מסיבת תה סוערת מול מגדל דוד

דיוויד פרידמן (67) כבר לא ילד, ועדיין נושא משקל כבד על כתפיו: הוא בנו של מילטון פרידמן, נביא השוק חופשי, חתן פרס נובל, ואחד הכלכלנים המשפיעים במאה ה־20. השבוע פרידמן הבן וחבריו לדרך נחתו בישראל כדי להביא את בשורת החירות לארץ הקודש. בחסות קירות השיש המבהיקים ותקרת העץ המעוטרת של אולם הכינוסים במלון מצודת דוד בירושלים, מלון שכל מילימטר ממנו צועק כסף, הם התאספו לכנס שארגן "מכון ירושלים לחקר השווקים". הכנס הוקדש לזכרו של פרידמן, ומטרתו, כך על פי המארגנים, היתה לדון בשאלה "למה הקפיטליזם הוא לא רק השיטה הכלכלית היעילה ביותר אלא גם המוסרית ביותר".

דיוויד פרידמן צילום: מיקי אלון

המשתתפים בכנס, הקהל וגם המרצים, קורצו מחומרים דומים. כמעט כולם אנגלו־סקסים, והרבה מהם עם כיפות. במבט ראשון נדמה כאילו ההבדל העיקרי בין הנוכחים הוא בסטייל: המרצים מחו"ל לבושים היטב ומהוקצעים, המרצים הישראלים בז'קט שאולי ראה שנים טובות יותר, והסטודנטים הזרים מהאוניברסיטה העברית במאמץ יתר לשדרג הופעה לרגל האירוע.

אבל הנוכחים באולם הם לא רק מאמינים בדרך שבאו לחגוג את מורשתו של פרידמן. לאחר האזנה להרצאותיהם נוצר הרושם כי למעשה הם שותפים לתנועה רעיונית, שחלקם ממלאים בה תפקיד אקטיבי ומרכזי למדי. אמנם לא מדובר בתנועה היררכית ומאורגנת, אבל נדמה שאפשר לזהות בה חלוקת תפקידים: האידאולוגים, שמספקים את המסגרת הרעיונית הליברטריאנית, הדוגלת בהרבה חופש ומעט ממשלה; אנשי מכוני המחקר, שמפיצים אותה ומתרגמים אותה למדיניות ציבורית; המממנים, שנותנים את הכסף; הסטודנטים, דור העתיד; ובקרב האורחים מחו"ל יש עוד זן, שטרם נפוץ בארצנו, ומעט קשה להגדיר אותו - אלה אנשי המנגנון, שמדלגים מהממשל למכון, לאולפן הטלוויזיה של פוקס ניוז, לבושים בחליפות פסים כהות ונראים כמו מיליון דולר. ככה נראים האפרטצ'יקים של תנועת החופש.

בארצות הברית נטועה התנועה הליברטריאנית, שנמצאת במלחמת חורמה להגבלת כוחה של הממשלה ולהגדלת כוחו של השוק, עמוק בימין. בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז המשבר, היא רושמת השפעה לא מבוטלת בעיצוב השיח הכלכלי, בהקצנת המפלגה הרפובליקנית, ובשינוי פני מערכת המשפט האמריקאית. גם בישראל, מתברר, יש לה ראש גשר מקומי, ואת הכנס הזה ניתן לראות, אם רוצים, כמפגן כוח קטן שלו. כפי שהכריז המנחה שהזמין את דיוויד פרידמן לעלות לבמה: "רעיונות, ולא אנשים, מעצבים את גורלנו".

ד"ר טום פאלמר. "אנחנו צריכים להתגאות באנשי עסקים. עסקים ישרים הם דבר אצילי" צילום: מיקי אלון

הכל באשמת הממשלה

רעיונות אכן מניעים את העולם, ורעיונות השוק החופשי משלו בכיפה בעשורים האחרונים ותורגמו למדיניות ציבורית של הפרטות, דה־רגולציה וקיצוצים במסים, וגם לרוח כללית של חוסר אמון ביכולתה של הממשלה להועיל. מכאן המטרה שניסח רונלד רייגן במלחמתו בממשלה: "להרעיב את המפלצת". אבל בשנים האחרונות, אחרי ש־30 שנה של שוק חופשי הסתיימו במשבר כלכלי עולמי ובעלייה דרמטית באי־שוויון, נדמה שהמטוטלת מתחילה לנוע בכיוון השני - כבר לא מובן מאליו שהממשלה היא הבעיה, ושהשוק הוא הפתרון.

זאת לא התפתחות שאנשי השווקים שהגיעו מאמריקה לכנס מקבלים בברכה. "צריך להגן על הקפיטליזם ולא על מדיניות ממשלתית", אומר מעל הבמה ד"ר טום פאלמר, בכיר במכון המחקר קאטו, ומציג את הגרסה הימנית המוכרת למשבר, שלפיה ממשלת ארצות הברית, בניסיונותיה לעודד בעלות על בתים, הביאה לניפוח בועת נדל"ן שאת סופה כולנו מכירים. "ובמקום זאת מספרים לנו שהמשבר נגרם על ידי תאוות בצע", הוא אומר בלגלוג, "כאילו היתה יותר תאוות בצע בין 2005 ל־2008 מאשר בשנות השבעים והשמונים!". אבל המטרה האמיתית שלו, אומר פאלמר, היא לא להאיר את תפקיד הממשלה במשבר אלא להוסיף קול מוסרי לדיון. ובהרצאתו הוא שב וחוזר על המסר: ערך אפשר ליצור לא רק בפעילות שגורמת לך להזיע, אלא גם במסחר. "יש לנו חברה שמוטה באופן חזק נגד רווחים, אבל רווחים הם סימן שהוספת ערך לעולם, והפסדים הם סימן שהשמדת ערך. פעילות מסחרית היא דבר מוסרי ואתי, ואנחנו צריכים להתגאות באנשי עסקים, לא להסתכל עליהם מלמעלה למטה. עסקים ישרים הם דבר אצילי".

בשלב השאלות מזנק מהקהל איש מבוגר ומעט מרוט ומבקש מהנכבדים שהתאספו על הבמה להסביר איך קרה שמיעוט קטן שכנע את כולם שעסקים זה לא מוסרי. הטון קונספירטיבי משהו, אבל הדוברים עונים ברצון. רנדי ברנט, עוד עמית במכון קאטו ופרופסור למשפטים באוניברסיטת ג'ורג'טאון, מספר שלהוריו היתה מכבסה ואז חנות רהיטים. "אנשים שיש להם עסק אינם מבינים בהכרח מה הערך של העבודה שלהם", הוא אומר. "הם ממוקדים בניסיון לעשות רווח". מי שמוציא שם רע לרווחים, על פי ברנט, הם האינטלקטואלים, שרחוקים כמובן מעולם העבודה - ומי שצריך להשיב לטיעונים שלהם אינם אנשי העסקים, אלא אינטלטקואלים אחרים. ולשם כך, בעצם, התכנסנו.

הספרון שחולק לבאי הוועידה, "המוסריות של הקפיטליזם". מתורגם בימים אלה ל־16 שפות צילום: מיקי אלון

אי־שוויון זה מצוין

כשמקשים על אנשי השוק החופשי בשאלה אם אין בכל זאת מקום לחשבון נפש, למחשבה מחודשת על הקפיטליזם, מתקבלת תשובה שדומה באופן מפתיע לזאת שקומוניסטים שרופים נתנו לאחר נפילת ברית המועצות: הבעיה היא לא ברעיון, אלא ביישום.

"אני חושב שזה רעיון טוב לבחון מחדש את סוג הקפיטליזם שיש לנו, בטח בארצות הברית ובאירופה", אומר ל"מוסף כלכליסט" ראס רוברטס, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון, יהודי חובש כיפה ואחד הכלכלנים הבולטים בזירה הציבורית בארצות הברית. "יש לנו קפיטליזם שמתייחס למערכת הפיננסית באופן שונה מאוד מזה שבו הוא מתייחס לשאר הכלכלה, וזה מאוד לא בריא. זה לא קפיטליזם אמיתי. זה לא הקפיטליזם של אדם סמית".

ורוברטס פותח במונולוג ממושך ונסער על עוולות וול סטריט, ועל מה שהוא מכנה "קפיטליזם של מקורבים". זה המונח החביב על משתתפי הכנס, שמוצאים את אם כל חטאת בקשר המשחית בין הון לשלטון, בין וול סטריט לממשל. "קח למשל את חילוץ AIG", חוזר רוברטס לשיא המשבר ב־2008. "הנושה השני בגודלו של AIG היה גולדמן זאקס. חברת הביטוח היתה חייבת להם בין 9 ל־12 מיליארד דולר, ובשבוע לפני שהממשל חילץ אותה לויד בלנקפיין, מנכ"ל גולדמן, דיבר 24 פעמים בטלפון עם שר האוצר הנרי פולסון (שזינק לתפקידו היישר מכיסאו כמנכ"ל גולדמן). 24 פעמים! זה מגוחך! על מה הם דיברו? הם לא דיברו על סרטים או על מה הילדים עשו בחופש. הם דיברו על הכסף. זה מגעיל. זאת מערכת גרועה".

המבואה של אולם הכינוסים במלון מצודת דוד בירושלים. האפרטצ'יקים של תנועת החופש צילום: מיקי אלון

הבנקים והמערכת הפיננסית הם אחד הנושאים החביבים על אנשי הימין הכלכלי, בין היתר כי הם מוכיחים לטענתם את חדלות האישים המובנית של הרגולטורים, ואת העיוות שנוצר בשוק כאשר הממשלה מתערבת ומאפשרת למי שלקח סיכון לא לשלם את המחיר. דעות כאלה, כמובן, אפשר למצוא לא רק בימין. ועדיין, המערכת הפיננסית היא לא כל הסיפור. מפגיני "לכבוש את וול סטריט", למשל, אמנם יצאו בהתחלה נגד הבנקים, אבל עברו בהמשך להתמקד באי־שוויון, למחות על הנתח הגדל והולך שנותר בידי האחוזון העליון בעוד שאר ה־99% דורכים במקום.

"אני חושב שבארצות הברית, באירופה, וכנראה גם בישראל, נמדד היום יותר אי־שוויון מאשר מה שהיה לפני 50 שנה", מסכים רוברטס. "וחלק גדול מהאי־שוויון הזה הוא דבר טוב. הוא נוצר כתוצאה מההזדמנות להרוויח הרבה כסף, וחלק מהאנשים שמרוויחים הרבה כסף עושים זאת על ידי הפיכת העולם למקום טוב יותר. אלה הם היזמים והממציאים. סטיב ג'ובס וסרגיי ברין ולברון ג'יימס ומנתח לב דגול באמריקה - אלה האנשים שמרוויחים הרבה כסף", הוא אומר.

"אבל ישנם כמובן גם אחרים, כמו האנשים בוול סטריט, ולא מעט מהאנשים שמרוויחים הרבה כסף לא הופכים את העולם למקום טוב יותר. הם פרזיטים, ובנקודה הזאת אני מסכים עם תנועת לכבוש את וול סטריט. אבל מצד שני הם לא מבינים את התהליך הבסיסי שמייצר את האי־שוויון: שיטת התגמולים של הקפיטליזם. כששיטת התגמולים של הקפיטליזם עובדת, אי־שוויון הוא דבר טוב. דבר טוב! אני רוצה שאנשים שמצטיינים בהפיכת העולם למקום טוב יותר ייעשו עשירים להפליא".

אלא שבשלב זה, בדיוק כמו הסועד שמתלונן שהאוכל גרוע והמנות קטנות, רגע אחרי שסיים לדבר בשבחי האי־שוויון עובר רוברטס להסביר למה האי־שוויון קטן משנהוג לחשוב. "על כל הנושא מעיבה סטטיסטיקה גרועה", הוא אומר, ומסביר שבהרבה מדינות נהוג למדוד הכנסה למשקי בית, וכי בעשורים האחרונים מספר משקי הבית עלה משמעותית בגלל עליית מקרי הגירושים, דבר שמוביל למדידת אי־שוויון גדול יותר. זה תהליך ש"אין לו שום קשר לכלכלה", הוא מדגיש. "אם אנחנו מבלבלים את השינויים האלה עם שינויים באמת לא הוגנים, כמו הבעיה של וול סטריט, אנחנו מאבחנים את הבעיה באופן שגוי, וזה יוביל למדיניות שרק תרע את הבעיה ולא תסייע ל־99%".

טיעונים מאותו סוג אפשר לשמוע גם בישראל כמובן. משקיע ההייטק ג'ונתן מדבד, למשל, שהציג בארוחת הצהריים ביום שני מצגת סוחפת על נס ההייטק הישראלי, ציין את האי־שוויון הגדל בישראל כבעיה שצריך להתמודד איתה, אבל באותה נשימה טען שהיא מוגזמת, בין היתר משום שהחרדים והערבים אינם מדווחים על כל ההכנסות שלהם. "קיבלתם פעם קבלה מהמוהל?", הוא שובה את הקהל עם פיסת יידישקייט. "קיבלתם קבלה מהמורה לבר מצווה? קיבלתם פעם קבלה מהשיפוצניק?".

דפנה נתניהו: "האנשים שזכו להד התקשורתי הגדול במאבק החברתי היו בעלי אג'נדה שלפיה הנדוס חברתי עדיף תמיד על זה שהשוק יסתדר בעצמו, אבל מישהו צריך לשלם עבור כל הפתרונות המוצעים. והמישהו הזה הוא אתה ואני"דפנה נתניהו: "האנשים שזכו להד התקשורתי הגדול במאבק החברתי היו בעלי אג'נדה שלפיה הנדוס חברתי עדיף תמיד על זה שהשוק יסתדר בעצמו, אבל מישהו צריך לשלם עבור כל הפתרונות המוצעים. והמישהו הזה הוא אתה ואני" צילום: מיקי אלון

חוק בריאות לכולם? חס וחלילה

הקרב על הלבבות והמוחות הוא רק חזית אחת של המאבק. לתנועה הליברטריאנית יש גם מטרות קונקרטיות, נתחים כושלים מהממשלה שרצוי להפריט ולהעביר לידי המגזר הפרטי: הביטוח הלאומי, מערכת הבריאות ומערכת החינוך, אם לנקוב בכמה דוגמאות אהובות. לזוועתם, בארצות הברית מתחולל כיום תהליך הפוך. אובמה, שהתחיל את הכהונה שלו בסימן וול סטריט, מיקד בהמשך את כל מאמציו ברפורמה שמחייבת כל אמריקאי לרכוש ביטוח בריאות ומיועדת לשים קץ למצב שבו עשרות מיליוני אמריקאים נטולי ביטוח מסתכנים בחורבן כלכלי במקרה של מחלה. הרפורמה הזאת, שבמבט מבחוץ נראית כמו ניסיון מתבקש להתמודד עם מצב בלתי נסבל, מעוררת רגשות עזים בתנועה השמרנית, שרואה בה צעד ראשון במדרון שמוביל לסוציאליזם - ואין בעיניהם מילת גנאי חריפה יותר מזו.

המאבק על רפורמת הבריאות של אובמה, המכונה אובמה קייר, נמצא בשלב קריטי. במרץ הגיע המאבק הזה אל בית המשפט העליון, שערך שלושה ימים של שימועים היסטוריים (בדרך כלל נמשכים השימועים יום אחד בלבד), ועתיד לפסוק בעתירה ביוני. רבים מעריכים כי הפסיקה עשויה להכריע את גורל הבחירות לנשיאות בנובמבר. רנדי ברנט, הפרופסור למשפטים מג'ורג'טאון, נחשב לארכיטקט הקייס המשפטי נגד אובמה קייר, מה שהקנה לו מעמד של גיבור בחוגי הימין. "ברנט הוא איש שנוא", מחמיא לו טום פאלמר, עמיתו למכון קאטו, וברנט אומר שבכלל לא ידע שהוא כזה.

ברנט מספר כי הוא מקדיש את עצמו למאבק בחוק הבריאות של אובמה כבר שנתיים, עוד לפני שהחוק עבר. החוק הזה, הוא אומר, מאפשר לקונגרס להכריח אזרח לרכוש שירותים מחברה פרטית, דבר שהוא מגדיר "מסוכן מבחינה חוקתית". לניצחון בבית המשפט, הוא אומר ל"מוסף כלכליסט", "תהיה משמעות סמלית אדירה. כי זה יאשר מה שהרבה מרצים למשפטים מכחישים - שלממשלה הפדרלית אין כוח בלתי מוגבל, וכל חקיקה של הקונגרס שנראה שאין לה מגבלות תיתקל בקשיים בבית המשפט העליון. זה יהיה דבר גדול".

פרופ' ראס רוברטס. "הקפיטליזם שלנו איננו הקפיטליזם האמיתי" צילום: מיקי אלון

מעבר לסוגיה המשפטית, אף אחד אינו מכחיש שמערכת הבריאות בארצות הברית במצב רע: המחיר גבוה, והטיפול בינוני. ברנט מסכים, אבל מוצא כמובן את האשם בממשלה ובתקנות הביטוח בארצות הברית. למשל, אחת הבעיות שהוא מצביע עליהן היא שאנשים לא משלמים מספיק מכיסם על טיפולים. "תחשוב על זה - המחיר של טיפול רפואי עולה, והמחיר של ניתוחים פלסטיים יורד. ולמה המחיר של ניתוחים פלסטיים יורד? כי אנשים צריכים לשלם עליהם מכיסם, ולכן יש תחרות שמורידה את המחיר. אין לנו תחרות כזאת בשאר מערכת הבריאות, וזה משהו שאנחנו צריכים".

גם תאגידים הם בני אדם

כדי שבית המשפט יכריע לטובתך צריך לא רק להצטייד בטיעונים מבריקים, אלא גם לנסות לדאוג שהאנשים הנכונים יישבו על כס המשפט. לליאונרד ליאו, אחד הדוברים המחויטים ביותר בכנס, היה תפקיד מהותי בעיצוב בית המשפט העליון הנוכחי, הנחשב לשמרני ביותר, כזה שאינו מהסס להפוך תקדימים בני עשרות שנים לטובת אג'נדה ימנית. ליאו הוא סגן נשיא "החברה הפדרליסטית", ארגון המאגד עשרות אלפי משפטנים בארצות הברית, שפועלים לקידום הרעיונות הליברטריאניים. "הדרך הטובה ביותר לשמור על החופש והכבוד האנושי", הוא מסביר את הרעיון שבבסיס התנועה, "הוא לשמור על המגבלות שהחוקה שלנו מטילה על הממשלה”. כשאני מנסה לברר מה הסוגיות הבאות על הכוונת, אחרי שהמאבק על חוק הבריאות יסתיים, הוא משיב שלדעתו בית המשפט יתמקד בשנתיים הקרובות במגבלות החוקתיות על הממשלה - ומזכיר, למרבה הדאגה, את חוק דוד־פרנק, החוק שנועד להדק את הפיקוח על וול סטריט, בתור אחד החוקים שסביר שיעמדו למבחן העליון.

ליאו שימש היועץ של ג'ורג' וו. בוש למינויים שיפוטיים בתקופה שבה מינה בוש שניים מהשופטים הימניים ביותר בבית המשפט, הנשיא רוברטס והשופט אליטו. שני המינויים האלה שיחקו תפקיד מרכזי בפסיקה פורצת דרך וידועה לשמצה משנת 2010, שבה קבע בית המשפט שלא ניתן להגביל את התרומות של תאגידים למערכת הבחירות, מכיוון שהדבר יהיה מגבלה על חופש הביטוי שלהם. מאז הפסיקה גל אדיר של תרומות מציף את המערכת הפוליטית בארצות הברית, ויש לא מעט שצופים שהוא יוביל השנה למערכת הבחירות היקרה ביותר, והשלילית ביותר, שהיתה במדינה אי פעם.

קורין ורוברט סאוור, מייסדי מכון ירושלים לחקר השווקים: "אנחנו צריכים בישראל יותר תחרות, יותר שוק חופשי. אנחנו צריכים בתי ספר שיתחרו זה בזה, ואז יהיו לנו בתי ספר טובים יותר והילדים שלנו יוכלו לקבל עבודות טובות יותר ולהיות עשירים יותר" צילום: מיקי אלון

מה אם יתברר שתרומות ענק של תאגידים כן מצליחות להשפיע על הבחירות?

"מה רע בזה?", שואל ליאו, "זה בדיוק הרעיון של ביטוי הדעות שלך — לשכנע אחרים. יש עיתונים עשירים שמפרסמים מאמרי דעה. יש ארגוני עובדים שמשקיעים מאמצים בניסיונות לשכנע אנשים איך להצביע. אפשר לטעון שבהגבלה על הוצאת כסף, אתה מביא למצב שבו לעיתונים ולאיגודים יש הרבה יותר כוח מלאנשים שאין להם שום דרך אחרת להביע את דעתם חוץ מכסף. אין כאן כפייה, אנשים יכולים לקבל או לא לקבל את הדעות שהם רואים בפרסומות".

מה שמקומם לא מעט אנשים בפסיקה הזאת הוא העובדה שהיא מתייחסת לתאגיד כמו לאדם פרטי שיש להגן על חופש הביטוי שלו, אבל ברנט, המשפטן מג'ורג'טאון, מגן גם הוא על הפסיקה ושש אלי קרב: "תאגידים הם פשוט צורה שבה אינדיבידואלים מתאגדים לעבוד יחד, כך שתאגידים הם פשוט אנשים", הוא מסביר.

האחים קוך שולחים זרועות

בכסף אפשר לקנות הרבה דברים, לא רק מודעות בקמפיין בחירות. בשנים האחרונות מתפרסמים בארצות הברית תחקירים החושפים את האופן השיטתי שבו מנסים שני מיליארדרים נחבאים אל הכלים, האחים צ'רלס ודיוויד קוך, להשפיע על פניה של ארצות הברית. האחים, החולשים על קומפלקס תעשייתי נרחב שכולל גם בתי זיקוק ותעשיות פטרוכימיות, מחזיקים בהון ההופך אותם יחד לאדם השלישי בעושרו בארצות הברית. הם ליברטריאנים קיצוניים בהשקפתם, ובשנים האחרונות הם מציפים את מערכת הבחירות בכסף, מספקים עזרה לוגיסטית לתנועת מסיבת התה (ויש הטוענים שהם הכוח המארגן מאחוריה) ותומכים בפליטיקאים מהקצה הימני של המפלגה הרפובליקנית. פעילותם מנוהלת באמצעות רשת מכוני מחקר ימניים, בוושינגטון ומחוצה לה, תמנון רב־זרועות שזכה בארצות הברית לכינוי "קוך־טופוס".

פרופ' רנדי ברנט: "מובן שהכוח של הממשלה יכול להילכד על ידי אינטרסים פרטיים שינסו להשתמש בו לתועלתם, אבל הבעיה היא לא הכסף שלהם. הבעיה היא הכוח שיש לממשלה. ככל שהממשלה תעשה פחות, כך תהיה פחות סיבה להשפיע עליה" צילום: מיקי אלון

גם בכנס בירושלים אפשר לאתר את טביעות זרועותיה של ה"קוך־טופוס". טום פאלמר ורנדי ברנט הם עמיתים במכון המחקר המשפיע קאטו, שאותו ייסדו האחים קוך (ועכשיו נאבקים על השליטה בו). ראס רוברטס הוא חוקר במכון מרקטוס באוניברסיטת ג'ורג' מייסון, שהקוכים הזרימו, לו על פי הערכות שונות, בין 10 ל־30 מיליון דולר ב־25 השנים האחרונות. לחברה הפדרליסטית, שאליה משתייך ליאונרד ליאו, תרמו האחים קוך, על פי תחקיר של גרינפיס, כ־2 מיליון דולר. ארגון אטלס, אחד מנותני החסות לכנס, גם הוא מקבל לפי אותו תחקיר תרומות מהקוכים, גם אם בהיקף צנוע יותר של מאות אלפי דולרים, וכך גם מכון אקטון, עוד נותן חסות.

כאשר המשתתפים בכנס נשאלים על האחים קוך, הם משיבים תשובות דומות כל כך שנראה כאילו נלקחו מאותו דף מסרים, ובראש ובראשונה הם טוענים שאין כל הבדל בין התרומות של האחים קוך לתרומות של מיליארדרים שמאלנים כמו ג'ורג' סורוס. "יש הרבה מיליארדים בארצות הברית שאכפת להם מהמדינה שלהם", אומר רנדי ברנט, "ושרוצים לראות את המדינה שלהם נעה בכיוון שבו הם מאמינים בו. זה תמיד נחשב לחלק בלתי נפרד ממדינה חופשית. אני חושב שזה דבר מאוד מסוכן, לעשות דמוניזציה של אינדיבידואלים כיוון שהם עוסקים בפעילות פוליטית או בביטוי חופשי, שזה מה ג'ורג' סורוס עושה, וגם מה שדייוויד וצ'רלס קוך עושים".

בשלב זה אני חש בלבול מסוים. מצד אחד, הליברטריאנים נזעקים על הכוח המשחית של הקשר בין ההון לשלטון, על הקפיטליזם שהפך לקפיטליזם של מקורבים. מצד שני, אין להם שום בעיה עם ניסיונות שיטתיים של מיליארדרים להשפיע על המערכת הפוליטית. ברנט מנסה ליישב את הסתירה. "הבעיה היא עם הכוח של הממשלה. ככל שלממשלה יש יותר כוח, כך יש לחברות יותר אינטרס להקדיש משאבים כדי להגן על עצמן. ומובן שהכוח של הממשלה יכול גם להילכד על ידי אינטרסים פרטיים שינסו להשתמש בו לתועלתם. שתי התופעות רעות. אבל הבעיה היא לא כסף. הבעיה היא הכוח שיש לממשלה. ככל שהממשלה תעשה פחות, כך תהיה פחות סיבה להשפיע עליה".

האמריקאי השקט

בסיום היום הראשון של הכנס, כששאר האורחים עולים לחדר להתכונן לטיול ליפו, אני יושב לדבר עם ד"ר פאלמר. בקול מדוד פאלמר מסביר לי מה האתגרים העומדים בפני ארצות הברית (לא להפוך ליוון); מדוע במכון קאטו נוטים להיות סקפטיים לגבי ההתחממות הגלובלית (א. הם מסתכלים על העובדות והראיות, ב. ההצעות להתמודדות עם שינוי האקלים היו מוגזמות לחלוטין עד כה); וגם מסביר שהעמדה הליברטריאנית היא כזאת הדוגלת בשלום. את המלחמה בעיראק הוא מתאר כקטסטרופה, וכך גם את הניסיון האמריקאי "להפוך את אפגניסטן לדרום קליפורניה". על השאלות על האחים קוך הוא עונה בלי להניד עפעף.

חוץ מתפקידו בקאטו, פאלמר הוא גם סגן נשיא בכיר ב"רשת אטלס", ארגון שמספק הדרכה וסיוע ליותר מ־400 מכוני מחקר ביותר מ־80 מדינות. הוא מסביר בזהירות כי ניתן לומר שאחת המטרות של אטלס היא להשיג חלק מהדברים שמדיניות החוץ האמריקאית מנסה לכאורה להשיג, אבל "באופן אפקטיבי יותר ובלי לכפות אותם על אף אחד. ליצור קהילה עולמית שמאמינה בערכים ליברליים, בשלום דרך סחר חופשי". הוא מוסיף כי באטלס עובדים לא רק עם מכון ירושלים לחקר השווקים אלא גם עם גופים דומים בתוניס ובמקומות אחרים במזרח התיכון, וגם באפריקה, אמריקה הלטינית וסין, וכי הרעיון הוא "לבנות קהילה בינלאומית של מומחי מדיניות, אנשים שחולקים רעיונות, ולקדם סחר חופשי, ממשלה מוגבלת, חופש אישי בכל מקום" - ומדגיש שאטלס לא מקבל כל סיוע ממשלתי.

במהלך השיחה הוא מספר כבדרך אגב שהשנה הוא הספיק לבקר בקאבול פעם אחת, ובשנה שעברה היה שם שלוש פעמים. אני מתחיל לתהות. מיהו האדם הזה? כיצד לתאר אותו? החליפה שלו נאה ותפורה היטב, כל שערה שלו מונחת במקומה, ומכיס החליפה מציצה מטפחת אדומה. הוא בעל דוקטורט מאוקספורד, והספרון שערך בשנה שעברה, וחולק לבאי הוועידה, "המוסריות של הקפיטליזם", מתורגם בימים אלה ל־16 שפות, בהן פרסית. האם הוא מיסיונר? האם הוא תועמלן? האם הוא חייל בשירות מהפכת החופש העולמי?

ליאונרד ליאו. "לשמור על המגבלות שהחוקה מטילה על הממשלה" צילום: מיקי אלון

לקדם את התחרות בישראל

הכנס בירושלים הוא יום חגם של בני הזוג רוברט וקורין סאוור, בני זוג כלכלנים שהקימו ב־2003 את מכון ירושלים לחקר השווקים, המארגן את הכנס. השניים, יליד ארצות הברית וילידת צרפת, נפגשו באוניברסיטת ניו יורק, שם התוודעו גם לרעיונות השוק החופשי, וב־1995 עלו יחד לארץ. לדברי קורין סאוור, הרעיון מאחורי הקמת המרכז, שהחל את דרכו כקבוצת לימוד בביתם של השניים, הוא "לנסות להפוך את הכלכלה הישראלית לחופשית יותר, וזה דבר שכל ישראלי ירוויח ממנו".

כשאני שואל אותה מהם היעדים העיקריים שהמכון רוצה לקדם היא מספקת רשימה שנעה מנושאים שנמצאים בלב השיח הכלכלי, כמו מלחמה בריכוזיות ובמונופולים וביטול מכסים, ועד להצעות שגם היא מודה שדעת הקהל אינה בשלה אליהן, כמו הפרטת מערכת החינוך והפיכת צה"ל לצבא מקצועי. "אנחנו צריכים יותר תחרות, יותר שוק חופשי", היא אומרת. "אנחנו צריכים בתי ספר שיתחרו זה בזה, ואז יהיו לנו בתי ספר טובים יותר, הילדים שלנו יזכו להשכלה טובה יותר, הם יוכלו לקבל עבודות טובות יותר ולהיות עשירים יותר".

בין באי הכנס מסתובבת ככלת השמחה גם המממנת העיקרית של המכון פרידה לוי, אשה חביבה ביותר מניו ג'רזי, שבעלה קן לוי עשה את הונו בניהול השקעות. "אנחנו מאמינים שקידום השוק החופשי בישראל הוא הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות עבור ישראל", היא אומרת. "אנחנו יהודים. אנחנו מאמינים בישראל, אבל אנחנו רוצים שהיא תהיה מדינה עצמאית ובת קיימא מבחינה כלכלית. אנחנו לא אוהבים את הרעיון של ישראל שהופכת למקרה צדקה חסר תקנה של העולם. אין לזה סיבה. אנחנו מאמינים שהמשאבים האנושיים של המדינה הזאת יכולים להפוך אותה להונג קונג — סיפור הצלחה כלכלי מדהים. וזה מה שיהיה הכי טוב לישראל".

איך ישראל נראית בהשוואה לארצות הברית?

"אמריקה הופכת לחסרת תקנה, ובישראל אתה רואה מעמד יזמי שמתפתח וזוכה לכבוד ואפילו הופך למקור לקנאה. היה שינוי בישראל ממתן כבוד לקיבוצים למתן כבוד ליזמים, כעתיד של ישראל. ואני חושבת שזה נהדר".

אחת המשתתפות בכנס היא דפנה נתניהו, המוציאה לאור את עיתון האינטרנט "מראה" ונשואה לעדו נתניהו, אחיו הצעיר של ראש הממשלה. הרצאתה של נתניהו תוכננה לאחר סגירת הגיליון, אבל בשיחה טרם הכנס עם "מוסף כלכליסט" סיפרה שהחיבור שלה אליו נולד מתוך התמיכה בחופש המחשבה, ומתוך הרצון לערער על מושגים החונקים כדבריה את השיח בישראל. כדוגמה היא נותנת את הקריאה לצדק חברתי. "צדק זה דבר נהדר - מי יכול להיות נגד צדק?", היא אומרת. "אבל כשמסתכלים קצת הלאה, פנימה, רואים למה הכוונה. אני חושבת שבמאבק החברתי היו שתי מחאות: היתה מחאת הקוטג', שהיתה מחאה באמת עממית והקיפה הרבה מאוד אנשים, והרבה מהדברים שהיא ניסתה לקדם עולים בקנה אחד עם שוק חופשי, עם חופש.

"לעומת זאת לאנשים שזכו להד התקשורתי הגדול היתה אג'נדה שתמיד הנדוס חברתי כלשהו עדיף על זה שהשוק יסתדר בעצמו, ושהתיקון צריך להיות על ידי הממשלה, על ידי התערבות ממשלתית. ההתערבות הממשלתית היא לא משחק סכום אפס, שאין בו מנצחים ומפסידים. מה לעשות שהממשלה היא לא גורם מייצר, ומישהו צריך לשלם עבור כל הפתרונות המוצעים, והמישהו הזה הוא אתה ואני".

נתניהו אומרת שמה שמאחד את השקפותיה ה"ציוניות לאומיות" והכלכליות הוא רעיון החופש - החופש להגדרה עצמית והחופש הכלכלי. כשאני מנסה להקשות עליה ומזכיר שגם הפלסטינים מדברים על הגדרה עצמית, היא אומרת שהיא אינה מעוניינת להיכנס לנושא המדיני. היא ניאותה לומר כי לדעתה ההשוואה בין העם הפלסטיני לעם היהודי בעיייתית. "בין העם הפלסטיני ליהודי אין שום שוויון - לא במטרות ולא באמצעים. שום שוויון.

"לא כל הצגה של שוויון היא שוויון", היא מוסיפה. "למשל, במחאה החברתית דובר על שוויון, כאילו כל שוויון בכל הרמות הוא צודק, לא רק שוויון הזדמנויות אלא גם שוויון בתוצאה". כדוגמה היא נותנת את "אותו אדם שעובד קשה והוא מוכשר, חרוץ ומשתדל, ובסוף מרוויח הרבה כסף", ולעומתו את "זה שיושב ולא עושה ולא משתדל ולא מתאמץ, ולא מרוויח כסף. ואז באים ואומרים: 'תראו, ההוא מרוויח כל כך הרבה וזה מרוויח כל כך מעט - זה לא שווה, זה לא צודק'. למה זה לא צודק?".

מילטון פרידמן והרכבת

ליד דוכן מיץ התפוזים הסחוט בכנס אני פוגש את בוב צ'יטסטר, מפיק סדרת הטלוויזיה האגדית "חופשי לבחור", שהביאה את מילטון פרידמן לכל סלון אמריקאי. יותר מכל, מספר צ'יטסטר, פרידמן התאפיין בסקרנות כלפי השאלה איך אנשים חושבים, וכיצד הם מקבלים החלטות. גם דיוויד פרידמן, בעל דוקטורט בפיזיקה וכיום פרופסור למשפטים באוניברסיטת סנטה קלרה בקליפורניה, מספר כי אביו ניסה להבין התנהגות של אנשים במובנים של התנהגות רציונלית. "כשאחותי ואני היינו די צעירים נסענו כל המשפחה ברכבת לסבתא שלי באורגון”, הוא חולק סיפור משפחתי, "והיתה התלבטות אם לשלם עוד עבור דרגשי שינה ברכבת. ההורים שלי לא קנו לעצמם כרטיסים כאלה כי הם חשבו שזה לא שווה את הכסף, והם שאלו אותי ואת אחותי אם אנחנו מעדיפים דרגשי שינה או לקבל את הכסף הזה כתוספת לדמי הכיס שלנו. מובן שהעדפנו את האפשרות השנייה. זה האופן שבו אתה ניגש לאנשים כשאתה חושב עליהם כעל אינדיבידואלים רציונליים".