

     

    הורים מלווים את ילדיהם בשבוע הראשון באוניברסיטה בטקסס. מתקשרים לבכירים בקולג' כדי להתלונן על השותפים של ילדיהם במעונות
    הורים מלווים את ילדיהם בשבוע הראשון באוניברסיטה בטקסס. מתקשרים לבכירים בקולג' כדי להתלונן על השותפים של ילדיהם במעונות צילום: בלומברג

     

    4.

    מונעים מהם לפתח אחריות ושליטה על חייהם

     

    הורי ההליקופטר נולדים יחד עם ילדיהם, ומרחפים סביבם מיומם הראשון. בגילים הרכים יש הצדקה לריחוף שנועד לשמור על ביטחון הילד, אבל בגילים המאוחרים יותר, כשהורים מונעים מילדיהם, למשל, לשחק עם חבריהם בחוץ - כי זה מסוכן ונחשב לבזבוז זמן - הם גם לא מאפשרים להם לפתח מיומנויות שיהיו נחוצות בבגרותם ושמפחיתות דיכאון וחרדה.

     

    פרופ' פיטר גריי (Peter Gray), פסיכולוג בבוסטון קולג', מצא את הקשר בין הדברים כשניתח את שתי התופעות ההיסטוריות המקבילות שניכרות בבירור מאז אמצע שנות החמישים: ירידה מתמשכת במשחק החופשי של ילדים בחוץ, הרחק ממבוגרים, ובצדה עלייה מתמשכת בדיכאון, חרדה ותחושה של חוסר שליטה בחיים אצל ילדים, מתבגרים וצעירים. במאמר שפרסם אשתקד ב"American Journal of Play" הסביר גריי מדוע מדובר בעצם בסיבה ותוצאה.

     

    "אנחנו יודעים שילדים מאושרים יותר כשהם משחקים מאשר כשהם מכוונים על ידי מבוגר", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "הם מתחברים דרך משחק, וחברים מגנים עליך מחרדה ומתח. אנחנו יודעים שבמשחק הם לומדים להתמודד עם הרגשות שלהם, למשל לחוות פחד וכעס ולהתמודד איתם; וגם לנהל משא ומתן עם ילדים אחרים ולפתור בעיות בעצמם. וכך הם נהפכים לעצמאים יותר, והכי חשוב - הם לומדים לשלוט בחיים שלהם".

     

    וכשיש להם הורה הליקופטר?

    "כשמישהו אחר פותר עבורם בעיות ואומר להם מה לעשות הם לא מפתחים אחריות ושליטה ברגשות שלהם וביחסים שלהם עם אחרים. ואז הם רגישים יותר לחרדה ולמתח ומרגישים קורבן של נסיבות וכוחות חיצוניים".

     

    לירידה במשחק החופשי יש גם היבט פיזי ידוע. "כשמשחקים שורפים קלוריות ומפתחים גוף חזק, ויש פחות סיכוי להשמנה", מוסיף גריי, "והשמנה היא בעיה גדולה מאוד בארצות הברית". ד"ר ג'ייסון בוקארו (Jason Bocarro) מהמחלקה לפארקים, פנאי וניהול תיירות באוניברסיטת צפון קרוליינה סטייט עקב אחר ילדים והורים ב־20 פארקים במדינה במשך שמונה שבועות. התיעוד שלו הראה שכל עוד לא הפריעו להם, הילדים היו פעילים מאוד. אבל ברגע שההורים התערבו במשחק הילדים נהפכו להרבה פחות פעילים. "למרבה הצער, זה מלכוד 22 של ההורים", אמר בוקארו עם פרסום המחקר. "הם מודאגים מהביטחון של ילדיהם אז הם מרחפים לידם, והריחוף הזה מונע מהילדים להתרוצץ ולשחק עם חבריהם, דווקא כשהשמנת יתר הופכת למגפה".

     

    5.

    מגדלים אותם להיות עובדים ואזרחים אינפנטילים

     

    ד"ר רוברט אפשטיין (Robert Epstein) הוא פסיכולוג פורה שכתב 15 ספרים, ייעץ, שימש כעורך הראשי של "Psychology Today" ופרסם יותר ממאה מאמרים על תחומים שונים בפסיכולוגיה, לרבות התשוקה החדשה שלו - יצירתיות. לאורך השנים הוא לימד וחקר באקדמיה, תפקיד שזימן לו מפגש עם הורי הליקופטר. למשל, זמן קצר לאחר שהודיע לסטודנטים שלו שהוא מצפה שהם יעבדו קשה בקורס שלו, הוא קיבל מכתב נזעם מאב שהוא גם שופט, על נייר מכתבים רשמי. אפשטיין לא התרשם, הגיש תלונה על שימוש לרעה בסמכות, והאב השופט גונה. "אירועים כאלה יותר ויותר שכיחים למרבה הצער", הוא אומר בפתח השיחה שלנו. "הוא נענש, אבל הרבה הורים אחרים ממשיכים לעקוב אחרי הילדים שלהם לתוך הכיתה באוניברסיטה".

     

    אפשטיין בדק, במילים לא מכובסות, מה בהתנהגות ההורים גורם לילדים לצאת מוצלחים יותר. המנבא הטוב ביותר, הוא אומר, הוא הבעת אהבה וחיבה כלפי הילדים. ואילו "דברים שעושים הורי הליקופטר, כמו לשמור על בטיחות הילדים, הם המנבא הכי רע, שהופך את הילדים לתלותיים מדי".

     

    אז הם נראים מבוגרים ויכולים להתנהג כמבוגרים, אבל ההורים שלהם מאלצים אותם להישאר אינפנטילים עמוק לתוך העשור השלישי של חייהם. "היום מתייחסים לצעירים כאל ילדים במידה קיצונית", אמר אפשטיין בעבר. "30 הוא ה־20 החדש, ורוב האמריקאים מאמינים שאדם אינו מבוגר לפני גיל 26".

     

    אפשטיין. "מתייחסים לצעירים כאל ילדים. 30 הוא ה־20 החדש"
    אפשטיין. "מתייחסים לצעירים כאל ילדים. 30 הוא ה־20 החדש" צילום: Patrick McCarthy

     

    מה יקרה כשהחברה כולה תהיה מבוססת על בני 30 עד 50 ילדותיים להחריד? זה אחד הדברים שמטרידים את אסטרוף מראנו. "אני דואגת לעתיד הדמוקרטיה, כי כדי שתהיה דמוקרטיה צריך לקבל החלטות, וילדי ההליקופטר אינם מסוגלים להחליט בצורה עצמאית. ואני דואגת גם לעתיד הכלכלה. אנחנו צריכים רעיונות חדשים לחברות חדשות שייצרו מקומות עבודה חדשים, והילדים האלה לא חדשניים, רוצים את כל התשובות מראש וסולדים מסיכון. הם לא יכולים להיות יזמים, ובהם הכלכלה שלנו תהיה תלויה".

     

    טום ביוקנן, שחוקר גם את הסוציולוגיה של העבודה, שותף לדאגה הזאת. "במקומות העבודה יהיו בעיות, ולמי שמפקח על הצעירים האלה יהיה קשה כי הוא יצטרך לתת הנחיות מדויקות מאוד איך העבודה צריכה להתבצע. הם לא יהיו לומדים עצמאיים או אנשים שמסוגלים לעבוד באופן אוטונומי. זו תהיה שכבה שלמה של אנשים שזקוקים להרבה מאוד הכוונה".

     

    בינתיים הם נשענים על הכוונה כבדה למקומות העבודה. "זה מדהים!", קוראת אסטרוף מראנו, "הורים הולכים איתם לראיונות עבודה, מנהלים משא ומתן על השכר שלהם. ההורים נוסעים מאות קילומטרים כדי להשתתף בירידי תעסוקה באוניברסיטאות. הם אומרים: 'הבן שלי ישן, לא רציתי להטריד אותו', והולכים ליריד במקומו".

     

    זה בלתי נתפס, אבל הנתונים מאשרים את המגמה הזאת: המרכז למחקר תעסוקה של אוניברסיטת מישיגן פנה ל־725 חברות ובדק באיזו תדירות אנשיהן פוגשים את ההורים של המועמדים לעבודה. 32% מהחברות הגדולות, שמעסיקות יותר מ־3,600 עובדים, השיבו שהן מתקשרות עם הורים מדי פעם ולעתים קרובות, כולל השתתפות של ההורים בראיונות עבודה. שיעור ההורים המתערבים הולך ופוחת ככל שהחברה קטנה יותר, אבל לא מתאפס. 12% מהחברות הקטנות, אלה שמעסיקות פחות מ־60 עובדים, פוגשות את ההורים של המועמדים.

     

    6.

    דוחפים אותם לחיק הכעס, האלכוהול והסמים

     

    כשלראשונה בחייהם מורידים להם את גלגלי העזר, ילדי ההליקופטר ממשיכים לחיות עם ההורים בסימביוזה, באדיבות הטכנולוגיה. הריחוק, שזימנו להם לימודים באוניברסיטה בקצה השני של המדינה או עבודה בעיר הגדולה, לא מפעיל אצל רובם את כפתורי הכעס, המרד וה"צאו לי מהחיים".

     

    ובכל זאת, יש כאלה שמורדים. "יש סטודנטים שמגיבים בזעם לדרך שבה הם גדלו. רבים מהם יודעים שהם לא מוכנים לחיים ולקולג' ושלהורים שלהם יש חלק בזה, והם כועסים", אומר פרופ' מונטגומרי.

     

    והמעטים שמורדים - מורדים בגדול, בעזרת סמים ואלכוהול. לפי בדיקותיה של אסטרוף מראנו, בקמפוסים ברחבי ארצות הברית מדווחים על עלייה ניכרת בהילולות השתייה בעשור האחרון, לילות אלכוהול שמסתיימים בסטודנטים שמופיעים לכיתה מעורפלי חושים, אם הם בכלל מגיעים אליה. פסיכולוגים הסבירו לה שההורים שלטו בילדים האלה כל כך הרבה זמן שהם פשוט משתגעים מהחופש, ומשתמשים בחגיגות השתייה כדרך לחפש את עצמם, להתנסות, להפחית חרדה ולתקשר עם אחרים למרות המיומנויות החברתיות הדלות שלהם.

     

    "חלקם הופכים לאנשים כעוסים מאוד", אומר ד"ר רוברט אפשטיין. "49.5% מאובחנים כיום עם לפחות בעיית התנהגות רגשית אחת, או צריכת סמים או אלכוהול. מחצית מהם. יש כאלה שנקלעים לדיכאון ומתאבדים, והתאבדות היא סיבת המוות השלישית בקרב בני נוער היום. זו התשובה שלי לשאלה שלך אם אנחנו פוגעים בהם".

     

    ביוקנן. "הסטודנטים נלחצים היום מכל משימה יצירתית"
    ביוקנן. "הסטודנטים נלחצים היום מכל משימה יצירתית"

     

    7.

    מגדלים אותם אוהבים יותר, מעורבים יותר, ומצליחים פחות

     

    ובכל זאת, כפי שכ' היטיבה לתאר, להורות הליקופטר יש גם יתרונות. פרופ' מונטגומרי מצא כמה מהם במחקר שלו. "ילדי ההליקופטר אסירי תודה להוריהם. הם מראים יכולת גדולה לאהוב אחרים ולדאוג להם. הם אזרחים טובים, שרוצים להיות חלק מהחברה. הם חשים שיש להם גב שיתמוך בהם, ובסיטואציות של פחד הם מבקשים עזרה מאחרים. הם אנשים מאוד נחמדים ואוהבים".

     

    במרכז למחקר על־תיכוני באוניברסיטת אינדיאנה בוחנים באופן שוטף את איכות הלימודים לתואר ראשון ביותר מ־600 מוסדות, כדי לסייע לגופים האלה לשפר את עצמם. במחקר של 2007, שבו השתתפו יותר מ־9,000 סטודנטים, התברר שילדים של הורי הליקופטר מחויבים יותר ללימודים האקדמיים ומסופקים מהם יותר. הם עוסקים יותר במשימות כתיבה, פוגשים יותר את המרצים לאחר השיעורים ומרגישים שהם מפיקים את המקסימום משנות הלימודים שלהם - לא רק מבחינת השכלה, אלא גם בפיתוח כישורים, קשרים חברתיים ואישיות.

     

    הנתון המפתיע היחיד הוא שלמרות ההשקעה הגדולה הזאת, הציונים שלהם נמוכים יותר משל סטודנטים עם הורים פחות מעורבים. במילים אחרות, הורי הליקופטר, שמעורבים כל כך בחיי ילדיהם כדי להקל עליהם את הדרך להצלחה, לא בהכרח מובילים אותם אליה. למרות כל הכוונות הטובות שאיתן יצאו לדרך ההורית שלהם, רוב הילדים שלהם כנראה לא יהיו בטוחים יותר, לא שמחים יותר, וייתכן שגם לא מצליחים יותר.

     


    81 תגובות ל ”להפיל את ההליקופטר“

    (81 תגובות)
     
    נושאים
    בארץ רכב עסקי ספורט משפט קריירה קריקטוריסט אפליקציות נדלניסט עולם פנאי 2014 וידאו צרכנות דיגיטלית תעופה ותיירות מינויים חדשים ארכיון שערים טכנולוגי חינוך פיננסי פרסום ושיווק אינטרנט דעות אחריות וסביבה מיוחדים פוטו כלכליסט
     
    השוק
    מקור נתוני הבורסה: קו מנחה /   bizportal
     
    אודות
     
    כלים
    דיוור אלקטרוני Radware Connector Supersize - עיצוב אתרים YIT  - פיתוח אינטרנט ואפליקציות