אמי אמרה: "חבל שאינך לומד, אבל אני אוהבת אותך גם ככה"
גדי לסין, נשיא ומנכ"ל קבוצת שטראוס: "בתיכון משפחתי חוותה קושי כלכלי, וממנו למדתי איך מתנהלים במשבר. עד היום אני פורח במשברים"
"נולדתי בקיבוץ רמת דוד ליהודית ורונן, שעלו לארץ מארגנטינה מתוך ציונות. אמי היתה קוסמטיקאית ואבי ייבא אביזרים לרכב, ומהעבודה שלו נדבקתי באהבה למחסנים גדולים, משאיות הפצה ומסחר. גדלתי בנתניה ואחר כך בנווה איתמר שליד עמק חפר, באווירה של כפר. היינו הולכים באופן קבוע למשחקים של מכבי תל אביב בכדורסל, ועד היום אני מנוי למשחקים.
"גדלתי במשפחה פתוחה מאוד עם חינוך לחופש אמיתי, המון טבע והמון ספורט, אבל כמה שפחות לימודים. היתה בי מרדנות טבעית שלהוריי היה קשה להתמודד איתה. הציונים בתעודה שלי היו מספיק וכמעט מספיק, אמא שמעה בכל אסיפת הורים: 'יש לו פוטנציאל לא ממומש', אבל היא תמיד אמרה: 'חבל לי שאתה לא לומד, אבל אני אוהבת אותך גם ככה'. הוריי אף פעם לא מדדו אותי בציונים, היה יותר חשוב להם שאהיה אח טוב ואדם טוב. בגרויות השלמתי רק בגיל 25.
"בכיתה י"א לחבר שלי ולי היתה מגירת ממתקים שתמיד דאגנו שתישאר מלאה. אני זוכר שפעם אחת 'השלמנו מלאי' מהקיוסק של בית הספר. כשבסוף השנה התברר שחסרים חטיפים, קראו לאבי ולאביו של החבר למנהל והבהירו שלא יגישו אותנו לבגרויות אם לא נשלם. אבי לא נלחץ, הוא הבהיר לי שהוא סומך עליי, ואמר למנהל: 'הוא ילד גדול, הוא עשה טעות והוא ישלם עליה'. אני עובד מיום שאני זוכר את עצמי, והיה ברור לי שאעבוד ואחזיר את הכסף. לגשת לבגרויות ממילא לא התכוונתי.
"המסר של הוריי תמיד היה 'אל תעשה דברים בשביל הציון או התעודה', אבל התחרותיות והרצון להישגיות קיימים בי מגיל אפס. בתיכון משפחתי חוותה תקופה של קושי כלכלי משמעותי, שממנה למדתי איך מתנהלים בזמן משבר ויוצאים ממנו מחוזקים, ושלא מרימים ידיים כשקשה. עד היום אני אוהב משברים, דווקא כשהמשימות מסובכות אני פורח.
"מה שאיפס אותי לגמרי היה הצבא; המסגרת והמשמעת גרמו לי לתעל את האנרגיות שלי למקומות טובים. אני לא חושב שהייתי מגיע למשרה בכירה בארגון גדול בלי הצבא. שם גם למדתי בפעם הראשונה לאהוב ללמוד, כשהצמידו לי מורה חיילת.
"בשטראוס יצאתי ללימודי תואר ראשון ושני במימון החברה בלי שאף אחד הרגיש שאני לומד. פיתחתי שיטות למידה שמבוססות על זיכרון, והן משמשות אותי עד היום. באוניברסיטה למדתי בלי מחברות, ולישיבות בעבודה נהגתי להגיע רק עם טלפון. היום כדי לא לשדר חוסר רצינות אני מגיע לישיבות עם מחברת, לא תמיד עם עט. אני לא ממש צריך אותה, אני זוכר הכל בעל פה".
