מ"ר שמח

את צורכי האנרגיה, החימום והבישול וויליאמס מספקת בעזרת בלוני גז ופאנלים סולאריים. אין לה שכר דירה ולא משכנתא, והוצאות הבית השוטפות שלה, לא כולל מזון, עומדות על 8 דולר לחודש. "הבית הזה מאוד מתאים לי", היא אומרת. "אלה חיים עם קצב מאוד פשוט. התרבות של לצרוך יותר ולצבור יותר כדי להרגיש יותר חיה הפוכה למה שאני מרגישה".

די וויליאמס מארחת על מדרגות ביתה. "הבנתי כמה קל בעצם לבנות בית"

את התפנית הזאת וויליאמס, היום בת 49, ביצעה לפני שמונה שנים. אך בשנים האחרונות היא מתרחשת אצל עוד ועוד אמריקאים. אלפים מהם, מכל שכבות האוכלוסייה, עברו באחרונה לדירות או בתים פרטיים ששטחם אינו עולה על 40 מ"ר. כמה מהם עושים זאת מבחירה, אחרים מחוסר ברירה, בעקבות משבר הנדל"ן ב־2008. אבל מי שמדבר עם האנשים האלה, שזכו לכינוי "תנועת אנשי הבתים הזעירים", שומע מהם לרוב את אותו הדבר: הם מאושרים לחיות כך.

בארצות הברית פועלות כבר יותר מ־60 חברות שמתמחות בבניית בתים שבעולם המערבי נתפסים כגמדיים. רבים שם רואים בגומחת השוק התופחת הזאת קוריוז, או מרד במוסכמות של המדינה שסמלה הוא ה"יותר גדול", וששטח המגורים הממוצע בה צמח מ־165 מ"ר ב־1978 ל־230 מ"ר ב־2007. התופעה של אנשים שמחליפים בתים פרטיים רחבי ידיים מוקפים גדר לבנה בבקתות עץ מאובזרות שנראות כמו מלונה גדולה פשוט בלתי נתפסת.

רהיטים מודולרים צילום: BOXETTI

"תנועת הבתים הזעירים היא תנועה של ממש", אומרת וויליאמס בשיחה עם "מוסף כלכליסט". "ההחלטה להאט ולפשט את סגנון החיים היא ברובה אידאולוגית, ועוד ועוד אנשים מחליטים לעשות זאת מרצונם החופשי".

עברו לצימר של עצמם

וויליאמס עבדה במשך 19 שנה במשרד להגנת הסביבה של מדינת וושינגטון, ארצות הברית, במחלקה לפיקוח על שפכים מזהמים. היא החליטה להצטמצם אחרי שעזבה את עבודתה, ובעקבות טיול שערכה ב־2003 בגואטמלה, שם ראתה קצב ואורח חיים של אנשים שמתקיימים מהרבה פחות. את הבית היא בנתה במשך שלושה חודשים, לפי תוכניות שרכשה באינטרנט ובעזרת ידידה נגרית. זה עלה לה 9,000 דולר - היא סחבה חלק מהחומרים מאתרי פסולת תעשייתית - ועוד 2,200 דולר לפאנלים הסולאריים. "היו תקלות, השיער שלי נדבק פעם לקיר, והשרירים שלי היו תפוסים לכל אורך שלושת החודשים. אבל זה היה מרתק, ובסופו של דבר הבנתי כמה קל לבנות בית".

ב־2004 היא נטשה את ביתה הפרטי, בשטח של 150 מ"ר, ועברה למיניאטורה החדשה, שאותה החנתה בחצר הבית של אחת מחברותיה. "כל השטח שגרתי בו בעבר לא העניק לי כל כך הרבה עונג כמו הבית הזה. פתאום התחלתי לדעת מתי בדיוק השמש זורחת בכל אחת מעונות השנה, ובעיקר את ההבדל בין מה שאני רוצה למה שאני צריכה".

בשנים האחרונות יוצא לה לעתים קרובות לחבר את ביתה לטנדר הפיק־אפ שלה, שמונע בביו־דיזל. הרבה אנשים רוצים לראות אותו. מאז משבר הסאב־פריים היא הפכה למיני־סלבריטאית, ונעשו עליה כתבות מגזיניות בטלוויזיה ובעיתונים. "קיבלתי המון אימיילים מדי יום", היא מספרת, "אנשים מכל המדינה, כאלה שאיבדו את הבית או את העבודה, חזרו לגור עם ההורים אבל חיפשו מקום מגורים נפרד ופרטי, או סתם כאלה שרוצים להתנתק מהמרדף אחרי החומריות, או לצאת מהלופ המודרני־ביורוקרטי ולחיות חיים פשוטים יותר".

המכולה הכחולה שהופכת חלל של 42 מ"ר לחדר משוכלל המשתנה לפי הצורך

לשם כך, וויליאמס הקימה עם חברתה הנגרית קייטי אנדרסן חברה זעירה בשם PAD לבניית בתים זעירים, והחלה להעביר סדנאות. "זוג אחד הגיע אליי כדי לבנות צימר לקיץ, ובמהלך הבנייה שניהם פוטרו מעבודותיהם, ומקום העבודה שלהם הודיע שישכור אותם מחדש בחורף. בית הקיץ שלהם הפך לבית המרכזי, והם עברו אליו עם ילד בן שלוש. הם גרים שם עכשיו. הם אומרים שזה זמני, אבל גם הודו בפניי שהם נהנים מכל רגע. זוג אחר בנה לעצמו שני בתים קטנים שמתחברים זה לזה. חלל קטן מאלץ אנשים לתקשר, וכמעט כל המשפחות שעוברות לבתים זעירים מספרות לי כמה הקשר שלהן התחזק, וכמה הם יותר מבינים ומשתפים".

כשהבית מחליט בשבילך

שייפר בפתח ביתו צילום: איי פי

נביא נוסף של התנועה הקטנה והזריזה הזאת הוא ג'יי שייפר (45), שבסוף 2007 עלה ליוטיוב סרטון שמציג את ביתו, שמשתרע על 8.2 מ"ר. הסרטון זכה בתוך חודשים מעטים ליותר ממיליון צפיות והפך לאחד הלהיטים הוויראליים של אופנת המגורים הזאת.

"גדלתי בבית של 400 מ"ר", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט", "ואני זוכר שבגיל צעיר שמתי לב שכל הזמן היינו משועבדים לצרכים של הבית. חיינו היו מורכבים מניקיונות אינסופיים, תיקונים, שיפוצים ותשלום חשבונות. זה נראה לי כמו בזבוז נורא של חלקים גדולים מהחיים. כשעברתי לפני 15 שנה לבית שבניתי בעצמי הרגשתי שחרור גדול, וזה עוד לפני שמדברים על כמה שהוא ידידותי לסביבה".

איך היה הלילה הראשון?

"הרגיש מאוד טבעי. הלכתי לישון מוקף במעט מאוד דברים, רק כאלה שאני באמת צריך. זה לא שאין לי ספרים או מעט מותרות, בהחלט יש להם מקום, אבל החיים שלי הפכו לבסיסיים יותר מבחינה חומרית, ובה בעת מורכבים, עשירים ונעימים יותר מכל שאר הבחינות. אחרי שבוע כבר הבנתי שלא אוכל לחזור לחיות בבית גדול".

כמו וויליאמס, שייפר הפך ליזם של בתים קטנים. האתר שלו tumbleweedhouses.com מציע למכירה תוכניות מפורטות של כמה בתים זעירים - מתאי שינה שמתלבשים על רכבי שטח, דרך בקתות בשטח של 9 מ"ר ועד לקוטג'ים קטנטנים, שהמפואר שבהם הוא בשטח של 60 מ"ר. מדי כמה חודשים הוא מחבר את ביתו הנגרר לרכב ויוצא ממקום מגוריו, במחוז נאפה בקליפורניה, לסיבוב הרצאות, הדגמות וימי בית זעיר פתוח ברחבי אמריקה. עבור מי שבמידה מסוימת הוא סמלם של האמריקאים שחלומם לבית התנפץ, הוא נשמע מאושר ונטול דאגות.

"אחרי שלאורך עשורים השטח הממוצע של בית אמריקאי רק הלך וגדל, לפני ארבע שנים העלייה התמתנה", הוא אומר. "אני חושב שאנשים התחילו להבין שעודף וגודל אינם רק מותרות, אלא גם נטל. אנשים משלמים במשך 40 שנה על כלא מרווח, ומתישהו באמצע מתחילים להבין שזה יותר ממה שהם באמת צריכים".

אבל דירה בגודל חדר אמבטיה היא לא קצת הגזמה בכיוון ההפוך? כמה אנשים, למשל, אתה מסוגל לארח בבת אחת?

"תתפלא, אבל כבר ישבו אצלי תשעה אנשים בו־זמנית. נכון, היה צפוף להחריד, אבל זה גם היה נעים. מבחוץ זה נראה קיצוני, אבל בתוך הבית יש לי כל מה שאני צריך, ויותר. כשאתה חי בחלל כה קטן אתה בעצם נותן לבית להחליט כמה רכוש ייכנס אליו, ומאותו רגע אתה מתחיל להבין לכמה מעט רכוש אתה זקוק כדי באמת להיות מאושר. אני לא מתגעגע לחיי הקודמים, ולא חסר לי כלום. יצרתי לעצמי חיים שבהם האיכות באה על חשבון הכמות ולא להפך".

הבתים של וויליאמס ושייפר, כמו הרבה בתים זעירים אחרים באמריקה, הם על גלגלים, בגלל תקנות בנייה. "בשנות השבעים סקטור הבנייה הפעיל לחצים, ונוספו תקנות שמקשות על בנייה פרטית", אומר שייפר. "כיום אסור לך לבנות בית זעיר כאן בקליפורניה. התעשייה רצתה בתים גדולים יותר כדי להרוויח יותר, ונטלה מאנשים את הזכות להתגורר בצנעה ובקטן. מה ששכחנו זה שפעם להיות אמריקאי היה להגיע מבתים קטנים. כך חיו אבותינו, והרבה מהנשיאים שלנו גדלו בבקתות צפופות. ולנו אסור היום לבנות קטן. זה פשוט מגוחך".

דירת הרובוטריק בברצלונה

בקתה של 17 מ"ר המחולקת לשני מפלסים זעירים. כל חפץ חדש דורש פרידה מחפץ קיים צילום: אם סי טי

בסוף אפריל יצא, בהפצה מצומצמת במיוחד בארצות הברית, הסרט "אנו אנשי הבתים הזעירים" של במאית התעודה קריסטן דירקסן. דירקסן, מפיקה ב־MTV לשעבר וכיום עיתונאית רשת ובעלת האתר faircompanies.com, מפרסמת זה שנים כתבות בנושא כלכלה בת קיימא וסגנון חיים ידידותי לאקולוגיה. הסרט הזה מסכם חמש שנים שבהן היא עוקבת מקרוב אחר צמיחת תופעת הבתים הזעירים. הסרט גם הועלה במלואו לרשת ונגיש בכתובת bit.ly/TinyHMovie. סיפורם של שייפר ושל חלוצים נוספים בתחום מוצגים בו בהרחבה.

אך, כאמור, הסרט הוא רק הפרק האחרון בסיקור הנרחב של דירקסן את התופעה. בסוף 2010 כתבה של דירקסן הפכה ללהיט ויראלי ביוטיוב, כשהציגה את פליס כהן, הבחורה הצעירה שגרה בדירה הקטנה ביותר בניו יורק. כהן, שמתפרנסת מסידור בתים של אנשים עשירים, הראתה בסרטון איך הצליחה לארגן את כל חייה בתוך דירה שגודלה הוא כשל פינת עבודה — 8.2 מ"ר. הדירה, שגודלה כדברי כהן הוא "כשל ארון הבגדים שהיה לי בבית הוריי", שוכנת ליד סנטרל פארק, ושכר הדירה שווה לכ־2,700 שקל בחודש. הסרטון קיבל כ־4 מיליון צפיות.

בתחילת השנה המקומונים בניו יורק פרסמו את החדשה המרעישה: כהן תעזוב את דירתה הזעירה לטובת דירה מרווחת בת 46 מ"ר, במרחק שני בלוקים משם. אך בינתיים דירקסן כבר איתרה במנהטן דירה קומפקטית עוד יותר. האדריכל הצעיר לוק קלארק טיילר הציג בפני דירקסן, בעודו מצחקק במרירות, את דירת ה־7.2 מ"ר שלו: דירה צרה שרוחבה כשל מיטה זוגית, והיא ארוכה בעוד צעד וחצי נוסף. שולחן העבודה הוא גם משטח העבודה של המטבח. תחתיו מקרר מיני־בר, ובארון המאורגן להפליא מימין יש מיקרוגל, מתחת למדפסת, ובין הבגדים, הספרים והתבלינים. כשהוא רוצה להכין במיקרוגל תה, הוא ממלא את המים בשירותים שמאחורי דלת קטנה, ושמשותפים לעוד שתי דירות. "אני נהנה כאן", הוא אומר בסרטון שבו צפו יותר ממיליון וחצי אנשים, "אבל אולי פעם אעבור למקום קצת יותר גדול".

בברצלונה דירקסן פגשה את כריסטיאן שלרט, צעיר שהסב לול יונים על גג בניין לדירת סטודיו מעוצבת ששטחה 24 מ"ר והיא מתוכננת כמופת מודולרי: כמה לחיצות על קיר העץ הנעים למראה שמשמאל לדלת שולפת ממנו ארונות אחסון, מטבח מצויד, שולחן אוכל ומיטה שמגיחה מתחת לחלון. במקום דירה בת כמה חדרים מרווחים, הקיר הפונקציונלי גורם לחדר האחד בדירה להשתנות סביב הדייר. את ההשראה לקיר קיבל שלרט מעיצובי יאכטות יוקרתיות. הסרטון בכיכובו של שלרט צבר 3.5 מיליון צפיות, והוא ודירתו, שנראית הרבה פחות מייאשת מדירת המיטה וחצי של טיילר, הפכו לכוכבים במגזיני עיצוב. כיום, אחרי אלפי פניות לדבריו, הוא כבר מסרב להתראיין. "לא התרשמתי שבדירה הזאת הוא עשה איזושהי פשרה בסגנון החיים שלו", אומרת דירקסן.

כך נגור מחר

על סמך הסיקור הממושך שלך, אנשי הבתים הזעירים הם קוריוז או התחלה של שינוי בתפיסה לגבי מרחב המגורים?

שייפר ובנו בונים בית זעיר צילום: איי פי

"כרגע זה טרנד צומח", אומרת דירקסן. "בשנים האחרונות הייתי עדה לעלייה דרמטית, ממש אינפלציה במספר האנשים שבונים ומתכננים בתים ודירות זעירים, ויש ביקושים גדולים יותר לחללים קטנים. תחשוב על זה, יש בזה המון היגיון. יש לנו שתי אוכלוסיות קצה, צעירים ובני הגיל השלישי, שאינם זקוקים לדירות גדולות. אין להם משפחה לגדל, הצעירים נמצאים רוב היום מחוץ לבית, והזקנים זקוקים לחלל זול וקל לתחזוקה ושנוח להתמצא בו ובחפצים שהוא מכיל. מי שמתעלם מהיתרונות שבדירות קטנות הוא ענף הבנייה. שם כנראה מעדיפים לבנות רק דירות יקרות. החללים הקטנים הם שוק שאף אחד לא ממש מתייחס אליו, למעט מי שכבר יצרו את השינוי בחייהם, כמו שלרט, לדוגמה".

והדוגמאות שהיא מביאה נראות ספק כמו גישה מהפכנית ומעוררת השראה, ספק כמו ניסיון יצירתי להתמודד עם העובדה שאנשים כבר לא יכולים להרשות לעצמם דירות רגילות.

למשל, ב־2005 רכש אריק שניידר, מורה בבית ספר יסודי, דירת סטודיו במנהטן ששטחה 42 מ"ר - חלל קובייתי קטן וריק. המחיר מגוחך במונחים ניו־יורקיים: 235 אלף דולר. בעזרת מייקל צ'ן, אדריכל ניו־יורקי פרטי שמתמחה בארכיטקטורה ניסיונית, שניידר הציב במרכז הדירה מכולה כחולה ומשוכללת שמשנה את תפקודה ללא הרף. מהקיר שלה מגיחה מיטה זוגית רחבה, ודלת הארון שמאחסן אותה הופכת למחיצה שמפרידה בין "חדר הסבה" שנוצר בן רגע לחלל השינה. מקיר ההפרדה הזה נפרסת כנף עץ שהופכת לשולחן עבודה עם ציוד משרדי. "כל הקונפיגורציות האלה, כשמבצעים אותן נכון, הופכות גם חלל קטנטן לדירה מפנקת ומאובזרת היטב", מסביר צ'ן. "לחיות קטן זה לא בהכרח לוותר על איכות חיים, זה לייעל אותה. לדעת מה אתה צריך, למה אתה זקוק ואיך לענות על הצרכים שלך באופן שמאפשר לך לחיות בגדול, בחלל קטן".

בדומה לשניידר, גם האדריכל גארי צ'אנג מהונג קונג יצר לעצמו חלל מגורים משוכלל בדירה עירונית קטנטנה בת 33 מ"ר. אצל צ'אנג הקירות נעים על מסילות הקבועות בתקרה, כך שכל קיר מגלה מאחוריו עוד קיר, עוד חלל אחסון, עוד פונקציה. מאחורי קיר הספרייה הגבוה מסתתר קיר עם ארון בגדים ומצעים, ומאחוריו מסתתרת אמבטיה, שעליה יכולה לרדת מיטת אורחים. השימוש הזה בחלל יוצר בדירת החדר הזעירה של צ'אנג לא פחות מ־24 קומבינציות חדרים שונות. "אני לא זז, הדירה היא שמשתנה סביבי", הוא אומר. "ונדמה לי שמי שרוצה להרשות לעצמו לחיות במרכזים אורבניים בעשורים הבאים יצטרך לאמץ פתרונות מהסוג הזה. לקחת חלל קטן, עם מעט הוצאות ובעלות נמוכה, ולמצוא דרך לספק בו את כל הצרכים. זה סביבתי וכלכלי".

משרד עיצוב פנים חדשני שמתמחה בדירות כאלה הוא בוֹקסֶטי, שנמצא במזרח אירופה, בעיר החוף יורמלה שבלטביה. המעצב הלטבי רולנדס לנדסברגס מתמחה בייצור רהיטים שנראים כקופסאות פורמייקה מעוצבות, שמהם נשלפים מיטות, שולחנות עבודה, ארונות בגדים וארונות שירות, ואף מטבח שלם וסלון שלם. כולם יכולים להתקפל אל הקופסאות היפות ולשמור על המראה החלק והמינימליסטי של הדירה. המחירים יקרים, אבל לא יקרים מדי. חדר שינה שלם בקופסאות עולה כ־7,900 יורו (כ־38 אלף שקל). הרבה יותר מאיקאה, אבל זול יותר מהמחיר למ"ר לחדר שינה שמספיק להכלת כל הרהיטים.

דירקסן. הקבלנים רואים את הפוטנציאל צילום: Nicolas Boullosa

"אני חושבת שהבסיס לכל התנועה הזאת הוא סוג של התפכחות", אומרת דירקסן. "מה שאנשי הבתים הזעירים בעצם אומרים ועושים הוא לגמרי לא אמריקאי. הם מבקשים לחיות בהתאם לאמצעים שעומדים לרשותם ולבנות חיים איכותיים, בלי להשתעבד לאשראי ולחוב. וזה מנוגד לחלוטין למה שכל שאר אמריקה עושה".

הכי כדאי להיות קטן

"כשבועת הנדל"ן האמריקאית התרסקה היא לקחה איתה את חלומותיהם ובתיהם של מיליוני אמריקאים", אומרת דירקסן. "וכשזה קרה, הרבה משפחות נאלצו לבחור בין בית לאוכל. שזו בעצם ברירה אחת בלבד: למצוא דרך אחרת לגור בבית. בתים קטנים הם הפתרון למציאות משברית".

מלבד חלוצי הבתים הזעירים, יש חברות בנייה מבוססות שנכנסו לתחום?

"מסורתית זה שוק שפועלים בו בעיקר אנשים שהתנסו בעצמם במגורים בחללים קטנים. אבל אני מתחילה לראות פה ושם פרויקטים של חברות בנייה מסחריות שמבינות את הפוטנציאל. אל תשכח שבכמה מקומות בעולם התהליך כבר קרה במלואו. בהונג קונג דירות של 40 מ"ר נחשבות דירה למשפחה גדולה. באמסטרדם הדירות תמיד היו קטנות וצרות. למעשה, זה לא פתרון חדש אלא הפתרון המקורי מהעבר של כולנו. כעת פשוט אפשר לעשות את זה טוב יותר ומודרני יותר".

ובכל זאת, כל האנשים האלה שגרים בדירות־ארון עושים רושם של נציגים מתרבות שוליים, או לחלופין אנשים עם נסיבות חיים יוצאות דופן. הגיבורים שלך הם לא דוגמאות ממשיות ממעמד הביניים.

"לדעתי, אם יש משהו אחד שמשותף לכל האנשים האלה זה שהם פשוט מעריכים יותר את מה שיש להם, ומגלים שמגורים זעירים משחררים להם הרבה זמן לעסוק בדברים שתמיד רצו לעשות".

דרך אגב, מה גודל הדירה שלך?

"100 מ"ר. עברתי לברצלונה ואני גרה שם עם בעלי ושתי בנותיי. במונחים אמריקאיים זו לא דירה גדולה, ובמונחים אירופיים זו נחשבת דירה לא רעה בכלל. אבל גם אני וגם בעלי עובדים מהבית, ואנחנו מצפים לתינוק שלישי בקרוב, כך שהחלל שלנו יהיה אפילו עמוס יותר. אבל אם יש משהו שלמדנו כמשפחה מהמסע הזה בארץ הבתים הקטנטנים זה לחיות יותר פשוט, יותר צנוע. ומאז שאנחנו עושים את זה כמשפחה החיים שלנו הפכו ליותר עשירים ומלאים בהרבה יותר אהבה".

ואם אציע לך מחר דירה גדולה יותר באותו מחיר, תעברי?

"לא בטוח. למה לקלקל משהו שעובד היטב, ויוצר לנו כמשפחה יותר ערך? אני חושבת שהיינו נשארים כאן. וחוץ מזה, אין דבר כזה דירות עירוניות גדולות יותר באותו מחיר. דירות גדולות יותר עולות יותר, וההוצאות עליהן גבוהות יותר. שטח נוסף הוא הדבר הכי יקר ומעמיס שיש. עדיף לנו לחיות בהתאם לאמצעים שלנו ולהיות מאושרים מאשר לחיות מעבר להם ולהיות מתוסכלים. לא?".