• תפריט
  • דואר אדום
מוסף 26.07.2012

איפה המשמעת העצמית מתחבאת?

מסע לחשיפת הסוד הביולוגי שמאחורי כושר ההתמדה, האחריות האישית והעמידות בפני פיתויים

אורן הוברמן 09:3026.07.12
1. על הגירוד

עברו רק 20 דקות ואני מתחיל לצאת מדעתי. אני מנסה להתרכז בנקודה רחוקה, להתעלם מההמולה סביבי. עשרות אנשים עוצרים ושולפים מצלמות או בוהים בי דקות ארוכות. ילד מצביע לכיווני. "אמא, זה אלוהים?". הדחף להביט בחזרה גדול. הדבר היחיד שגדול ממנו מטפס עכשיו לאורך רגלי הימנית. הוא מטפס כבר לפחות חמש דקות. אני מנסה לשכנע את עצמי שזו רק אשליה, אבל חרקים חומים, שעירים ומפותלי מחושים כבר מתרוצצים בתודעתי. כך או אחרת, אני חייב לגרד את הרגל מיד. אני מתחיל להרהר כמה זמן עליי להחזיק מעמד כדי שזה ייחשב לפרוש בכבוד. שבוע שלם אני מתרגל את מנגנון השליטה העצמית שלי עבור המשימה הזאת, תוך שאני מקבל ייעוץ צמוד מפרופ' רוי באומייסטר, מהמומחים המובילים בעולם לנושא. אפילו הבאתי צלם שיתעד אותי מנצח את הטבע. מביך.

 

שעתיים קודם לכן אני בחדר הלבשה מאולתר בבית הספר על שם כצנלסון ברחובות, רגע לפני הפתיחה החגיגית של הפסטיבל הבינלאומי לפסלים חיים שמתארח השנה בעיר. לאירוע הגיעו 150 אמנים מהארץ ומהעולם, ועוד נספח אחד. במשך כשעה אופרתי בכמה שכבות של לבן והולבשתי חליפה לבנה בוהקת, עם כובע ומעיל עבה. חיפשו אותי לזקן שכולו לבן. באתי במטרה אחת: לבדוק איך ההרגשה לעמוד קפוא במשך שעתיים, דוגמה מובהקת למבחן משמעת עצמית. מסע אלונקות זה לא. אין פה לחץ פיזי. האתגר הוא רק בראש.

 

חדר ההלבשה רוחש גברים ירוקים ונשים סגולות. שני צעירים מקועקעים בתחתונים ניגשים לברר מי החדש. אני אומר שזו הפעם הראשונה שלי ובחדר משתרר שקט. טיפים מתחילים להיזרק מכל כיוון. "הטריק הוא לא לחשוב על כלום", אומר לי בחור גבוה וירוק עם רעמת שיער מתולתלת. "ממש לא", מגיבה מישהי שנראית כאילו יצאה מהסרט "אקס־מן". "תתמקד במשהו ותחשוב רק עליו. אני חושבת על הכסף", היא אומרת. שניים בצד צוחקים ואחד מהם אומר לי: "הגירוד יפיל אותך. כשזה מתחיל, תחשוב מהר על דברים אחרים. אם תתפתה לגרד בפעם הראשונה, זה רק ילך ויחמיר. מניסיון: אל תגרד!".

 

המחיר הנפשי של האיפוק. הכנה בת שבוע, טיפים ממומחים, חיזוקים קטנים בדרך ותשלום נאה בסוף סייעו לי במשימה פשוטה: לעמוד שעתיים בלי לזוז. אבל למה יצאתי מותש כמו אחרי ריצת מרתון? המחיר הנפשי של האיפוק. הכנה בת שבוע, טיפים ממומחים, חיזוקים קטנים בדרך ותשלום נאה בסוף סייעו לי במשימה פשוטה: לעמוד שעתיים בלי לזוז. אבל למה יצאתי מותש כמו אחרי ריצת מרתון?

 

2. המתכון היחיד להצלחה

 

חקר כוח הרצון האנושי החל רשמית בסוף שנות השישים, במה שלימים הפך לאחד הניסויים המפורסמים בתולדות הפסיכולוגיה. הפסיכולוג וולטר מישל הביא מאות ילדים בני ארבע למעבדתו בסטנפורד, הושיב אותם מול מרשמלו יחיד, והציע להם עסקה: אם תצליחו להתאפק ולא לאכול את המרשמלו עד שאחזור לחדר, תקבלו מרשמלו נוסף. 30% מהילדים הצליחו להמתין 15 דקות וקיבלו את הפרס הגדול. היתר נפלו כמו זבובים. זמן ההמתנה הממוצע של הילדים עמד על 30 שניות.

 

אבל מישל לא הסתפק בזה. כעבור עשור הוא חזר אל 643 הילדים המקוריים, העביר להם מבחני אישיות, בדק את ציוניהם בבית הספר וראיין אותם, את הוריהם ואת מוריהם. הוא מצא קשר הדוק בין תוצאות מבחן המרשמלו בגיל ארבע לבין הציונים והמצב החברתי של הילדים בגיל 14. בשניהם, המתאפקים הצליחו הרבה יותר. מישל המשיך לעקוב אחרי ילדי המרשמלו כשהתקבלו לאוניברסיטה, התחתנו, התקדמו בקריירה והולידו ילדים. לאורך השנים ההבדלים בין המתאפקים ללא־מתאפקים רק גדלו. הילדים שהצליחו לחכות 15 דקות הצליחו יותר במבחני ה־SAT, הפסיכומטרי האמריקאי, ועקפו את הלא־מתאפקים ב־210 נקודות בממוצע. היו להם יותר חברים קרובים. המשכורות שלהם היו גבוהות יותר והם סבלו פחות מהשמנת יתר והתמכרות לסמים.

 

תוצאות "ניסוי המרשמלו של סטנפורד" היו בגדר רעידת אדמה. הן הכניסו את המושג "משמעת עצמית" לקתדרות לחקר הפסיכולוגיה וללקסיקון של הציבור הרחב. מאז, הניסוי של מישל שוחזר בהצלחה במקומות שונים בעולם. שחזור מקיף כזה פורסם ב־2010, וכלל אלף ילדים מניו זילנד, שתכונותיהם האישיות נבחנו ותועדו מלידתם עד גיל 32. קבוצת החוקרים שהובילה את הפרויקט השאפתני מצאה מתאם מובהק בין המשמעת העצמית שהילדים הפגינו להצלחתם בהמשך החיים. בעלי המשמעת הגבוהה היו בריאים יותר, השתכרו יותר והתגרשו פחות. הם נדבקו בפחות מחלות מין ואפילו נהנו משיניים בריאות יותר. ההבדלים נותרו משמעותיים גם אחרי שמשתנים כגון אינטליגנציה, מעמד חברתי ורקע אתני הובאו בחשבון.

 

"פסיכולוגים מגדירים לרוב 'תוצאות חיוביות בחיים' כתמהיל שכולל משפחה, חברים, קריירה, בריאות וביטחון כלכלי". אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט" פרופ' רוי באומייסטר. "כשאנחנו מנסים לבודד את תכונות האישיות שמסוגלות לנבא את התמהיל הזה, אנחנו מגיעים שוב ושוב רק לשתי תכונות: אינטליגנציה ומשמעת עצמית.

 

"אבל בעוד שאינטליגנציה היא נתון מוגמר יחסית, משמעת עצמית, היכולת להתמיד במשימה ולדחות סיפוקים, היא במקרים רבים חומר ביד היוצר. המשמעת העצמית קשורה לגנטיקה, אבל הרבה יותר מכך לחינוך ולסביבה. למעשה, בהסתמך על מה שאנחנו יודעים היום, היא כנראה היתרון הכי משמעותי שחינוך טוב יכול להעניק לילדים".

 

המשמעת מתישה את כולם. מילר: "הכלבים שקיבלו הוראה לשבת בלי לזוז התעייפו הרבה יותר מהכלבים שהתרוצצו. לא נשארה להם אנרגיה לצעצועים" המשמעת מתישה את כולם. מילר: "הכלבים שקיבלו הוראה לשבת בלי לזוז התעייפו הרבה יותר מהכלבים שהתרוצצו. לא נשארה להם אנרגיה לצעצועים" צילום: שאטרסטוק

 

באומייסטר, ראש התוכנית לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת פלורידה, חוקר כמעט 20 שנה את התכונה החמקמקה הזאת, המכונה "כוח רצון". הודות לעשרות ניסויים שהוביל לאורך השנים הוא היה הראשון לגלות את המנגנון שמפעיל את ה"כוח" הזה מאחורי הקלעים של תודעתנו, את הדלק שמניע אותו, ואת הדרכים לחזק אותו, להשפיע עליו, ולעתים להנדס אותו מחדש בהתאם לצרכינו.

 

ספרו האחרון בנושא, "כוח רצון: גילוי מחדש של העוצמה האנושית הגדולה ביותר", שכתב עם העיתונאי ג'ון טירני, אף נכנס באחרונה לרשימת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס". כמו מדענים רבים, גם הוא בחר בתחום מחקר שקרוב ללבו. באומייסטר הוא איש אקדמיה פרודוקטיבי להפליא, שפרסם לאורך השנים יותר מ־450 מאמרים ו־28 ספרים, די והותר לשתיים או שלוש קריירות אקדמיות מוצלחות. המכון למידע מדעי, מהמוסדות הנחשבים בעולם לדירוג ואנליזה של תוצרי האקדמיה, הכתיר את באומיסיטר באחרונה כאחד הפסיכולוגים המצוטטים בענף.

 

"בתחילת הקריירה שלי חיפשתי את המקום שבו אוכל לעזור לאנשים לשפר את חייהם", הוא מספר. "היתה לי תחושה חזקה שהבעיות של רוב האנשים קשורות למה שפסיכולוגים מכנים 'דימוי עצמי נמוך', חוסר אמונה בעצמם. חשבתי שאם נצליח לשפר את זה נעזור להם להצליח בהכל. אבל די מהר גיליתי שטעיתי. לרוב האנשים אין באמת בעיה של אמונה בעצמם. למעשה, רובם אפילו מאמינים בעצמם יותר ממה שצריך. כשהתחלנו לחפור בנתונים צפה הבעיה האמיתית. זו המשמעת העצמית".

 

באחד המחקרים שבהם באומייסטר לקח חלק התבקשו יותר ממיליון אנשים בעולם לסמן תכונות שמאפיינות אותם מתוך רשימת של 24 אפשרויות. "רבים סימנו את התכונות כנות, הומור ויצירתיות", אומר באומייסטר. "אבל כמעט אף אחד לא סימן 'משמעת עצמית'. היא היתה במקום האחרון". האם ייתכן שאנשים פשוט לא הבינו את משמעות המושג? כדי לבדוק זאת, החוקרים ניסו שאלה נוספת. הם ביקשו מאנשים לבחור מתוך רשימה גדולה של תכונות אילו מהן הכשילו אותם לאורך החיים. הפעם 'היעדר משמעת עצמית' היתה במקום הראשון. "התברר שאנשים מאשימים את חוסר המשמעת שלהם בכמעט כל דבר שלא הצליחו להשיג בחיים. דיאטה, בריאות, חיסכון, דחיינות בעבודה. אפילו כדי למצוא זמן לבלות עם הילדים נחוצה משמעת עצמית. וכולם הרגישו שהם היחידים בעולם שפשוט אין להם מספיק ממנה".

 

וזה גם היה אחד הדברים הכי מוזרים שבאומייסטר גילה לגבי משמעת עצמית. כשאנשים דיברו או כתבו עליה, הם השתמשו במילים אחרות מאלה ששימשו אותם בתיאור כל תכונה אחרת. הן אמרו ש"יש להם מעט מדי ממנה", ש"היא נגמרה להם השבוע" או שהם ממש "כועסים עליה" שהכשילה אותם. איש לא דיבר כך על חריצות, סקרנות, קמצנות או ציניות. אבל למה? מה גורם לאנשים להתייחס למשמעת עצמית כשונה מכל תכונה אחרת שלהם, וכמעט כנפרדת מהם?

 

התשובה הגיעה רק בשנים האחרונות, אחרי מחקר ממושך וחוצה יבשות של יותר מ־30 שנה, מלווה באלפי ניסויים במעבדות, בבתי ספר ובמקומות עבודה. היא מטלטלת במיוחד משום שידענו את התשובה לאורך כל הדרך. משמעת עצמית היא באמת יוצאת דופן. עכשיו אנחנו יודעים גם במה.

 

3. אמנות הקפיאה

 

ברגע אינטימי בחדר האיפור אני שומע כמה סיפורי זוועה מהפסלים לצדי. ליערה גנבו את הכובע עם כל הכסף כמה פעמים. לאחרות מישהו מנסה למשש את הישבן או החזה לפחות פעם בחודש. "לרוב אני אפילו לא ממצמצת, והם עוזבים אותי", אמרה לי אחת שהתחפשה למלאך. "אבל אם מישהו יתלהב יותר מדי אני לא אהסס לתקוע לו בעיטה בביצים".

 

מתברר שהפסלים החיים הם סצנה פורחת. יערה, עוד מעט בת 36 ואמא לתינוקת, עובדת בזה כבר יותר מעשור, והכסף לא רע בכלל. "כלומר, למי שמצליח להחזיק בזה יותר משבוע". היא מרוויחה בממוצע 200 שקל לשעת עבודה במקום הומה, הרוב במטבעות שנזרקים לתוך הכובע שמולה. בערך אלף שקל נטו עד ארוחת הצהריים. "אני גם מופיעה המון בחתונות ובריתות, הרבה מאוד אירועים של העולם התחתון", היא מספרת. "הם אוהבים שבכניסה לאולם יש לפחות חמישה פסלים חיים, כמעט תמיד מחופשים למשהו מהמיתולוגיה היוונית, שירגיש קצת קולטורה. הטיפים מגיעים שם לפעמים לאלף שקל לשעה, לא כולל התשלום מבעל האירוע".

 

אחת הסיבות לרווחיות הגבוהה היא התחרות המעטה. מעטים מוכנים לעשות את העבודה הזאת. למעשה, רובם איתי בחדר. "דרושה משמעת ברזל, ואני חושב שעם חלקה צריך להיוולד", אומר לי יונתן (26), שמככב כפסל חי בפסטיבלים בארץ ובחו"ל יותר משלוש שנים. "כמו שתגלה עוד מעט, אין שום דבר קשה פיזית בלעמוד ולא לזוז כמה שעות. זה פשוט שוחק בטירוף. האמת שלא ברור למה, אבל זה פשוט ככה".

 

בצה"ל זה הכל. אלוף (מיל') יאיר: "המפתח למשמעת עצמית הוא הזדהות, ואין דרך לייצר הזדהות מלבד עשרות שעות מורשת קרב. סיפורי היחידה הם לא לידע כללי. הם כדי שהחייל יסתער, ויתמיד בשגרה קשה" בצה"ל זה הכל. אלוף (מיל') יאיר: "המפתח למשמעת עצמית הוא הזדהות, ואין דרך לייצר הזדהות מלבד עשרות שעות מורשת קרב. סיפורי היחידה הם לא לידע כללי. הם כדי שהחייל יסתער, ויתמיד בשגרה קשה" צילום: מאיר אזולאי

 

אני שואל את יערה איך היא לא משתגעת. "יש שיטות", היא אומרת. "קודם כל, אל תשתה קפה לפני. זה יגרום לעין שלך להתחיל לקפוץ כבר בשעה השנייה. הדבר השני הוא למצוא נקודה אחת בחלל ולא להוריד ממנה את העיניים. ולהגיב לקהל. כשמישהו שם לך כסף, תעשה לו תודה קטנה עם היד. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל הקהל שמסתכל עליך הוא הדבר שהכי עוזר לך נפשית. בלי קהל אני לא מחזיקה אפילו חצי שעה".

 

הצלם שאיתי הבטיח לסמן לי כל חצי שעה, שאדע שהזמן עבר. בינתיים חלף נצח. הוא שכח מהסימונים? תודה לאל, אחרי זמן מה הגירוד המציק נעלם. הוא מתחלף בחוסר נוחות בכל הגוף. אני מחופש לזקן, וחלק ממשקל גופי מונח על מקל ההליכה שקיבלתי. ההנחה הזאת באה כמובן עם תג מחיר. אני צריך לעמוד כפוף. אחרי עוד כמה דקות אני מוצא תנוחה מדויקת שאינה מעיקה מדי. ואז קורה קסם קטן. פתאום זה די נוח.

 

פלומין. השליש של הגנטיקה פלומין. השליש של הגנטיקה

שני ילדים קטנים ניגשים לגעת בי, לראות אם זה אמיתי. אחד מהם נוגע בנעל הלבנה, מצטמרר והולך לחבק את אבא. עשרות נעצרים לצלם. "תראה איזה יופי", אני שומע מישהי מבוגרת אומרת, "זה דורש אימונים של שנים". ארבעה בני 12 מתכנסים סביבי. "יאללה, תזוז קצת", אחד צועק לי באוזן. "מה, אתה חירש?". אני עומד יפה במשימה. המחוות היחידות שאני מחלק הן איתותים קטנים לילדים ששמים מטבע בכובע מולי. האתגר הגדול ביותר בינתיים הוא להתאפק ולא להביט בכובע.

 

זה מתחיל להיות מהנה לפרקים. כל מטבע שנזרק לכובע, לרוב 10 אגורות, ממלא אותי בתחושת סיפוק מפתיעה, והתחושה הזאת חוזרת עם כל מטבע חדש. הילדים מצפים למחווה ממני, אבל לקח לי זמן להבין איזה סוג מחווה הם מחפשים: דווקא כשהיא היתה גדולה יחסית, כמו הרמת יד לתנוחת נפנוף לשלום, הם הרגישו מרומים. "מה, זה הכל?", אמר אחד מהם לאמא שלו, נעלב. "אין עוד?", אמרה לי ילדה ג'ינג'ית. מתברר שהמחוות הזעירות ביותר, הכמעט סודיות, היו המרגשות ביותר עבורם. קריצה, תיפוף קל עם היד, הנהון קל בראש. ייתכן שזה מכיוון שהתנועה העדינה שימרה את האשליה של פסל שמצפין חיים. ואולי אלה הילדים, שעמוק בתוך תוכם מעדיפים את הבידור שלהם דווקא מאופק ומינימליסטי.

 

הדבר הראשון שאני עושה בסוף השעתיים ששרדתי הוא להביט אל הכובע. הוא עמוס. אחר כך, ספירה מדוקדקת תמצא בו 94 שקלים וסנט אחד. עברו הרבה שנים מהפעם האחרונה שקיבלתי את המשכורת שלי במקום, במזומן. החוויה כולה היתה חיובית מאוד. הדרך חזרה הביתה, לעומת זאת, היתה סיוט. כמעט נרדמתי על ההגה.

 

אני מגיע הביתה בשמונה בערב, גמור מעייפות. אף על פי שלא השקעתי אנרגיה גופנית רבה, או בכלל, התחושה היא שחזרתי ממרתון. כל האמנים האחרים דיווחו על תופעה דומה. רובם הולכים לישון מוקדם ביום ההופעה. אבל למה לעמוד בלי לעשות כלום מעייף כל כך?

 


 

4. לאן המשמעת נעלמת

 

הראשונה שהבחינה בתעלומה היתה פרופ' מריאן ברלנד־ביילי, פסיכולוגית משפיעה, שממצאיה בתחום התנהגות בעלי החיים חוללו מהפכה בתחום אילוף הכלבים באמריקה. במחקר שערכה בשנות החמישים היא מצאה שאחרי שעה של תרגול פקודות כגון "ארצה" ו"רגלי" הכלבים שאימנה הפגינו עייפות רבה, ובמקום להתרוצץ אחרי האימון הלכו מיד לישון. התופעה, שחזרה על עצמה שוב ושוב, היתה מוזרה בעיקר כי כפי שכל בעלי כלב יודע, כלבים אינם מתעייפים בקלות. לפעמים נדמה שהם לא מתעייפים לעולם. הכלבים של ברלנד־ביילי היו מתרוצצים שעות בלי לעצור למנוחה, ועם כמה מהם צריך היה לרוץ שעה שלמה בבוקר רק כדי שיגיעו לאימון רגועים יחסית. אבל הפקודה הפשוטה 'שב', שמשמעה 'תנוח עד שאומר אחרת', התישה אותם כליל. ברלנד־ביילי לא גילתה למה.

 

50 שנה מאוחר יותר החוקרת הולי מילר מאוניברסיטת ליל נורד בצרפת ניסתה גישה חדשה לפיצוח התעלומה. היא וצוותה אספו קבוצה של כלבים ובעליהם, וביקשו מהם לתרגל במשך עשר דקות פקודות של "שב", "ארצה" ו"לא לזוז". קבוצה נוספת של כלבים הושמה בחדר נפרד ולא התבקשה לעשות דבר. זו היתה קבוצת הביקורת. בשלב הבא הכלבים משתי הקבוצות קיבלו צעצוע גומי שבתוכו כלואה חתיכת בשר. כל הכלבים שיחקו בצעצוע בעבר, והצליחו לחלץ את הבשר מתוכו. אך הפעם הצעצוע עבר שינוי קל, כך שלא משנה כמה הכלב יתאמץ, הבשר יישאר בפנים. כלבי קבוצת הביקורת שיחקו עם הצעצוע במשך עשר דקות, ולפעמים הרבה יותר, עד שהתייאשו. הכלבים שתרגלו את הפקודות נשברו בממוצע בתוך פחות מדקה. "זה נראה כאילו הכלבים התעייפו מנטלית מכל תרגילי המשמעת, ופשוט לא נשארה להם אנרגיה לצעצוע", אומרת מילר ל"מוסף כלכליסט".

 

האם בני אדם שמפעילים משמעת עצמית סובלים מתסמינים דומים? הרמז הראשון לתשובה הגיע במחקר של באומייסטר מ־1996. הוא הזמין קבוצת סטודנטים למעבדה שלו, ועל השולחן מולם הניח שלוש צלחות. באחת מהן נחה ערימת עוגיות שוקולד צ'יפס שנאפו זה עתה, בשנייה חטיפי שוקולד ובשלישית צנוניות. שליש מהסטודנטים התבקשו לאכול רק מהעוגיות, שליש רק מחטיפי השוקולד, והשליש חסר המזל התבקש לאכול רק צנוניות. החוקרים עזבו את החדר, אך המשיכו לצפות בסטודנטים דרך חלון מיוחד שהותקן במעבדה.

 

הסטודנטים צייתו. חברי הקבוצה שהתבקשה לאכול צנוניות לא נגעו בעוגיות או בחטיפים, אבל היה ברור שזה לא היה להם קל. כמה מהם בהו ארוכות בעוגיות ואחרים התקרבו כדי להריח מקרוב. זו היתה תוצאה טובה מבחינת החוקרים. הם רצו להראות שהעוגיות היו אטרקטיביות מספיק כדי שתידרש הפעלה של משמעת עצמית כדי להתנגד להן.

 

באומייסטר. סוכר זה כוח רצון באומייסטר. סוכר זה כוח רצון

הסטודנטים הועברו לחדר אחר, והתבקשו לפתור סדרת חידות ש"יבחנו את האינטליגנציה שלהם". החידות היו בלתי פתירות במתכוון, והחוקרים ניסו לבדוק כמה זמן ייקח לסטודנטים עד שיישברו. הסטודנטים שאכלו את העוגיות והחטיפים עבדו על החידות 20 דקות בממוצע, וכך גם קבוצת ביקורת של סטודנטים רעבים שלא קיבלו מזון בכלל. אבל אוכלי הצנוניות איבדו עניין מהר מאוד, אחרי שמונה דקות בממוצע. "זה הבדל עצום במונחי מעבדה", אומר באומייסטר. "הניסוי הזה היה שינוי חשיבה גדול בשבילי. האם ייתכן שמשמעת עצמית היא משאב מתכלה? האם השקעת משמעת עצמית בלא־לאכול־עוגיות לא הותירה ממנו די כדי להתאמץ לפתור את החידות? איש לא חשב עד אז על המוח והאופי במונחים כאלה".

 

המסקנה העיקרית של הניסויים הללו ומאות ניסויים דומים היתה שכוח רצון אינו סתם מטאפורה. "אפשר להסתכל עליו כסוג של שריר, או מאגר אנרגיה, שמשרת אותנו לטווח רחב של משימות", אומר באומייסטר. "אין לנו 'משמעת עצמית' אחת לעבודה, אחת לדיאטה ואחרת לשמירת השלווה בפקקי תנועה. כל הדברים שאתה עושה שואבים אנרגיה מאותו מאגר, ואם אחד מהם מרוקן את המאגר הזה לא תישאר לך אנרגיה לדברים האחרים. זו שמיכה אחת עם גודל סופי. אם הצלחת להתאפק ולא לאכול את הסטייק המשמין בארוחת הצהריים, יהיה לך קצת פחות כוח רצון ללכת למכון הכושר בערב.

 

"לכן אנשים שמנסים לשנות כמה הרגלים רעים במקביל תמיד נכשלים. כשאתה מנסה להפסיק לעשן המשמעת שואבת ממך המון אנרגיה מנטלית, ומול העוגה בערב תתקשה להחזיק מעמד. השומר מעולף. אין מי שיעזור לך".

 

באומייסטר כינה את תופעת האנרגיה המתכלה "דלדול אגו", ומגדיר את גילויה כאחד ההישגים הגדולים בקריירה שלו. "אם אתה רוצה לשפר את עצמך, תתמקד תמיד רק בפרויקט אחד", הוא אומר. "עשרות מחקרים מוכיחים שזו הדרך היחידה שעובדת. יש לך רק מאגר אחד של משמעת עצמית, ואם כל השאיפות שלך מתחרות זו בזו, אז איפוק במקום אחד יקשה עליך להתאפק באחרים.

 

"מכר שלי, פסיכולוג קליני בשם דון באוקום, אמר לי שהמחקר הזה עזר לו להבין למה דברים שנתקל בהם כמטפל לא התיישבו עם מה שלמד באוניברסיטה", באומייסטר ממשיך. "הגיעו אליו המון אנשים שנישואיהם היו על סף פירוק, ורבים מהם חזרו על אותו הסיפור. שני בני הזוג היו קרייריסטים ועבדו עד מאוחר, וכשהגיעו הביתה היו רבים על שטויות. זה היה מוזר, כי אלה היו אנשים רגישים ובעלי יחסי אנוש מצוינים. בבית הם הפכו למשהו אחר".

 

באומייסטר שיער שהשעות הארוכות במשרד כילו את מאגרי המשמעת העצמית של בני הזוג, ובבית לא נשאר להם ממנה מספיק עבור הדברים הקטנים שמחזיקים מערכות יחסים: היכולת לקבל הרגלים מרגיזים של הזולת, ולשלוט בתגובות כשריב מתקרב. הוא המליץ לבאוקום לומר לזוגות שהגיעו אליו לחזור מהעבודה מוקדם יותר. "לכאורה הדבר האחרון שזוג שרב כל הזמן צריך זה עוד זמן לריב", אומר באומייסטר, "אבל זה הביא לשיפור מיידי".

 

5. הדלק הסודי

 

אם למשמעת העצמית יש "מאגר אנרגיה" מתכלה, איך מתדלקים אותו? מה מחדש אותו מדי יום?

 

התשובה לשאלה הזאת נמצאה בטעות, בניסוי כושל שערך ב־1996 חוקר מאוניברסיטת פלורידה בשם מתיו גלילות. גלילות ערך ניסוי המשך למחקריו של באומייסטר, והעלה רעיון פרוע: אולי הדלק הסודי הוא הנאה? הרי כשאנחנו רוצים "לאגור כוחות" אנחנו יוצאים לחופשה, למסעדה או לים, או קוראים ספר. האם יש בפעולות האלה משהו משותף שמחדש את מאגרי כוח הרצון שלנו?

 

גלילות אסף שלוש קבוצות של מתנדבים וערך לכולם תרגיל שדרש ריכוז ומשמעת עצמית. בסופו, קבוצה אחת הועברה לחדר מנוחה, שם הוגש מילקשייק טעים. הקבוצה השנייה הועברה לחדר אחר, שם חיכו להם רק כמה מגזינים ישנים. הקבוצה השלישית קיבלה משקה קל, ממותק יתר על המידה ועתיר טעמי לוואי רעים. לאחר מכן הוטלה על שלוש הקבוצות עוד משימה שדרשה משמעת עצמית. כפי שגלילות חזה, אנשי קבוצת המילקשייק הפגינו הרבה יותר משמעת והתמדה מאנשי קבוצת המגזינים.

 

אבל דבר אחד גלילות לא חזה. הנסיינים מקבוצת המשקה הלא טעים הצליחו בדיוק כמו אלה מקבוצת המילקשייק. והם בבירור לא שאבו הנאה רבה מהמשקאות שלהם. אז מה כן?

 

קורס במשמעת ושמו דת. בית הלחמי: "מה הם חיי דת אם לא אוסף נוקשה של תרגילים לריסון דחפים? כמו ביחידה צבאית, בדת יש סיפורי גבורה, כללים וסמלים. בן 13 מחכה לתפילין כמו צנחן לכומתה" קורס במשמעת ושמו דת. בית הלחמי: "מה הם חיי דת אם לא אוסף נוקשה של תרגילים לריסון דחפים? כמו ביחידה צבאית, בדת יש סיפורי גבורה, כללים וסמלים. בן 13 מחכה לתפילין כמו צנחן לכומתה" צילום: חיים צח

 

 

החשד נפל על המתיקות. "בשני המשקאות היתה אנרגיה שהתפרקה בגוף לגלוקוז", אומר באומייסטר, שליווה את המחקר של גלילות מראשיתו. "הגלוקוז, סוכר שהתפרק לגורמיו הבסיסיים, מגיע למחזור הדם וממנו לרחבי הגוף. הוא לא נכנס למוח, אבל הוא הופך למוליכים עצביים שממלאים תפקיד קריטי במוח. הם ההודעות שתאי המוח מעבירים ביניהם".

 

באומייסטר וגלילות טוענים שגלוקוז ממלא את מאגר האנרגיה המנטלית של כוח הרצון. זה, לדבריהם, מסביר את התופעה שכולנו מכירים מחיינו. כשאנחנו עובדים אל תוך הלילה, מיואשים מפרויקט תקוע, אנחנו הולכים למטבח לחפש גלוקוז זמין. כלומר שוקולד. אחרי מסע קניות רווי משמעת עצמית בסופרמרקט ("אנחנו לא צריכים את זה", "המבצע הזה הוא רמאות") אנחנו מתפתים לחטיפי השוקולד שממתינים ליד הקופה. "היום אנחנו יודעים בבירור שכאשר אתה מתאמץ, פיזית או מנטלית, הרעב למתוקים עולה", אומר באומייסטר. "זה לא פשוט עניין של לרצות אוכל, אלא רעב ספציפי למתוק. כשערכנו לסטודנטים תרגילי משמעת עצמית במעבדה ובין לבין עשינו להם הפסקות יזומות עם חטיפים מלוחים ומתוקים, הם לא נגעו במלוחים. בניסוי אחר מצאנו שאפילו עצם הציפייה למשימה שדורשת משמעת עצמית מגבירה אצל אנשים את הרעב למתוק". אירוניה אכזרית: מה שנותן לך כוח להתמיד בדיאטה הוא בדיוק מה שאתה מנסה להימנע ממנו.

 

בשנים האחרונות מחקרים מתחומים שונים מגיעים לאותם הממצאים. "רופאים דיווחו שאנשים עם היפוגליקמיה, רמת סוכר נמוכה בדם, מתקשים יותר לשלוט ברגשות שלהם. הם יותר אימפולסיביים ונוטלים בממוצע יותר סיכונים מאנשים עם רמת סוכר ממוצעת", אומר באומייסטר. "וגם בדיקות דם גילו שאצל אנשים שעברו משימה שדרשה איפוק ומשמעת היתה נפילה של גלוקוז, בעוד שאצל אנשים שעברו משימה שלא דרשה משמעת כזו לא חל שינוי כזה".

 

במחקר שנערך באוניברסיטת בן־גוריון, פרופ' שי דנציגר, פרופ' יונתן לבב והסטודנטית ליאורה אבנעים סקרו את כל ההחלטות שוועדת שופטים לשחרור מוקדם של אסירים בישראל קיבלה במשך שנה אחת. החוקרים מצאו שהדבר המשפיע ביותר על סיכוייו של אסיר לקבל שחרור מוקדם הוא, באופן מפתיע, השעה שבה הבקשה נידונה. וליתר דיוק: המרחק שלה מהארוחה האחרונה של השופטים. אסיר שתיקו נבחן חצי שעה אחרי ארוחת הבוקר נהנה מסיכוי של 65% לזכות בשחרור מוקדם. סיכוייו של אסיר שתיקו נבחן בשעות הערב המאוחרת עמדו על 10%. "אנחנו מעריכים שבחינה של כל תיק עלתה לשופטים באנרגיה מנטלית", אומר דנציגר ל"מוסף כלכליסט". "בבוקר יש להם הרבה כוח והם בוחנים כל תיק לגופו ומקבלים החלטות לגביו. ככל שעובר הזמן האנרגיה מתכלה, וכשהיא נגמרת השופטים פשוט הולכים על ברירת המחדל, שבמקרה הזה היא להשאיר את האסיר בכלא. מה שגילינו הוא שאחרי ארוחות, אפילו ארוחות קלות, היה זינוק בשיעורי השחרורים - כאילו שהארוחות החזירו לשופטים חלק מהאנרגיה המנטלית שאיבדו לאורך היום".

 

תופעה דומה נמצאה אצל הכלבים של מילר. כשמילר נתנה לכלבים שתרגלו פקודות משמעת משקה עתיר גלוקוז, הם תפקדו בדיוק כמו הכלבים שלא עברו תרגילי משמעת כלל, וניסו לחלץ את הבשר מהצעצוע במשך זמן דומה.

 

האם משתמע מהמחקרים הללו שאכילת מתוקים באמת עוזרת בביצוע משימות שדורשות משמעת? "ככלל, כדאי להביא בחשבון את הגלוקוז בכל פעם שנדרש צורך בריכוז ומאמץ מנטלי", כותב באומייסטר בספרו. "ארוחת בוקר טובה חשובה לדיאטה, ולו רק כי היא עוזרת לכוח האיפוק שמונע לנשנש שטויות עד הצהריים. מאותן סיבות, לא כדאי להתווכח עם הבוס שלך ארבע שעות אחרי הארוחה האחרונה שלו, או לצאת למסע ארוך באירופה בלי משהו לאכול ברכב". לבאומייסטר חשוב לציין שגלוקוז לא נמצא רק במאכלים מתוקים ולא בריאים. "למעשה, הכי פחות כדאי לצרוך גלוקוז בשוקולד, כי הוא גורר נפילת סוכר אחרי זמן קצר. עדיפים מזונות שהגלוקוז בהם מתפרק לאט יותר: אגוזים, דגים, ואפילו ירקות ושמן זית".

 

חשוב לציין שאין בקרב מדענים הסכמה גורפת לגבי תפקיד הגלוקוז במשמעת עצמית. יש חוקרים שטוענים שאי אפשר להפריד את שימוש המוח בגלוקוז ל"משמעת עצמית" ולכל השאר. אך אין ויכוח על האפקט עצמו: הוכח שהיעדר גלוקוז מפחית דרמטית את המשמעת העצמית, בכל פעילות שהיא.

 

6. איך לבנות את שריר הרצון

 

האם אנחנו יכולים לשפר את המשמעת העצמית שלנו? עד כמה היא מוכתבת מהגנים שירשנו מהורינו וכמה היא מושפעת מחינוך? מי שחוקר את הנושא בשני העשורים האחרונים הוא פרופ' רוברט פלומין, מומחה בעל שם עולמי לגנטיקה התנהגותית ואחד הפסיכולוגים המוערכים בעולם. בשבוע שעבר התארח בכנס של האוניברסיטה העברית בירושלים. "ממחקרים שנעשו על משמעת עצמית אצל תאומים זהים ולא זהים, אנחנו יודעים להעריך שהתרומה של המרכיב הגנטי לתכונה היא בערך שליש", פלומין מסביר בראיון ל"מוסף כלכליסט". זה אומר שבניגוד לאינטואיציה של רובנו, יש לחינוך ולסביבה השפעה עצומה".

 

פלומין נותן כדוגמה את ההבדלי ההתנהגות בין ילדים צרפתים ואסייתים לילדים אמריקאים. "כשאתה הולך למסעדה בצרפת, אתה בכלל לא שם לב שהיא מלאה בהורים וילדים קטנים. כולם יושבים בשקט מופתי במקום שלהם. בארצות הברית זו חוויה שונה לגמרי. הילדים צורחים, רצים ממקום למקום, זורקים את האוכל והמזלגות על הרצפה. לעתים קרובות הם גם מציקים לשולחנות ליד. אני מבטיח לך שאין שוני גנטי מהותי בין ילדים צרפתים לאמריקאים. זה לחלוטין עניין של חינוך. הצרפתים דורשים מהילדים שלהם מגיל צעיר מאוד להתנהג יפה מול שולחן האוכל, ולאמריקאים פשוט לא אכפת. מתברר שהדברים האלה משפיעים לאורך זמן".

 

אז מה הורים צריכים לעשות כדי לעזור לפתח משמעת אצל ילדיהם? "זו הנוסחה הישנה והקלאסית להורות טובה, שום דבר יוצא דופן", אומר פלומין. "הורים חמים ותומכים שמציבים גבולות ברורים ועקביים לילדים שלהם ואוכפים אותם בקפדנות. העניין של טבע וטיפוח יכול לבלבל כאן. יש הורים שמוותרים קצת לילדים שלהם כי הם חושבים שהם ירשו מהם את המשמעת העצמית הגרועה שלהם. מה שקורה במציאות הוא שההורים מקלקלים בעצמם דבר שהיה תקין לגמרי. הם חוזרים הביתה עם משמעת מרוקנת, לא מקפידים לאכוף את הכללים בבית, והילדים לא מקבלים הזדמנות לתרגל משמעת עצמית בעצמם".

 

האנרגיה מגיעה מהסביבה. יערה, שחקנית שמתחפשת לפסל חי: "יש הרבה שיטות להחזיק מעמד. לא לשתות קפה לפני, או להתמקד בנקודה בחלל. אבל הקהל שמסתכל עליך הוא הדבר שהכי עוזר לך נפשית. בלי קהל אני לא מחזיקה אפילו חצי שעה" האנרגיה מגיעה מהסביבה. יערה, שחקנית שמתחפשת לפסל חי: "יש הרבה שיטות להחזיק מעמד. לא לשתות קפה לפני, או להתמקד בנקודה בחלל. אבל הקהל שמסתכל עליך הוא הדבר שהכי עוזר לך נפשית. בלי קהל אני לא מחזיקה אפילו חצי שעה" באדיבות לשכת הדוברות, עיריית רחובות

 

ומה לגבי מבוגרים? "האנלוגיה לשריר נשארת רלבנטית גם כאן", אומר באומייסטר. "משמעת עצמית מתחזקת ככל שאתה משתמש בה יותר. זה נכון לכל גיל. אם תצליח בדיאטה, תראה שיותר קל לך אחר כך להפסיק לכסוס ציפורניים, ואז אפילו עוד יותר קל להתחיל להתאמן".

 

ואפשר לתרגל משמעת עצמית גם בדברים קטנים יותר. באחד ממחקריו באומייסטר בדק במעבדתו את רמות המשמעת העצמית של עשרות סטודנטים, ואז חילק אותם לכמה קבוצות, ומאחת מהן ביקש לתרגל בביתם ישיבה זקופה מול המחשב, ולהתמיד בכך גם כשזה נעשה קשה.

 

בתוך שבועיים חברי קבוצת "הישיבה הזקופה", ורק הם, הפגינו שיפור גדול במבחני המעבדה למשמעת עצמית. "האמירה המפורסמת של ההורים, 'שב זקוף!', התבררה כהרבה יותר שימושית ממה שדמיינו", הוא אומר. "תחשוב כמה זה מפתיע: נבדקים שהתבקשו לבצע משימה מסוג אחד השתפרו מאוד במשימה מסוג אחר לגמרי. למה דווקא המשימה הזאת עבדה ואחרות לא, קשה לומר".

 

7. איך דת מייצרת משמעת

 

אלוף במיל' יורם יאיר ("יה־יה"), לשעבר מפקד חטיבת הצנחנים, בית ספר לקצינים וראש אכ"א, נחשב לאחד האנשים המשפיעים ביותר על השיטות להכשרת לוחמים בצה"ל כיום. שיטות המיון והגיבוש שפיתח הן כיום הסטנדרט בצבא. "צה"ל משקיע משאבים אדירים בתרגול משמעת עצמית", הוא אומר, "אצלנו זה מכונה 'אחריות אישית', מה שמופיע כערך השני בקוד של צה"ל אחרי דבקות במשימה".

 

לצה"ל יש שתי שיטות עיקריות להקנות משמעת. אחת מזכירה את מבחן "הישיבה הזקופה" של באומייסטר: מאות הוראות קטנות לגבי הגילוח, סידור המיטה ואף אופן קשירת השרוכים. "לדברים האלה יש משמעות ישירה בשדה הקרב", אומר סרן אלמוג רותם, מ"פ בסיירת צנחנים. "אתה רואה שהחיילים ששוכחים בטירונות את הדיסקית הם גם אלה שיוצאים לקרב בלי כדורים במחסנית".

 

השיטה השנייה של צה"ל היא כולה מנטלית. רובנו מכירים אותה בשם "מורשת קרב", אך יאיר מכנה אותה בשם שקרוב יותר למשמעותה האמיתית: מכונה ליצירת הזדהות. "אנחנו לא מלמדים את החיילים היסטוריה צבאית כדי שיהיה להם ידע כללי, בשביל זה יש בתי ספר", הוא אומר. "המפתח למשמעת עצמית חזקה הוא הזדהות עמוקה של החייל עם היחידה שהוא משרת בה. אין דרך בעולם לייצר את ההזדהות הזאת מלבד עשרות שעות של מורשת קרב. הסיפורים על הקרבות של היחידה, הסמלים והגיבורים שלה לא רק עוזרים לחייל ברגע האמת להסתער במקום להיתקף שיתוק, אלא גם להתמיד במהלך שגרה קשה". משמעות, יאיר מסביר, יוצרת משמעת.

 

תרגילי המשמעת הקטנים שמגובים בסיפורים גדולים אינם שיטה שצה"ל המציא. זו אולי השיטה העתיקה בעולם להקניית משמעת עצמית. "מהם חיי דת אם לא אוסף נוקשה של תרגילים לריסון דחפים?", אומר פרופ' בנימין בית הלחמי מאוניברסיטת חיפה, שחוקר יותר מ־40 שנה את הפסיכולוגיה של הדת. "דת מצליחה דומה ליחידה צבאית: בשתיהן יש מותגים מובחנים וסיפורי גבורה שמשוננים שוב ושוב", הוא אומר, "אבל הגאונות האמיתית בשיטה היא שהיא מתחילה מוקדם מאוד, הרבה לפני שליחיד יש זכות בחירה. ילד מאמין במה שהגדולים מאמינים, אלוהים, בודהה או גולני. ולזה מתווספים גם הטקסים והסמלים. במובן הזה, התפקיד של התפילין לא שונה בהרבה מהכומתה האדומה וכנפי הצניחה".

 

בצה"ל השיטה מוכיחה את עצמה. "יש לסיירת צנחנים מילואימניקים, אנשים עם עבודה ומשפחה, שכל ארבעה חודשים מגיעים בהתנדבות לשבוע, לאמן צוותים", אומר רותם. "זה מצחיק כשאתה חושב על זה", הוא אומר. "כמפקד תפקידך, בשורה התחתונה, הוא שהכדורים יפגעו במקום הנכון. אבל אתה צריך לעשות כל כך הרבה מסביב כדי להגיע לזה".

 

8. טניס בעיניים עצומות

 

"עוד לא נתקלתי בתופעה כמו ישי אוליאל", אומר טירן בוקובזה, מאמן טניס ותיק ומנהלו של מרכז הטניס העירוני של רמלה זה כעשור. בוקובזה עוקב אחרי ישי מאז היה בן חמש, אז הגיע בפעם הראשונה למרכז הטניס עם אחותו הגדולה. מאז הפעם ההיא הוא משחק טניס כמעט מדי יום, רוב היום.

 

זה יהיה שקר לומר שכולם ראו בו גדולות ונצורות בשנים הראשונות, מודה בוקובזה. הוא לא היה זריז, גמיש, גבוה או חזק במיוחד. "יש שחקנים ישראלים בני גילו שטובים ממנו בכל אחד מהדברים הללו, ובמקרים מסוימים גם בכולם יחד", הוא אומר. "הדבר היחיד שמבדיל בינו לאחרים הוא הדרייב. שם הוא בליגה משל עצמו".

 

השנה, בגיל 12, ישי אוליאל הוא אלוף ישראל בטניס ואחד מחמשת הטניסאים הטובים בעולם לגילו. להישג העצום הוא הגיע באמצעות משמעת עצמית מסוג שקשה למצוא בספורט הישראלי. "הילד הזה צבר שעות משחק ששחקנים מקצועיים צוברים בשלוש־ארבע שנים", אומר בוקובזה. "מגיל צעיר מאוד הוא לא מוותר לעצמו במילימטר. הוא עובד עם מאמן משתיים עד חמש ואז משחק טניס מול חברים, וכשהם הולכים הוא משחק מול כל מי שמסכים, לרוב שחקנים בוגרים יותר. כשכולם הולכים הוא עובר לקיר האימון. אם אין מקום, הוא מול תותח הכדורים. כשהכל תפוס, הוא הולך לשחק טניס שולחן. כל לילה אנחנו ממש צריכים לזרוק אותו מכאן". בממוצע, מספר בוקובזה, אוליאל קורע בחודש בין עשרה ל־15 מחבטים ומחליף 12 זוגות נעליים בשנה, רובן נשחקות עד כף הרגל.

 

פרופ' שי דנציגר. להחליט אחרי האוכל פרופ' שי דנציגר. להחליט אחרי האוכל

בשנה שעברה לקח על אוליאל חסות מיליונר יהודי אלמוני שלא מבקש דבר מלבד לראות אותו בווימבלדון. ונראה שהוא בדרך לשם. לאחרונה חזר מתחרות באיטליה, שנחשבת לאחת החשובות בתחום. השתתפו בה 64 שחקנים בני גילו מכל העולם, שכמה מהם נראים גדולים ממנו בכמה שנים. בתחרות הראשונה השאיר 61 אלופים מאחוריו וזכה במקום השלישי. בשנייה ובשלישית הגיע למקום השני. את אלוף איטליה הוא ניצח 6:1, ואת הטניסאי הספרדי, מדינה עם יותר אלופי טניס בינלאומיים מכל מדינה אחרת, הוא הביס 6:2. אחד המאמנים הבכירים שחזה בו משחק כינה אותו "כישרון חד־פעמי". "אם הילד הזה לא יישבר באמצע הדרך", אמר למאמנו האישי של ישי, "הוא יהיה שחקן מהסוג שמגיע פעם בדור".

 

הסיפור של ישי אוליאל נשמע כמו הוכחה מושלמת לכוחה האינסופי של העוצמה הפנימית, אלמלא פרט חשוב ונסתר בסיפור: אברהם אוליאל, אביו של ישי. "טניסאים טובים לא גדלים לבד", אומר בוקובזה. "הנתונים הגופניים, המשמעת והכסף לא יעזרו אם חסר לך משהו בשילוש הקדוש של התחום: הורה־מאמן־ילד. וההורה הוא אולי הכי חשוב. אם הוא לא שם, הילד לא יקבל את תמיכה שהוא זקוק לה. אם הוא שם יותר מדי, מחלק הוראות ומחליף מאמנים, זה אפילו יותר גרוע. כדי שילד מוכשר יקבל הזדמנות אמיתית להפוך לספורטאי מקצועי הוא צריך הורה מסוג מסוים ונדיר מאוד: מעורב אבל לא מתערב".

 

אברהם אוליאל הוא בשנות ה־60 לחייו. ישי הוא בן הזקונים, החמישי במספר, שלו ושל אשתו פלורט. הוא תושב רמלה רוב חייו. עבד בשיפוצים, פתח מכולת וסגר אותה. במשך תקופה ארוכה חיפש עבודה. בשנים האחרונות הוא עובד כמחסנאי בחברת המזון פוליבה ברמלה. פלורט עובדת בניקיון.

 

כדי ללוות את הבן באימונים ובתחרויות, אוליאל עבר למשמרות לילה. המשמרות הללו מתחילות בתשע בערב ומסתיימות בארבע לפנות בוקר. בחמש אברהם מניח את הראש על הכרית, ולעתים קרובות מתעורר שוב בשמונה בבוקר כדי לקחת את ישי לאן שדרוש. "אם אתה שואל את עצמך מאיפה הגיעה המשמעת העצמית של ישי, תראה את העיניים האדומות של אבא שלו בבוקר. את העקשנות הוא לקח ממנו", אומר בוקובזה.

 

הוא מספר כי בהתחלה נדהם לגלות שאברהם מקפיד להגיע לא רק לכל התחרויות של בנו בארץ, אלא גם כמעט לכל האימונים. במשך שעות הוא יושב, לעתים קרובות בגפו, על כיסא זול שהוצב לצד המגרשים, ומביט בישי בדממה בזמן שזה משחק מול המתחרה התורן או מתאמן מול תותח הכדורים. אין לו טיפים או ביקורת או הצעות למאמן. הוא רק שם. לפעמים, אחרי החמצה כואבת, ישי מסתובב אליו. אברהם תמיד מגיב אותו הדבר: מחייך או מניד בראשו. כשישי מסתובב בחזרה ליריבו מעברה השני של הרשת, ברור שאין צורך ביותר מזה.

 

משמעת עצמית היא עניין פיזיולוגי רגיש ושביר, הוכיח פרופ' רוי באומייסטר. כמו הלב והכבד, היא נתונה לחסדי הכימיה של הגוף. אבל זה לא כל הסיפור. משמעת עצמית יכולה לשבור שיאים גם מסיבות רוחניות כמעט: כשיש מטרה גדולה באופק או כשמישהו שחשוב לך נותן בך אמון. יש שקוראים לזה ניצחון הנפש על המכונה, אבל באומייסטר מתעקש שהפרדה כזאת אינה קיימת במציאות. "המוח הוא מערכת ביולוגית, לא פחות ולא יותר", הוא אומר. "אבל הביולוגיה פועלת לעתים בדרכים מסתוריות".

 

 

117תגובות
בטל שלח
  • תגובה לפי הכתבה משמעת עצמית הינה אילוף מתוגמל...
    יצחק, (12.11.16)
  • איזו כתבה מרתקת וכמה יפה היא כתובה! תענוג לקרוא במקום לעבוד, תוך כדי מציצת ממתקים, ולחוש את התרוממות הנפש הצודקת שמרגישה בכל רמ״ח האיברים: ״ממחר... !״
    תודה רבה לך, אורן הוברמן. אתה כותב נפלא, ומעכשו אחפש כתבות שלך.
    ע, (07.07.15)
  • יפה (ל"ת)
    (12.04.15)
  • יש אכן הבדל בין כוח רצון ליכולת התמדה, שמבוססת על דיכוי דחפים כוח רצון לא עוזר מבלי יכולת התמדה, וההתמדה מושגת רק בחינוך טוב.

    בנוסף, קשה להפסיק הרגל רע, אבל קל יותר ליצור הרגל חדש טוב, ולעבור אליו. זו שיטה של יצירת מומנטום, שנהפכת לשיגרה. כדאי לנסות - עובד תמיד.

    הב, (19.04.14)
לכל התגובות