חקר ביצועים: גליון הערכה שבועי

לגארדצילום: איי פי

לגארד:

היוונים הצליחו לשבור השבוע את יו"ר קרן המטבע כריסטין לגארד, שהודתה כי יש לה יותר סימפטיה למצוקתם של הרעבים באפריקה מלזו של תושבי יוון שכורעים תחת נטל הצנע. "הילדים הקטנים מניז'ר זקוקים ליותר עזרה מתושבי אתונה", אמרה ומשכה אל דף הפייסבוק שלה יותר מ־11 אלף תגובות, בעיקר נזעמות, של יוונים. "תגידי את הדברים האלה למשפחות של 3,000 היוונים שהתאבדו בגלל המשבר", כתב אחד מהם. אבל למרות ההיגררות לקלישאת "באפריקה יש ילדים רעבים", את העמדה העקרונית של לגארד צריך להפנים: גם בגוש היורו יש חזקים ויש חזקים פחות. יוון לא יכולה להיות מהמדינות המובילות, היא לא שייכת לעשירות, ויש מדינות עניות ממנה, בהרבה. המשבר שלה הוא התפכחות מאשליית העושר של היורו, ויוון צריכה להתרגל לחיים במעמד הביניים הקורס של מדינות העולם.

תמר טוניק

Logos Quiz: קפיטליזם זה ממכר

בהתחלה תכננתי לכתוב ש־Logos Quiz, להיט האפ־סטור של הרגע שבו צריך לזהות יותר מ־500 לוגואים, הוא קפיטליזם חזירי בצורתו המכוערת ביותר. קודם השקיעו מיליארדים כדי להטמיע בנו את המותגים ועכשיו אנחנו צריכים להקיא מה שלמדנו. כמה ניאו־מרקסיסטי מצדי. אחרי שראיתי איך המשחק קיבץ את כל המשפחה, בני 11 עד 76, רציתי לשבח אותו כמדורת האייפדים. במסך הרביעי גיבשתי טיעון לעגני ומרוצה מעצמו: למרות המיליארדים בפרסום, כשמסירים חלק מהלוגו בלתי אפשרי לזהות כמה מהמותגים החזקים בעולם. וכשבן זוגי פיצח את המשחק בעזרת אתרים שמציעים את התשובות בעוד אני חיפשתי אותן בגיגולים סיזיפיים, הבנתי שמשחק זה משחק, וש־Logos Quiz ממכר.

קרן צוריאל־הררי

מקסין פסברגצילום: עמית שעל

פסברג:

והסוף למאזן האימה

אינטל החליטה להקים מפעל חדש באירלנד ולא בישראל. לכאורה, החלטה עם השלכות גדולות על המשק. בפועל, הזדמנות להיגמל מהרגל רע. אינטל בראשות מקסין פסברג ביקשה מהמדינה סיוע במימון מפעל חדש וקיבלה אישור למענק של מיליארד שקל במזומן, נוסף על מס חברות של 5% בלבד שהיא משלמת (הנמוך בישראל, אגב). בסך הכל 3 מיליארד שקל, או מיליון שקל לכל אחד מ־3,000 העובדים במפעל העתידי. מאז שהתחילה להשקיע בישראל אינטל ביקשה עוד ועוד מענקים לעתים יותר ויותר קרובות, ופמפמה איום ערטילאי של "מה יקרה אם אינטל תחליט לעזוב את ישראל". מאזן האימה הזה נשבר עכשיו, ואפשר לפנות את סכומי העתק - פי שניים מתקציב המדען הראשי השנתי, שהוא סך כל התמיכה הישראלית בסטארט־אפים, ופי שישה מהתמיכה במפעלי תעשייה - למאות חברות אחרות. גם להן מגיע לפרוח.

נעמה סיקולר

אליעזר פישמןצילום: יובל חן

פישמן:

מחפש עמלת תיווך

ניתוח שוק השכירות שפרסם "כלכליסט" העלה שהמחירים רק ממשיכים לעלות. שנה אחרי המחאה, ומי שאמורים לספק את הפתרונות ממשיכים לסמוך על המגזר העסקי. מצד אחד מתגלגלת יוזמתו של שר השיכון אריאל אטיאס לגייס את המשקיעים המוסדיים כדי שיסכנו את כספי הציבור בשוק השכירות. מצד שני יזם הנדל"ן אליעזר פישמן אמר השבוע שהמדינה צריכה לסבסד את מי שיבנו להשכרה. זה שנים שפישמן וקבלנים אחרים התרגלו לדרוש מהמדינה הקלות. הבעיה היא שהם התרגלו גם לקבל אותן. מתקרב הרגע שבו הממשלה כבר לא תוכל להתחמק מלעשות את העבודה שלה: לא צריך בעלי הון שיקבלו עוד הטבות, צריך דיור ציבורי אמיתי, במימון מלא של המדינה, שיעניק את ההטבות לאזרחים עצמם, בלי עמלת תיווך.

עמי ברנד

המדדים: רק מתנחמדים

ממוצעים לא שווים הרבה. כל מי שטבע באגם שעומקו הממוצע הוא 20 ס"מ יודע את זה. ובכל זאת, לרוב הם אלה

שמשמשים את קברניטי המדיניות הכלכלית כדי להציג את מצבנו המצוין ולקבוע מה לעשות מכאן. נוח להם עם הממוצעים - הם מצליחים בו בזמן לזייף כמה טוב באליטה, שממנה באים הקברניטים, וכמה גרוע בתחתית. השבוע ראינו את זה בנתוני מדד החיים הטובים יותר של ה־OECD, שלפיו הישראלים שבעי רצון מחייהם. בממוצע, כמובן. כשמסתכלים על הנתונים מגלים שבעשירונים העליונים מרוצים הרבה יותר מבתחתונים. אז למה לא למצוא את שביעות הרצון החציונית, זאת ש־50% מהאוכלוסייה מעליה ו־50% מהאוכלוסייה מתחתיה? כי אז נקבל את התמונה האמיתית וסתם נשקע באומללות. ואנחנו, הלוא, שבעי רצון.

שאול אמסטרדמסקי

דורי ויסמן צילום: יובל חן

ויסמן:

לא טסקו, פיאסקו

"נהפוך את רבוע כחול לטסקו הישראלית", אמר דודי ויסמן לפני כשנתיים, כשאסף תחת חברה אחת את תחנות הדלק דור אלון, הסופרמרקטים של מגה וחנויות כפר השעשועים. השבוע פורסמו דו"חות הרבעון הראשון של מה שהיתה אמורה להיות חברת הקמעונאות הגדולה בישראל, והבהירו שטסקו כנראה לא תהיה כאן. סניפים נסגרים, זכיין מרכזי של כפר השעשועים השתעשע עם תזרימי המזומנים, והרווחיות הגיעה לשפל חסר תקדים. אפילו החברה של רמי לוי כבר שווה בבורסה יותר מפי שניים מרבוע כחול. כדאי רק שלוי לא יתחיל להגיד שהוא רוצה להיות וולמארט הישראלי.

גולן פרידנפלד

אליעזר ריבלין צילום: מיקי אלון

ריבלין:

קרנבל באולם

אליעזר ריבלין נפרד השבוע ממערכת המשפט אחרי 36 שנה, באירוע שהזכיר לכולם שהשופטים מורמים מעם. הלוקיישן: אולם בית המשפט, הקהל: מיטב השופטים בהווה ובעבר, הניצבים: אזרחים מן השורה שהעזו לדרוש צדק. מבחינתם זה עוד שלב במסע אישי ארוך, כואב ויקר, אולי חורץ גורלות, אבל ריבלין הקריא את פסק הדין שדחה את תביעתם, ובאולם מחאו לו כפיים. אף אחד לא ראה את המפסידים. הם הרי רק התפאורה בהוקרת השופט המכובד ופסק הדין המלומד. זה כבר נוהג: אצל ריבלין אלה היו זוג הורים לילד מוגבל שתבעו פיצויים מהצוות הרפואי שלא איתר את המום בהיריון. אצל דורית ביניש - נשים חד־הוריות שביקשו סעד לאחר שבוטלו להן קצבאות של הביטוח הלאומי, והתבקשו לא להגיע לאולם כי הוא יהיה מלא מדי באורחים מכובדים. אצל אורי גורן אפילו יגאל ארנון ושלמה פיוטרקובסקי נדחקו לדרגת ניצבים בהפקת הפרידה של השופט. ההתעקשות לשלב בין הטקס החגיגי להקראת פסקי דין היא חוסר רגישות בסיסית, אטימות זועקת ותזכורת לכך שגם מערכת המשפט נוטה לעתים לשכוח שהעיקר הוא הצדק.

גלית חמי

וינשטייןצילום: עטא עוויסאת

וינשטיין:

מכשיר את ההסתה

החלטת היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין לא להעמיד לדין את מחברי המסמך הגזעני "תורת המלך" מתבססת על שתי מסורות: מעמד־העל שיש לחופש הביטוי במשפט הישראלי; וההתעלמות המשפטית מהסתה דתית־גזענית נגד ערבים במסווה של "דיון הלכתי". זה השילוב שמצמיחה הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית־דמוקרטית - מקדשים את חופש הביטוי ומגייסים את ההלכה היהודית להסתה. ולא רק הסתה גזענית, הלוא גם ראש הממשלה יצחק רבין הונח על הכוונת הזאת. בשנים האחרונות אמנם לא קמו להסתה הזאת מוציאים לפועל, אבל להתעלמות ולהכשרת הרעל הרעיוני עוד יהיו תוצאות בהכשרת מעשים. ואז שוב נקים ועדת חקירה.

משה גורלי